את זוכרת את הימים האלה
עם האבן על הלב
שלא הצלחת לעשות דברים פשוטים
שלא הצלחת לאהוב
גם את אלה שקל לאהוב
שלא הצלחת להיות אמא
לא אישה, לא חברה.
לא את.
מי זאת בכלל את?
את זוכרת כמה כואב זה היה
הגוש בגרון
האבן בלב
הכובד בעפעפיים ובכתפיים
הרצון לפוצץ משהו
החוסר אונים
היאוש
הבריחה
לפלאפון
לדמיון של חיים אחרים
לחפש אהבה
לחפש חברה בכל מחיר
לחפש משמעות
לחפש להרגיש רצויה ושווה
את זוכרת שנאה עצמית
רצון להיעלם
בושה
את זוכרת אכזבה
מעצמך
את זוכרת שהרגשת הילדה הכי קטנה בעולם שמשחקת בעולם של גדולים.
את זוכרת את הנשימה העמוקה כל פעם לפני שיוצאת אל העולם.
את זוכרת הצגה.
ילדה אישה
בתפקיד מושלם,תמיד יפה עם חיוך מרוח.
מספרת על נופים וארצות, על משמעות וסיפוק.
לא מאמינה לאף מילה של עצמה.
רק שלא יראו שכואב.
את זוכרת את הלבד האיום הזה
את ואת ואת
מהבוקר עד הלילה.
ותוך כדי כולם מצליחים
לחיות
לגדל ילדים
להיות בוגרים
לנהל כסף
בית
מסודר
להיות שמחים
ואת רק רוצה
להיות
לפחות.


