כי זה בנוי מהרבה מאוד רבדים אצלי.

אני צם מאותן הסיבת שאני עדיין מניח תפילין. וזה לא ממקום אמוני ודתי. כי אני כבר לא דתי כמובן.

למה? כי חורבן הבית זה ערך, רעיון, קונספט לאומי. בתוך כל התהליך של חורבן הבית גלום כל הסיפור של כל מה שרע בעולם. גזל, שעבוד, עבדות, שנאת האחר, חוסר חירות. החירות, הערך שהיהודים הביאו לעולם עוד מימי הפסח, נלקחה מהיהודים בחורבן הבית. החירות לחיות בארץ כפי אמונתם. לא משנה אם האמונה עצמה מופרכת או לא. מותר לו לאדם להאמין במה שיחפוץ. ואין אף בן עוולה שיש לו היתר לרמוס, להרוג, לגנוב אדם אחר בשל אמונתו. גם היהודים עצמם אשמים כמובן.

אותו דבר לגבי תפילין. השואה גורמת לי להמשיך להניח תפילין

אתה בעצם מצטער על חורבן של מקדש שבעינייך אבותיך עשו בו טקסים פגאנים שאתה לא מאמין בהם אבל זה חלק מההיסטוריה שלך אז אתה מכבד.

והדרך להתאבל היא כן דתית.

מממ

מעניין אולי זאת הפרדה שתתאים לי.

אני בפלונטר כזה

המסורת ממש חשובה לי

בגלל שאנחנו לא גרים בארץ

אין אווירה של חג ברחובות

אין בטו בשבט הצפה של פירות יבשים כמו ברמי לוי

אין ריח של אקנומיקה חודש לפני פסח

אין לבן ברחובות ביום כיפור

החנוכיה שלנו נעלמת מול כל עצי הקריסמס

אין רחוב מלא בתחפושות ונפצים בפורים

(מצד שני יש הרבה יתרונות. קהילה פתוחה יותר שמכילה מלא סגנונות)

ועכשיו עם המשבר הדתי שלי

פוחדת מאד לאבד את האווירה היהודית הישראלית המסורתית

אני רואה סביבי משפחות ישראליות שאיבדו את זה לגמרי

הילדים שלהם לא יודעים לקרוא א-ב.

מזל שבעלי נותן קונטרה מהצד השני😅

זה גלות העם,הרג, שבי ואונס וכל הסיפור.

מתחבר לי יותר👍🏻

זה נכון גם לגבי הומואים, טרנסג'נדרים, הינדואים, שאטואים, אינקהאים, וכו'

בצום כיפור

לא לאכול ולשתות כולם יחד

להגיע בבגדי לבן חדשים ונקיים

לבקש סליחה אחד מהשני

להתחיל שנה חדשה בדף חדש

תפילת כל נדרי מרגשת אותי

כל פעם מחדש

כשהחזן אומר הרי אנחנו

מתירים להתפלל את העבריינים

מרגיש לי שהוא אומר את זה רק בשבילי

אחרי התפילה אנחנו יושבים לפעמים

ועושים מעגלי שיח

רגועים ושלווים אחרי שהתחלנו דף חדש.

ותפילת נעילה הבית כנסת מפוצץ

צועקים כולם יחד אל נורא עלילה

גם אם אהיה נוצרי או מוסלמי

ניראה לי שאמשיך לצום כיפור ולבוא לתפילה

ואותו אני די בטוחה שאצום.

מניחה שזה גם נובע מזה שלא בחרתי לעזוב את הדת מתוך מקום של דווקא או כעס. חיפשתי להמשיך להאמין ונלחמתי על זה.

כשהבנתי שזה כבר ממש עזב אותי התאבלתי, כי זאת היתה נקודת משען בחיים שלי.

אני ממשיכה לעשות כמעט הכל לפי ההלכה כי החיים האלה טובים ונעימים לי, אני אוהבת את החברה שבה אני חיה ועוד יותר מזה סולדת מהחברה המתירנית והפתוחה שבחוץ.

שלפחות בהתחלה התפללתי מלא, התחזקתי באמונה, ניסיתי למצוא את הטוב בתוך הרע, אבל אכלתי כאפות בלי הפסקה...

בשלב כלשהו הרגשתי שאני מעדיפה לקבל את הכאפות בלי להתפלל כדי שהאמונה לא תתערער לי יותר. שמרתי על גחלת של ברכות השחר ושמע ישראל.

עכשיו אני בשלב שלא מסוגל לומר שמע ישראל,  לפעמים ממלמלת ברכות ראשונות כי אין לי מה להפסיד. כשאני ליד אחרים מקפידה יותר לברך.

