ואיפשהו בהמשך תפסו גובה וגם רזו ונהיו שריריים וחתיכים..

לדעתי באזור גיל 14-15 כזה..

אבל גם יכול להיות שיש לו את הגנים של הצד שלך..

אני משום מה יצאתי 1.62... שזה יחסית נמוך אבל לא נורא עדיין.

גם אחיות שלי כולן נמוכות ככה.

אחי יצא כמעט 1.90..

פשוט יש  לי סבא וסבתא מצד אחד ממש נמוכים. ואני בסרט שהוא קיבל את הגנים שלי...

משם השריטה שלי ...

מקווה שאצליח להתגבר

גם "מתנמכים", אז לא בטוח שסבא וסבתא שלך הם מדד.

גיסי גבה גם אחרי גיל 20 אם זה מעודד אותך.

בכל מקרה - מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות אם הוא יעשאר בגובה הנוכחי, מבחינתך?

קשה למצוא כלה . 

אני 1.53 ולא מרגישה חריגה בכלל בקרב נשים בסביבתי.

אישה עם עומק תוכל לשמוח גם בבן זוג שקרוב לגובה שלה (ואני מכירה גם כמה זוגות שבהם הבעל נמוך מהאישה והכול בסדר).

אבל גיל 14 נשמע לי צעיר, יש הרבה שגובהים אחר כך.

מזל שבעלי מאזן

אומר לי אז מקסימום הוא יהיה נמוך..

אז מה?!?!

צודק. עבודת המידות שלי...

יש לי חברה למשל שממש קשה לה עם אפים ארוכים.. ברמה אובססיבית..

ויש לה בת שנולדה עם אף קצת ארוך יותר. אני אישית בכלל לא שמה לב .

ואני זוכרת שזה ממש הציק לה..

והיום היא הפסיקה לדבר על זה לגמרי

בעזרת ה' בקרוב אצלי

בן 18 מאד גבוה

בגיל 14 היה קצת גבוה

הצמיחה המשמעותית היתה בגילאי 15-16

גם יש הפרשי גובה משמעותיים בינינו,

ומגיל מאד צעיר כמעט מלידה היה אפשר לראות מי מהבנים ירש את המבנה והגובה של בעלי

ומי יותר בגובה שלי...

לגבי גביהה בגיל ההתבגרות ממה שאני מכירה זה ממש משתנה..

יש בנים שגבהים בהתחלה ועוצרים

יש כאלה שנשארים נמוכים ופתאום נותנים קפיצה

יש כאלה שגבהים בהדרגה...

אפשר לשאול את אמא שלך לגבי אחים שלך

ולגבי זה שזה כל כך מטריד אותך ובכלל נשמע שזה אישיו אצלכם,

והייתי מנסה באמת כדי לשחרר קודם כל להבין מה מפחיד אותך

ומה זה אומר עליו אם הוא באמת ישאר נמוך, ומה זה אומר עלייך

להבין מה מפחיד אותך ולחבק את הפחד ובע"ה לאט לאט זה יעבור בעבודה נכונה

הסבא שלי היה ממש ממש נמוך. סביבות 1.60. אבא שלי הבן שלו יצא 1.75. אבל אני חוששת שהוא יהיה נמוך. אבל לעזאזל?!?! הוא כזה חמוד ויפה וגבר קטן.  מה אכפת לי מהגובה?? אין לי מושג. משהו שם נשרט...

גם אמא שלי תמיד שואלת נו מה עם **** גדל קצת? מקסימום תתני לו זריקות .. לא חושבת שיתנו לי לתת לו הוא לא מתחת לגרף... הוא אחוזון 20.. אבל באמת אני רוצה לפתור את זה עם עצמי...

אחי כל פעם מספר שהוא גבה משמעותית מעל 20 סמ רק בכיתה י.

אז זה גם מעודד אותי. שעוד יש תקווה

תודה שאתן לא שופטות אותי.  באמת אישיו אצלי..

הבנות אצלי בלי עין הרע כולן גבוהות. וממוצעות ומעלה..

הבן הספציפי הזה נולד בתחילת תשיעי ושמו לי אותו בפגיה שהוא שוקל 3 קילו מחשש לזיהום. הוא קיבל אנטיביוטיקה. היתה לי לידה מאוד קשה וארוכה.

