המון שנות פוריות לפנייך. דברים ככל הנראה ישתנו.

והרצון הזה שלו זה בדיוק "המקל" מהקב"ה. לגמרי כמו רפואי.

תני לו את הזמן שלו בלי להלחיץ

בוודאי יגיע הרצון.. 

לאט לאט..  

תני לו להרגיש שזה בסדר שמחכים, בלי לחץ.. אבל מידי פעם תדברו על זה. שקשה לך. שאת מאוד רוצה. שזו מתנה לבת שלך. 

והרבה הרבה הרבההה תפילות. שה' יהפוך את רצונו לחיובי ולטובה. 

בסה"כ את צעירה ועוד יהיו לכם עוד ילדים בע"ה, אז אין מה להילחץ כ"כ כי אם להיות עם יד על הדופק.

חשוב שבעלך ידע שאת מבחינתך לא סגרת הבאסטה.

את רוצה, את מתפללת ואת מחכה לו כי את מכבדת את רצונו.

מעת לעת תזכירי לו שמצוות פרו ורבו היא דאורייתא והיא עליו.

יש גברים שמרגישים שילד לקח להם את האישה, חשוב לזכור להיות בבית גם רעיה ולא רק אם.  

שלא נכון להזכיר לו מידי פעם שהוא מחוייב במצוות פרו ורבו.

זה רק יוסיף ללחץ, וזה עלול לגרום תחושה שאשתו מאשימה אותו.

בעיניי החלטות כאלו צריכות להתקבל ביחד, ואם יש פער שלא ניתן לגישור, אז כמו בכל נושא בנישואים, ללכת לייעוץ / טיפול חיצוני. לא בהכרח עכשיו, אפשר להחליט שמחכים. אבל אני חושבת שלזרוק על זה הערות מידי פעם, לא יפתור את העניין ורק יכול להוביל לריחוק.

מעבר לזה, יש בעיניי מספיק מה לדבר על הרחבת המשפחה במישור הזוגי, ולא נכון בעיניי להכניס גם את העניין ההלכתי של בן הזוג. בטח לא כהערות שמגיעות על הדרך, ולא כשיח שמגיע כמכלול

היא רק בת שנה…אל תלחיצי אותו.

תחליטי עם עצמך שאת לא מעלה את הנושא בכללללל לתקופה מסוימת (שנה? חצי שנה?).

בנתיים היא תגדל, אולי העומס שלו ירד ואז תעלי את הנושא שוב.

גיל שנה + זה עדיין צעיר ומאד טיפולי. כשהדברים נרגעים, וסביב גיל 3-4 ועם העצמאות שלה

יתכן שירצה בעצמו. באמת לא כדאי לפתוח את זה בשלב הזה.

שאפשר ומומלץ לחכות עד שהוא יהיה בשל ועוד יש לכם זמן, את מתמודדת עם רצון מאוד גדול ועם התסכול סביב זה... אני חושבת שיכול מאוד לעזור לך למצוא מישהו לפרוק לו על העניין שלא ישפוט את בעלך אבל יהווה לך כתובת, שידע לא לחמם אותך עוד יותר, כי זה לגיטימי הרצון שלך ואני מניחה שכל פעם שאת מעלה את הכאב שלך מולו זה רק מחמיר את המצב כי זה מלחיץ אותו, אולי אם יהיה לך עם מי לדבר על זה יהיה לך יותר קל לראות את הצד שלו

שללחוץ עליו, זה הדבר שהכי ירחיק אותך מהרצון שלו.

ככל שלא תפתחי את הדברים כל יומיים, רק פעם בחצי שנה נגיד, ככה בעלך לא ירגיש לחץ.

התחברתי לתגובה של

@אמא יקרה לי*

ככל שהילדה תגדל ותהיה עצמאית, ככה הוא יראה שהקושי הגדול עם ילדים זה בשנתיים-שלוש הראשונות. אח''כ באמת מניסיוני זה הרבה יותר קל. ברור שעדיין קשה, אבל קשה מסוג אחר.

להיות הורה+בן זוג+סטודנט+עובד

זה סופר קשה!!!!

החיים בטרפת, כל הזמן עומס ומטלות בכל התחומים שנופלות עלייך כל יום.

צריך לג'נגל בין בית לעבודה ללימודים. כשבכל מקום רוצים שתהיי/ה ה100% שלך. וזה לא פשוט..

אז קודם כל מציעה להעריך אותו מאד מאד מאד.

דבר שני,

בוודאות- החיים אחרי התואר זה לא כמו החיים לפני. יש הרבה פחות לחץ ועומס, אין בכלל מטלות ומבחנים. הרבה פחות ג'ינגול, ובכללי תאמיני לי זה הקלה ממש גדולה על החיים.

יכול להיות שברגע שתהיה הקלה ורווחה, יקח נגיד חצי שנה ואז הוא כן ירצה, כן ירגיש בחוסר, ברצון..

לכן אל תמהרי להגיד שזה אבוד.. פשוט לחכות. 

אני ממליצה לך לא לבדוק כמה ילדים יש למישהו אחר, ולהמנע מהשוואות ורצון להיות כמו כולם, זה רק מבאס ונותן תחושה לא נעימה

לגבי בעלך, נשמע שהוא מודע מאד לגבי גודל האחריות בגידול ילד נוסף והוא רוצה ובצדק לעשות את זה בשיקול דעת,

הקטנה שלך רק בת שנה, תנסי לברר עם עצמך למה בוער לך כל כך להביא כרגע עוד ילד, האם בגלל הסביבה?, נורמה חברתית?, את עוד צעירה, שנות פוריות רבות לפנייך....

ששנות פוריות רבות לפניך...

כי אם את רוצה 6+ ילדים (כמובן שהכל בעזרת השם) ורוצה גם רווחים אז את צודקת בגישה שלך.

מה שכן, אני מסכימה שללחוץ עליו לא יעזור לך כנראה.

צריך הרבה תקשורת טובה בנועם וגם למצוא איך כן להגיע לעמק השווה ולמצוא איפה לפרוק את הקשיים.

חיבוק גדול!

מאנונימי כי גיסתי פה ובדיוק דיברנו על זה

כתבת שאם היא רוצה רווחים + הרבה ילדים אז בקשתה לגיטימית.

אבל הרי הקטנה רק בת שנה. מה שבפועל הוא אומר לה שזה שצריך הפסקה. רווח.

אז הגיןני שתיתן לו להתרווח.

זה המשמעות של רווח.

(והערה צדדית - אם זה מה ש*אומר*, אז הגיוני שמה שמרגיש בלב זה עוד יותר מחנק)

עד כמה שידוע לי, אז ממש ממש לא! וגם אסור הלכתית בגלל שזה קבוע.

גם אני רציתי פעם 6 ילדים ובפועל היום כשאני מבינה מה זה דורש, אז ברור שלא 6. ויכולה להסתפק בשניים שיש לי ב"ה.

סה"כ אתם צעירים ולא יזיק לחכות קצת שהרצון יתעורר או שיהיה מוכן בשבילך. סה"כ לגבר זה פחות בעייתי כי הוא גם ככה לא חווה את זה כמו אישה.

גם בעלי לא רוצה עוד ילדים אבל מוכן בשבילי.

ולדעתי כן כדאי לחכות ולהשקיע בינתיים בזוגיות, ומבינה את הרצון שלך אבל זה גם ההורמונים שגורמים לנו לרצות את זה. ולהגיע לזה ממקום ששניכם שמחים בו ורוצים את זה. 

יש הבדל בין ילד אחד לשני ילדים, עם ילד אחד את איכשהו יכולה לשמר את החופש שלך, שני ילדים ועוד צמודים זה שינוי נוסף ועוד מעמסה פיסית, כלכלית, זוגית. 

ובעיניי עדין לא הגעת לגילאים הקשים באמת. לדעתי הגילאים הקשים הם שנתיים-שלוש, ב-4 רק מתחילים להרגיש הקלה- לפחות ככה זה אצלי בהרגשה ולי יש תאומים. ילד אחד בשבילי זה משחק ילדים.

אני גם התחלתי להרגיש את הרצון לעוד אחרי כשנה וחצי או משהו כזה, אבל היה לי הריון קשה וכל הזמן חשבתי שאיך אוכל להשקיע בילדים שלי, להרים אותם ולטפל בהם כשאני בהריון מתקדם.
 