התקופה הקשה לא נגמרה, וממש חסרה לי האמונה להישען עליה.

מצד שני הרבה דברים שקשורים לדת מעלים בי כעס ורתיעה. עדיין לא רוצה לשמוע נסיונות חיזוק או תשובות לשאלות שמציפות אותי.

מתמודדת בשקט עם הכל...

גם אני באיזה שהוא אופן רוצה להאמין. הייתי רוצה להיות חלק מהאמונה השלמה הזאת. זה מאוד נוח. מרגיע.

בגלל זה בין השאר אני מחנך את הילדים לאמונה. לא בא לי שהם יסתובבו מבולבלים כמוני. רק שאני שם את הדגש על ההיבט האוניברסלי של הדת.

ומהעבר השני, השכל לא מאפשר את לי את האמונה הזאת. בהתחלה זה תיסכל אותי. אבל עם הזמן זה השתחרר לי ופשוט קיבלתי את עצמי כמו שאני.

אבל כזה אותנטי, כמו שהיינו הולכים אי אז בימים, לא אשכנזי יבש (במחילה, כן?)

שנים לא הלכתי בגלל הילדים והמרחק מהמקומות ה*באמת* אותנטיים

מעניין איך זה ללכת רק בשביל האווירה והנוסטלגיה בלי התחושה של הפחד של יו"כ (מה לעשות, אצלי זה היה חלק אינטגרלי מהיום)

פעם ראשונה שלי.

נראה איך ארגיש בבטן ובלב.

באופן שמאוד מאוד הפתיע אותי אני לא הרגשתי שום דבר מיוחד. לא ייסורי מצפון ולא אומץ ולא פריקת עול או כל רגש אחר. פשוט אכלתי ושבעתי. כמו כל יום אחר.

זה היה אחרי ריב מאוד מאוד קשה עם אשתי ובפעם הראשונה מאז החתונה לא ישנו ביחד כי היא נסעה להורים שלה ולקחה גם את הילדים.

אז הייתי לבד בבית ופתחתי את המקפיא עם כל הדברים שמכרנו במכירת חמץ ועשיתי מסיבת חיסול למה שהיה שם.

והסיבה לריב הייתה שהיא רצתה ללכת לים עם כל המשפחה שלה ואני לא הסכמתי להצטרף כי זה היה חוף מעורב ולא צנוע. היא מאוד נפגעה מזה שאני לא מצטרף ואני נעלבתי כי היא הלכה עם המשפחה שלה לים למרות שאני לא הצטרפתי, במקום שנלך למקום כלשהו ביחד בחול המועד.

אח האירוניה.

לא עבר לי בגרון המשפט הראשון לחם בפסח

ולמה באמת לא הלכת?🙄

לא לריב עם האישה

זה כתוב בתורה!

ובעצם גם היום זה כך

הכנסתי לי כמה דברים יבשים לנשנש ובבוקר אכניס לי בקבוק עם קרח לשתיה.

חשוב לי שהילדים לא ידעו שאני לא צמה.

לא מתחברת למשמעות של הצום.

אני בן אדם ששותה הרבה, מים יהיו חסרים לי הרבה יותר מאוכל.

אני מכירה את עצמי שצומות עושים אותי עצבנית וממש לא רוצה להתעצבן.

או משהו אחר?

לא רוצה לגרום להם לספקות ומחשבות.

מרגיש לי נכון לצום על שנאת חינם ולעשות יום בשנה חשבון נפש.

(מי שמכיר אותי יודע שיש לי בעצמי הרבה על מה לצום עם השנאת חינם שיש בי לצערי)

יש עניין של זהות של עם אין קשר להלכה ולאמונה

ט באב זה לאומי לא נשאר הרבה מזה

יודעת שצום לא עושה לי טוב פיזית ונפשית אז מעדיפה לחסוך את זה לעצמי.

מי שישמע מה כבר אני אוכלת...

יש לי בחדר בקבוק מים וקרקרים ועוד כמה דברים יבשים כדי להחזיק את עצמי. 

זה די נקרא צום

לא הלכתית מן הסתם אבל אני כבר לא שם וזה בדיוק מה שלא מעניין אותי

יצאת מהשגרה שלך והכל בפרטיות בחדר כי אכפת לך מאחרים

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.

תודה לאל שיש את מי לארח.

לעשות רק יום טוב אחד?

אתם ישראלים לא?

תאמת אני ניסיתי לקחת בכיף את ליל הסדר והכנתי להם קסמים על עשר המכות אז היה ממש כייף ומצחיק

אפשר גם להגיד לבעלך להריץ קצת להבא שיעבור יותר מהר ובשמחה