שיש דברים שפעם פסק בצורה אחת

ולאחר שנים ושיחות של אשתו עם כלות רבות הבין שצריך לפסוק אחרת...

ממש מתחברת למה שאת אומרת

אבל זה לא בא לידי ביטוי רק בנושאים האלו אלא בנושאים רבים בקיום מצוות. בנושאים אלו זה באמת מובהק יותר

גם לנשים יש אחריות

יש כל מיני גישות של כל מיני רבנים, שנובעת מתוך ההלכה הפסוקה והשקפת עולמם. יש רבנים שאם אישה משלבת תמל לא ירשו להפסיק לצום הי בעיניהם יש תחליף, ויש כאלה שרואים בהנקה כדבר חשוב מאוד מאוד. זו גישה, ומכאן נגזרת התשובה של הרב

אבל,  אנחנו לא חייבות ללכת לפי רב שלא מבין אותנו ומצליח להיכנס לנעליים שלנו,  ועל כן יש לנו אחריות אישית, לכל אחת מאיתנו, לחפש ולעשות לנו רב כזה.

נכון שיש שאומרות שסו צביעות כביכול להקל לפי פסיקות אחרות ולהחמיר לפי אירות כאילו זה מה שנח לנו, לי באופן אישי זה לא ממש אכפת.

עולם הקהילות לדעתי לא ככ שייך היום במובן הזה, מאחר ויש ככ הרבה קשיים, שגישה של רב אחד פשוט לא מספיקה. ואם הוא פוסק בצורה צרה, אז זו בעיה.

אני למשל לא הולכת לפי פסיקות הטהרה של רב הקהילה שלנו.

מצד שני, יש נקודת אמת פנימית ששייכת לכל אחת מאיתנו, והיא רק שלה, ורק היא יודעת מה כן ומה לא. ושזה לא חלילה יבוא מתוך מקום של זלזול ברב או בהלכה.( הוא לא טוב אז צריך להחליף אותו)

וגם צריך לדעת שיש נשים ששייך אצלן קיום מצווה מתוך קושי, והן יכולות לעמוד בזה, למרות שקשה. למרות שזה לצאת מאזור הנוחות. פשוט כל אחת ומה ששייך אצלה

כשאני נתקלתי בפסיקות שאינם לוקחות בחשבון שיקול דעת של האישה, זה גרם לי לשינוי גדול בחיים ובדרך שלי. כל אחד יכול וצריך לבחור את הדרך שלו.

מרגישה במיוחד בנושאים האלה

שהתורה היא תורת חיים ממש

(ואנחנו חלק מהציבור החרדלי. (

הרבנים שאנחנו שואלים

ככ רגישים

ככ מקשיבים לי

ככ נותנים מקום

תמיד.

כל פעם מחדש אני מתפלאת מהרגישות.

גם בשאלות של טהרת המשפחה

של מניעה

של צומות.

וככה כל הרבנים במעגלים הסובבים אותנו

לא שאלתי אותפ ישירות

אבל ראיתי

שתמל בצום זה לילד שמורגל בתמל!!

היא צריכה להיות אקטיבית בעזרה לעצמה בעניינים האלה, מוטב מראש

ברגע שאישה הולכת לפי הרב שלה, והוא לא פוסק לפי הצורך שלה, והיא לא רוצה לבדוק אופציה אחרת - אין הרבה מה לעשות עם זה .

הרב שלנו מרגיש לי ממש מבין ומכיל מה שאני צריכה. כשעשינו שיחה על מניעה היה חשוב שאני אשתתף ואשמיע את הצד שלי, כשברור לי שזה מאוד משפיע על הפסיקה. ובמהלך השיחה הוא הביע הערכה אלי ולמקום שלי וחיזק אותנו שבעלי יעזור לי יותר גם על חשבון לימוד תורה.

וגם לפעמים הוא יכול לומר ללכת לשאול רב אחר שיותר מקל ממנו אם הוא רואה שיש צורך... ומרגישים שהפסיקה שלו מותאמת למי שמולו.

וזה לא שהסתובבתי לחפש רב כזה, זה פשוט הרב מהישיבה של בעלי.

ובתור אמר לארבעה שהייתה כל היום על הרגליים,

לא דחוף לי לשבור את הצום בכלל!

אני יותר משנתיים אחרי לידה ופתאום הגוף שלי מגיב ממש אחרת

וואו פתאום אני קולטת כמה סבל לא פרופורציונלי זה לצום בהריון ובהנקה..

אז נכון לא לכולם, יש כאלו שמעידות שסה"כ הן בטוב, אבל מבחינתי כמי שמות בעבר עברו עליה בקלילות, וגם בין הלידות, כשעבר מספיק זמן מהלידה,

אני מבינה כמה מי שלא חווה את זה פשוט לא יכול להבין איך זה מרגיש.

אני גם חושבת שתפקיד הרבנים זה לפסוק הלכה, אבל הם לא רופאים ולא מומחי תזונה ולא מומחים להורומונים סינטטיים.

והאחריות שלנו כנשים זה לדעת לשים את הגבול. להבין מה ההלכה אומרת ומה המציאות אומרת ולחבר את זה. לצערינו נשים איבדו אמון בעצמן ולא מצליחות להחליט לבד דברים אז הרב צריך לסרטט את הקן המדוייק ולא תמיד יש לו את הידע על המציאות איפה הקו עובר.

אני לא חושבת שהבעיה היא הרבנים כמו שהבעיה היא שנשים מרגישות חוסר ביטחון בשיקול דעת ואפילו בתחושות שלהן.

אבל הרבה נשים רואות בפסיקה הלכתית חובה בלי לערער עליה.

יש נשים שחשות חוסר בטחון בשיקול דעת ותחושות ויש נשים שלא חשות חוסר בטחון אלא אמונה שהן חייבות לעמוד בפסק.

אני קבלתי חינוך כזה אבל עשיתי שינוי כי זה לא התאים לי, רוב הנשים נשארות באמונה בה הן חונכו וקשה להשתחרר ממנה, גם כשהן סובלות.

ממש קשובים ןרגישים ומודעים

ממש לא מזלזלים בקושי האמהי בהנקות והריונות ובכלל

להפך

כשרב התיר לי לאכול פעם ביוה''כ כי היתי אחרי לידה אני ניסיתי מעצמי להתגבר..

ובאמת כמעט ורק כמעט התעלפתי..היתה חוויה נוראית

ותאמינ י לי חזרתי בתשובה על זה

ולמדתי שאמונת חכמים זה גם להקשיב להיתר

קיצר.עצוב שככה את מרגישה

אולי תנסי לדבר פעם על זה עם רב אחר.. לשמוע קצת דיבורים אחרים

אז אולי כל אלה שאמרו את זה טעו ואם רק היו מנסות לשאול ולא פוסקות לעצמן הן היו מופתעות מהתשובה...

אני רואה ממש שינוי לאחרונה בחינוך לחשיבה עצמאית ובירורצית .כן גם כלפי ההלכה.

