יש פעמים
אולי הרבה פעמים
שאנחנו לא מצליחים לעצור את החיים.
אתמול ראיתי את הפרסום
ואמרתי לעצמי,את לא יכולה עכשיו
לא יכולה לעצור
בהערכה,בכאב,
כרגע זה לא אפשרי.
זה תמיד מוביל אותי למחשבות
איך אנחנו אמורים להגיב לזה
זה מרגיש לפעמים כאילו כל פיגוע כזה
תולש לי חתיכה מהפאזל בלב
אני לא מכירה אותם ובכל זאת
חתיכה בפנים מתפרקת, כל פעם כזה קורה.
ועדיין לפעמים,היא רק מתפרקת, וזהו
שאלתי את עצמי הרבה פעמים מה הלאה
איך אפשר לשמר,להמשיך,לכאוב
מישהו שלא הכרת, שלא היה חלק מהחיים שלך
אם כי בזכותו אתה חי בבטחון.
פעם הייתה לי נטייה לנסות לזכור
לשנן כל שם, לנסות לזכור כמה שיותר על כל אחד
בהר הרצל הייתי מסתובבת שעות
מנסה לחרוט בזיכרון כמה שיותר פרטים
כמה שיותר אנשים.
אבל הכנתי שבוע שעבר לימוד
ואז הבנתי שהזיכרון הזה לא עוזר להם
כי הם כבר לא פה
זה מהמם, לגמרי,
אבל זה לא עושה משהו.
ואם אני רוצה באמת לעשות משהו,
אז אני צריכה לשנות את עצמי. לטוב, בשבילם.
אם הם הקריבו את עצמם על להגן עלי
השימור הכי טוב של החיים שלהם
יהיה לקחת חלק מהם, לחיים שלי.