יש ביניכם פער וכמו בכל פער בזוגיות הוא צריך להיות מדובר ומטופל. מצטרפת למי שהציעה שיהיה לך מקום לפרוק את התסכול ולא עליו ולי שהציעו להתפלל.

השונה הוא שלא בטוח שבעלך ישנה בסוף את דעתו. יכול להיות שהוא אכן רוצה לדחות בגלל הלחץ שהוא נמצא בו כרגע ויכול להיות שהלחץ הוא רק תירוץ והפער הזה ישאר, גם האופציה הזאת צריכה להילקח בחשבון. 

עצמי בגלל שהוא לא רוצה, והפחד הזה שבכלל לא ירצה אי פעם. זה לא שאלה של רווח של שנה וחצי או שלוש שנים, זה שאולי בכלל לא יהיו לי ילדים.

הלב שלי שורף כי באמת שאני כל כך רוצה עוד ילדים. אתן לא מרגישות את זה?

הרצון הזה להרחיב את המשפחה, לתת לעוד ילד את מה שיש לי לתת, להרגיש את הלב מתרחב מאהבה, ליצור חיים, בית שמח ושיש בו רעש ובלאגן וליכלוך, וגם יחסי אחים טובים וריבים וצחוקים וכעס והשלמות. מבחינתי זה לקבור את החלום שלי. פשוט ככה. מי מבטיח לי שעוד שנה שנתיים שלוש ארבע חמש הוא ירצה? מי מבטיח??? הוא אומר שאין בו את הרצון הזה!!! בכלל!!!! ואצלי הרצון שורף. כבר יותר מחצי שנה שאני רוצה, ומיום ליום התחושה של המחנק היא קשה יותר ויותר. ויש מקום בבית, ויש מקום בלב, ויש יכולת כלכלית, והזוגיות טובה. אבל לא, אסור לדבר על זה כי זה טריגרי ורק ירחיק אותו. ועבורי זה לא טריגרי? לי זה לא קשה?

אני רוצה שנגיע לעמק השווה. כמו שלהביא ילדים כנגד רצונו זה לא פתרון, גם למנוע כנגד רצוני זה לא פתרון.

יש פה שניים, שבונים ביחד בית, שבנו גשרים בכ"כ הרבה תחומים אחרים בחיים. עברנו עולם ומלואו פעמיים בשלוש השנים שלנו יחד. ומה הלאה? זה נושא שאין בו גשר?

לפעמים אני מדמיינת תנועות, נשבעת. אני פשוט כל כך רוצה, ואין לי את הלגיטימציה להגשים את החלום שלי. גם לא לרצות בקול. כלום. זה קשה כל כך.

ורוב התגובות כאן זה "תדחיקי עד שהרצון שלו יתעורר"

וכל תגובה לגיטימית, תודה שקראתן הגבתן והשקעתן בי.

אבל באמת אין פתרון? להתחיל לעכל שיש מצב שנשאר משפחה של זוג + 1? אני אוהבת אותו, אני לא רוצה להצטרך לבחור בינו לבין הרצון לילדים. אבל באמת שאני רוצה רוצה רוצה רוצה מעומק הרחם משתוקקת.

איך מגיעים פה לפשרה? האם יש פשרה בכלל בנושא כזה חוץ מאשר שצד אחד יוותר וזהו?

כשאמרתי לו על הפסקה של 5 שנים, חרב עליו עולמו, התכנון שלו היה 7-8 ילדים. זה גרם למשבר גדול, אבל הוא הבין שהוא צריך לבחור בין הרצון שלו לביני, הוא בחר בי.

עם השנים הדעה והרצון שלו השתנו והוא כבר לא רצה משפחה גדולה.

כשיש פער גדול בנושא ילודה, מישהו צריך לוותר ויתור גדול ולפעמים הפער מצטמצם.

הגבר חווה קשיים מהריון ולידה ונושא בעול גידול הילדים (גם אלו שפחות נמצאים בבית צריכים לדאוג לפרנסה)

אצלנו בעלי נושא ברוב העול של גידול הילדים וזה לא היה אישו בהחלטה.

הוא יותר נראה לעין אולי

קושי של גבר מגיע ממקום פנימי יותר

וגם לגבר יש לגיטימציה לא לרצות

כתבו לך הרבה דברים נכונים וטובים

אבל קודם כל את צריכה חיבוק

והכלה והבנה לרגשות שלך

בסיטואציה הזאת זה את והוא

אז נשאר רק לך לתת לעצמך

פשוט תני לך את זה

את ההבנה שהרצון שלך לגיטימי

והכמיהה שלך שורפת (רק אישה לאישה תבין את זה, את הכמיהה המטורפת הזאת לעוד הריון, עוד דבר מופלא כזה כמו להביא ילד לעולם)

את הבהלה והתחושה שלך מול הרצון שלו, שלא היה ידוע לך קודם. והמחשבה אולי הייתי עושה דברים אחרת.

תני לכל הרגשות האלה מקום

מותר לך

מגיע לך

את צודקת!!

(אח"כ בלי קשר, קחי גם את הטיפים היפים שנתנו לך פה. לא להעלות את הנושא תקופה, לא ללחוץ. הכל נכון. אבל זה השלב הבא ותעשי אותו הכי נכון והכי מדוייק, רק כשאת תהיי במקום טוב עם עצמך)

שולחת עוד חיבוק

אז הוא יסכים כן להתפשר

בכל מקרה אמרתי כבר את מה שבאתי להגיד

ומתוך החששות והפחדים שלה. שברור שזה לגיטימי אבל זה עדין רק מתוך ההסתכלות שלה בנקודת זמן זו.

החיים האמיתיים הם לא שחור או לבן.

להיות שאכן יגיעו להסכמה עם הזמן, אבל יכול להיות שלא.

בנושא ילודה יכולים להיות פערים גדולים שאינם משתנים לאורך הרבה שנים ואז זה כן שחור ולבן, הגבר רוצה x והאישה רוצה y והפער נשאר ענק.

לפעמים מישהו מוותר, לפעמים מישהו משנה את דעתו

ולפעמים זה גורם לבעיות זוגיות מתמשכות.

שלא יצליחו לגשר על הפערים.

אבל במקרה הספציפי המתואר,

עם תינוקת אחת בכורה בת שנה וסטודנט שגם עובד, נשמע שמדובר בעומס זמני שישתחרר בהמשך.

וודאות אין, סיכויים טובים יש.

לכן לדעתי לא כדאי לבחון את הפער כפי שהוא היום, אלא לתת לזמן לעשות את שלו ואחרי שהילדה תגדל והלימודים יגמרו ותהיה עבודה טובה ויציבה,

אז יהיה אפשר לבדוק באמת איפה הוא בהקשר של המשך ילודה.

כרגע יש המון הסחות אז קשה לדעת מה באמת הפער שלא תלוי בגורמים חיצוניים זמניים.

יש בזה סיכון מהצד שלה שהיא תחכה עכשיו שנה או שנתיים או שלוש כדי לגלות שהוא נשאר באותו מקום בדיוק וכלום לא השתנה והיא בזבזה סתם תקופה מהחיים שלה שהיא יכלה להתקדם ולחשוב מה הלאה.

אולי בגלל שאני מכירה מקרוב את ההסתכלות הזו, אולי בגלל שהיא נראת לי לא רק לגיטימית אלא אני גם מסכימה איתה, אני מבינה שיש סיכוי (50:50) שזה לא דעה זמנית שלו.

רוב הכותבות פה לא חוו את התחושה הזו של אי רצון מוחלט שקודם לכל דבר, לכן התשובות בהתאם. אבל הוא קיים וכשהוא קיים הוא חזק לפחות כמו רצון וכמיהה לילדים.

אם הוא חש היום את הרצון הזה, כמעט אין סיכוי שהוא ירצה משפחה כמו שהיא רוצה. פשרה כואבת בוודאות צריך פה, השאלה היא מה הגודל של הפשרה ומי יעשה אותה.

בהחלט יש מקום גם לראות הסתכלות כזאת.

אני מכירה את התחושה שלא רוצים עוד, בכלל, אף פעם, אבל אני מכירה שלרוב עם הזמן הדברים משתנים.