לחקור. להבין ולשאול

ולהעמיד דברים שלכאורה ברורים תחת סימן שאלה.

אני מאמינה שבסופו של דבר האחריות על איך יראו החיים שלי היא עלי בלבד.

וכשיש לי ילדים שתלויים בי- היא גם עלי.

ואני לא חושבת שזה זלזול בחסות ההלכה

אלא יותר בורות

והתפקיד שלנו זה לעורר.

מאמינה שכל הרבנים. ברגע שתגיע אליהם אישה שתאמר במפורש שעל סמך היכרות שלה עם הגוף שלה. עם הילד שלה, עם הסיטואציה. לצום בשבילה זה אסון- אז יתיכסו לזה בכבוד הראוי.

אבל בשביל זה צריך ביטחון לדבר

מרגישה את זה גם בהריון-לידה-הנקה (הכי הזוי שראיתי - אשכרה קראתי פעם פסק של רב שאמר שאסור לנסוע עם יולדת בשבת לביהח כי זה פינוק מצידה. וזה ממש הלכה מפורשת שמותר..)

וגם הרבה בהלכות נידה ומניעת הריון.

קשה לי עם זה גם שבכל תחום שפוסקים צריך להבין לפרטי פרטים ולהיות בעל נסיון וכו אבל בתחומים שקשורים לנשים (וגם נושאים רפואיים רואה את זה הרבה. ספציפית הריון משלב בין השניים) בהינף יד אפשר לפסוק גם אם אתה לא מבין מה אומרת הסיטואציה הספציפית.

זוכרת שכאן בפורום פעם העלו פסק של רב *ממכון פועה* שהסביר למה משהו אסור במניעת הריון וההסבר שלו פשוט היה לא נכון עובדתית מבחינת איך שהמניעה הזו עובדת.

אני פעם הייתי הרבה יותר דוסית וככל שלמדתי את ההלכות האלה והבנתי איך הן נפסקו הרגשתי שאני הרבה יותר מחפפת כי זה פשוט היה מנותק בעיני וגרם לי גם טיפה פחות להקפיד בנושאים אחרים

זוכרת את ההלם כי זה היה נראה לי דבר כל כך בסיסי והוא פשוט כתב בפירוש שזה פינוק.

אין לי שום גישה לזה אז לא יכולה לבדוק.

לא יודעת אם הייתי ברורה - הוא התיר להסיע את היולדת, אבל לא את המלווה

עונה גם לך וגם ל @שיפור

ולדעתי צריך לדייק כשמצטטים דברים כאלה -

כי בדיוק מכאן מתחיל הזלזול ברבנים ומכאן בהלכה...

חשבתי שזה היה ברור מזה שכתבתי *עם* היולדת ולא - להסיע *את* היולדת..

מזל שהבהרתי. תודה ששאלתן

נראה לי במצב כזה של פסיקה שלא מאפשרת לבעלי להצטרף, במקום להזמין אמבולנס הייתי מבקשת מבעלי שינהג ברכב, ואז הוא נוסע איתי על תקן הנהג ולא מלווה.

והפסיקה שקיבלתי הייתה שמותר לי מלווה אחד.

או הבעל או האמא.

אז אמא הצטרפה לאמבולנס ובעלי הלך ברגל שעה (ההורים שלי גרים באופן יחסי לא רחוק מביה''ח, והיינו בביתם)

באמבולנס ממילא מאפשרים מלוה אחד בלבד.

ושמחה שזה היה לך בסדר אבל וואלה זה גם נשמע לי פסיקה מנותקת.

גם מנותקת מרוח ההלכה אגב, כי בגמרא ממש מפורש שמה שיולדת צריכה לרווחה הנפשית שלה מותר. גם יולדת עיוורת שמבקשת שידליקו נר (שמן הסתם לא עוזר לה לראות. היא מקסימום מודעת לזה שיש אור באזור) - מותר להדליק לה נר בשבת. אז מלווה שזה הרבה יותר מהותי לרווחה הנפשית זה כל כך מנותק בעיניי לאסור, גם אם זה מלווה נוסף..

ולגבי הויתור על אמבולנס - לא תמיד למלוה שאת רוצה יש רשיון, אז מה תעשה יולדת שבעלה לא יכול להסיע אותה? תלד לבד? 

ורוצה להוסיף שצת הדיון הזה מענין אבל הוא באמת רק על דוגמא שנתתי בדרך אגב. 

הנקודה שלי היא הניתוק שאני מרגישה בפסקי הלכה. (גם בכאלה כמו שאת קיבלת) 

ושאלתי רב והרגשתי שהוא לא מבין בכלל מה זה סכרת הריון. הציע לי הצעות של מאכלים שהקפיצו לי את הסוכר ולא הייתה הקשבה למצב הנפשי שלי.

ואז שאלתי רב אחר שמבין מה זה בפועל סכרת הריון והתשובה הייתה אחרת לגמרי.

ואז למדתי שכמו שלרופא הולכים לרופא מומחה בתחום מסוים, צריך רב שמומחה בתחום מסוים ולא כל רב יכול לפסוק בכל מצב .

סכרת הריון גבולית זו אותה התנהלות כמו סכרת הריון רגילה לגמרי.

באמת תשובה לא מתאימה ושמראה על חוסר הבנה.

אסור לצום שלא יהיה היפו או היפר.

לא שאלת גם רופא מה לעשות? שלי אסר עלי לגמרי לחשוב אפילו על צום

להריונית עם שחור בעיניים לשבור את הצום. לדעתי זה או הן לא יודעות את ההלכה או שהן פונות למישהו שהוא לא באמת רב פוסק.

האמת, אם אני אראה שחור בעיניים אני לא אתחיל להתקשר לרב, אני פשוט אשתה. וגם אם אני אראה שילד שלי מתייבש אני אתן לו לשתות. יש. את עקרונות , ואז מפעילים שיקול דעת. גם לא ברור מה אישה הריונית עשתה בחוץ בחום הזה. ברור שנשארים בבית ואם יש ילדים נוספים גם בעל חייב פה להתייצב...

אני פעמיים הייתי בתשעה באב בהיריון ומיניקה. פעם אחת (תשעה באב דחוי) לא צמתי בכלל ובפעם השנייה רק שתיתי. וזה לא ששאלנו את הרב הכי מקל שיש...

מה שכן, חשוב לשקף לרב במדויק את המצב, ואולי זה מה שנשים מפספסות. אני שלחתי את בעלי לשאול את הרב עם הוראות מדויקות...

מעוברות או מיניקות

זה יצא כמה פעמים בשנים האחרונות

ולא היוצלי בעיות מיוחדות ב''ה

אם האישה לא תשתף אותו בכולם?

רב הוא לא נביא. הוא פוסק מתוך הנתונים שיש לפניו וזהו. אחריות האישה (או בעלה) לפרט את כל הפרטים כמו שצריך...

לק"י

למשל בנוגע להנקה.

כלומר, הרב צריך להיות בקי בתחום, או להתייעץ עם מי שבקיא, והאשה צריכה לפרט הכל.

