זו יותר קושיה, ואשמח אם תהיה מישהי שתפתור לי אותה:

בספר דברים משה מזכיר לעם ישראל את כל מה שעבר עליהם מיציאת מצרים ועד עתה. הוא מדבר על מה שקרה בלשון נוכח - כלומר אומר לעם ישראל שהוא זה שיצא ממצרים והוא זה שחטא בחטא המרגלים וכו'.

אבל למעשה כל מה שקרה עד חטא המרגלים קרה לאבותיהם של אלה שמשה מדבר אליהם. בעצם משה מאשים את הבנים בחטאי האבות (בעיקר חטא המרגלים).

למה זה? "האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?

במיוחד בימינו, שאנו מנסים להדגיש את הנפרדות של כל אדם, ולעודד אותו לא לשאת באשמה על דברים שהוריו ביצעו... מה, משה לא הכיר את כל התורות החינוכיות האלה?

במילים אחרות, מה התורה החינוכית שעומדת בבסיס דיבוריו של משה, כשהוא משליך את חטאי האבות על הבנים?

קצת הארכתי... נקווה שהתשובה לקושיה תהיה קצת יותר קצרה...

כדי שלא תחזור על עצמה שוב, ערב הכניסה לארץ.

שיזכרו מה קורה כשלא רוצים לעלות

בדור החדש, דור העתיד 

שנשען על העבר המפואר 

כדי שיוכלו להגיע למטרה החשובה לשמה התכנסו יחד 

וחלילה לא ייאלצו "לספוג" עונשים ולעכב את הגשמת הייעוד הנשגב

להשתלב ע"י מעשים טובים בָּסדר האלוקי

ולתרום לגאולת ישראל.

נראלי תקף גם בימינו. 

"התוכחות שהוכיחן מרע"ה על החטאים של דור הקודם כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל:" (דברים תרל"ה)

השפת אמת אומר שבאמת יש קשר בין הדורות השונים. יש לנו אחריות לא רק על המעשים האישיים שלנו, אלא אנחנו חלק מכלל, ולכן יש לנו אחריות לתקן גם את החטאים של הדורות הקודמים (ובכיוון השני - אנחנו גם יורשים את הזכויות של הדור הקודם).

משה רבינו מספר לעמ"י על החטאים של הדור הקודם, כדי לתת להם את האחריות על התיקון של החטאים החלו

והוא גם מחבר את זה לעניין בית המקדש - 'כל דור שביהמ"ק לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו'. כי לכל דור יש אחריות לתקן את החטאים של הדור שבית המקדש נחרב בימיו. ואם לא זכו לתקן את החטאים ולזכות לבניין בית המקדש, אז החטאים של אותו דור שייכים גם בהם, וכאילו נחרב בימיהם.

(מקווה שכיוונתי לדעתו והסברתי נכון...)

אני רואה שקצת כיוונתי לדברייך (ודברי השפת אמת..)

במובן של האחריות הכללית של העם על החטאים של הדור הקודם

וכל אחד לוקח על עצמו את האחריות על כל העם. יש פה ערבות הדדית.

ולכן כשמדברים על כנסת ישראל - זו אותה אומה גם אם הדור שונה וכל מי שחטא מת.

ולכן משה מדבר בלשון נוכח. כי אם איבר אחד בגוף חלה,כל הגוף צריך לדאוג לעזור לו להירפא. כל אדם מישראל צריך ללמוד משהו מהחטאים האלו,ולהשתתף בתיקון שלהם.

(ובדור שלנו הנקודה של תיקון חטא המרגלים- המאיסה בארץ ישראל זו נקודה מאוד חזקה.)

כמו שבכל דור ודור אדם חייב לראות את עצמי כאילו הוא יצא ממצרים - עליו לראות את עצמו כאחראי לתיקון של החטאים של עמ"י בכללותו.

נראה לי שעיקר הדברים לקוח משיעורים על המהר"ל בספר נצח ישראל שלמדתי בזמנו מהרב אופיר פריד.

עוד כיוון שעלה לי זה שאמנם החטאים האלו לא היו חטאים "שלהם" והם לא נענשו בגינם,אבל לא מעט מהאנשים בדור הזה היו שם וראו בעיניהם, ואולי אף השתתפו בתור ילדים שהלכו עם אבא.. לא זוכרת בדיוק את הגילאים, אבל רק מגיל מסוים (25?) ומעלה מתו בחטא המרגלים. 25 (וגם אם זה היה יותר או פחות..) זה גיל שבהחלט אדם בר דעת,ולכן אם הוא השתתף באיזושהי מידה הוא כן חטא. אז למה לא מת במגיפה גם כן? אולי יש גיל שעד אליו ה' אמר שמי שהשתתף זה בגלל שאבא שלו השתתף... כמובן ה' לא פוקד את עוון האבות על הבנים, אבל הוא כן רוצה שנלמד ממה שקרה לנו . (מקווה שאני מובנת... כל הפסקה האחרונה מסברה שלי. לא לקחת את זה כברור וגמור וידוע..(

נראה לי שהגיל שממנו החלו למות בדור המדבר היה 20.

