הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר
לאהוב אותי
לרסס אותי
לפזר דרכי
א ה ב ה .
יש בי איזשהו ריקוד תמידי כזה של רגשות, האשמה בתפקיד הראשי, היא נמצאת אצלי באון אנד אוף אפ אנד דאון
אבל תמיד נוכחת
למה היא ככה, האשמה.
בטבע נמצאת כמו הסכמה כזו באוויר שאנשים הנמצאים במרחבים, מהנהנים לשלום ושותקים. הולכים עם הכלב ושותקים. בוכים על השבילים ושותקים.
אני חושבת שאנשים שיוצאים לטבע הם אנשים איכותיים שמבינים שהחיים לא תמיד נס עם שתיים וחצי סוכר אבל הם יוצאים עם פק״ל ונעליים, הם בתנועה, הם הולכים לחפש בסוף היום כוכבים, הולכים לרקוד על האבנים.
ריח משכר של חופש אסור נמצא לי בתוך הידיים.
יש בי רצון להחזיק חזק את הכאבים שלי ולא לשחרר אותם, לא לשלוח אותם לאדמה, מפחדת מחוסר שליטה, מפחדת להגיד להם ״גדל״.
משהו בי מסרב להתנתק מהם, מסרב להשאיר אותם לבד בעומק בלי אחיזה, מסרב לחשוב על אופציה לגדילה כי אם אתה למטה, אתה לא עולה לעולם
כי אם אתה למטה, אתה לא שווה כלום
אתה חסר תקנה.
הרצון הזה נמצא בי יחד עם הרצון לשתוק, להפסיק לתרץ למה הימים קשים, לשתול את כאביי באדנית, לשיר ופשוט לחכות לגדילה לצמיחה לעלים.
גדל כאב
גדל
אתה פלא החיים.
ולחיות בשלום עם מי שאני
וסוף סוף ,
להניח לעבר
.