בירור פנימי שנה אחרי שהתהפכו לך החיים ואתה בתוך הרבה עומס, זה הכי הגיוני שיש, לא חושבת שיש פה משהו קיצוני שבגלל הנקודה הזאת זה מקרה שונה.

פשרה כואבת כנראה שתהיה פה בכל מקרה, אני התייחסתי האם הפער מבחינתו זה ילד אחד לכל החיים או שיש סיכוי שירצה לפחות עוד אחד. האם ישתנה לשניים או שלושה או ארבעה אני לא יודעת וגם לא מה ההפרשים. אולי עכשיו הוא ירצה הפרש גדול, אולי בהמשך לא יודעת,

אבל לא הייתי נותנת סיכוי של 50:50

לאפשרות שיחזיק בדעתו להישאר עם ילד אחד.

כמו שלא הייתי נותנת סיכוי של 50% שהוא ירצה משפחה גדולה.

ברגע ששניה ירגעו הדברים יתבהרו יותר גם אצלה וגם אצלו

אם היא מחליטה להישאר איתו למרות הכל, היא לא מבזבזת זמן. היא נמצאת בזוגיות טובה ואוהבת ונותנת לבת שלה משפחה חמה ותומכת.

קודם כל שזה לא הזמן להיפרד, ואם תחליט להיפרד בגלל זה, גירושים יכולים לקחת זמן ובטח ובטח כשמעורבים ילדים. זה מערער את העולם של הילדה כך או כך.

פרידה מאדם אהוב זה לא דבר קל- כי כן יש אהבה

לצאת ולחפש זוגיות חדשה כגרושה עם ילדה, זה לא דבר קל.

חלוקת רכוש, והתמודדות כלכלית מאתגרת כאם חד הורית או כגבר גרוש עם מזונות.

באמת שלדעתי הדבר הנכון יהיה להגדיר זמן מסוים למשל עד סיום התואר של הבעל, שבו לא מדברים על זה ומונעים.

ואז לדבר בנחת. וסה"כ אם הוא אוהב את הילדה והוא אבא טוב גם אם זה פחות מדבר אליו, אני לא רואה איך הוא ימנע זאת מהאישה שהוא אוהב.

בעל טוב שם את האישה לפני הכל, כולל לפני הילדים. והוא דואג גם לאושר שלה. ואם גם ככה רוב העול עליה מבחינת הגידול בפועל והוא נותן את הגב הכלכלי. אין לו שום סיבה להתנגד. איך שאני רואה את זה, הם מתווכחים על זה לא מעט. וכל אחד מתבצר בעמדותיו ונהיה קיצוני יותר.

מסכימה איתך מאוד

לא חושבת שבהכרח את זו שצריכה להתפשר ולחכות לו

אלא שצריך למצוא את העמק השווה כמו שאת אומרת

שולחת לך חיבוק ומלא כוחות

לא פשוט

♥️♥️♥️

אבל אם לא תרפיה, תישארי גרושה עם ילדה אחת או נשואה עם אבא שמתכחש להורות שלו.

זה עדיף?

הרצון שלו גובר על הרצון שלך, פשוט מאוד כי אם מחליטים להביא ילד בניגוד לרצון של אחד ההורים, יש פה גורם שלישי שיסבול מהסיטואציה שזה התינוק שיוולד, וגם גורם רביעי שזאת הילדה שלך שאת רוצה הכי טוב בשבילה. בשבילה את רוצה להביא אחים, לא להחריב את הבית.

לכן זה לא רק הרצון שלך מול הרצון שלו.

בפרקטיקה אומרים לך שאם תקבלי את הניסיון הזה ולא תלחמי בו ראש בראש, סיכויי ההצלחה שהוא יפתח גבוהים הרבה יותר.

מפה זאת בחירה שלך איך להתנהל. האם לפעול על מנת לשחרר את הלחץ (עדיף טיפול אישי ולא זוגי) או לפעול מתוך לחץ לשנות את ההחלטה שלו.

את מספרת על חלום ושברו, וזה כואב. בחלום שלך את ובעלך מקימים משפחה גדולה ואהובה, עם הפרשים צפופים בה כל הילדים רצויים ואתם שמחים בקיומם ואתם עפים על החיים. החלום הזה מתנפץ. לא יקרה.

לא יקרה ילדים צפופים וגם שבעלך יהיה מבסוט מהמצב ויוכל להעניק להם את מה שאת רוצה שהוא יעניק להם.

זה לא שונה ממניעה רפואית. זוהי מניעה נפשית מתוך רצון לשמור על שלמות המשפחה הקיימת וטובת הילדים. זה נפוץ הרבה יותר ממה שאת חושבת.

שימי לב שגם להחזיק את החלום וגם לשחרר אותו גובה מחירים. השאלה איזה מהם גבוה יותר ומי ישלם את המחיר.

בעלך יכל להגיד: אל תדברי איתי על זה בשנה הקרובה, במקום זה הוא אמר לך לא רוצה בכלל.

למה דחוף לו להצהיר מה יהיה בעוד שנה, חמש שנים, עשר שנים?

כי הוא לחוץ. הוא לא מסוגל להכיל את הציפייה שלך. הוא מתפרק מזה.

את מתארת זוגיות טובה ושעברתם דברים ביחד. אני בטוחה שאם תכבדי ותכילי את המקום שלו, גם הוא יהיה מסוגל להכיל ולהיפתח לרצון שלך. גם אם לא לממש, לפחות יוכל לראות ולנחם עם הסבל שלך.

אחרת כל הזמן הדבר הזה יעמוד ביניכם.

אולי אם תצליחי להכיל את חוסר הרצון שלו תקופה מסויימת הוא ירגיש מספיק בטוח לשתף אותך בקושי האמיתי שלו. אם זה יקרה, זה כבר התקדמות משמעותית בנושא.

ועוד דבר, גיל 25 זה גיל של לטרוף את החיים. להספיק הכל מהכל. לא לנוח שניה.

לימודים, עבודה, ילדים, זוגיות, חברות, פרוייקטים, להפיק אירועים, טיולים ועוד ועוד.

זה גיל עם המון אנרגיות.

הצד השני של זה, זה שכל יום שעובר בלי לממש משהו נראה כמו אסון. החיים קצרים מדי כדי להשהות דברים.

עוד עשר שנים בהסתכלות לאחור, שנה תיראה לך כמו תקופה מאוד קצרה. לא תביני מה היה בוער לך. בכל הקשר. אז כבר עכשיו כדאי לקחת נשימה ולהבין שהזמן בסוף חולף. לימודים נגמרים, עבודות מתחלפות, ילדים נולדים, עוברים איזורי מגורים. אתגרים הולכים ובאים ואיתם גם הצלחות ושמחות. בראייה לאחור הכל מתגמד ומבינים שחבל להוציא כ"כ הרבה אנרגיות על מה שככל הנראה יסתדר עם הזמן. לומדים להרפות ולתת למסלול החיים לעשות את שלו בלי לדחוק את עצמך או אחרים לקצב שבו את חיה את החיים.

הכי חשוב זה רק בריאות!

שיהיו החלטות טובות.

לפעמים הצורך הזה לומר לא יהיו עוד ילדים בכלל, נובע ממקום שבו יש פער בין איך שהוא תופס אותו בתור הורה, לבין מה שהוא מצפה שיקרה.

כלומר אולי את מהצד רואה בו אבא משקיע, אבל זה לא אומר שההשקעה שלו טבעית. יכול להיות שיש שם פער מסויים שאפשר לעבוד לצמצם אותו.

ממה הוא נהנה מההורות? ממה הוא סובל? האם הוא מרגיש שהוא כל הזמן במירוץ כדי להדביק את הציון של אבא טוב?

צריך לבדוק את זה.

אם קיים פער, זאת נקודה לעבוד עליה בלי קשר לילדים נוספים.

לבחון איך אפשר לחוות הורות בנחת ושמחה ותודעת הצלחה, ולא רק שורדים את היומיום עם ייסורי מצפון.

מהצד השני, צריך לבדוק אם יש מחירים שהוא משלם על ההורות. האם הוא מוותר על עצמו? על דברים שהיו לו לפני כן או האם יש דברים שתכנן לעשות כי עכשיו הוא אבא?

זה הגיוני שיש דברים שמשתנים, אבל יש דברים שבתכנון נכון אפשר לא לוותר עליהם למרות שאתה אבא.