(ומגניב שלמדת אצל הרב אופיר פריד...)

גם לך @בארץ אהבתי

אם כבר אאוטניג 🙃 למדתי במדרשת בת ציון.

לגלות באיזה שנה זה כבר מדי הגזמה..

ה' אלוקינו דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃

המאור ושמש מפרש את הפסוק הזה כהדרכה לחיים-

לא לראות בכל מכשול - הר שאי אפשר לעבור עליו, ולכן להתייאש ולהישאר "לשבת בהר הזה"

אלא פנו וסעו- תתגברו על כל הר - מניעות שיהיו לכם בחיים וסעו- הלאה- המשיכו בחיים!

הרב רוטנברג הי"ד מפרש את הפרוש הזה על השבתות  ( שבת- שבת) שבימי האבלות על החורבן ( חורב- חורבן).

השבתות האלו גדולות ( רב - גדול) יותר משבתות שאר השנה והם נותנות לנו את הכח לעבוד את ה' גם בימים קשים אלו בימי החול

( הפרוש ממשיך, בלי נדר מקווה מחר לכתוב אותו)

בפרשה, משה מספר על בחירת השופטים של עמ"י, ומשתמש בביטוי שמזכיר לנו את מגילת איכה - "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א', י"ב).

באיכה רבה (א), המדרש מחבר בין 'איכה' של הפרשה שלנו, ל"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" שאמר ישעיה בנבואתו (ישעיה א', כ"א), ול"אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד" של ירמיהו במגילת איכה -

"מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין. אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ מֹשֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם, יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם וְאָמַר אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם וְאָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה".

השפת אמת (דברים, תר"מ) מסביר על פי המדרש הזה שיש קשר בין העוונות של עמ"י בדורות השונים.

כמו שהזכויות של האבות משפיעות עלינו, ויש בנו מידות שקיבלנו מהאבות הקדושים, כך גם בעוונות יש השפעה בין הדורות.

בפרשה שלנו, בביטוי 'איכה' לא מסופר אפילו על חטא של עמ"י, וגם המדרש מתאר את זה כ'שלוותה' של המטרונה. אבל השפת אמת מבאר שעדיין יש פה ביטוי למשהו לא שלם - "שֶׁלֹּא הָיָה נִכָּר חֶטְאָם בְּפֹעַל, רַק שֶׁלֹּא הָיוּ נִמְשָׁכִים אַחַר הַנְהָגַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם".

אם עמ"י היו בדרגה של שלמות, זה היה עובר גם לדורות הבאים - "אִם הָיָה תִּקּוּן גָּמוּר בַּשֹּׁרֶשׁ לֹא הָיָה נִצְמַח הַחֲטָאִים אח"כ". אבל הקלקול הקטן שהיה באותו דור, הביא לכך שבדורות הבאים החטאים כבר היו חמורים יותר - "וְעַל יְדֵי הַשּׁוֹגֵג שֶׁבַּאֲבוֹתֵינוּ נִצְמַח אח"כ בְּדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים זְדוֹנוֹת. דִּכְמוֹ עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה וּמַתְחִיל כְּחוּט וּמְסַיֵּם כְּעָבוֹת הָעֲגָלָה" עד שבסוף החטאים הביאו לחורבן ול"אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד".

ואנחנו עכשיו עובדים לתקן את החטאים האלו, את חטאי החורבן שנבנו על חטאי הדורות הקודמים. ובעז"ה נגיע לתיקון השלם, בו התורה וקיומה יהיו בשלמות שתעבור מדור לדור.

מפחיד הגודל של החטא שנגרם מחטא כזה קטן...

זה גם מלמד אותנו על גדלות אותו דור.

(וסליחה שהקפצתי את השרשור כמה ימים אחרי שבת,כתבת כאן האבה דברים שמתאימים לענייני דיומא אז הרשתי לעצמי)

עוררת אותי לחשוב על החורבן,ויש

אנחנו לומדים הרבה על החטאים שבגללם נחרב בית המקדש, ומה אנחנו צריכים לתקן בגללם, אבל אנחנו צריכים גם לזכור את גדלותם של אנשי אותו דור.

את הצורך בשופטים שיעזרו לו לשפוט את עם ישראל, הוא מוסיף פרט שלא מופיע בפרשת יתרו (לכאורה כהסבר למה 'לא אוכל לבדי שאת אתכם')-

''ה' אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמיים לרוב. ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר אליכם''.

