(לא גמור)היא הלכה לבד, בחושך השקט. הרחובות היו ריקים, אז היא התחילה לרוץ.
היא רק רצתה לשכוח, או שבעצם להקל על הזיכרון כי לשכוח אי אפשר ובכלל, למה לשכוח?
היא נעצרה, התיישבה על האדמה הלחה ולא הבינה מה לעזעזל היא עושה
היא ניסתה פשוט לברוח, להיעלם לחיים טובים יותר. אבל אין היגיון, וגם אין מנוס מהרצון, אז... אולי בנתיים הכי טוב להישאר קרובה לאדמה, לדבר הכי חם ומקבל שיש לה כרגע.
היא ישבה וניסתה להתנקות מכל המחשבות האלה, אלה שאף פעם לא מפסיקות לרוץ לה בראש ולשגע אותה.
היא איבדה כל תחושה, בגוף ובנשמה. היה קר, ירדו טיפות והיא לא הרגישה.
עמוק בתוכה היא זעקה לעזרה, למישהו שיבין, שיראה, שיקשיב אבל באמת, לא כמו כל הצבועים האלה.
היא אפילו לא שמה לב כמה זמן עבר, ואז התחילו להציץ קרניים של שמש.
היא לא יכולה להראות שהיא חלשה, אז צריך לברוח.
אבל לאן? אין לה אף אחד בעולם הזה, וכרגע היא לא נראית כמו משהו שאנשים ישמחו להכיר. ולמה שמישהו ישמח? כולם עצובים ומעמידים פנים כדי לא לאכזב את הקרובים אליהם, והם לא יודעים שגם הקרובים מעמידים פנים, וככה העולם מתקיים, במשך שנים, מתקיים בלי חיות, בלי חיים אמיתיים אלא אוסף של הרבה אנשים מוזרים שפשוט מחכים לטוב, שאף פעם לא מגיע. ובסוף כולם מתים.
די.
מחשבות די.
אני רצינית.
תפסיקו.
חאלסס.
לא מצחיק.
זה לא עובד.
צריך לחשוב על משהו אחר.
דחוף.
אוקיי יש לי את זה.
כסף.
מה עם כסף? בכל זאת צריך לחיות איכשהו, צריך למצוא עבודה.
וכמו אדם שחזר לחיים היא פתאום היא שמה לב שהתחיל היום, מכוניות מצפצפות, אוטובוסים מאחרים, ואנשים חשובים רצים.
היא? עדיין ספק יושבת ספק שוכבת על האדמה.
היא בקושי מצליחה לזוז, הנפש שלה כבדה אבל אין ברירה. היום הולכים למצוא עבודה.
אז היא החליטה לעשות משהו שהיא פעם שמעה מחברה. לא חברה אמיתית אלא חברה כזאת... מהרחוב, עוד אחת אבודה, קצת כמוה, שהיא הכירה מהימים הישנים והרחוקים האלה שבהם היא הייתה עוזרת למסכנים שאין להם בית, ועכשיו היא בעצמה כזאת. והחברה... מי יודע לאן היא התגלגלה בחיים האלה.
להתפקס.
לא לחשוב.
כאילו.. לחשוב רק מה שיעזור עכשיו.
בשביל העבודה הזאת צריך ללכת לעיר אחרת, רחוקה אז היא הולכת לכיוון התחנה, מחכה לאוטובוס ומתפללת שהנהג לא יבקש ממנה לשלם. כי עכשיו צריך לחסוך. היא עולה במהירות, מתיישבת ליד החלון, ויושבת כמו עובר, אולי מנסה לחבק את עצמה. להחזיר אותה אל הילדות היפה.
האוטובוס כמעט ריק, היא רואה מהחלון אנשים רגילים, משעממים, שפשוט הולכים לעבודה או ללימודים. ותוך כדי הזילזול, היא מרגישה שהיא מקנאה בהם, והיא מרשה לעצמה לבכות, בשקט, שאף אחד לא ישמע וישאל מה נשמע רק בשביל להרגיע את המצפון של עצמו.
הדמעות יורדות, לאט לאט, בשקט בשקט ומשהו מתנקה, משהוא נשטף ומתחדש.
