שהיא צריכה לשאול עליהם?

דברים על הגוף וסרטים? 

אבל

אם זה הורים שעושים דברים כאלו בלי לבקש ממך רשות- לא הייתי שולחת את הילדה שלי לשם בחיים.....

כנל לגבי סרטים, לא אשלח את הילדים לחברים שרואים שם סרטים...

אני רוצה לפקח (לפחות בגילאים כאלו צעירים) על הסרטים שהילדים רואים... זה ממש חשוב ועם השלכות בעיני.

וזה באמת גיל צעיר בשביל להבין או לשים גבולות.

שולחת ילדים רק למקומות שאני מכירה את ההתנהלות של ההורים וסומכת עליהם בקטעים כאלו...

והאמת בכללי.. מעדיפה בגילאים כאלו שיבואו אלי מאשר שהילדים שלי ילכו לאנשים אחרים

שהציפייה שלי לשים גבול ולבקש רשות הוא לא מהילדה- היא קטנה מידי בשביל להפריד..

מבחינתה אם היא הולכת לחברה אז עכשיו האמא של החברה היא כמוך מבחינת סמכות..

הציפיה שלי היא מההורים!!

לא לעשות שום דבר בגוף לילדה בלי לבקש רשות מאמא שלה.. זה אלף בית בעיני...

אם הם בלי מודעות לזה, זה יכול להגיע לעוד חוסר מודעות (מתמימות! לא דווקא ממקום רע) בנישאים משיקים שממש לא הייתי רוצה שהבת שלי תחשף אליהם...

לכן אם להורים אין את המודעות הבסיסית הזאת בעיני פשוט לא אשלח לשם

ומוסיפה שזה אתגר שממשיך ללוות את ההורים גם כשהם גדלים.

חמותי הייתה אומרת לילדיה (בגילאים יותר גדולים) שאצל חברים זה מעט שונה מאשר בבית ושהיא סומכת עליהם שידעו לבחור נכון איפה לשים את הגבול. (לא בטוחה שאני לגמרי מדייקת את דבריה אבל בגדול היא כן עשתה להם את האבחנה הזאת בין כללי הבית לבין מה שקורה אצל חברים, מתוך הבנה שאין אפשרות לשלוט לגמרי על המצב כשאתה מתארח).

אז כמובן שזה לא רלוונטי לגילאים של הילדים של @ואילו פינו היקרה. בגילאים כאלה עוד אפשר לבקש מההורים המארחים לכבד x, y ו-z. ועוד אפשר בעיקר לארח אצלנו ולא לשלוח אל.

אבל בתור גישה כללית ולטווח הארוך, זה מרגיש לי נכון, לתווך את האבחנה הזאת. לא כדי להגיד שבחוץ הכל מותר. אלא כדי לנרמל להם את זה שאכן, בחוץ, לפעמים יותר מורכב להיצמד לכללים הרגילים. וכל עוד לא מדובר במשהו בל יעבור (מוגנות, עבירות, דברים מסוכנים וכו׳), זה בסדר קצת להתגמש כדי לכבד. אני מניחה שגישה כזאת תעודד יותר את הילדים שלנו לשתף אותנו לגבי מה הם עשו אצל חבריהם.

בזמנו הסברתי לילדים שלי שאני מעדיפה שלא יצפו בכלל. אבל אם מראים להם ערוץ מאיר לילדים את זה מותר. ואם זה משהו אחר - הם צריכים להתקשר לשאול.

ככה לא השארתי אותם ב"הכל אסור" מצד אחד, ומצד שני הם ידעו על מה צריך להתקשר..

א. לנסות להבהיר לילדה את הגבולות.

לדוגמא אני לא מרשה לראות סרטים מחוץ לבית

אם את רוצה לעשות משהו כמו לק או קעקוע צריך לשאול אותי

וכו

ויחד עם זה לזכור שהילדה עדיין צעירה וזה עלול להיות לה מורכב גם להבין בכל סיטואציה, וגם לעמוד מנגד...

וכאן מגיע הכיוון שבעיני יותר חשוב בגיל הזה-

ב. מהצד שלך, לבחון שוב אם ולאיזה בתים מתאים לך לשלוח אותה.

לדוגמא אם את יודעת שרואים הרבה סרטים וזה לא מתאים לך אולי

כדאי להמנע ולהזמין אליכם את אותה חברה, או שישחקו יחד בגינה,

או לתאם עם האמא שמבחינתכם זה מעבר לתחום (וכאן זה תלוי כמה זה אירוח מתואם ומה

בילויי הפנאי אצלם בבית...).

ולילדה בעיקר ללמד שיש דברים שאתם מסכימים ויש שלא.

פשוט וקל. ולהזכיר את הכללים לפני שהולכים לחברה

בלי לחץ.