יכול להיות שזה גם ידרוש ממך מחיר מסויים. אבל אולי זה שווה לך.

האם הוא יוצא לחברים? בילויים? ספורט? לימוד תורה? תבדקי אם יש תחומים שהחיים השתנו מאז הלידה אבל עכשיו או בעוד כמה זמן יהיה ניתן להחזיר אפילו חלקית.

מאמי! את כותבת רגשות כל כך מובנים ולגיטימיים!

אני מרגישה אותך, ממש! את הרצון הבוער הזה לעוד ילדים, לחוות עוד הריון ולידה ותינוק. והכאב שאת לא יודעת מתי אם בכלל זה יקרה, נורא מעצים את הכאב. ❤️

זה ממש סוג של אובדן שאת חווה, אובדן של חלום, אובדן של מימוש עצמי... ריקנות כזאת. זה רגשות מאוד טבעיים וכואבים, ואמיתיים.

אני לא יודעת מה לייעץ לך, אין לי מושג מה הייתי עושה במקומך, יכול להיות שהייתי עושה טעויות.

אצלינו גם בעלי רצה הריון אבל אני רציתי יותר, ולא הסתרתי את זה, גם לא יכולתי להסתיר אילו רציתי. כל נים ונים בגוף שלי זעק את זה. הנפש שלי צעקה את הרצון הזה שלא מתממש.

אני לא חושבת שהייתי מדחיקה אם הייתי במקומך, הייתי משקפת לו את הכאב שלך והחוסר שלך, כי את זקוקה לחיבוק, להבנה ולהכלה.

במקביל הייתי מנסה להבין ולהכיל את הכאב שלו.

אם הסיטואציה הזאת הייתה קוראת לנו היא כנראה הייתה מובילה לדייט פתוח, עם המון דמעות וגם הרבה הקשבה. זה מה שאני יכולה להציע מנקודת המבט המצומצמת שלי ❤️

לדעתי כן כדאי לחכות שהוא יהיה פחות עמוס.

ואז גם אם הוא מסתפק בילדה אחת, רוב הסיכויים שיהיה מוכן להביא עוד ילדים בשבילך. וזה לא שהוא לא יאהב אותם כי הוא לא רוצה, הוא כן יאהב ויהיה אבא טוב.

אל תוותרי על הרצון שלך לעוד ילדים, אבל כן תנסי להבין את המורכבות. אז אולי לא יהיו לכם 6 ילדים, אבל כן יהיו עוד בע"ה ונחת ושמחה ומשפחה מאושרת.

ולעשות הפסקה גדולה יותר אח"כ?

ותסבירי שבישראל לא נהוג להביא ילד אחד. שניים זה מינימום, ולגדול לבד זה באמת לא הכי כיף. אז לפחות שיהיה חבר לילד שלך..

מה הלאה, ה' גדול. זה באמת נסיון לא פשוט. מסכימה איתך. בכלל לא.

אבל במקומך, כרגע, זה מה שהייתי מנסה.. 

למה לחץ חברתי צריך להיות סיבה שלה או שלו?

טעות רצינית.. חבל.

יכול להרגיע את הכאב של הפותחת

ולהרגיע את הפחד שלו, הוא לא נשמע אדם שנהנה מהורות. 

אני מבינה מאוד את הכאב של הפותחת, אבל בניגוד לרוב הנושאים בזוגיות, שבהם בעיניי יש מקום לוויתורים והסכמות, ילד צריך לבוא רק ברצון של שני ההורים. זה לא אומר שאי אפשר לדבר, ולפעמים שיח יכול להוביל לרצון. אבל זו טעות ממש גדולה להכניס כאן איזושהי טרמינולוגיה של משא ומתן, של וויתורים, של אשמה או כל מיני רעיונות אחרים שהועלו כאן. התוצר של זה זה ילד, זה לא "סתם" חוסר הסכמה. גם להורים וגם לילד מגיע שהוא יגיע באהבה וברצון

גם את הילדה הזו התקשה לקבל והסתגל.

סביר שאם ידע שהמאמץ הנדרש הוא של משפחה מרובת ילדים הלחץ יפחת

החיים מלאים צבעים

לא הכל שחור לבו

מבינה את ההרגשה הזאת ממש למרות שב"ה אני ובעלי די באותו ראש במקום הזה.

ואני דווקא כן חושבת שאת צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שדעתו לא תשתנה בהמשך.. ודווקא מההכרה בזה להתחיל איזשהו בירור זוגי ואולי טיפול או ייעוץ זוגי כדי להבין איך מצד שניכם אפשר להמשיך מכאן.

וחיבוק. נשמע ממש קשה

ברור שאתם לא באותו מקום

ומצד שני, הכל עדיין טרי ועמוס..

הילדה שלכם קטנטונת

אתם עמוסים בהרבה דברים

והריון ולידה זה טלטלה

איך עבר עליכם כזוג ההריון הראשון?

זה נראה לי גם חשוב

אצלנו גם היה פער. בעלי רצה יותר ילדים ממני

הוא הבין עם הזמן את הקושי שעומד מאחורי זה והוא הצליח להבין ולראות אותי. והיום הוא מסכים איתי שלמרות הרצון, יש לזה מחיר .

אעפ שנראה שהמחיר הגבוה יותר הוא של האישה, לא תמיד זה ככה.

ילדים דורשים. גם מהאבות כאבות, וגם מצידם כגברים.

עם הכמיהה שלך אין איך להתווכח

אבל לגבי הסביבה - תנקי רעשי רקע. זה יקל עלייך להבין אותו, כי כשרק את והוא בתמונה, בלי מה שחושבים, התמונה נראית אחרת

יכול להיות שהזמן יעבור והעומס יירד, וזה ייראה לו אחרת. לרוב זה כך.

ויכול להיות שתצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם

הרבה פעמים אני אומרת שמפתח ילודה ביד השם, זה לא רק פריון תקין וגוף שמסוגל לסחוב. זה גם הנפש שרוצה או לא רוצה. (במחילה מהמצפות. זה לא בא להקטין את הקושי, אבל כאחת שחוה את הרצון לרצות לפעמים, זו נק המבט שלי בנושא)

מקווה שתצליחי בינתיים להנות ממה שיש לכם. ושבעז"ה תזכו בהמשך לעוד נשמות מתוקות וטהורות

❤️❤️ 

"תצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם"

אישית אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בזוגיות על פני ילדים במצב כזה

ובודאי שהפותחת לא חייבת לבחור בכך

בחירה מודעת כן. אך שתי הבחירות לגיטימיות

זה את בחרת להבין את זה ככה

אבל בהחלט צריכה להיות בחירה מודעת

מודעת פירושה גם, שלא בטוח שפרק ב יגיע מהר למשל. וזה משהו שצריך לחשוב עלעו ולבחור בו

בהינתן והיא חושבת שללא ילדים נוספים, הזוגיות הזו לא יכולה להתקדם

אם כי לדעתי לפחות, זו לא סיבה לחשטב על זה כרגע. עם הנתונים שלהם

ולדעתי זה לא ילך כך, שאת תידרשי לכבות את התשוקה הזו וגם תמשיכי לאהוב אותו. מתישהו, האהבה הגדולה תתחלף בשנאה בגלל הצער שהוא גורם לך. אז מציעה שתלכי ליעוץ. ולעצמך את יכולה להבטיח, שיהיו עוד ילדים. הוא יבין שאי אפשר למנוע ממך את האושר הזה כי את זה מכבה את האהבה שלך אליו. בינתיים. תני לו זמן, חצי שנה, ואל תתייאשי ממנו. הרבה גברים מקנאים בתינוק/ת שלהם כי הוא גוזל מהם את בת הזוג, וקשה להם לראות את האושר הגדול שהאמהות הביאה - אושר שלא הם הסיבה לו.

את רשאית לדבר את הרגשות שלך כרצונך. ככה אני חושבת. לא לדבר אותם עלול ליצור חיץ והתרחקות. וחיבוק על הקושי הכואב הזה. יעבור. גם הסביבה תתחיל ללחוץ עליו.

לי נראה שהכל מקנאה. לא זכה לאהבת אם כמו שהוא רואה עכשיו מול העיניים.

הכי חשוב שתוציאי מהשיח את ההשוואה לסביבה שלך.