ואם הרב בקיא, הוא גם יידע לשאול עוד פרטים שצריך.

הפסיקה צריכה להיות לפי מכלול נתונים ולכן רב צריך לתשאל על כל הנתונים כדי לפסוק.

לא צריך להיות נביא בשביל לברר את כל הפרטים לגבי אישה בהריון/ מניקה/ אחרי לידה.

כמו שרופא מתשאל ככה רב צריך. הפסיקה שלו היא דיני נפשות ולא יכולה להיות ללא תשאול מעמיק.

רפואי יש גם התייחסות לצד רגשי, גם רב צריך לתשאל על הצד הרגשי  ליצור דו שיח, במיוחד כשהגבר שואל ואולי הוא לא מספיק מבין/ מצליח להסביר.

לק"י

כי בבית ספר לומדים את ההלכה הבסיסית, שבכיפור ותשעה באב כולם צמים.

אם אמא שלי צמה או לא בכל מיני צומות אני לא זוכרת.

אז מזל שיש פורום😅

וכמה שזה קשה - באמת יש נשים (ואני ביניהן) שמצליחות לצום גם במצבים מאתגרים (כל עוד הם לא יותר מדי מאתגרים). לפני כל צום אני חוששת נורא, אבל בסופו של דבר - מעולם לא התעלפתי בצום ומעולם לא ראיתי שחור ברמה נוראית, ובהנקות היה לי מספיק חלב, ובדרך כלל הצלחתי להתאושש יחסית מהר.

כך שכנראה *בדרך כלל* נשים מסוגלות לצום בהיריונות ובהנקות, והמקרים שלא - אמורים להגיע לרבנים לשאלה.

ומה שצריך לעבוד עליו הוא ההסברה לנשים: שתמיד יש מה לשאול את הרב.

יכול להיות שהתשובה שלו תהיה לנוח כל הצום (וזה מה שאני תמיד עושה - ויבורך בעלי), ויכול להיות שיהיו הקלות בצום.

אבל תמיד, אם יש קצהו של חשש, יש לשאול.

יש הרבה נשים שלא מסוגלות, זה לא משנה מי הרוב, זה משנה שיש הרבה נשים שלא מסוגלות.

כשאני הייתי צעירה בהריון , רב אמר לי רק לשתות לשיעורים ולא לאכול. עברתי בצום וגם כמה ימים אח״כ גהנום. לא היה לי מושג שזה מה שיקרה, אבל רב שפוסק חייב לדעת שזה עלול לקרות.

גם על מניעה קבלתי פסק של מעט חודשי מניעה ולכן נכנסתי להריון בלתי רצוי, גם זה שהייתי צעירה מדי בשביל להתנגד.

האמירה הזו על רוב הנשים ועל האחריות שלהם, לא נכונה כלפי נשים צעירות וחסרות ניסיון. הן בעיקר סובלות מפסק שלא מותאם עבורם.

ההלכה לנשים שלא מסוגלות לצום או להכנס להריון חד משמעית. אפשר לפרסם אותה בצורה ברורה המשאירה את שיקול הדעת לאישה.

שאם ההלכה אומרת שמלכתחילה אישה בהיריון או מיניקה צריכה לצום - אז רוב הנשים מסוגלות לזה. לא כולן, נכון, וכאן נכנס העניין של שאלת רב, אבל כן הרוב.

אם את רוצה, אפשר לעשות כאן בפורום סקר ששואל למי קשה (עד כדי מצב מסוכן) לצום במצבים כאלה ולמי לא, ואולי לראות לפי זה לאן הרוב נוטה... (אם כי הפורום, כמה רחב שיהיה, עדיין לא מכיל את כלל ציבור הנשים) 

איתך.

ניסיתי לנסח את זה לעצמי מאתמול.

מאחורי ההלכה יש סיבה, יש הגדרות. אלו לא החלטות שרירותיות.

לא סתם יש המון דיונים בגמרא על הלכות. חלקם דיונים שמנסים להבין למה החליטו כך ולא אחרת, והרבה פעמים מנסים להבין את הסיבה. כי אם האיסור הוא מסיבה כך וכך, אז במקרה שזה לא קיים אין איסור, אבל אם האיסור הוא מסיבה אחרת, אז גם על ההיתק מסתכלים אחרת.

זה קצת כללי, כי שכחתי את כל הדוגמאות הספציפיות. אבל זה ממש עיקרון חשוב בפסיקת הלכה ממה שאני יודעת.

וזה לא סתם שיש רב שאומר ככה ורב שאומר אחרת, כי הם נותנים משקל שונה לדברים שונים ולפעמים נותנים פרשנות שונה לדיון שמובא בגמרא.

בשורה התחתונה, ברור לי שחשוב שנשים ידעו ויבינו וחשוב גם שרב שפוסק בנושא מסויים יבין אותו לעומק. אבל ביחד עם זה, זה שלפי רוב הפוסקים אין היתר אוטומטי לנשים בהריון ומניקות לא לצום, לא אומר שזה בגלל חוסר הבנה, אלא בגלל העמדה ולימוד של הדברים בצורה מסויימת.

נגיד אני ראיתי פסיקה של רב, שאומר שבאופן כללי צריך לצוםץ אבל אם יש איזשהו ספק קל שתהיה פגיעה בהנקה, או חולשה או שהאישה לא מרגישה טוב, אפשר לשבור את הצום בלי להסס. ובעיניי זו גישה שגם מתיישבת לי עם ההלכה וגם עם השכל הישר

לא בהלכות שנקבעו למשה מסיני...

אבל אני לא מספיק בקיאה. צריך לשאול רב...

חוץ מזה בהודעה הקודמת כתבת שגזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה היא כנראה על דברי חכמים, אז כנראה שלפעמים הם קובעים דברים לא אפשריים. לא?

ואני מרגישה שאני לא האישה המתאימה לדון אותו.

אני רק יודעת שדברי חז"ל הם קודש, ומשם יש היררכיה של הרבנות, ויש הבדל בין מה שחז"ל אמרו לבין מה שאמרו בדורות אחר כך.

לדעתי וממה שרואה סביבי

רוב רוב הנשים שבהריון או מניקות בלעדי סמוך ללידה

לא באמת מסוגלות לצום ולשרוד כ"כ הרבה שעות בלי שתיה ובלי אוכל

בחום הנורא הזה (ולא. מזגן לא עוזר מספיק לצערי)

זה סבל שאין לו שיעור והתאכזרות ממש. שלא לדבר על כך שבקלות מגיעים כך לסיכון

וזה עינוי לא מידתי

ולא לכך כיוונה התורה

מצד שני

ממה שאני רואה פה בפורום

אני לאט לאט מבינה שיש פער גדול בין הפסיקות (המחמירות יש לציין)

שהרבה נשים פה מקבלות

למה שקורה בחיים סביבי

למשל

עכשיו אני בהריון

ועוד 2 נשים בהריון קרובות משפחתי

קבלנו היתר לא לצום. מפורש מרב.