ואם נראה לך שאלה כללים שגדול עליה להקפיד עליהם, תשקלי את ההליכה לחברות בגיל כזה ואת המינון...

הייתי אומרת לה: ' ואוו. איזה לק! מי עשה לך?'. ואז מצד אחד לא נבהלה אבל כן תדעי מאיםה זה הגיע. ואז הייתי שואלת היא רצתה לשים לך או שאת בקשת? ומתקדמת לפי התשובות שלה. ומסבירה אחרי שיש לי את המידע מה דעתי בעניין.

השאלות חשובות בעיניי כדי להבין מאיפה זה הגיע. אולי זאת אחות ששמה לה וההורים לא מודעים. אולי הילדה שלך ראתה אצלם וניצלה את זה לבקש.

ובכל מקרה הייתי חושבת שנית אם מתאים לי לשלוח את הבת שלי לבית כזה. 

בתור התחלה אין מצב שהייתי שולחת בן/בת 4 פעם ראשונה לחברה/ה בלי להיות נוכחת זה לחלוטין לא גיל שהיא יכולה לנהל את האירוע ולא אמורה לדעת לנהל את האירוע.

לק שחור, לחלוטין לא תואם גיל.

מדבקת קעקוע מאד תואם גיל והייתי בולעת את הצפרדע גם אם אני לא מתה על זה.

סרטונים - השאלה היא כמה אתם יוצאי דופן. אם רב ההורים בגישה שלכם לנסות לנווט אותה לחברות כאלו. אם אצל הרב סרטונים זה דבר מקובל זה יכול להיות בעייתי. 

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.

2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?

3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

אולי פיספסתי בת כמה היא בדיוק.

לדעתי בגילאים הגדולים 16 ואילך כן אמורה להיות יכולת פחות או יותר של דחיית סיפוקים, מתחת לזה קצת פחות אבל כן צריך לתת כלים לניהול שיח תקין.

בכל מקרה,

במקרים כאלו אני לא רק אומרת שאני לא יכולה לדבר כרגע, אלא נוקבת בזמן שכן יהיה ניתן.

למשל: אחרי ארוחת ערב, בשעה 17:00 וכן הלאה.

היא יכולה בינתיים לכתוב לה את הדברים כדי שלא תשכח, זה גם עוזר לפריקה ועיבוד.

אני אמרתי לה בצורה ברורה שאני צריכה 5 דקות של שקט. זה לא לדחות בלי הגבלה. ואפילו לא לכזה הרבה זמן.

מו הסתם היה מועיל לי יותר זמן, אבל הרגשתי שבלי הפסקה של רגע אני באמת לא מסוגלת להתאפס על עצמי. והיא לא נתנה לי אפילו את זה...

(להציע לכתוב זה משהו שהייתי עושה פעם, כשהיא היתה קטנה יותר. ואז לפעמים היא הסכימה. אבל כבר מזמן היא דוחה את ההצעה הזו על הסף).

רק עם 2 בנות 11,12

אבל אני חושבת שבסיתואציה כמו שתארת שהיא לא נותנת לך שקט

הייתי חוזרת כמו מנטרה

אני לא יכולה לדבר עכשיו

אדבר איתך עוד 5 דקות

ככה כמה פעמים

זה מעצבן ומתיש אבל זה יחלחל בסוף והיא תלמד

לכבד,

בכללי הבעיה של מתבגרים/ות

אני חושבת זה שהם.לא.תופסים

את ההורים בתור אנשים כמוהם

כביכול אנחנו הרבה יותר

אנחנו לא אמורים להעלב מהם

אנחנו אמורים לדעת לדחות סיפוקים

ואנחנו אמורים להצליח לשמור על קור רוח

בגלל זה הם לא חושבים שזה נורא להגיב כמו שהם מגיבים וכו...

אבל יכולה להגיד שאני ממש ממש מבינה את הצורך בחמש דקות של שקט ואני עצמי זקוקה גם ליותר מחמש דקות.

לפעמים אני נועלת את עצמי בחדר ולא עונה ולא יוצאת  (אחרי שהתרעתי, כמובן),

אבל לא יודעת אם זו עצה טובה.

אם יש קטנים בבית אולי זה מסוכן,

אבל אני באופן אישי מרגישה שאני מסוכנת בלי זה ....

בהצלחה 

לי אישית נשמע ששיחה רגועה בזמן רגוע בגובה העינים יכולה לעשות פלאים,

יש לי כמה מתבגרים וזה התנהגות קלאסית שלהם.

אחד בן 18 זרק הערה אתמול לאח שלו שפשוט הוציאה לי את השד מהבקבוק והגבתי בחריפות ממש.