מה זה רלוונטי מה הרווחים המקובלים סביבך?

זה החלטות שצריכות להתקבל בדלתיים סגורות ובלי השפעות חיצוניות...

אם הוא סה''כ רוצה רווחים גדולים יותר אז אולי ללכת על זה. תכלס, אתם רגע אחרי לידה וגם תואר וגם עבודה...ושני צמודים זה נורא קשה...

אבל אם ממש ממש בטוח שהוא לא רוצה וגם עוד שנתיים לא ירצה אז או שאת משלימה או שאת מתגרשת. גם לגבי מניעה, זה גוף שלך. ובריאות פיזית ונפשית שלך אמורה להיות בעדיפות ראשונה.

לא ברור לי מה טיפול יכול להועיל פה. זה טבעי לא לרצות ילדים מכל מיני סיבות וזה גם טבעי לרצות אותם. כמו שאת לא אמורה לוותר על ילודה כך בן אדם שלא מסוגל לעוד ילד, לא מסוגל וזהו...

והוא, במחילה מהנשים הצעירות כאן, עדיין צעיר על שלל המשמעויות. אז ברור שטיפול יכןל לסייע לעבד רגשות שלא ברורים גם לו. הוא בעצמו לא בטוח באמירות שלו ראי מה כתבה בהודעה הפותחת ביחס לדעתו על אמצעי המניעה.

(הוא צעיר ועמוס בלימודים ובעבודה. ורואה חברים מבלים לצד החברים שהפכו הורים. ועושה חשבון די הגיוני... במקומו הייתי נלחצת גם כן ודוחה באיזה חמש שנים. רק שיש סיכוי לא רע שמנקודת מבטו הצעירה "חמש שנים" זה נצח, וזה בערך כמו לומר "אף פעם". ועל השאלה מהי באמת נקודת מבטו ומה הרגשתו - הוא עונה לעצמו, ושניהם עונים לעצמם, בטיפול.)

קבענו לשוחח ברצינות וללבן את זה שבוע הבא, אחרי תקופת מבחנים כשנצא לנופש. הבנו שעצם זה שנהיה "טאבו" בבית, גורם לשנינו ללכת על קוצים, אנחנו זוג כל כך תקשורתי שעצם זה שאסור לדבר על משהו, כבר גרם למתח עם ובלי קשר לעוצמת הפער בנושא כל כך רגיש וטעון.

החלטנו שניתן לזה לפחות חצי שנה של שהייה בזה, עם שיחות בנושא מדיי פעם בזמנים קבועים שמוסכמים על שנינו, מבלי שיהפוך לטאבו וגם מבלי שיהפוך לשיחת היום ברמה שנהיה מוצפים תמידית.

אחרי חצי שנה, נראה מה הלאה. כרגע בעלי העלה שאולי חוסר הרצון יושב על הצורה שבה הוא גדל ובה הוא תופס אבהות והורות, או לחילופין שאני יותר עם הילדה ולכן אני מנווטת את הבית יחסית, כי הוא יותר בחוץ... אמנם אני עובדת יותר שעות, אבל הוא גם לומד ולא נמצא פה הרבה ולכן הוא מרגיש שאני מנהיגה גישה הורית רכה מדיי עבורו, והוא יותר מאמין בגבולות והוא פשוט מרוב עומס לא מספיק לברר את המקום שלו כאבא. וכרגע אין לו רצון, וזה לא שיש רצון לרצות, או שהוא רוצה אבל טכנית כרגע לא מתאים. אלא פשוט לא רוצה וזהו. אבל זה לא אומר מה יהיה עוד שנה או עשר שנים, פשוט כיום הוא לא מצליח לדמיין סיטואציה שירצה, כי זה רחוק ממנו שנות אור. הוא לא שם ולא קרוב ללהיות שם והוא פשוט לא רוצה וזהו זה. הוא לא מטיל וטו, פשוט מרגיש שמהמקום שלו היום, זה חסר סיכוי שיהיה רצון כזה.

זה קשה כל כך לנהל שיחה בנושא כזה מהותי כשאצלו אין רצון נקודה סוף פסוק אל תדברי איתי על ההמשך כי מאיפה לי מה יהיה אבל כרגע פשוט לא ולא ולא ולא וזה לא קשור לשום נסיבות טכניות ולא מחכה לכלום פשוט לא רוצה ותקבלי את זה. כשאני כל כך רוצה עד ששורף לי מרוב רצון. מרגיש לי שקשה לנו מאוד להבין זה את זו. וזה הרבה מהקושי. וגם הפער שמכאיב לשנינו.

מבולבלת.

רוצה שנפתח את זה, אבל לא יודעת איך. מרגיש לי שכל אחד משפריץ את הכאב שלו ולשני לא נשאר מקום.

במיוחד עצם זה שאומר שלא יןדע מה יהיה עןד איקס שנים

חיבןק לבינתיים

הבלבול מובן וטבעי

הייתי נהנית בינתיים מהשקט היחסי עם הקטנה ה זמן איכות עבורה שלא יחזור

הוא לא רוצה וזהו. החלטת לתת לזה חצי שנה שחררי.

את רוצה לפרוק ולשחרר את הכאב? זה משהו אחר. אבל לא שיחות של איך אתה לא רוצה או האם יש בך רצון לרצות. או מה יהיה איתנו או אחזה הורים אנחנו שלא נביא אח/ אחות לבת שלנו.

זה שיחות שלא מובילות לשום מקום.

כרגע הוא בבירור עם עצמו. ברור שהוא לא יכול להצביע על משהו ספציפי ולהגיד: זה תוקע אותי.

אבל עם הזמן דברים מתבהרים.

ככל שהוא ירגיש שהוא מאכזב אותך ככה הוא ישתבלל יותר. שחררי את זה ממנו. חצי שנה זה כלום. ממש כלום. לא שווה ליצור משקעים בגלל זה.

ולגבייך- גם אל תזניחי. בדיוק כמו שאם מישהי שאסור לה להיכנס להריון מבחינה רפואית צריכה לצלוח את החצי שנה הזאת בלי להתפרק נפשית מהכמיהה, ככה גם את צריכה לדעת לשחרר ולהתמקד בדברים אחרים ולנתב את התפילות והעשיה למען שלמות בבית.

קשה לראות את השני.

אפשר למצוא דרך להתמודד עם הכאב, אח״כ אפשר לנסות להבין את הרצון והתחושות של הצד השני.
 

רק אחרי שיודעים להתמודד עם הכאב ומקבלים את הצד השני, אפשר לדבר על פתרונות אפשריים.

גם אם לא מוצאים פתרונות, אבל מצליחים לנהל תקשורת טובה על הנושא, זה חצי הדרך לפתרון.

יכול להיות שלהוריו לא הייתה פניות רגשית אליו

יכול להיות שהוא בכלל דתל"ש ומברר עם עצמו מה הוא רוצה מהחיים של עצמו

יכול להיות הרבה דברים.

אבל הדרישה, שתאהבי אותו כמו ילד, שהוא עצמו יהיה מספיק לך ולא תרצי שום דבר חוץ ממנו, היא דרישה שתפרק לו את הבית. ולכן, בעוד חצי שנה, אתם תלכו לטיפול, ושם יבהירו לו מה ההשלכות של כל דבר. ואם הוא יתעקש, את תצטרכי לקבל החלטה. בזמן הזה את לא מסוגלת לקבל החלטה מפני שחסרים לך נתונים כמו מה יהיה בעוד חצי שנה, ואת עסוקה בכאב המיידי של הפצצה שהוא הטיל, אבל רוב הסיכויים, שגם אם הוא לא ממש רוצה, הוא יסכים. יש הרבה מאד גברים שהיו שמחים לזוגיות בלבד בלי הורות - אבל הנשים שלהם לא מאפשרות את זה. זה לא מתאים למשפחה ברוכת ילדים, אבל משפחה קטנה של 2 או 3 ילדים, הרבה פעמים היא על רקע קשיים רגשיים של הגברים ולא כי האשה החליטה שהיא רוצה מעט ילדים.

הוא לא מרוצה מההורות ומהגבולות אבל לא מספיק נוכח כדי להביע ולברר את רצונותיו אז עוצרים

לא נשמע שזה מקום נכון להיות בו

אבל מצד שני, הוא באמת עמוס

יש לכם וויכוחים ומחלוקות על החינוך של הילדה?