כל אחת מרב אחר (כולם אשכנזים. אבל מסוגי פסיקות ותתי מגזר שונים)

ואף לא אחת מאיתנו נמצאת בסיכון ללידה מוקדמת חלילה

אחת אפילו בתשיעי

אלא פשוט

גם ככה חלשות בהריון וכל אחת מסיבתה שלה

הרב אמר די מהר ודי חד משמעי

לא לצום!

לא רק לשתות. ולא שיעורים

אלא לאכול ולשתות רגיל

ואני בטוחה שיש עוד הרבה כאלה.

וגם אצלי אגב 

בכל ההריונות שלי 

לא צמתי בתשעה באב.

ולא הייתי במצב מיוחד והייתי אף פחות חלשה מההריון הנוכחי.

רק שפה כנראה יש יותר מדגם מייצג לפסיקות מחמירות בנושא הזה

והאמת שזה בעייני ממש מוגזם

תאורי המקרה שתוארו פה

וכמה שנשים מחמירות על עצמן וחוששות מהרב שיחמיר עליהן ועוד ועוד

עצוב שכך

אומרים שהיום הנשים חלשות יותר.

אני ב"ה הצלחתי לצום אתמול את כל הצום, עם יונקת בת 7 שבועות וילדה בת שנתיים ואפילו הצלחתי להכין כבר אוכל לשבת.

אם היו פוסקים גורף שאני לא צריכה לצום לא הייתי מנסה אפילו, כי למה לי?

וב"ה גם הרגשתי סביר בסוף הצום, גם היה לי מספיק חלב וגם עכשיו ממש אני מחכה שהילדה תקום כי אני נוזלת כבר🙊

אני לגמרי חושבת שצריך להביא לידיעת כלל הנשים (בהדרכת כלות אולי?) שיש מקום להקל בתשעה באב להריוניות ומניקות ולכן כדאי תמיד להתייעץ עם הר ב לפני על מכלול כל השיקולים. וללמד אותן לא להתבייש ולהגיד לרב בדיוק מה הצורך שלהן.

(חמותי, שהיא אשה השראה בעיני סיפרה שאחרי שהייתה לה הפלה סמוך לצום, כשהייתה שוב בהריון והגיע יו"כ היא הגיעה לרב ואמרה לו "אני לא מסכנת את ההריון הזה. אני לא צמה, רק תגיד לי איך לעשות את זה בצורה הלכתית". אם היינו יודעות לדבר ככה את הרצונות שלנו אולי גם הרבנים היו לומדים יותר על מצבים הלכתיים שקשורים בנו)

כי הרב יכול להגיד (וזה מה שהרב שלי אמר לי, שהוא מאד רגיש ומתעניין בגם ברגש והכל): בד"כ יש יום אחד אחרי הצום שההנקה קצת יותר חלשה ואז זה מתאושש.

אבל זה לא נכון לכולן. והרב כנראה לא קורא פה בפורום כדי לדעת שיש כאלה שזה מחסל להן את ההנקה, וכאלה שאחכ נאבקות כמה ימים, והתינוק לא רגוע, וכו'.

אז אם חוזרים לשתף אותו בתוצאה, אז הוא ידע. ואם לא, הוא ימשיך לחשוב שכל בד"כ בסדר. 

בין רבנים שמתשאלים לכאלה שלא

סופו של דבר, הפרטים הקטנים הם אלה שמשנים את התמונה, אבל זה לא מסיר אחריות מכל אישה לקחת אחריות על עצמה ולוודא שהיא מעבירה מידע במלואו, בלי לחשוב מראש מה תהיה התשובה של הרב. כי עינינו הרואות, רוב הפעמים הרבנים כן קשובים ב"ה, בתנאי שהאישה מציגה תמונת מצב אמיתית וכנה

אני לא מחכה שהרב יבין לבד מה התחושה ובמצב שלי

אלא מאוד סומכת על עצמי ועל החושים שלי

השנה היה לי ברור שאני לא יכולה לצום ושאין מצב שאני מתאבדת על זה

או מנסה ואז מגיע למצב של עילפון וכו

ואכן בעלי פרט לרב (לא מקל בדוקא. פשוט ראש בריא ות"ח ממש)

בדיוק את כל המצב שלי

ואת מה שעוברת וחשה בהריון הזה

והוא התיר לי לא לצום. בכלל. אפילו לא להתחיל..

ואגב זה תשעה באב כבר רביעי שלי בהריון ב"ה

ובאמת אף פעם לא צמתי (אז ההבדל היה שהתחלתי ושברתי. ועכשיו אפילו זה לא כי זה הריון שעובר עלי אחרת)

אז כן

צריך להיות אקטיביים בעצמנו ומחוברות לגוף שלנו

ולהעביר את זה לרב.

ואם הרב לא מבין. לחפש רב אחר. 

מה לעשות.

וגם

ממה שראיתי פה בפורום ובחיים

יש הרבה נשים שנוטות מאוד לסיגוף והחמרה

ומאידך בגלל זה מקלות בבריאותן הנפשית והפיזית

ולעתים בבריאות העובר\התינוק שלהן

וזה ממש עצוב

למה שרב יתיר לאישה שזו הגישה שלה? שלא מרגישה בנוח לשאול אפילו

ומצד שני

בהחלט מרגישה שיש חוסר הבנה מצד רבנים מסוימים

פסיקות בלי רקע והבנה בתחום

דברים שהם חד משמעית על חשבון האישה ו\או התינוק שלה

וזה עצוב גם ומכעיס.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע משני הכיוונים

הן ההלכתי והרבני

והן מצד הנשים ובני זוגן

כמו שכתבתי למעלה..

כאב לי לקרוא מישהי עם תינוקת פיצית שאמרה שהרב לא יתיר לה לשבור. והיא כבר רואה שחור.

ולא מובן לי כל העניין של היתר למניעת היריון. ואם לא מתאים לי משפחה גדולה? לא לכולם זה נכון.

באופן אישי אני ביקשתי היתר ועכשיו מצפה

אבל באמת שהקונספט לא ברור לי 

מי שמתקרבת לעילפון אמורה להיות שוכבת במזגן עוד הרבה לפני השלב הזה כדי להימנע ממנו.

יש בעל. אפשר נערה. יש משחקים בבית וגם מסך. אין מצווה להתעלף אבל כן יש חובה לצום. וצריך לעשות השתדלות מקסימלית לפני ההליכה להקלות.  אני כן גם מאוד מצפה להבנה מהרבנים וצריך להבין שגם קריאה בספר שונה מאשר פסיקה אישית לשאלה ספציפית.

