לפני איזה מיליון שנה שכבתי על הספה והתחננתי, התחננתי להיות אשה מאמינה, אבל מכל הלב, להיות יהודיה כזאת מחוברת, שמה שלא קורה היא שם. מחוברת ומקורקעת ועם קודשא, יד ביד.זה קורה לי פעם בתקופה וכמעט תמיד אני שוכחת לבקש, ברחמים. בבקשה. חיבור ברחמים. ואז בא ההריון, וידעתי שזה המבחן שלי, ואולי זאת הטעות. וידעתי שאם באמת נוצר פה ילד אז הוא ילד של קודשא, הוא ילד של אמונה, לב של אמא שלו מה שנקרא. אבל כל הזמן היה אם. אם נוצר פה משו, אם הכל תקין. וחוסר וודאות וחרדה. וניסיתי, בשם מרלין הזקנה ניסיתי, להאמין שמה שקורה קורה לטובה, ושהכל מדויק לי, ושמה שקורה גם ככה קורה, ואפילו דברים קורים בדרכם. אבל כלום לא עזר, הייתי בלחץ ולא סמכתי על אף אחד, ועשיתי מיליון בדיקות. בפנוכפנוך ליבי שיוועתי פשוט להרפות. לשחרר שליטה. לדעת ולהרגיש בכל תא בגוף שהכל מדויק. והכל קורה מעצמו. ולא הצלחתי אפילו אפס נקודה אפס אפס אחד. וכשהגוף המדהים והמופלא והפלא פלאים שלי קלט שזה נגמר, עוד לפני שראיתי משהו חריג או לפני שידעתי משהו בהגיון, סתם ככה מאינטואציה, כאילו שאפשר להגיד סתם ככה על אינטואיציה, נכנסתי ויצאתי ולפני שבדקתי הסתכלתי לעצמי בשחור של העיניים ואמרתי הריני מקבלת על עצמי לקבל מה שבא. לשם ייחוד קודשא. וצחקתי שאני אומרת את זה בסיטואציה הזאת וקצת בכיתי. ובאמת באמת באמת כיוונתי לשחרר ולא עבד לי
וזהו.
ומאז אני הולכת בעולם בידיעה גמורה ושלמה וחזקה שאני רוצה בכל ליבי וחיי ומעודי ליפול אל זרועותיו המושטות משתוקקת
מתאווה
לשחררררר את החיים מהגב שלי. לשחררררררר את מה יקרה ומה קרה ולמה
לעשות את ההכי טוב שלי, להוקיר תודה, לשמוח, להעצב, לבכות בקול. לצלם מאה פעם את השקיעה
לחיות
ליפול
ליפול לזרועותיו המושטות
די לחשוב שאני הכל
הבל הבלים מתוק ומלא בפלא שאני
ימלא ה' משאלות ליבך לטובה ולברכה