ואני חושבת שאפשר ללמוד מפה על הכח של פרספקטיבה.

בספר שמות, בתוך הסיטואציה, משה רבנו רואה רק את הקושי.

אחרי 40 שנה, כבר אפשר לראות גם את הברכה הגדולה.

לי הייתה תהייה למה יתרו לא מוזכר פה כזה שנתן למשה את העצה הזו. ואז ראיתי מאמר של פרופסור יונתן גרוסמן, והוא אומר שיכול להיות שגם בזמן אמת משה לא גילה להם שהעצה הזו מיתרו, כי חשש שאולי הם יסרבו לקבל אותה כי הוא אדם זר לעם.

אבל אולי גם בזה אפשר לראות את כוחה של פרספקטיבה - בזמנו אולי משה לא ממש האמין שהעצה של יתרו תעבוד, אבל עכשיו, בפרספקטיבה של זמן, הוא מבין כמה העצה הזו הייתה טובה ולכן מוכן לייחס אותה לעצמו...

בעקבות שיעור ששמעתי-

פירוש מאוד מאוד מעניין..

האור החיים הקדוש מפרש את הפסוק הראשון בספר דברים גם על דרך הרמז-

כל מקום שמשה מזכיר כוונתו ללמד אותנו על מידה שחשובה להתנהגות היומיומית.

מעתיקה את הפירוש-

"במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:

ה- א') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית יד, יג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:

ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן:

ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות יט, ב), והוא מה שרמז באומרו במדבר:

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי, ג) ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:

ה') מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:

ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז"ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:

ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים, נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:

ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה, כז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:

ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים:"

קטונתי מלכתוב את הפירוש בקצרה במילותיו, אם למישהי מתאים אשמח🤗

שנזכה בע"ה..

באמת הפסוקים הראשונים בספר דברים חתומים וסתומים, אבל אף פעם לא מצאתי פירוש כזה... שכל כך רלוונטי לכל אחד מאיתנו...

מנסה לתמצת:

תשע מידות טובות רמוזות בפסוקים הראשונים של פרשת דברים:

1. בעבר - לדבוק במידותיו של אברהם אבינו העברי.

2. הירדן - מרדות. שתמיד אדם יחוש את מוראו של הקב"ה במקום מכת מרדות. [לא בטוחה שהבנתי את זה נכון]

3. במדבר - להיות עניו, כמו המדבר.

4. בערבה - שהענווה תהיה במידה נכונה וערבה.

5. מול סוף - להסתכל תמיד על סוף החיים ולכוון את המעשים לפי העולם הבא.

6. פארן - שהפנים יהיו בפאר ולא בעצבות.

7. לבן - לב טהור משנאה וקנאה.

8. בחצרות - ללמוד תורה בקביעות בחצרות ה'.

9. ודי זהב - לומר די לזהב ולא לרדוף אחרי הממון.

צריך לתלות את זה במקום מרכזי ולזכור זאת תמיד...

לגבי 6

בפסוק מוזכרים פארן ותופל-

ומה שהבנתי

שבתוך הלב לחשוש אולי פישלתי בעבודתו ה'- להיות בתופל ושבפנים להיות בפאר- שהפנים יהיו צוהלות ולא עצובות  

באמת פירוש מאוד מיוחד..

שנזכה לקיים

ושנזכה שהאור החיים ישלח לנו ישועות..

התחלתי לסכם והקדמת אותי בשליחת התגובה שלך...

תודה רבה!

מקווה שכן...

בטוח שיצא לך לראות סצנה כזאת, ילד שבוכה

כי כואב לו ונשמות טובות (באמת)

שאומרות לו "לא קרה כלום" או "אין דבר" או "תראה הנה פיל/סרט/שלוק".

בטוח שיצא לך לראות גם סצנה כזאת, מישהי שנפגעה ואומרים לה

"היא לא באמת התכוונה", "אל תתייחסי", או "זה לא באמת מעליב".

המשותף הוא שקשה לאנשים להתמודד עם כאב, ושקשה לאנשים לראות אחרים כואבים (וזה בסדר),

וגם, שכשכואב לנו הדחף הראשוני, גם של הסביבה וגם שלנו הוא להרחיק מעצמנו את הכאב.

או החוצה (להתעסק במי שהכאיב) או פנימה (להגיד שבעצם זה לא, או להסיח את הדעת).

בימים אלה של בין המצרים אנחנו לומדים

ש"מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה".

הדרך לשמחה ולגאולה לא עוברת בהדחקה, לא עוברת בלהגיד לא נורא,

או יהיה חדש, או נסתכל על מה שיש

אלא השלב הראשון הוא אבל.

להסתכל בעיניים לכאב ולחסר, ולהסכים פשוט להיות בהם.