פשוט גם מצפה מעצמי ומאיתנו להיות חכמות. כן לשתות לפני הרבה. כן להכין מנה שאובה (ולא לא לתת תמ''ל לילד שלא לוקח בשגרה). כן להישאר במנוחה גם אם הבעל יתפלל בבית ביו''כ (קרה לי בחלק מהשנים. קרה לאמא שלי). ואם עשיתי השתדלות ומרגישה רע מעבר לגבולות הרגילים שלי אז לשבור. וכל אחת צריכה ללמוד את עצמה. אני יודעת למשל עלי שהרגשתי איכס זה כבר בבוקר. סחרחורת זה בסדר לשכב. בחילות זה כבר סמן לא טוב. ושבהנקה הכי קשה לי אבל החלב מתאושש. אז ללכת לפי התחושה שלי על עצמי בעיקר. 

ואחרי כל זה

נתקלתי רב ברבנים שממש מבינים את המצב

שלא החמירו בשום דבר לגבי בשום סיטואציה בחייל

אלא פסקו לפי המצב הנוכחי.

וגם לא שמעתי מחברות או מקרובות משפחה שהחמירו איתן או שלא נתנו להם לשבור צום.

לא מכירה רב שאישה מגיעה למצב שהיא פונה אליו עם שאלה האם לשבור, שיגיד לה : אין מצב, תמשיכי לצום. בד"כ עצם השאלה כבר מראה על המצב עצמו

שאישה צדיקה וכל עוד הדברים וההחלטות נעשות ממקום טהור ובריא זה נכון.

דבר שכן חשוב לי לציין לפני הכל! אישה צריכה להתחבר לגוף שלה ולהכיר אותו ולזהות את הצרכים שלו בעצמה ולא להסתמך על מה הרב יגיד לה.

רבנים הם לא בקיאים ברפואה/בתזונה/באיזון הורמונלי.

ולכן הפסיקות שונות לסוגי נשים שונות.

קודם כל אישה צריכה להיות קשובה לעצמה ולכבוד לגוף הקדוש שלה בעניינים האלו.

אפשר להתייעץ בעיניי עם רב שקשוב לצורכי הגוף הנשיים הספציפים שלך וזה רק אחרי שאת באמת מחוברת וקשובה לעצמך!

לי למשל מאוד חשוב הנקה, רב שינופף בפסק הלכה שעדיף תמ'ל מאשר להתאמץ על הנקה זה לא בקו שלי, וגם אם הוא יהיה הרב של בעלי זה לגיטימי בעיני להגיד שאני ובעלי חלוקים בדעותינו ההלכתיות בעיניינים האלו שמניתי לעיל' ולא אלך עפ' הרב שלו לצורך העניין.

והכל כמובן שאני עושה מתוך מאמץ לקיים את ההלכה אבל בהקשבה כנה לגוף שלי ולצרכים שלו.

לצערנו נשים שילמו מחירים לא פשוטים בגלל מצבים לא נעימים כאלו, היום יש יותר מודעות לחיבור לגוף הנשי ולנפש-גם מצד הרבנים.

את כ''כ צודקת!!!

אני ספציפית שואלת רב שיודעת שיש לו כתפיים רחבות.

כשאני מניקה ובהריון אני אף פעם לא צמה.

ללידה בשבת -מותר הכל!

כל מה שהיולדת צריכה וכו'.

אז באמת לא כולם כאלה אבל חשוב לדעת שהרבנים האלו קיימים.

והם לא פשרנים אלא יראי שמיים שמחוברים לדור.

אני חרדית ואני מדברת על רבנים חרדים

לפני כמה שנים ילדתי את הבן שלי בשבוע מוקדם והוא היה בפגיה.

וביום כיפור עוד הייתי מאושפזת בבית חולים.

הגיעה אישה באמצע שמיני עם צירים וחיכתה שיעשו הבדלה כדי לאכול ולשתות. (בערך שעה לפני סוף הצום)

אמאל'ה! התחשק לי לצרוח עליה! שיכול להיות שהיא תלד פג רק בגלל שהיא לא שוברת את הצום! 

עשה לך רב והיפטר מהספק

אם את מחליטה ששווה לך להוציא על זה את הכסף.

אני לא רציתי כי אין לי כח לפרוצדורה, ותכלס לא כזה נורא גלולות.

וזה משתנה בין נשים

גם בגלולות לא תמיד הדימום הסתגלות אוסר

או לפחות ככה לפי הפסיקה שלנו

מקווה גם ;)

שמההסתכלות שלי התקן לא הורמונלי זו לא כזו 'פרוצדורה' מבחינת ההתקנה, כמה דקות אצל רופא/ה שמנוסה, לפעמים קצת כאבים באותו יום, וזהו. (כדאי מאד לבוא בזמן מחזור)

מניחה שיש חוויות שונות לנשים אחרות.

זה לא מונע מחזור.

מבחינת דימום:

יכולים להיות מעט כתמים ביום-יומיים לפני המחזור, אבל אם לא מסתכלים וכו' לא צריך להתייחס לזה.

יכול להאריך את ימי הדימום, אבל ממש לא בהכרח. לי הוסיף יום אבל אאל"ט רק בהתחלה

לעיתים הדימום בימי המחזור בעיקר ביום יומיים הראשונים הוא יותר כבד, אבל הרגשתי שזה 'על חשבון' הימים האחרים

אישית זה 'סידר' את המחזור למשהו מתוקתק מאד, שזה אולי חסרון אבל גם יכול להיות יתרון...

אין שום השפעה על ההנקה או התחושה מבחינה הורמונלית.

בקיצור, יחסית למה שקיים זה פתרון טוב, כמובן יותר יקר מגלולות אבל בעיני שווה את זה.

לי כן היו כתמים בשבועות הראשונים אבל הם לא אסרו לפי הפסיקה שלנו. הבנתי שגם מכון פועה פוסקים כך

אני מכירה מהרבה נשים שזה מאריך להן את המחזור משמעותית, ואני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור אז גם לא סיכון שאני רוצה לקחת

אני לוקחת סרזט

שבוע אחרי שהתחלתי לקחת התחיל דימום כמו מחזור

היה בדיוק כמו מחזור- 5 ימים ואז עשיתי הפסק

וזהו מאז כבר 3 חודשים ואין כלום

שאיבות זה נראלי גם נחשב הנקה מלאה לא?

למרות הנקה מלאה ו0 שילוב של תמל או מוצקים

כי כשזה לא באותה תדירות וזמנים כמו הנקה זה יכול להשפיע על ההורמונים

אם כן יכול להיות שאין לחץ למנוע כרגע.

אני לא זקוקה לאמצעי מניעה בחודשים שלאחר הלידה (אצלי התקופה הולכת ומתארכת מלידה ללידה, עם דפוסי הנקה שהולכים ונעשים אינטנסיביים מילד לילד בהתאמה)

במקביל רציתי להמליץ על דיאפרגמה, אבל באמת יותר נח להתחיל איתה קצת רחוק יותר מהלידה כשהמשקל מתייצב.

אז אין לי ניסיון בכלל, ואני גם אצטרך לשלב שאיבות ככה שזה לא יהיה מדויק ובוודאות לא ימנע במאה אחוז. וזה לא סיכון שאני מוכנה לקחת...