הוא הרגיש כל כך רע.

ושיחה בגובה העיניים לא חייבת לבוא עם ביקורת אלא דיון מעמיק למה כל אדם מגיב כמו שהוא מגיב מה הוא מרגיש מה מעורר בו להגיב כמו שהוא מגיב...

האמת שזה ששיחות כאלה ממש עשו פלאים בהבנה שלהם,

אני גם לפעמים אומרת להם מפורש שגם אני לא תמיד מבינה למה אני מגיבה בצורה מסוימת ולמה זה מעורר אותי לחשוב מאיפה התגובה מגיעה לי.

ושגם אני בסך הכל לא מושלמת ויש לי עוד עבודה....בדרך כלל ההבנה מחלחלת ומרגיעה את המפלס.

וכן זה עבודה שלי ואתגר שלי בדיוק כמו שהוא שלהם.

אז נשמע לי שעדיין צריך לדבר אליה קצת בתקיפות, כמו שמדברים לילד צעיר יותר:

"את לא אמא של האחים שלך, ואני מבקשת ממך לא לדבר אליהם ככה."

"אני אדבר איתך בעוד חמש דקות, ועכשיו בבקשה תעזבי אותי." (ואולי להתרחק ממנה פיזית בעצמך)

"בסך הכול שאלתי שאלה פשוטה, אני מבקשת ממך שתעני לי בצורה מנומסת."

וזהו, לא לחפור יותר מדי בזמן אמת, כשההורמונים משתוללים בתוכה והיא עוד לא למדה איך לווסת אותם...

אפשר בזמן רגוע לדבר באופן כללי על השינויים שיש בגיל ההתבגרות (בהנחה שעל השינויים הפיזיים כבר דיברת איתה), ועל כך שהיא הופכת אט אט לאדם בוגר. זה קשה בהתחלה, ויש הרבה עצבים שמתרוצצים בפנים וקשה לנהל אותם, אבל זו עבודת המידות שלה עכשיו, ובזכות העבודה שתעשה עכשיו היא תגדל להיות בוגרת שנעים להיות איתה.

בעיקר תשדרי לה אמון שהיא מסוגלת להגיע לזה, ומצד שני - גם תמיכה, שאת שם בשבילה, לעזור לה בהתמודדות.

אם היא בעניין, את יכולה לסכם איתה על סימנים סודיים שאת תעשי לה כשהיא צריכה להרגיע את העצבים שבתוכה או שהיא תעשה לך כשהיא מרגישה ש"השד המתבגר" משתלט עליה. ככה זה יהפוך למעין משחק ולשותפות סוד ביניכן, שמן הסתם תחזק גם את הקשר ביניכן... (אבל כנראה שזה לא מתאים לכל מתבגרת...)

השניה פשוט כעסה ממש הרגישה שזה חדירה לפרטיות שלה,

אני מההתחלה מדברת את השינויים ההורמונליים שגורמים לנו לסערה,

אני שואלת ומבררת מה כן יכול לעזור,

אני מצפה שעם שיח פתוח הרעיון יבוא מהן,

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

גם באותו הזמן.

לי נשמע לחוץ מדי לקיים בנפרד באותו ערב.

מה שראיתי שהרבה עושים

זה מזמינים את החברות שעה קודם ליצירה

ואחכ מגיעים המשפחה.

אפשר לשים שולחן ממתקים לקבלת פנים. זה יעסיק את החברות.

אחכ מתחילים בהרקדה.

אחכ אוכל. דבר תורה, סרטון אם יש וכו'

ושוב הרקדה. וקינוח.

משהו כזה בערך.

ובקשר לאוכל ברוב הבת מצוות שהייתי היה לחברות שולחנות נפרדים וגם אוכל נפרד.

אם זה בופה אז לחברות שולחן אחר בצד אחר של האולם.

הגיוני להביא לחברות שניצל/נקנקיות וציפס וירקות חתוכים נניח או כל אוכל שתחליטי שיוצא לך זול יותר.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

או מצגת.

ולהקרין את זה.

הייתי גם בבת מצווה שהילדה לא דיברה אבל צילמה מראש סרט כזה עם אומנות בחול. ודיברה על משהו עם משמעות, אולי השם שלה וכו', לא סוכרת במדוייק. זה היה מאד יפה. אבל אולי יקר יחסית, לא יודעת

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

תפו"א עם ביצה בפנים.

אוכלים עם מלפפון ועגבניה בצד. 

שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.

אז צריך לטפל בצינון.

הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.

ואפשר גם לנסות רפלקסולוגיה. 

כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.

פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.

רפואה שלמה לילדון!

לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד - 

יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן

עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה

הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים

לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה

וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?

שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.

קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!

ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..