ולמה בעצם דווקא מי שמתאבל זוכה לבניין?

טיפה מורכב תחזיקו.

אם קיבלתי מכה, פיזית או רגשית, בכוונה או בטעות

ואני אומרת לעצמי לא נורא זה יעבור, או יהיה בסדר, או תתגברי,

באיזשהו מקום אני אומרת לעצמי שהמציאות הזאת

היא משהו שסך הכל הוא חלק מהמציאות שלי.

ובהפוך על הפוך, כשאני כואבת את המכה, כשאני בוכה, ומצטערת,

אני בעצם אומרת שיש פה משהו שהוא לא האידאל מבחינתי.

שאני ראויה למשהו אחר, שלם יותר, גדול יותר וטוב יותר.

והדרך לגאולה, והדרך לבניין, עוברת דווקא בכאב,

ודווקא בהבנה שבעצם הכאב מסתתרת תודעה של גאולה.

שנזכה כולנו לכאוב את החסרון הזה, ואלה שנובעים ממנו בצורה בריאה

ומתוך כך לגאולה שלמה מהרה.❤️

הביא אותי לחשוב על עצמי, שקשה לי להתאבל באמת על החורבן. אני משתדלת לשמוע שיעורים ולראות סרטים שקשורים לחורבן בתשעה באב אבל הנטיה שלי היא להתעלם מהכאב ולעבור הלאה ויותר קשה לי לעצור ולכאוב.

ועכשיו הבנתי שזאת גם הנטיה שלי בתחומים אחרים בחיים. ואני תוהה איך אני יכולה לשנות את זה...

תודה על מה שכתבת!

זה מורכב מכמה שלבים

הראשון הוא ללמוד לזהות שמשהו קרה בי ונגע בי

השני להתבונן בזה, מה כאב לי ולמה

והשלישי לדעת שזה לגיטימי שיהיה לי כואב, וזה טבעי וזה אפילו בריא

כמו שאם נחתכתי אני ארגיש כאב,

כי הגוף מאותת לי להשמר וחדאוג להרפא ולהתרחק ממקור הכאב

וזה מנגנון בריא שעוזר לנו לשמור על עצמנו מפגיעות

וגם מאפשר להבריא.

מי שנניח העצבים שלו פגועים, עלול לא להרגיש חלילה אם האצבע

שלו נכווית ונשרפת, ואז היא נפצעת עוד ועוד.

מנגנון הכאב הוא מנגנון בריא שה' ברא בנו כדי שנשמר מפגיעה

פיזית ורגשית, נוכל לרפא את עצמנו ולהתכוונן למקומות שנכונים לנו.

למדתי, מקווה ליישם לאט לאט.

אהבתי מאוד את ההקבלה לכאב פיזי, ממש ממחיש את החשיבות בלעצור ולכאוב.

אבל למה לא נותנים לה הקלדה במתמטיקה?

יש דרכים לכתוב משוואות עם המקלדת, צריך ללמוד את זה, אבל אפשרי טכנית.

לא יודעת מה הסיבה, אבל אין התאמה בכתיבה במקצועות דלי מלל

במבחנים חיצוניים אין לה?

הייתי מנסה לברר את זה יותר עם בית הספר.

אני יודעת שיש מקרים שבהם נותנים בוודאי.

השאלה בית הספר אומר את זה כי היא לא זכאית, או כי הוא מתקשה להביא מישהו שיעשה את זה.

פסיכודידקטי?

צריך אבחון פסיכודידקטי

כנראה תלוי איזה התאמות או שהיה שינוי בנהלים.

אכן לצורך הקלדה מספיק אבחון דידקטי.

האם בי"ס הגיש אותה לוועדת התאמות? מה הייתה התשובה של הוועדה?

אז באמת שאין אפשרות לקבל התאמות, רק וועדת ההתאמות יכולה לאשר את ההתאמות ולא בית הספר

מקווה שהוועדה תאשר

אין התאמה של הקלדת תשובות הבחינה במקצועות דלי מלל.

זה ציטוט מחוזר מנכל, זה לא ספציפי עבורה.

הדבר היחיד שמצאתי שכולל התאמות במתמטיקה זה התאמות ברמה 3 שאכן כוללת התאמות במתמטיקה, ודורשות אבחון פסיכודידקטי.

השאלה אם שווה לך לעשות הרחבה של החלק הפסיכולוגי לצורך זה

ובעצם, זה לא יקנה לה התאמות בכתיבה אלא התאמות אחרות ממה שזכור לי...