אם כם אז אומרת בזהירות -

יכול להיות שיש פה מתחת לפני השטח מאבק סמוי של שליטה

שאולי אפילו הוא לא שם לב אליו

כמה זמן נשאר לו עד סיום הלימודים?

האמת שלדעתי זה עניין לייעוץ זוגי. יכול להיות שאם הוא ירגיש שיש משמעות למה שחשוב לו בחינוך, גם אם הוא לא נוכח, זה ישחרר אצלו משהו. אולי הוא מרגיש שהוא מספיק תורם את שלו בחינוך, אז למה להתאמץ.

אבל זה בהנחה ובאמת הוא מבין ויודע מה הוא רוצה

וזה באמת לא קל כשאת עובדת קשה והוא לכאורה לא וגם לא מכניס.

הוא היה בייעוץ תעסוקתי? מה הוא עושה עכשיו בשביל כן למצוא את עצמו?

ולגבי עניין הקניות והחיסכון, באופן כללי כדאי שיהיה לכם קו כלכלי בבית, מתחיל בלדעת מה האפשרויות שלכם להוציא, לתעדף על מה. ולהחליט ביחד שיש דברים שכל אחד יכול לקנות בלי "האישור" של השני

ואם יש צרכים, כמו קניות עונתיות שהם צורך, אז קונים. כמובן אם יש אפשרות ובמסגרת מה שנכון וצריך. אבל בלי מצפון..

בהצלחה יקרה!

ממה שבשליטתך.

המצב באמת מעצבן, ואם הוא לא זמני, אז בכלל.

גם המפרנסת העיקרית, גם ההתנהלות בבקרים עליך, וגם הפינוקים והחסכנות.

הכל חונק.

תחלקי את זה למה שבשליטתך ויש לך יכולת לעבוד עליו, ולמה שבשליטתו.

עניין הפינוקים והחסכונות זה מקום שווה לעבוד עליו, זה יתן לך אנרגיה שאת זקוקה לה ופחות תחושת מחנק לתקופה הזאת.

תבדקי עם עצמך על מה זה יושב, בד"כ זה משהו שסוחבים מהבית ולא מולד.

בקשר לבקרים, זה עניין שאתם יכולים לפתור ביחד בשיח.

וסביר מאוד שזה מזין גם את חוסר מציאת העבודה. מבוגר שקם מאוחר עלול כבר להתחיל את היום בתחושת כישלון.

דיברתם על זה? זה פתיר עם מאמץ מצידו.

ובקשר למציאת עבודה, אם הוא עושה את מה שהוא יכול ,אולי כן כדאי לתת לו זמן מוגדר של חיפושים, ואם הוא לא מוצא הוא יצטרך להשתלב עם מה שיש.

ולמדתי לאחרונה על בשרי משהו ממש חשוב:

לא לצפות שמישהו יראה אותנו אם אנחנו לא

רואות את עצמנו.

האחרים ובמיוחד בן הזוג, הם השיקוף המלא שלנו.

אם יש לנו חוסר בנקודה מסוימת, עולה לנו ציפייה שהוא ישלים את הנקודה החסרה.

אבל זה בדיוק הפוך.

כשאת לא רואה את עצמך ולא נותנת מקום

לעצמך, לא מפנקת את עצמך - עולה ציפייה שהוא יראה אותך, שהוא יצטמצם כדי שלך יהיה יותר, שהוא יקום כי את עובדת, שהוא יחסוך כי לך קשה.

אם את לא מצליחה לראות את עצמך ולתת לעצמך, על אחת כמה וכמה שהוא לא.

הוא לא ישן מאוחר ככ

אבל כן קם בלילה לילדים (יכול להיות גם כמה פעמים ולשבת לידם עד שנרדמים שזה כן הורס את הלילה, אני אין לי מושג אני ישנה רצוף וביי חח)

אבל הוא עם משקל עודף שזה בטוח מעייף…

זה באמת קשה לו שהוא קם ככה מאוחר

אבל לא יודעת אני לא אמא שלו לא מתאים לי לרדוף אחריו שיתעורר מהשעון המעורר/ ידאג לצילצול חזק יותר…

זה לא שאני לא רןאה את הצמי, אני יןדעת שאני צריכה, אבל בפועל אני אומרת מה נעשה אי אפשר יש דברים אחרים שחשוב

ואני מרגישה שהוא לא עושה את הצד השני, בין כי הוא גדל הרבהההההה יותר מפונק ממני או כי גם ככה החיים שלו במקום מתסכל אז קשה לו יותר לדחות סיפוקים, לא יודעת

אבל בסוף מרגישה שאני דוחה צורך שלי, כי מה לעשות, והוא לא…

בסוף הרשימה.

הוא לא יתייחס אליך אחרת כל עוד את לא תתייחסי לעצמך אחרת.

יש לנו אולי ציפייה מבן הזוג שזה יקרה, אבל זה אף פעם יקרה, לא כי הוא אוהב או לא אכפתי, כי אנחנו הבלעדיים שמנווטים את החיים של עצמנו, גם בן זוג לא יכול למלא לנו בור.

מגן לאייפד שלו לא חשוב יותר משמלת החג שלך.

אולי תקחי על עצמך סכום כסף הגיוני לפינוק חודשי שאת צריכה לעמוד בו.

אגב, יותר כסף לא בהכרח אומר יותר פינוק, זה ממש סטייט אוף מיינד, מכירה עשירים שלא מצליחים לחיות באמת בשפע.

תתחילי מלפנק את עצמך ולהציב גבולות כמו זמן מסוים של מציאת עבודה, היא לא חייבת להיות העבודה המושלמת העיקר להיות בתנועה ודבר יוביל לדבר.

כשהייתי בעבודה הקודמת הייתי אומרת שכשאעבור וארוויח יותר אצליח להוציא עליי יותר

והוא היה אומר שאם לא אשנה את החשיבה שלי גם אם ארוויח שלושים אלף בחודש זה לא ישתנה

כיום זה הסכום שאני מרוויחה ברוך ה' ואמנם הצלחנו לעבור דירה סופסוף ויש לנו יותר עצמאות אבל אני את החיים שלי והיחס לעצמי- זה לא השתנה אני עדיין לא אקנה לי אייסקפה בקניון…

והעבודה- אני לא יודעת איך אנשים מוצאים עבןדות 'סתם' שהן עבודות אמיתיות!! כל מה שהוא רואה זה משמרןת וסופשים די נו

רק לגבי חוסר התעסוקה שלו, היתה לי תקופה כזו בחיים שלא מצאתי את עצמי מבחינת תעסוקה.

זה היה קשוח ברמות, בהשגחה פרטית התחתנתי בתקופה הזאת וזה עשה עניין בחיים, אבל זוכרת ימים שלמים בלי מטרה, בלי להרגיש מועילה, זה היה על גבול הדיכאון בשבילי.

אז אני לא מכירה אותו, וטוב לשמוע שהוא מפנק אותך ואת מפרגנת לו, אבל בסוף בנאדם צריך מסגרת של יום ותחושת מסוגלות, חושבת שאצל גברים זה עוד יותר קריטי.

לכן קודם כל הייתי מנסה להגיע לשורש של זה, גם אם לא מוצא עבודה בתחום שימצא עבודה זמנית אחרת, שיחליף כולל למקום שאפשר לקבל מלגה ועומדים על הזמנים, העיקר לא לחיות בבטחה אין סופית.

ולכן אני עכשיו לא ריצה ללחות עליו או להראות שאני קצרת רוח בנושא

כולל עם שעות הוא היה וזה היה לו סיוט שלא מהעולם הזה

הוא הרגיש שבשביל ה1800₪ שמשלמים לו 'קונים את נשמתו' חח אל תצא אל תחזור מתי הלכת לבודיע לפני

הסיבה שעכשיו היא מצליח ללכת לכולל ולהנות שם זה כי בגלל שהוא לא מקבל מלגה כבר הוא חופשי, יש לו חברותא עם גיסי שהם חברים, והוא לומד לנפש שלו, לא לפי שעון…

ועבודה זמנית, קל להגיד עבודה זמנית, קשה למצוא אותה… עבד כמה חודשים בתוך נציג תמיכה טכנית, היה מאוד מאוד מאוד קשוח

משמרןת עד אמצע הלילה וימי שישי ומוצש ומשכורת פח אשפה ואין אופציות קידום, עזב שם כי היה ממש לא טוב

וקצת חטף טראומה

אני מבינה שגדלתם בסביבה חרדית

ורוצה להרגיע שהוא ממש לא היחיד

מאוד מאוד קשה להסתגל לסדר יום, משמעות ומשמעת כשלא התחנכת לזה.

