שָׁקֵט. רוח חרישית מטיילת שם בחוץ. בהיעדר שעון לא היה אפשר לדעת כמה זמן עבר מאז רכן מעל הדף לראשונה. אם בכלל עבר זמן.
עט נוצה אירופאית עם עיטורים שנשחקו הייתה שעונה על קסת חרוטה, וטיפות הדיו שנשרו ממנה כבר היו קרושות זמן מה. קצוות העט האחרים היו כנועים על השולחן. כולם מלוכלכים קצת; כולם שוכבים בשלוליות קטנות של דיו, באותיות וציורים שנפלו ולא נולדו. וכמו הוא הופתע לראשונה, הדף היה נקי. ריח חדש עוד עולה ממנו - ריח חדש של מפעל ישן מאוד - בלי שום סימן, עדות או רמז למסע שהתחולל בו בעבר; אם אמנם היה מסע כזה, ואם אמנם נגמר.
פעם נוספת, הוא טבל את העט בנוזל השחור. פעם נוספת, הוא התקרב בהיסוס אל הדף. פעם נוספת, כמו כל אחיותיה, חוד מפוצל פגש מרחב אחיד; ופעם נוספת, הלוואי ואחרונה, טיפה של דיו חצתה את הגבול.
היא נמזגה בעדינות כמו לתוך מים, כמו אל מראה שקטה של ים נטול טרדות, מחליקה בפיזור כלפי מטה, מחוללת סביב עצמה ושולחת זרועות. טיפה שנמשכה אחריה כבר הפירה את האיזון: סערה נולדה איתה וערפל של מרחקים. טיפה שלישית שתשוקתה דחפה אותה, כבר הטילה את עצמה בצלילת מעמקים. גבולות הדף נותרו הרחק מיותרים, חלון או ארובה למקום שלא זוכרים. שער שאש עוד לא אחזה בו, ואם נביט נראה פנים.
עולם חדש התחיל להתרקם. רעיונות וסמלים ריצדו בבהלה, מחשבות ואנשים הבזיקו; הכל הלך והופיע, ושוב קם ונעלם. ברק האיר את כל האַיִן, רעמים אילמים פקחו עיניים. וכך בתוך השקט, בסערה של דומיה, עמד עולם ונברא לו, עמד ונהיה.
ומעבר לדף, שקט. רק רוח חרישית נשמעת. בהיעדר שעון לא היה אפשר לדעת כמה זמן עבר מאז רכן מעל הדף לראשונה.