לדעתי המקרה הזה היה שבוע שעבר, והם הצליחו לאפשר לאותה בחורה לגשת למבחן בהקלדה (לא מתמטיקה, כי היא פספסה כבר)

תבררי איתם, אולי יוכלו לעזור

יהיה בסדר בגלצ

זה לוקח מלא זמן

בגלל זה אין את ההקלה הזאת

להגיד לתלמידה שתשקיע בלכתוב לאט ומסודר עלול להפעיל עליה לחץ במבחן

וגם ככה הבגרות במתמטיקה מאוד ארוכה ולחוצה

לדעתי עדיף לכוון לשעתוק

דבר ראשון? באיזה כיתה היא? 

אם היא עדיין בכיתה י' (כך נשמע ממך) אין עדיין מה להחלץ כי רק שנה הבאה יהיו הבגרויות 

לצערך, אין הקלדה במקצועות דלי מלל (מתמטיקה, פיזיקה, מדמ"ח וכו')

ולכן אין על מה לנסות להתבאס, זה מה שיש, ועם זה מנצחים

ההתאמה שמחליפה את ההקלדה היא שעתוק (ובהחלט עדיף מאשר לנסות להקליד במתמטיקה, תנסי ותראי שזה סיוט)

ההקלה של שעתוק היא שהבת שלך כותבת את המבחן כמו כולם כולל תוספת זמן אם צריך

ולאחר סיום המבחן היא יושבת עם מורה אחרת מבית הספר (שהיא לא המורה הישירה שלה) 

והן ביחד מעתיקות את הכתוב במחברת למחברת חדשה

שתי המחברות נשלחו לסריקה ובדיקה, הבוחן מוודא שכתוב בהן אותו דבר, אבל הוא תכלס בודק את הכתב המסודר

אז איך מוציאים התאמת שעתוק?

פונים לרכזת התאמות בבית הספר, מבקשים ממנה שתבנה "תיק" מבחנים לבת שלך, 

ואת התיק הזה שולחים למשרד החינוך ובדרך כלל אם יש באמת כתב גרוע 

מקבלים את ההתאמה הזאת

במתכונת ובמבחנים בדרך כלל לא עושים את השעתוק כי המורה מצליחה לקרוא את כתב היד, ואם משהו לא ברור היא יכולה לפנות תמיד לתלמידה

למיטב ידעתי אין צורך בשום אבחון לשעתוק

אלא המורה/מחנכת מדווחים שיש לה כתב לא קריא ומתחילים תהליך של בניית התיק

תודה רבה!

יש התאמה של שעתוק אבל מאוד קשה לקבל אותה.

אם לא מצליחים לקבל משהו לכתיבה אז הארכת זמן תעזור לאפשר לה לכתוב יותר לאט ואולי קצת יותר קריא, וגם מבחן מותאם יאפשר לה לבחור שאלות שדורשות פחות כתיבה.

מלמדת הרבה שנים מתמטיקה בתיכון וזוכרת אולי מקרה אחד שאישרו שיעתוק.

בעוד שנה ושנתים עלול להיות מאוחר מידי. רכזת ההתאמות אמורה לדעת את כל הנהלים והניואנסים. לועדת התאמות בשביל הקלדה מגישים במהלך כיתה י ואז מקבלים אישור לבגרויות שאמורות להתקיים ב יא- יב. אם מגישים בכיתה יא זה מאוחר מידי לבגרויות של יא. 

התאמות.

אחכ זה כבר יותר מסובך

ששעתוק זה משהו שמקבלים בקושי ...

אבל תמיד חשבתי שאם ירצה ויכתוב לאט יותר כן יבינו מה כותב.

כל מבחן שלו כתוב שצריך לשפר את הכתב.

מתי החלטתם שזה דורש אבחון? 

כתב יד לא קריא זו סיבה להקלות

לא יודעת איך הלך האבחון ומול מי האמת.. אבל כדאי לבקש

כמה פעמים בהרדמות, זה כמה שניות, ואז יצאתי

בשניהם היינו איתו עד שהוא נרדם

בחלק של ההרדמה רק אחד ההורים יכול להיכנס

בניתוח השני הייתי בהריון אז אמרו שעדיף שבעלי ייכנס כי יש שם כל מיני מכשירים וחומרים ולא יודעת מה..

כיפית לראות שמרדימים את הילד שלה.....

לקח לי כמה דקות טובות להתאפס

מצד שני לא הסכמתי לוותר לבעלי שהוא יכנס

הייתי חייבת להיות שם ברגע הזה.....

לצערי קראו לי כשהוא כבר היה ער, בוכה ומבולבל😔

למרות שחיכיתי בלחץ בחדר המתנה.

תדגיש להם מראש שייקראו לך מהר.

בהצלחה!!!

מסכה (כמו של אינהלציה) זה רק לקטנים,

לגדולים ההרדמה בעירוי.

אבל אצל הבת שלי בניתוחים של גיל 11, ו12 היה בהרדמה בעירוי.