הרבה מאוד גברים רגילים לחיות עד החתונה כשמישהו דואג לצרכים הפיזים שלהם, הם לא צריכים לעבוד (ואפילו אסור להם), הם לא נדרשים להשגים משמעותיים (הם צריכים לשהות בבית מדרש, לא להבחן/להביא כסף)

לעומת הבנות החרדיות שמורגלות לעבודה, לימודים והשגים מגיל מאוד צעיר.

בנוסף, לך יש מקצוע, מגיל מאוד צעיר ידעת שתלמדי מקצוע. יש לך הגדרה, את יודעת מה את עושה. לו אין. זה משמעותי מאוד.

כך שהמצב שאת מתארת הוא נפוץ וקשה מאוד לשבור את ההרגלים ולהתחיל להיות יצרני ומשמעותי.

ואפשר להבין את התחושה שלו, את עובדת, יצרנית, חסכנית, מספיקה. והוא לא למד איך לעשות את זה.

השינוי צריך לבוא ממנו, לדעתי.

להפסיק לבזבז זמן, אין סיבה ללכת לכולל אם הוא לומד שם ברצינות.

לפעמים קל להתחיל לימודים, מרגישים מחויבים יותר ויש סדר יום.

לשאול את עצמו מה הוא רוצה להיות ולא איך להעביר את הזמן.

הרבה אנשים מגדירים את עצמם אברכים עם עבודה צדדית, וזה לא תמיד נכון, מה שגורם להם להיות לא מספיק רציניים.

להתייעץ עם אנשים שעובדים בתחומים שמעניינים אותו.

מקווה שמובן

קודם כל חיבוק, אין לי ככ מה לייעץ אלא רק רציתי לנחם ולהגיד שגם אצלנו אמנם בעלי עובד אבל אני יותר החסכנית ובעלי יותר לארג' ( מה לעשות, בכל זאת מרוקאי;). נכון שיותר רווח שהגבר הוא כביכול החסכן אבל זה לא תמיד כך, יש כל מיני זוגות.. אין חוקיות ואל תרגישי לא בסדר עם המשוואה הזו.

זה כמעט בדיוק אנחנו,

היה תקופה שבעלי היה בלי עבודה והיה תקופה שאני.

ויכולה להגיד לך שהתקופה הזו שהייתי בלי עבודה הייתה מדכאת מאד, ולא פחות שבעלי היה בלי. לראות בן אדם כל כך קרוב אלייך מתוסכל כל כך והולך סביב עצמו זה באמת מדכא.

ועוד יותר להיות ככה בעצמך. זה ימים שלמים שמתחברים אחד לשני בלי התחלה אמצע וסוף. הכל נמרח ונוזל, ובדכ גם מתמלא במלא מלא שעות מסך מיותרות שלא עושות טוב על הנפש.

יכולה להגיד לך שבדיוק לפני שנה שהחלטתי שזהו הגעתי לקצה, ועם הרבה עזרה של בעלי התחלתי להתנדב במשהו שאני מאד אוהבת. לא ניסתי לחפש בזה עבודה.

כי גם לי מאד קשה בקרים, ולהתחייב להסדרי עבודה מאד נוקשים וזה הופך את הכל למעמסה מאד מאד גדולה (קשור גם מאד להפרעת קשב, לא יודעת אם במקרה של בעלך אבל אנשים עם קשב שמישהו אומר להם משהו לעשות זה מכניס ללחץ ומוציא את כל האוויר...) אבל ברגע שזו הייתה התנדבות זה היה סיפור אחר.

ועכשיו כבר שנה שם, ולא זה עדיין לא מכניס כסף, אבל זה הכניס סדר ליום, ותחושת מסוגלות וחווית הצלחה (והיומיים בשבוע שאני כן עובדת נהיו סבילים יותר)

אז לא יודעת כמה זה רלבנטי אלייך או לבעלך. אבל לדעתי חייב להתחיל בלעשות משהו. לא עבודה שירותית משעממת, משהו שהוא אוהב באמת, שהוא מצליח בו. גם אם כרגע זה לא יביא כסף. שיש לך משהו שאתה אוהב ומצליח בו קל לך יותר לקום בבוקר, כמה שאתה עייף.

צריך ימים עמוסים טוב,

ולשנות את המיינד בראש. לסגור תקופה X שהיה כך וכך ולהתחיל מחדש, עם אנרגיות.

אצלי מאד עזר לי שבעלי דחף אותי, לא בקטע ביקורתי או שיפוטי אלא באמת ממקום של לבוא לעזור לי כשאני עמוק בלופ של- לא עושה כלום.

אז אולי תנסי, תנסו לשבת יחד לחשוב מה הוא אוהב, איך תוכלי לתמוך בו, מה הוא עושה כדי לצאת מהלופ הזה. זה מלא עבודה עצמית, ועם תמיכה ודחיפה של בן זוג זה פי מאה יותר קל.

בהצלחה רבה לך

ואת נשמעת אלופה ממש,

מגיע לך הרבה יותר מאייס קפה ושמלה לחג,

אבל לפחות תתחילי בזה😉

אני ממש מסכימה איתך שצריך לעשןת משן, כל משו כדי לצאת מהלופ

הבעיה היא ש'כל משו' צריך להיות משהו שהוא אוהב באמת כי אחרת זה פשוט לופ אחר

(חמותי באמת אומרת שיש לו קשב וריכוז, יש לה המון ילדים ורובם אובחנו לא כולם נטלו ריטלין, הוא לא אובחן אבל היא בטוחה בזה אני נןטה לסמוך על העין שלה בדברים האלו כי גם לה יש וגם הילדים וגם למדה הוראה מתקנת אז כנראה שזה גם קשור…)

הוא מאוד מאוד אוהב ומאוד מאוד מוכשר בכל הקשור לטכנולוגיה (הוא הפך את כל הבית שלנו לחכם תוך שעתיים עם ציוד שהזמין מעליאקספרס וידיים טובות לחשמל, פיתח אפליקציה מדהיצה שמשווקת כבר לאנשים לגמרי לבד ובכללי כל מי שבמשפחה תריך לקנות מכשיר טלפון רובוט ניקוי אייפד רכב- כולם פונים אליו הוא אלוך ויש לו סבלנות)

אבל אין מה לעשות עם זה חוץ מלעבןד בהייטק… וזה לוקח זמן…

ותודה על המילים הטובות שלך❤️

אבל זה לא נשמע רק הייטק, ידיים טובות וחשמל זה לא איזה סוג של הנדסת חשמל או משהו?

תנסי לחשוב על עוד כיוונים שלא חשבתם עד היום,

הצ'אט מצוין בדברים האלו, תתארי לו במה הוא טוב, שייתן לך כל מיני אופציות שאפשר.

(סתם לאחרונה ראיתי שמגייסים מהנדסי חשמל לרכבת או משהו כזה וזה היה נראה מגניב)

וזה כזה מטורף שאת מצליחה לראות במה הוא טוב ומוכשר,

וזה כנראה הנס שלו,

כי לפעמים מגיעים לנקודה כזו מיואשת שלא זוכרים כלום בעצמך, ומישהו מבחוץ שבא ואומר לך

אתה טוב ב זה ובזה ובזה, פתאום מאיר נקודות, ואללה נכון אני באמת טוב בזה ואוהב את זה, מחזיר לחיים קצת....

בעזרת ה' שנה של הצלחות והתחלות טובות.

שנה של אנרגיות 🔥

למשל- הנדסאי חשמל ולהיות חשמלאי/טכנאי(לא מהנדס אלא הנדסאי)

ואולי בנתיים יתאים לו לעבוד בחנות אלקטרוניקה?

לייעץ, לתקן במעבדה וכאלה?

לעבוד בתור עצמאי בהתקנת בית חכם, מצלמות אבטחה, דברים בסגנון הזה?

