הבנתי למה קשה לי שאוהבים אותי. למה קשה לי כשאבא מתקרב אליי.

כי זה חרוט לי בחוויה שזה שקר. נדלק לי איתות אזהרה פנימי: "זה הולך להתהפך". לא יכול להיות שאוהבים אותי. הם משקרים אז אני כועסת. אני מתנגדת לקבל את זה... אפילו מאבא... הוא מביע אהבה ואני "בטוחה" שהיא לא כנה. אין סיכוי שהוא אוהב אותי באמת. (בשכל הוא כן) אם הוא היה יודע ומכיר את הצדדים האמיתיים שבי, אלה שלמדתי להסתיר, הוא היה לא מתקרב אליי, לא מעריך אותי. בעצם עכשיו הוא אוהב את אני הצבועה. למרות שאני יודעת. הוא תמיד אהב. אבל איכשהו קיבלתי מסר אחר מהעולם ההוא שאני עדיין שונאת. ועכשיו הוא מסכן בגללי למרות שזה לא בכוונה.

ולא רק לזה שאוהבים אותי אני לא מאמינה. גם שיכול להיות לי טוב. ושאני יפה. ושאני סבבה ומותר לי לדבר בכלל. והאמת שאני יותר מסבבה. לא באמת אבל תלוי באיזה מובן...

וכל השנה האחרונה אלוקים כאילו מנסה להוכיח לי ואני עדיין כאילו במחשבה של: "אל תעבדו עליי. זה זמני זה לא האמת בטוח."

ואני מקבלת מלא מחמאות ולא מקבלת אף אחת. זה גורם לי להדהם ואחר כך להעביר את זה הלאה, זה לא נכנס ללב כי- "פחח... מהה אין סיכוי שההערכה הזאת מכוונת אליי. אין סיכוי שאת מי שהם אוהבים ככ זאת אני. אין סיכוי שאני יכולה להצליח בחיים האלה, זה היה דמיונות ילדות אשליות שהתבגרתי מהן. אני השלמתי עם זה שאני בתחתית."

אנשים רואים אותי אחרת ממה שאני רואה במראה ואני מאמינה לעצמי. הם לא מכירים אותי בכלל. ועדיין, זה משמח שלמרות הכל לפחות כן יצא ממני משהו טוב לעולם.

ועכשיו נראלי שיש בפנים מן מלחמה. החוויה המתקנת עושה את שלה וגם העבודה העצמית שלי במקביל להגיד על הכל תודה, אבל משהו בי עדיין נלחם לא לקבל את זה ככה. עד שאשלים עם כל מה שקרה. ולאט לאט אני יותר מבינה ממה הכל נבע בצורה יותר עמוקה ולא שטחית. ואיך החיים שלי הובילו אותי לככה. והנקודה שה' רצה שאתקן אותה. ואני לא מאמינה. 

אני לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה. שאני אגיד שמהדבר הזה הכי צמחתי. תמיד חשבתי שזה בחיים לא יקרה. שאני תמיד אשנא ומה שקרה לא מובן, בלי סיבה. זה גדול מדי מכדי שיהיה לו הסבר בכלל. זה כמויות של סבל בלתי נגמר, אל תגידו לי שיש משהו בעולם שמהווה הצדקה. אבל אני חושבת שזה הגיע. הניצן הראשון של ההבנה. שאני ממש קרובה. איך התבגרתי שמע ישראל... וואי. עכשיו כשאני מרגישה בוגרת לא אכפת לי שמבחוץ יקראו לי צוציקית, ילדונת, ילדה, נערה... לא אכפת לי תודה.

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