(לקטנים שמים עירוי למטרות אחרות אבל החומר הרדמה עצמו לדעתי זה רק דרך המסיכה)

אבל יש חומר שמוזרם לאורך הניתוח בעירוי

בשאיפה גם בגיל 14.

אבל אם אני זוכרת נכון, אמרו שזה רק להתחלה, ואחר כך מכניסים ישר לווריד.

האמת שאני לא זוכרת כל כך.

הבת שלי עברה ניתוח בגיל 6 והייתה עם מסכה. בגיל 15 כמובן היה לה עירוי.

עכשיו בת אחרת שלי, בת 7.5, גם אמורה לעבור ניתוח... מניחה שכן תהיה מסכה, היא די קטנה בסופו של דבר, ומחט של עירוי זה מפחיד...

והרדמה בעירוי...

הסבירו לו בכל שלב מה עושים. נהניתי מזה מאד.

כי הבת שלי בגיל 11 כבר הייתה מפותחת יחסית,

סביר להניח שזה הטווח פחות או יותר.

בכל אופן בגלל שכולם לפני כתבו על המסיכה, והפותחת לא ציינה את גיל הילד, אז כתבתי שלא תופתע.

לו את הבחירה אם להרדים בעירוי או במסיכה

זה קצת אכזב אותו שאכן לא שאלו אותו ותוך כדי ששמו לו את המסיכה כבר תקעו לו את העירוי ביד.

הוא אמר לי: אבל הבטיחו שישאלו אותי.... צודק 🤷‍♀️

למזלי בגלל שזו היתה מרדימה מיומנת הכנסת העירוי לקחה לה חלקיק שניה.....

חוויה לא נעימה, גם ככה הכל מלחיץ. 😏

אם הרופא נתן לו אפשרות לבחור, כנראה שהוא על הגבול, אז מצאנו את שלב המעבר פחות או יותר (שמבוסס על מבנה גוף, ובכל זאת הגיל מהווה אינדיקציה מסויימת)

@טארקו לשאלתך.

הרבה פעמים מסכימים שיכנסו עד שמתחילים להרדים כדי שהילד יראה

את ההורים עד שנרדם ולהוריד לחץ (גם להורים)

ויוצאים כשהוא לכאורה נרדם.

האמת שלא תמיד זה נראה שהוא נרדם - הוא עדיין יכול להיות בעיניים פקוחות - אבל לטענת הצוות הוא כבר רדום... (ככה היה לי כשהייתי עם הבת שלי בניתוח. בשאר הפעמים בעלי היה, ולא זוכרת אם הוא תיאר אותו דבר)

של ארבעה ניתוחים.

נותנים להיכנס עד שהילד ישן, ברגע שישן מוציאים את ההורים.

חוויה לא נעימה, במיוחד בילד מתנגד..

לקראת עוד ניתוח 😑

אני מצפה מבעלי שיבין את הסיטואציה

זה לא נעים בכלל

להיות במיטה כל השבת וכל הזמן דואגים לי. זה לא המשפחה שלי, זה מּמש ממש מצב לא נעים 

איך זה עובד? חייבים ללכת תמיד למשפחה שלו כשהם מזמינים?

בעיני החלטה של התארחות צריכה להיות החלטה משותפת. ואם לצד אחד זה לא מתאים אז לא בכוח."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כפשוטו לשני הצדדים. אתם הכי חשובים!

ולכן מלכתחילה מזמינים אחת לחודשיים בערך, או בחגים שזה תורות.

אבל מצידכם מותר להגיד שלא מתאים.

רק כדי לנרמל- אנחנו לא היינו בשבת אצל חמי וחמותי כבר למעלה משנה וחצי, והם מזמינים לאחרונה כמעט כל שבת. אז מה? אנחנו נחמדים ומנומסים וגם כנים במידה שמתאים לנו לשתף את הסיבות. אבל בעיקר בעיקר חושבים על עצמינו, ואני חושבת גם על הילדים שלי, ועל זה שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה שהם יבואו אליי בלי שמתשחק להם ועל חשבון שלום הבית שלהם

ובכל מקרה, כדאי לנהל את כל הנושא הזה בהידברות.

אם את לא יכולה להתארח,

ואת מתארחת ונאלצת לשדר עסקים כרגיל  זה לא תקין.

לא מהבחינה הזוגית ואולי גם לא מבחינה רפואית. הכי נכון שתחליטו יחד ויהיה לך מקום גם להגיד לא. 

אבל הברכה שורה על הנסתר

במיוחד שאני יודעת שהמשפחה לא ששה מזה כי ההריונות שלי קשים ומאתגרים את כל המשפחה

לא אמור להיות להם say בנושאים של כן או לא הריון.

ואם ההריונות שלך מעמיסים עליהם (או שהם טוענים שזה מעמיס עליהם) אתם צריכים לקבל עזרה בתשלום ממקור חיצוני.