אמצעי מניעה לא הורמונלי. גם אם זה יעלה יותר, גם אם זה ידרוש עוד התאמה בהמשך..

(לא מצליחה משום מה להיכנס לניק המקורי אז פתחתי חדש דומה)

אני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור, ואני לא אוכל להניק מלא לחלוטין (אהיה חייבת לשאוב/לשלב תמל) אז הגיוני שבלי גלולות אקבל די מהר וסדיר

גלולות הנקה ובודקת איך זה משפיע עלייך

יש הרבה נשים שזה מעולה להן

בלידה הראשונה לא לקחתי מניעה וההנקה מנעה לי 9 חודשים

בלידה השניה חודשיים וחצי אחרי הלידה קיבלתי מחזור

הפעם אני אפילו לא שואבת כי הוא לא לוקח בקבוק

רק הנקה כל הזמן

הגדולה שלי כן לקחה בקבוק ושאבתי לה

זה שלא הגיע מחזור לא אומר שלא היה ביוץ, כי הביוץ יכול להתרחש לפני המחזור

אז זה לא בהכרח שההנקה מונעת עד שמקבלים מחזור

בדיעבד אני יודעת כמה זמן מנע לי

כי אחרי 9 חודשים קיבלתי מחזור

זה באמת נושא מעצבן

יחסית גלולות הנקה היו סבירות

כן פגעו לי קצת בחשק...

אחרי ניסיונות כושלים בכל סוגי המניעות

לא נותרה לי ברירה אלא ללכת על זה. בררתי עם הרב שלנו והוא התיר לי כי באמת שום דבר אחר לא התאים.

זה הכי טוב מבחינתי כי אין שום הורמונים ולא מתערב בכלום

אבל כתבתי כאן שאני לא אוכל להניק מלא אלא גם לשאוב ואולי לשלב תמל, ואני לא רוצה לקבל מחזור כל חודש

אז לצערי פחות מתאים

ולקחת את הסיכוי שאולי לא היהי לך השפעות מזה

יכול להיות שתקחי ויהיה לך שקט לתקופה ארוכה.

אצלי אחרי דימום הסתגלות קצר שלא אסר לא היו לי דימומים לפחות עד שהתחלתי לשלב מוצקים, ולפעמים הרבה יותר

יכול להיות דימום הסתגלות בהתחלה, שיכול לאסור ויכול גם לא. אבל זה לא לתקופה ארוכה.

יש כאלה שאין להן דימום בכלל.

בדרך כלל בהמשך אין דימומים.

דימומים ארוכים יותר נפוצים עם התקן הורמונלי.

אם בהמשך את מורידה בנקאות ומשלבת תמ"ל, אולי כדאי לעבור לגלולות משולבות.

אבל יכול להיות שגם כלולות של הנקה יהיו בסדר ולא יעשו כתמים.

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

ולמנוע להרבה זמן…

הבנתי שזו שיטה נפלאה לבעיות קשב

שמלמדת את הילד על תפקודים ניהוליים, ועוזרת להתנסות בהם במסגרת כיפית, עם העברה של היישום למטרות תפקודיות יומיומיות.

יש דרך הקופה, גל קופה עד גיל מסוים (לא בקיאה). וביטוחים פרטיים אם יש החזר על ריפוי בעיסוק אז לכאורה כן

צריך אבחון רפואי שיש הפרעת קשב כדי להתחיל לטפל, לא יודעת אם כולם מתעקשים על זה.

קבוצת טיפול דרך הקופה, או הדרכת הורים.

על אחד על אחד כן

אם הבן של הפותחת לא מאובחן, אולי הוא יכול לקבל מענה דרך קבוצה.

יש מרפאות בעיסוק מוסמכות קוגפאן.

להתחיל עם הפניה להתפתחות הילד

אמור להיות החזרים מהקופה

מטפלות בנושא של תפקודים ניהוליים ועוזרות לילד לפתח אסטרטגיות בכל התחום הזה.

אבל קוגפאן זה מעולה אם יש

אז עשינו פרטי

שאחרות לא יטעו ויחשבו שבכללי במכבי. המון מטפלות מוסמכות קוגפאן זה קורס מאד נפוץ אצל מרפאות בעיסוק שעובדות עם ילדים.

עשה פלאים

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

אני מצאתי אותה שם בזמנו

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

זה הדבר היחיד ה"חמור" שעליו היית רוצה לדבר איתה?

אין לי בגיל הזה עדיין אבל בגלל שהיא ילדה בת עשר אז מה שציינת זה בעיני סופר טבעי לגיל ולא מעיד על ההמשך... אני רק בסוף התיכון חשבתי על מדרשה וגם לי הכל עד אז היה נראה כמו עול. וסופר נהניתי אחר כך במדרשה. והחיים הדתיים שלי מאד מושפעים מהמדרשה, ואפילו קצת מהאולפנא, עד היום.

כך גם לא אהבתי בגיל ההוא את התפילה ויתר הדברים שציינת.

אז לא הייתי מרגישה בגלל זה כשלון בחינוך. את עשית בגילה את מה שציינת לגבי תורה ותפילה?

באמת סקרנית מאיפה הציפיה פשוט.

והיסחפות עם חברה למילים לא יפות אל מול מחשב ריק מנשמה... תראי, יש כאן גם שאלה מה זה חינוך... כשלון בחינוך זה בעיני התנהגות לזולת. הגיוני שרצו "לבחון" את הצ'ט ובטח אם זה כשנמצאים עם חברה. יפה שמילים לא יפות מצאו את דרכן רק שם במחשב... את כילדה לא חיפשת במילון מילים לא יפות? סקרנות טבעית בעיני שלא מעידה על ההמשך ואם כבר, הפוך.

ובאופן כללי גיל ההתבגרות עבר עלינו בלי דרמות מיותרות.

מבחינתי אמונה ודרך ארץ זה דברים כל כך בסייסים ומוטמעים מצד אחד, מצד שני לא מרגישה שזה עובר הלאה לדור הבא.

מדרשה זה שם מפוצץ, בפועל זה ערב נחמד עם בנות ואפילו חברות מהשכבה, לא מצליחה להבין למה לא ללכת לנסות דבר כזה..

לתחושתי ולא רק בצפייה מהצד

זאת אומרת את רוצה שתלך לערב מדרשייה? אם זה בילוי עם אמא זה כבר נראה אחרת

ברכות השחר? אחת עונה לשנייה אמן

לקחת אותה איתך לבית הכנסת מדי פעם

לקנות לה סידור תפילה יפה עבורה עם חריטה מתנה מאמא

ממש לבנות את הקשר ביניכם לילדים דרך המצוות

אבא לומד עם ילד משנה זה לא כמו שמצפים ממנו לשבת לשנן לבד

שיילך עם אבא לשיעורים מדי פעם

שהמצווה תהיה דרך חוויה מול ההורה מצד אחד אבל מצד שני לא תבטל את הילד שבו

לגיטימי שלא תמיד היא תרמה

ומתחברת למה ש @אמאשוני כתבה על הצ'אט. בחיים לא אשאיר ילדים איתו לבד.

