אלוקייייייייים תעזור ליייי.
אין לי כח לכל העצבים האלה, אני לא מראה לאף אחד בעולם שאני כועס אבל מבפנים זה אוכל אותי ומכאיב לי, כאילו נוגס לי בלב ואז גורם לי פשוט ללכת הצידה ולבכות.
זה כאילו היה מתסכל בטירוף ומעצבן ולא יודע מה עוד אבל מצד שני פתאום שלחת לי משהו אחר שחיכיתי לו הרבה זמן משמיים וזה קירור אותי לגמרי.
ואני יודע שזה דפוק אבל זה מעצבן אותי שככה הכל התקרר, כי אני מחזיק הכל בפנים וכל פעם שאני נותן לזה בסוף הסחת דעת זה אחרי זה בפעם הבאה יהיה כואב עוד יותר ומתסכל עוד יותר.
אבל בריאת אותי ככה נכון? אחד כזה שמנסה להיות כאילו שום דבר רע לא מזיז לו רגשית, אף אחד לא יכול לפגוע בו או לעצבן אותו שלא לדבר על בכי שנראה שאין לו שק דמעות... אבל אני יודע שהמציאות היא שזה רק כלפי חוץ... מבפנים הכל שבור חוץ מהלב שכוסף ומחכה, וכל פעם מתסכלת כזאת אני מוצף געגוע והערכה עד כמה היא טובה וכל אלה שלישי סתם חסרי הערכה כלפיי, סתם מעצבנים שקמים מאוחר ואז מפילים עליי את האשמה שהם לחוצים בזמן, מה אני אשם קמתי בשש וחצי ועשיתי אפילו אוכל אז למה לכעוס ולצעוק למההההההה?????
בפעם הראשונה אני מבין למה כולם כותבים פה באלי להיעלם, כי עכשיו זה חצי מהתחושה שלי, החצי השני רוצה להישאר ולנצח, מי יגבור?