אם אתם תלויים בעזרה שלהם, הם מרגישים בנוח להביע דעתם, אם אתם מסתדרים לבד אתם יכולים להגיד להם בפה מלא- וככה אני עושה לפעמים, למרות שיש לי אהבה גדולה להורים שלי ולחמים שלי- שזה לא עניינים/לא על חשבונם/משהו בסגנון.

אני מבטיחה לך שהקשרים שלנו יפים וטובים למרות שנאמרות מילים לא פשוטות, כיוון שהן נאמרות בכנות, בחיוך ובכבוד.

כדאי אולי למתוח להם גבולות.

שלכם כזוג כלפיהם. 

הילדים, הבעל

מהם אני לא דורשת ולא מבקשת

והם לא אומרים לי אם להביא או לא, אבל מספיק לראות את הפרצוף או בכללי שהם לא מרוצים מהסיטואציה, זה מספיק בשביל לרצות למנוע לספר

שהייתי בהריון בהתחלה היה לי מאוד קשה להתארח שאני על הפנים וגם רציתי למשוך עוד קצת ולא לספר עדיין..

אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלך ומה יעשה לך טוב הייתי נשארת שבת בבית ונניח ללכת עוד חודש חודשיים שכבר תרצו לספר

ושתרגישי יותר טוב 

אני חושבת שבעניין הזה נדרש שיח שהוא מעבר לרגיל אצלכם.

בעלך כבר לא רק הילד של ההורים שלו, ואם הוא לא מצליח להבין אותך ואת צריכה ללכת בכל מחיר, זה קצת בעייתי בעיניי האמת ואומר יותר בעדינות - בסוף זה לרעתכם כי ריצוי יכול ליצור בסוף תסיסה קשה של כעס ורגשות קשים. גם את מולו וגם את מול עצמך.

הייתי חושבת שוב אם להשאיר את זה ככה או לפתוח את זה בטיפול. לא יכול להיות שמספיק שמזמינים וחייב להגיע בכל מחיר. יש לכם חיים וחוסר ההתחשבות בך פה הוא קצת בעייתי בעיניי.

מקווה שאת קוראת בטוב♥️ ומקווה שאני מבינה את הסיטואציה נכון. הכל בדרכי נועם כמובן ולא ממקום של פתיחת חזית אבל מותר לך להרגיש לא בנח לנסוע ולכל הפחות צריך להיות פה שיח ענייני שרואה את התחושות שלך ונותן לך מקום

זה דפוס התנהגות שדורש שינוי

ומי שמבין שותק בנימוס

לא מפריע לי שיבינו ויסתמו

מפריע לי שישאלו וידברו על זה

אז אם אנחנו שותקים סימן שאנחנו לא רוצים עדיין לדבר על זה

כשנרצה נספר

בכל מקרה אני לא חושבת שזה נכון להתארח בכל פעם שהם מזמינים

אלא לפי מה שמתאים ומסתדר לכם ולהם

את יכולה לנסות לעשות הפסק ביום שבו שבוע אח"כ אין לך משהו מסויים.

כמובן, שהכל יכול להיות, ויש דברים שיכולים לשבש. אבל אפשר לנסות.

שזה לחכות עד יום ראשון

וזה מבאס

כי החתונה חמישי הבא אז אני לא אעשה היום

ואז שבת חתן

ואני צריכה לברר גם אם בראשון יש שבע ברכות של הצד שלנו 

ואז זה לחכות לשני

אוף

ופשוט מנסה לעשות הםסק

אח"כ תראו מה לעשות...

ומה שלומכם??

ביום של ארוע? או בשבת חתן?

מלחיץ אותי מידי

אנחנו בסדר ב"ה

חוזרים לשגרה לאט לאט

תודה💕

על שניכם

הרב שלנו דוקא אמר שאחרי לידה לעשות הפסק ברגע שאפשר

לבדוק שביעי

ואז אפשר גם לטבול יום אחרי

ועוד משו

האם יש איזשני בדיקה מאתמול שיכולה להחשב כהפסק?

או אחרי החתונה למצוא מקווה בסביבה שפתוח עד מאוחר

הייתי עושה מאמץ כדי לא להיות אסורים בשבת... לא כיף

(ומתי חופה? אולי אפשר להספיק לפני?)

לא ידעתי מה עדיף, לדחות את ההפסק או את הטבילה אחרי ההפסק

אני אשאל רב באמת

אתמול שכחתי לצערי הרב לעשות הפסק כי לא הייתי בבית

מלחיץ אותי מקווה ביום של החתונה

זה אחות של בעלי

זה אומר שאנחנו שם מוקדם לצילומי משפחה

עם איפור של ערב

ויוצאים אחרונים מהחתונה....