אני חושבת שלחוזרים בתשובה יש הרבה פעמים הרגשה של גילו את האור, וחיבור ורצון לקיים מצוות ברמה שמי שנולד דתי לא תמיד מצליח להרגיש. אתם גיליתם משהו, הם כבר נולדו לתוך זה וחייבים בזה. ויש משהו מאוד לא פשוט בחוויה של לגדול בצל מישהו שנמצא בכאלו אורות כשאצלך זה קצת עול מעיק. ממליצה מאוד לא ללחוץ חזק מידי ולכבד ולהבין את הקושי שלהם ולתת להם לגלות בעצמם מה המקום שלהם מול זה, הלחץ בדרך כלל רק יוצר אנטי.

לגבי הצאט- טוב שראית, זה מזמן שיחה ויכול לפתוח דברים חשובים.

שימי לב שיכול להיות שזו בכלל החברה ששוחחה עם הצאט.. אבל גם ככה וגם ככה -זו הזדמנות מצוינת לפתוח את נושא הדיבור והכתיבה, ולמה זה לא טוב להדתמש במילים כאלו אפילו מול רובוט שלא נפגע וק"ו מול אנשים.

לגבי המצב התורני- באמת הכי חשוב זה דוגמא אישית ותפילות, ואת זה אתם עושים. וגם לייצר הרבה חוויות משמחות של קדושה. יש הופעה תורנית? הולכים. ערב מיוחד שמתאים גם לילדים? אנחנו שם. בקיץ כשנוסעים לטיוך- מוסיפים עצירה ברשב"י שכוללת פינוקים..

ממש לייצר חוויות של כמה כיף להיות מחוברים לקודש.

ובלי רגשות מצפון!! אתם עושים את המירב, התוצאות לא בידיים שלכם.

חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!

משתדלים מאוד לעשות גם חוויות סביב קודש, אבל באמת צריך לשים על זה יותר דגש..

איך היית עושה שיחה כזאת?

קודם כל בהרבה אהבה אליה והרבה אמון בטוב שבה ושהיא רוצה להיות טובה.

לפתוח ולומר-

שירה אהובה, היום רציתי לשאול משהו את הצאט ופתאום ראיתי שיחה שהיתה שם לפני כמה ימים. הבנתי שזה מהזמן שלמדת עם דינה למבחן והיה לי קצת עצוב לראות מה שהיה שם. את יודעת למה?

ומשם לפתוח את מה שחשוב לך, לחזק אותה שהיא טובה ובגור לך שזה חד פעמי ואת סומכת עליה.

לסיים בחיבוק..

זה ריגוש באפשרות לפרוץ גבולות.

בינה מלאכותית זה ממש מסוכן לילדים.

לפעמים אני נותנת לילדים לידי לשאול את הצאט שאלות (מקליטה ומשמיעה את התשובה)

פעם אחת הייתי צריכה לעשות משהו כמה דקות, אני שומעת את הצאט נותן להם הוראות קפיצה למרחק, אומר להם 4 משבצות, ואז לנסות 5.

הייתי בשוק איל בשניה הגיען לזה,

טוב שלא אמר להם לקפוץ מדרגות.

(זה היה בהקשר של הדגמה של קפיצת קנגרו) אבל לא משנה ההקשר, בינה מלאכותית נותנת לכם הוראות מה לעשות בעולם הפיזי, והם היו דקות בודדות ממש בלעדי.

בקיצור ממש לא לתת גישה לצאט, זה לא כמו לתת קנבה נגיד ולהתרחק קצת.. זה ממש חייב להיות צמוד.

זה מאוד מצחיק לדבר עם מישהו שבעצם אין לו מח ואין לו רגשות מצד אחד, ומצד שני הוא עונה לך לעניין..

זה נורא ילדותי ומצחיק לקלל אותו ולדבר שטויות במיוחד שאת עם חברה... זה נראה לי מאוד טבעי ואפילו מבוגרים לפעמים אומרים לצ'אט- יואו , איזה טיפש אתה! אמרתי לך כך וכך ואתה לא קולט! ..

זה קצת משעשע.. אז לא שזה בסדר לקלל! אבל זה לא היה כ"כ מבהיל אותי.

לגבי החינוך, קודם כל שאפו על 3 תפילות ביום, וואו. דבר שני, הרבה ילדים וגם נוער ומבוגרים נרתעים מלחץ, יכול להיות שיש לחץ סמוי סביב המצוות? כשמדברים הרבה על מצוות ולימוד תורה זה יכול להיות מאוד חופר/ מעיק/ מלחיץ , לקיים בנחת בעצמכם.

אבל האמת שבסוף חינוך זה בעיקר תפילות שבסוף זו בחירה של הילד מה לעשות בחייו, אנחנו רק יכולים לנסות להוביל...

וגם הורי חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

הילדים חשופים לכל מיני סגנונות במשפחה.

אבל אני מרגישה שהילדים לא מספיק נושאים אלינו עיניים, כאילו אבא ואמא עושים ככה או אומרים ככה, אין לזה הרבה משמעות, ככה זה נראה לפחות כלפי חוץ, ולכן כל הדברים שאנחנו עושים (בשביל עצמנו כן?), לא מחלחלים אליהם..

אין צפייה שהילד יראה אותנו מתפללים ויגיד 'יואו זה נראה מגרה להתפלל. אני ינסה גם'

יש ציפייה שהוא יראה שטוב לנו עם השמירה והתפילה והמצוות. ויחלחל לו להבנה ששווה לו גם בעתיד להידמות לזה.

אני חושבת שמה שהכי חשוב זה הקשר בבית.

שהילדים ירגישו מחוברים לבית ולהורים.

שתהיה אווירה טובה, נעימה ורגועה.

כמה שפחות לחץ או יותר נכון אפס לחץ לגבי קיום מצוות.

אני חושבת שלא כדאי לך להציע להם ללכת למדרשה ולא להגיד לילדים ללכת לתפילות.

פשוט לתת דוגמא אישית ולא מתוך הטפה וכמה שיותר קשר טוב וחזק בינכם לבין הילדים.

להתעניין בהם, בחיים שלהם, בחוויות שלהם.

אני חושבת שכשלילד יש קשר טוב עם אבא ואמא באופן טבעי הוא הולך בדרכיהם.

וכמובן הרבה מאוד תפילות.

אתם עושים השתדלות, הקב"ה עושה את השאר.

הם לא הולכים ולא ילכו מעצמם, אבל למה לא להציע? זה כמו שיגידו לא לצחצח לילד אם הוא לא רוצה, או שיילך לישון מתי שרוצה.

מבחינתי קיום מצוות זה ברמה הזאת..

ברור שאני רוצה שזה יבוא ממנו, כמו שאני רוצה שיצחצח שיניים ויילך לישון בשעה סבירה, אבל אם לא - לא להעלות את זה?

מרגישה שככה הלכנו עד עכשיו וזה בעוכרינו..