הוא היה תינוק חולה בלי סוף. מבחינת הנשימה ... קיבל הרבה סטרואידים באינהאלציות. ינק 8 וחצי חודש כי נכנסתי אחכ להיריון בהפתעה... אז הפסקתי להניק...

ואז הוא ממש השמין ועלה על הגל. והיה מעל הממוצע..

ומגיל 3 התכווץ משמעותית ומאז אותו דבר על הגרף פלוס מינוס...

תמיד אני מתבאסת שרואה שכולם (כמעט) עוברים אותו... ה' יעזור לי לא להתעסק בשטויות האלה אמן.

היה מהנמוכים? או גבוהים או ממוצעים?

זה כאילו מוזר לי לראות בנות 13-14 נראות נשים כבר ואת הבן שלי ילד לידן...

אני פשוט משורטת... אוף.. מה נראה לי שהוא לא יגדל??? כנראה יושב על משהו רגשי אצלי..

זה מאז שבן 3 וחצי. שפתאם קלטתי הפרשי גובה משמעותיים בינו לאחרים וזה תמיד היה נראה שכולם גדלים והוא לא .. אבל הוא גדל. פשוט לא קופץ ב10 סמ ואין לו עוד קול בס. וכולו גוף של ילד. ילדון ..

אבל מתנהג כמו גבר קטן... כי רוב חבריו שנה מעליו.  אלה שבגילו הרוב נראים כמוהו חלק יותר נמוכים והרוב עוברים אותו לדעתי ..

לא יודעת...

סתם שריטה. שתשתחרר ממני כבר..

יש עוד אימהות עם שריטה לגבי גובה של הילדים שלהם?

למה הם כאלה נמוכים ופתאם יש קפיצה?

אחי גם היה תקוע 3 שנים באותו גובה ובכיתה י היתה לו קפיצה משמעותית, אמר שמעל 20 סמ'. הוא אמר לי כל אלה שעברו אותי בראש פתאם היו נמוכים ממני

ואם לא יהיה גבוה...אז מה?

יש לי בן דוד 1.60 וקצת נשוי לאישה שצעירה ממנו בהרבה וכמעט 1.80

והם זוג מהמם!

שטויות...

שאלה יהיו הצרות שלהם בחיים

( אני מכירה מקרוב שנתפסת לנו איזה שטות בראש ומאיימת בלי פרופורציה...עוד כמה זמן תצחקי על עצמך שזה הטריד אותך בכלל )

אחרי כל הדיבור על זה..

וגם רואה שהרבה עם אותה תופעה.

תבורכנה

ממש כמו אבן תקועה שהיתה על לבי שנים

הבן הגדול היה בגיל 14 מהנמוכים בכיתה. בגיל 15 עדיין היה ממש ילד כשכולם כבר התחילו לצמוח ולגדל זיפים, הוא היה עם בייבי פייס ונמוך. הוא סבל מזה והרגיש לא טוב עם עצמו. לי זה ממש לא הפריע כי ראיתי שהוא בכללי לא מבגר אז הבנתי שכנראה זה עוד יבוא... בגיל 17 בערך היתה לו קפיצת גדילה כזאת שכל פעם שהיה חוזר בסופ"ש הביתה ממש ראיתי עוד כמה סנטימטרים נוספים היום הבחור 1.90 מ' ! בסוף השמינית היה צריך להתכופף לחבק את המחנכים

בעלי ואני ממוצעים ממש לא גבוהים. גם לחבק אותי הוא צריך להתכופף הרבה... במשפחתי יש גבוהים כאלה אבל לא כולם. אני לא ב"ה. במשפחה של בעלי ממוצעים. חלק מהבנות נמוכות.

הבנות שלנו אלה שסיימו לגבוה, אחת גבוהה יחסית והשאר ממוצאות.

בקיצור, נראה לי שגנים זה דבר מתעתע והתבגרות יכולה להתרחש אצל בנים גם בגילאי 17-20.

תמיד מצחיק אותי לראות בנים ובנות בגילאי 13-14, לרוב הבנות גבוהות מהבנים בהרבה.

זה מוזר נורא ששני ההורים היו קטנים של אבא שלי.

ואח שלו יצא 1.80

הוא 1.75

אחותו 1.65...

אם זה היה גנטי ..