ונשמע לי מטורף אחרי האירוע להתחיל הכנות

גם ככה אף אחד לא מבטיח שה-7 נקיים ילכו חלק (בעז"ה שכן).

אחכ הייתי שוברת את הראש מה לעשות אם זה יוצא ביום פחות טוב.

לפעמים השכבתי את הגדולים יותר כשהתינוק היה במנשא.

היה שלב שהתינוק היה נרדם לפני, ואז הייתי פנויה להשכיב את הגדולים. אבל הרבה פעמים הוא בדיוק התעורר, ואז הייתי באה אליו, והם היו נשארים לבד.

כיום הקטן שלי ישן צהריים במעון, והולך לישון יותר מאוחר.

כשאני משכיבה את הגדולים יותר, הוא מסתובב. לפעמים הגדולה מעסיקה אותו, לפעמים הוא קצת יושב עלי.

יעזור לקבוע מראש עם הגדולים, שיהיו פנויים בזמן הזה? אולי שתהיה איזו תורנות ביניהם, כל אחד ביום אחר?

לפעמים עוזרים נקודתית פה ושם אבל ההשכבה באמת ארוכה ככה שרוב הזמן אני לבד

אני משתמשת הרבה במנשא ובאמת לא חשבתי להשתמש בו בהשכבות.

אז איך זה בדיוק הולך, היית שמה את התינוק מקדימה? כי אז זה נראה לי מפריע קצת להיות פנויה לילדים, זה גם ידרוש ממני לעמוד ולא לשבת לידם (משום מה הוא לא רגוע עם המנשא כשאני יושבת יותר מכמה רגעים)

והקטן שבמעון- אין אפשרות להשאיר אותו להסתובב בבית. הוא ממש שובר וחייב השגחה צמודה 

אבל הם יכולים להעסיק אותו בזמן שאת משכיבה את הילדה, או שהם לא יכולים לעזור בכלל בזמן הזה גם לא בלהעסיק אותו?

אולי אם תמקדי את העזרה רק לזמן שאת מרדימה את הגדולה ולא את התינוק הם יצליחו להחזיק מעמד?

הקטן שבמעון עולה לגן או ממשיך במעון?

השלב הזה שהם ישנים יותר מדי במעון ממש קשוח.

הייתי מציעה לצאת עם התינוק והפעוט לסיבוב בחוץ אחרי שהילדה נרדמת במקום לרדוף אחריו בבית. או שהתינוק יירדם בדרך, או שהוא יתעניין בחוץ.

כך או כך יכול להיות שיהיה לך יותר קל כשהם רגועים בחוץ.

אולי גם תצליחי לאכול משהו כשאת איתם בחוץ. איזה סנדוויץ לפחות.

אולי לשמוע סיפור באוזניות?

לא הייתי מנסה להשכיב אותו, זה רק גומר אותך והופך את ההרדמה למתישה.

תחשבי איך אפשר לגרום לו להיות לידך בשקט בלי לישון.

אם הוא עולה לגן עירייה זו בעיה ממוקדת ליודשים הקרובים ואז זה ייפתר מאליו.

אז שווה גם לתאם עם בייביסיטר או שבעלך יגיע יותר מוקדם בימים מסויימים לחודשיים הקרובים.

אם שנה הבאה הוא עדיין במעון זה רק ילך ויחמיר

אז תצטרכו לחפש פתרון מובנה.

תנסי להפריד את השינה שלהם, לדעתי יש סיכוי טוב שהגדולה תירדם לך מהר בלי בעיות ואז הכל יהיה פשוט יותר.

ויש לו עוד שנה במעון, בגלל זה רוצה לפתור את העניין

(והוא גם יחסית מהקטנים, עוד לא בין שנתיים. לא יודעת למה השינה הזאת כל כך מעכבת את שנת הלילה)

אני מבחינה באמת אין לי ברירה אלא להפריד אבל מנסה לחשוב איך באמת לעשות את זה

כמו טרמפולינה, ערסל חיבוק...

ואז הוא גם יוציא מרץ שזה יכול לעזור להרדמה רגועה יותר אחכ

ויעסיק אותו שתוכלי להתפנות להרדים את הגדולה יותר

ואת הגדולה אולי יעזור שתהיי איתה כמה דקות ואז לשים לה שירים/סיפור ברמקול בלוטוס? אצלנו זה ממש עזר לשחרר אותנו בגיל גן..

אנסה אולי לשים לה סיפור

הלוואי ויעבוד

שהיא גדולה

אז תשבי איתה איקס זמן

ואז את מפעילה לה סיפור ויוצאת..

ותשמעי איך היא מרגישה עם זה

לק"י

את התינוק להרדים בידיים/ עגלה או מה שנוח בישיבה ליד המיטה של הגדולה.

בהצלחה!

אין ספק שזה מאתגר.