ומרגיש לי כאילו הכל נהיה חשוב, אבל רק בנוגע למצוות וקדושה צריך לתת את המרחב, ככה הילד יקלוט מה חשוב?

אבל הצעה, לא דרישה.

שמעתי פעם ממישהו שאמר שבחינוך אנחנו יכולים להתעקש על דברים שלא קשורים דווקא למצוות. את המצוות להשאיר לבחירת הילדים.

בעלי פגש מישהי ממשפחה עם כמה ילדים שכולם דוסים. שאלו אותה איך ההורים שלה הצליחו ככה. היא ענתה שכל המצוות אצלם היו בחוויה ולא בכפייה.

אני ממש מנסה להחזיק את זה בראש אבל באמת קשה ביומיום. והלוואי שאצליח לתת דוגמא אישית כמו שאת מתארת.

(ומשהו נוסף כי הזכרת חזרה בתשובה, גם ההורים של בעלי חזרו בתשובה, אבל כשהוא כבר היה גדול. אחד הדברים המדהימים שהם עשו זה שהם לא הכריחו את הילדים לחזור איתם בתשובה. נגיד לפני שבת הם השאירו לו כסף לבילוי בליל שבת, או אמרו לילדים להיות בפלאפון בחדרים. זה אחד הדברים שאיפשרו לילדים לחזור בתשובה גם בהמשך. אז בכללי נשמע לי שאפשר להיות בנחת לגבי זה ולתת לילדים את הזמן...).

אצלנו גם מחלקים בשבת בבית הכנסת ממתק לכל ילד שהגיע לתפילה, זה גם מדרבן אותם להגיע

דיברת על גיל 10, זה גיל גדול.

בית כנסת בכללי אני חושבת שצריך להיזהר מלהכריח ילדים ללכת לבית כנסת.

בגיל צעיר יותר אפשר להציע וגם להעיר ולעשות מבצעים וכדו'.

גם אני הילדים שלי קטנים ואני בחופש מתפללת איתם.

אבל כשיהיו גדולים, אם אני אזכיר להם להתפלל אז אני לוקחת את האחריות על המצוות שלהם במקום שזה יהיה אחריות שלהם.

אני מורידה בפניך את הכובע על 3 תפילות ביום.

תפלה זה לא דבר פשוט וקל

זה דורש מאמץ מנטלי או לחילופין סתם משעמם.

בפרט בדור כזה שבו אין לנו רגע מנוחה עם עצמנו בלי גירויים מבחוץ, מאד קשה להתכנס פנימה לתפילה.

כשאנחנו רוצים לגרום למישהו לצאת מהעולם שלו ולכוון אותו לעשות משהו מהעולם שלנו, או אפילו משהו בשבילנו, אי אפשר פשוט לקרוא לו ולצפות שהוא יעזוב הכל ויגיע.

קודם כל אוספים, אחר כך מכוונים.

אם הבן שלי קורא ספר על הספה, ואני מהמטבח אומרת לו: "סגור את הספר ולך להתקלח" את כבר יודעת מה יקרה, נכון?

אם אני רוצה שהוא אכן ילך להתקלח, אני צריכה להשקיע דקה מעצמי, להתקרב אליו, להכנס רגע לעולם שלו (ספר טוב? על מה זה?) ואז לכוון אותו לעולם שלי (כבר מאוחר, סיים את העמוד ולך להתקלח).

את רוצה שהילדים שלך יטעמו מהעולם שלך - מדרשה, תפילות.. נסי לטעום מהעולם שלהם קצת יותר - להצטרף אליהם למשחק ולפעילות שהם בוחרים, לשמוע מה מעסיק אותם כרגע, מה המחשבות, חלומות שלהם וכו'.

בהצלחה!!

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

אבל מרגיש לי שאם זה היה מספיק חשוב היו מתקשרים...

נשמע לי הזוי לא להתקשר

אז היום חמותי התקשרה מלא פעמים כי לא עניתי לה

סתם כי יש לה יום חופש זה מביא לי עוד יותר עצבים ואני לא עונה,לא מסוגלת

שתתקשר לבעלי מה היא רוצה ממני

וטוב שאת מעבירה את זה לבעלך.

אבל אם את רוצה שזה יהיה אחרת בפעם הבאה - צריך לחשוב איך להעביר את המסר ככה שהיא תדע מה הציפיות שלך.

כי יכול להיות שהיא תסיק ממה שקורה עכשיו שבעצם את מעדיפה שהיא בכלל לא תתקשר ושהכל יהיה דרך בעלך.

אולי אפילו שווה להיות כנים ולהגיד ישירות (לא את, שבעלך יגיד להורים שלו שהיית שמחה אם הם היו מתקשרים מוקדם יותר..). כמובן לא מכירה את נפשות הפועלות אז לא יודעת אם מתאים.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

כשאני חולה זה לקבל הודעה מחמותי 😬

לגמרי מעדיפה שהיא תפטור אותי מהצורך להיות נחמדה או להתייחס להודעות שלה...

(גם כשהתאשפזתי בהריון היחס שלה רק הביא לי עצבים ...)

אני מכבדת אותה והכל והיא סבתא חביבה וטובה, אבל אני ממש לא אוהבת את הרעיון שהיא תדאג לי

אז אולי גם חמותך כזאת ומעדיפה לתת ספייס...

חמותי היא סוג נורא מפחדת לחפור

ואף פעם אחרי לידות למשל היא לא מתקשרת... (כן כותבת לבעלי מזל טוב אבל לא מעבר)

בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור עד שפעם יצא לי לשמוע במקרה את דעתה על חמיות שחופרות ומגיעות לבקר את הכלה בבי"ח וכו' אז קלטתי שמשם זה בא...

מאותו מקום יכולה החמות להגיד- הנכדה שלי עברה פרוצדורה רפואית, האבא והאמא לא מתקשרים לעדכן שהכל בסדר,הם יודעים שאני מחכה לטלפון! אני לא רוצה להפריע אבל בחייאת, למה הם לא מרימים טלפון?! אנחנו במתח דואגים, בסוף נשבר לי אחרי שלושה ימים אני מתקשרת אבל הם אפילו לא טורחים לענות...

סתם מנסה לחשוב על הראש שלה... לא תמיד נעים להתקשר לשאול, אלא מחכים לעדכון.

אבל ממש מתאים לי לעשות דבר כזה. לא כי לא אכפת לי. פשוט כי מה שלא קורה איפה שאני נמצאת לא בראש שלי. ואני יכולה ממש לרחף ולשכוח שזה קרה באותו יום, ואז יום אחר כך להזכר להתקשר בדיוק כשאני באמצע להכניס כביסה ולתכנן להתקשר כשאסיים ואז לשכוח עד 23:00 בלילה ולהתלבט אם מאוחר מדי ולהחליט להתקשר מחר, וכן הלאה..

והערצתי את חמותי שלא התקשרו עד שהתקשרתי אני כדי שיהיה לי זמן להתאושש.

זה כנראה מאוד תלוי פרשנות