קטע כזה
של כישלון,
אם את לא טובה מאה אחוז
אם לא עברת טסט ראשון
(ולא, לא עברתי, ובאלי לשמוח בזה שלא עברתי כדי להגיד לעצמי וללמד אותי שהשמיים לא נופלים אם אני טועה ואני לא מלאך, אני לא צריכה להיות פרפקט.
יש לי מבוכה מיזה, פחד, הרגשה לא נעימה שלא הצלחתי, פאדיחה מהטסטר ומהמורה
ואנשים מאוד ספציפיים שידעו על זה, מנחמים
ובאלי להגיד כזה הי תנשמו, טסט ראשון אתם אמרתם שבקושי עוברים והכל בסדר! למה כל כך קשה לנו עם טעויות?, למה כל כך רע לנו כשנכשלנו, למה זה כזאת רמה שדורשת נחמה?
כישלון זה לא רע
(דמעות)
כישלון זה מתנה
(איזה משפט מעצבן
אבל
תכלס, כישלון זה מדהים, זה מביא לתהליכים, לטיפול, לדיוק למרות שלא באלי דיוק. מותר גם להיות לא מדוייקים.מותר.)
אני חושבת שהשינוי הגדול בעיקר שעברתי מאנונימית של פעם למי שהיום, זו הכרה קצת יותר בטעויות, להסכים לעצמי לטעות, לחמול
וואו חמלה.
לחמול.
חברה כתבה לי לאחרונה-
זה מרגיש שאת בתהליך של ריפוי עצמך וחיבור כל כך אליך.
הגבתי לה שאני באפ דאון בקטע של חיבור וריפוי,
משתדלת לא להיות צינית כלפי עצמי ולחמול עם עצמי.
כמה זה קשה החמלה, כשיש את הציניות הכל כך
שורשית הזאת שנולדנו איתה, שטבועה עמוק בתוכנו.
להיות בשלום
בשלום עם עצמי
לחמול.