אני חושבת שיש המון דברים בכיוון הזה שאפשר לעשות, ולפי מה שאת מתארת יכול להיות שעצמאי יתאים לו יותר משכיר.

למי מותר להתקין מכשירים מעלי אקספרס?

זה כן דורש לשווק את עצמו, אבל נשמע שכיוון כזה יכול להתאים לו

בעלי מכיר מישו שמתפרנס מצילום בתים דרך רחפן למתווכי נדלן

תארי לך..

גם לנו היתה תקופה כזו,

אני עבדתי כמו משוגעת + לימודי תואר ובעלי השתעמם בבית (בעיקרון היה בכולל אבל קורונה וזה הכל היה סגור).

ועוד לא היה ילדים והיינו זוג צעיר

וזה חנק אותי בטירוף.

הרגשתי שהכל עלי, שאני לא יכולה לצאת עם חברות בערב, לא יכולה לבוא הביתה ולהגיד בא לי לאכול בשקטטטט.

כי כל היום הוא חיכה לי שאחזור.

בסוף הוא עזב את הכולל והלך ללמוד ולעבוד והיום הוא עסוק עסוק עסוק.

וכשזה קשה לי אני נזכרת בימים האלו ומתנחמת שעדיף ככה.

לא יודעת כמה בשליטתך, אבל כמה שאפשר לתמוך בו שילך ללמוד משהו ולעבוד.

זה פשוט לא בריא לבן אדם לחיות בלי עיסוק עניין וסיפוק.

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (הייתי שם לפני כמה חודשים..)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

אבל איך מסתדרים? ועוד חגים. ואנחנו בבית.

בעלי יודע לעשות הכל בבית, והוא עובד קשה לאחרונה, אבל הזמן שלו מוגבל.

עם הילדים האחרים אנחנו מסתדרים, יותר טכנית ניהול הבית, כביסות בישולים וכו.

וגם איך שורדים את העבודה בתקופה הזאת? בינתיים שורדת בקושי וכבר לקחתי יום מחלה אחד.

למנוסות בהריון תאומים- האם צפוי שיפור בשליש השני, או שעם תאומים זה שונה?

היה שיפור קל ואז שוב עייפות וחוסר כח.

אבל זה לא מחייב.

אין הרבה ברירות..

מזל טוב ובהצלחה,

מקסימום תשעה חודשים וזה עובר.

אני גם בתחילת הריון לא הצלחתי לתפקד בכלל בעבודה ולקחתי הרבה יותר מיום חופש אחד (גם על חשבוני)

ואני לא בהריון תאומים, אז מאמינה שאצלך זה יותר מורכב.

אצלי זה טיפה השתפר עכשיו בשליש השני, ועדיין זה הריון, וזה כל מיני מיחושים וכאבים מוזרים, והבחילות והשינויים בשינה, והחוסר תאבון והכל...

אחרי זה יש תינוקות לטפל בהם.

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

ותתני לו להפתיע אותך בדרך,

כי לפעמים אנחנו חושבים איך דברים יכולים להסתדר,

ומתפללים שזה יקרה בדרך מסוימת, והקב"ה יש לו דרכים מפתיעות לסדר עניינים.

תבקשי שזה יהיה טוב בשבילה, ויסתדר גם לך.

נפלת על התקופה הכי טובה בשנה בשביל לבקש את זה!

בהצלחה, שנה טובה ומתוקה, שיתקבלו התפילות לרחמים ולרצון!

אני בדיוק מתחילה תכף תפילת שחרית (מנסה לכבוד השבוע האחרון של השנה...)

תודה על ההסתכלות, אני אנסה לבקש במילים האלה

אני תמיד בעד ללמד איך כן. בת השנתיים שלי חותכת לנו ירקות לארוחת ערב. אנחנו שוטפות יחד כלים - אני שבירים וחדים והיא את כל השאר. אני שמה להם לפעמים גיגית מים במרפסת שישחקו כראות עינייהם. יש לה אפילו מספריים משלה בתוך קלמר והיא יודעת שגוזרים רק דפים.

אנחנו שמנו שער תינוקות בכניסה למטבח, וזה מאוד עזר. כן היה מעצבן לפתוח לגדולים יותר שעדיין לא מצליחים, אבל מדובר רק על זמני הארוחות, כי מבחינתי אין להם מה להסתובב במטבח

אני חוויתי (וחווה) גם וגם... (לפחות בת השנתיים הנוכחית לא מטפסת על השולחן וזורקת תמונות על הרצפה, כמו שעשו התאומים בזמנו😵‍💫)

אצלנו כן יש מנעול למקרר, משתמשים בו לעתים. זה באמת לא נוח - אפילו אני מתקשה לפעמים לפתוח אותו... יש גם דלת למטבח, אז לפעמים מספיק לסגור אותה. (אבל יש בני שנתיים שגם על זה גוברים...)

וכמה שאפשר להרים דברים גבוה (אצלנו בעיקר מאתגר החפצים של האחים הגדולים... והם נורא מתעצבנים כשהיא הורסת להם).

וזהו, אין הרבה מה לעשות עוד חוץ מלנשום עמוק ולחכות שיעבור... (ואם לא עובר עד גיל שלוש וחצי בערך - אז לבדוק למה...)

אבל הוא עושה דברים אחרים.

למזלי הוא לא מצליח לפתוח את המקרר.

הוא יכול להפעיל תנור או מכונת כביסה, לרוקן ארונות ומגירות, לשחק עם שמן, אבקת כביסה ועוד.

הגדולים יותר לא היו ככה,ואילו אני צריכה יותר להשגיח ולתקן נזקים.

עם הגיל זה עובר.

בינתיים מה שאפשר לנסות, זה לאפשר לו מה שמותר והוא אוהב לעשות, ולהסביר מה מותר ומה אסור.

נניח לתת לו כל פעם לזרוק דברים לפח, אבל להסביר שדברים אחרים אסור לזרוק.

לתת לו להתעסק בכיור עם כלים לא שבירים.

לבקש ממנו להוציא דברים מהמקרר כשצריך.

מה שאפשר להוציא מהישג ידו, בלי שיותר מידי יפריע להתנהלות היומיומית.

ולדאוג כל הזמן להשגחה.

הרבה פעמים באותו רגע זה ממש מעצבן.

אבל במבט לאחור יכולים להיות דברים משעשעים.

אפשר לנסות לחפש את הדברים המצחיקים, ואולי גם לצלם, וזה יעזור לשנות את ההסתכלות על העניין.

יש לנו כמה סיפורים מצחיקים שאנחנו זוכרים מהתקופה שהתאומים היו בגיל הזה.

מצד שני, לא שכחתי גם את הקושי שהיה...

(ומצד שלישי - באמת טוב שיש את הפרספקטיבה של זמן. כי היום הם נערים מדהימים ב"ה, מפנים את האנרגיות שלהם לדברים חיוביים...)

אפשר לשים סלסילת פירות על השולחן ולפתוח לקראת ארוחה.

זבל אפשר לשים אץ הפח גבוה ושקיות קטנות נגישות וכשיש משהו בעייתי במיוחד אז ישר לקפל אץ השקית לפח המרכזי.

ואז מקסימום ישפוך שקית אחת קטנה ולא יותר מזה.

כלים שבירים לנסות לרחוץ כמה שיותר מהר או להרים גבוה, ובכיור להשאיר פלסטיקים וסכומים.

תנסי לכוון אותו לאיזורים שהוא אוהב ואפשר לתת לו באותו זמן. כלומר במקום להגיד מה לא, להגיד מה כן אפשר עכשיו.

למשל אם נדבק למקרר,

אפשר לשלוף מגירת ירקות לרצפה, לסגור ולנעול את המקרר ולתת לו לחקור את המגירה.

לקראת הבישולים לחג תביאי נערה שתעסיק אותו. בזמני לחץ קשה לנהל את הסיטואציה הזו.

לא התנסיתי במגדל למידה אבל אולי זה גם יעזור.

יש לכם מטבח ילדים? אפשר לתת לו כלים אמיתיים "לרחוץ" שם.

אם יש גיגית אפשר להעמיד אותה סמוך למטבח ולשים בה שכבה דקיקה של מים ולתת לו סקוצ שיתחיל לשפשף.

סוף היום מעבירים סמרטוט.

וחיבוק ❤️

עם כל ילד זה מאתגר מחדש.