זה היה אמור לקרות לאחד הילדים גם הנמיכות הזאת..

ובאמת סבא שלי עבר ילדות קשה...

יש הרבה במה שאת אומרת..לא חשבתי על זה בכלל

ההורים שלי ושל בעלי ממוצעים ומטה

וכמעט כולם גבוהים.

בגיל הזה היו נמוכים ממש

והבן השני בן 13 וחצי בין הנמוכים בכיתה ...ואני בטוחה שיהיה גבוה( שנינו גבוהים)

הגדולה 1.83

בקיצור עוד מוקדם..ואפילו אני אגזים אולי ואומר שמי שגבוה בגיל הזה כנראה יהיה נמוך כי יסיים לגבוה מוקדם..אלא אם כן הוא גם מפותח מינית ואז זה סיפור אחר

על אחד מהאחים שלי דאגו במיוחד, כי אחותו שהיתה קטנה ממנו בשנתיים היתה גבוהה ממנו אז זה הדגיש את כמה שהוא נמוך.

אבל אחר כך ראינו באלבומי תמונות שכל הבנים שלנו היו בבר מצווה שלהם עדיין ממש נמוכים, הגיעו בערך לכתף של אמא שלי (שהיא עצמה די נמוכה, קצת יותר מ1.5 מ').

כולם גבהו במהלך התיכון. הרבה אחרי רוב החברים שלהם. וכולם היום לא גבוהים באופן מיוחד, אבל גם ממש לא נמוכים. מניחה שסביב 1.7 מ', אבל לא יודעת בדיוק...

אולי סוףסוף אצליח לשחרר בזכותכן...

כנראה תופעה ידועה .

תשמחי שהוא עדיין נמוך, ויכול להיות הבן הקטן והחמוד שלך

יש לי ילד בן 14 שכבר בגיל 12 נתן קפיצה (בגובה ובקול - שהשתנה לקול של גבר), וזה לפעמים קשה לי שאני כבר (כאילו) לא יכולה לחבק אותו כמו את האחים שלו... הוא מרגיש לי מרוחק ממני כזה...

ובלי קשר, אולי עדיף - במקום למצוא עידודים - לעבוד על עצמך לקבל אותו בכל מצב ולזכור שלא נורא שיהיה נמוך...

בעלי אמנם גבוה וגם אחיו, אבל אבא שלו נמוך. ואצלי במשפחה כולם די נמוכים חוץ מהאח הכי קטן בין הבנים. ב"ה אבא שלי ושני אחים שלי נשואים והם מקסימים וגבריים, והגובה לא משפיע עליהם...

תודה רבה

ובדיוק חשבתי על מה שאמרת שאני נהנית שהוא עוד קטן וילד כי אני יכולה עוד להיות איתו בקשר אחר בול כמו שתיארת.

תודה לך על זה

הם מאוד זקוקים לחום של אמא..

פחות בחיבוקים ונשיקות, אבל כן ביד על הכתף, מאז, ללטף להם את הזרוע ולפעמים גם לתקוע להם נשיקה..

אבל לי באופן כללי קשה עם מגע, וככל שהילד גדל יותר - המגע שלי אליו יוצא בפחות ספונטניות...

(אבל אני יודעת שהוא באמת זקוק לזה... אז באמת מכריחה את עצמי לפעמים להעניק לו מעין חיבוק חלקי כזה... אבל זה באמת קשה, כי אני נמוכה מאוד והוא כבר כמעט בוגבה של בעלי... סתם, יש לו עוד זמן עד שיגיע לגובה של בעלי, אבל בכל זאת - הפרשי הגובה לטובתו הופכים את החיבוק לאחר...)

ואז פתאום נתן קפיצה ועבר להיות בין הגבוהים. אז עדיין אי אפשר לדעת כלום.

ובעלי המשיך לגבוה גם אחרי החתונה בגיל 21. ( לא מלא, אולי ס"מ או 2)

זה מעניין נורא ..

באמת כל ילד והקצב שלו והזמן שלו...

הכי חשוב להיות באמונה.., רגועים. להאמין שהכל מה' יתברך... ולקבל את המציאות הנוכחית גם אם ציפינו למשהו אחר

שנזכה להודות ולשמוח על מה שיש.ולא לחפש משהו אחר.

מברכת את עצמי

בעזרת ה'.

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי