המון שנות פוריות לפנייך. דברים ככל הנראה ישתנו.

והרצון הזה שלו זה בדיוק "המקל" מהקב"ה. לגמרי כמו רפואי.

תני לו את הזמן שלו בלי להלחיץ

בוודאי יגיע הרצון.. 

לאט לאט..  

תני לו להרגיש שזה בסדר שמחכים, בלי לחץ.. אבל מידי פעם תדברו על זה. שקשה לך. שאת מאוד רוצה. שזו מתנה לבת שלך. 

והרבה הרבה הרבההה תפילות. שה' יהפוך את רצונו לחיובי ולטובה. 

בסה"כ את צעירה ועוד יהיו לכם עוד ילדים בע"ה, אז אין מה להילחץ כ"כ כי אם להיות עם יד על הדופק.

חשוב שבעלך ידע שאת מבחינתך לא סגרת הבאסטה.

את רוצה, את מתפללת ואת מחכה לו כי את מכבדת את רצונו.

מעת לעת תזכירי לו שמצוות פרו ורבו היא דאורייתא והיא עליו.

יש גברים שמרגישים שילד לקח להם את האישה, חשוב לזכור להיות בבית גם רעיה ולא רק אם.  

שלא נכון להזכיר לו מידי פעם שהוא מחוייב במצוות פרו ורבו.

זה רק יוסיף ללחץ, וזה עלול לגרום תחושה שאשתו מאשימה אותו.

בעיניי החלטות כאלו צריכות להתקבל ביחד, ואם יש פער שלא ניתן לגישור, אז כמו בכל נושא בנישואים, ללכת לייעוץ / טיפול חיצוני. לא בהכרח עכשיו, אפשר להחליט שמחכים. אבל אני חושבת שלזרוק על זה הערות מידי פעם, לא יפתור את העניין ורק יכול להוביל לריחוק.

מעבר לזה, יש בעיניי מספיק מה לדבר על הרחבת המשפחה במישור הזוגי, ולא נכון בעיניי להכניס גם את העניין ההלכתי של בן הזוג. בטח לא כהערות שמגיעות על הדרך, ולא כשיח שמגיע כמכלול

היא רק בת שנה…אל תלחיצי אותו.

תחליטי עם עצמך שאת לא מעלה את הנושא בכללללל לתקופה מסוימת (שנה? חצי שנה?).

בנתיים היא תגדל, אולי העומס שלו ירד ואז תעלי את הנושא שוב.

גיל שנה + זה עדיין צעיר ומאד טיפולי. כשהדברים נרגעים, וסביב גיל 3-4 ועם העצמאות שלה

יתכן שירצה בעצמו. באמת לא כדאי לפתוח את זה בשלב הזה.

שאפשר ומומלץ לחכות עד שהוא יהיה בשל ועוד יש לכם זמן, את מתמודדת עם רצון מאוד גדול ועם התסכול סביב זה... אני חושבת שיכול מאוד לעזור לך למצוא מישהו לפרוק לו על העניין שלא ישפוט את בעלך אבל יהווה לך כתובת, שידע לא לחמם אותך עוד יותר, כי זה לגיטימי הרצון שלך ואני מניחה שכל פעם שאת מעלה את הכאב שלך מולו זה רק מחמיר את המצב כי זה מלחיץ אותו, אולי אם יהיה לך עם מי לדבר על זה יהיה לך יותר קל לראות את הצד שלו

שללחוץ עליו, זה הדבר שהכי ירחיק אותך מהרצון שלו.

ככל שלא תפתחי את הדברים כל יומיים, רק פעם בחצי שנה נגיד, ככה בעלך לא ירגיש לחץ.

התחברתי לתגובה של

@אמא יקרה לי*

ככל שהילדה תגדל ותהיה עצמאית, ככה הוא יראה שהקושי הגדול עם ילדים זה בשנתיים-שלוש הראשונות. אח''כ באמת מניסיוני זה הרבה יותר קל. ברור שעדיין קשה, אבל קשה מסוג אחר.

להיות הורה+בן זוג+סטודנט+עובד

זה סופר קשה!!!!

החיים בטרפת, כל הזמן עומס ומטלות בכל התחומים שנופלות עלייך כל יום.

צריך לג'נגל בין בית לעבודה ללימודים. כשבכל מקום רוצים שתהיי/ה ה100% שלך. וזה לא פשוט..

אז קודם כל מציעה להעריך אותו מאד מאד מאד.

דבר שני,

בוודאות- החיים אחרי התואר זה לא כמו החיים לפני. יש הרבה פחות לחץ ועומס, אין בכלל מטלות ומבחנים. הרבה פחות ג'ינגול, ובכללי תאמיני לי זה הקלה ממש גדולה על החיים.

יכול להיות שברגע שתהיה הקלה ורווחה, יקח נגיד חצי שנה ואז הוא כן ירצה, כן ירגיש בחוסר, ברצון..

לכן אל תמהרי להגיד שזה אבוד.. פשוט לחכות. 

אני ממליצה לך לא לבדוק כמה ילדים יש למישהו אחר, ולהמנע מהשוואות ורצון להיות כמו כולם, זה רק מבאס ונותן תחושה לא נעימה

לגבי בעלך, נשמע שהוא מודע מאד לגבי גודל האחריות בגידול ילד נוסף והוא רוצה ובצדק לעשות את זה בשיקול דעת,

הקטנה שלך רק בת שנה, תנסי לברר עם עצמך למה בוער לך כל כך להביא כרגע עוד ילד, האם בגלל הסביבה?, נורמה חברתית?, את עוד צעירה, שנות פוריות רבות לפנייך....

ששנות פוריות רבות לפניך...

כי אם את רוצה 6+ ילדים (כמובן שהכל בעזרת השם) ורוצה גם רווחים אז את צודקת בגישה שלך.

מה שכן, אני מסכימה שללחוץ עליו לא יעזור לך כנראה.

צריך הרבה תקשורת טובה בנועם וגם למצוא איך כן להגיע לעמק השווה ולמצוא איפה לפרוק את הקשיים.

חיבוק גדול!

מאנונימי כי גיסתי פה ובדיוק דיברנו על זה

כתבת שאם היא רוצה רווחים + הרבה ילדים אז בקשתה לגיטימית.

אבל הרי הקטנה רק בת שנה. מה שבפועל הוא אומר לה שזה שצריך הפסקה. רווח.

אז הגיןני שתיתן לו להתרווח.

זה המשמעות של רווח.

(והערה צדדית - אם זה מה ש*אומר*, אז הגיוני שמה שמרגיש בלב זה עוד יותר מחנק)

עד כמה שידוע לי, אז ממש ממש לא! וגם אסור הלכתית בגלל שזה קבוע.

גם אני רציתי פעם 6 ילדים ובפועל היום כשאני מבינה מה זה דורש, אז ברור שלא 6. ויכולה להסתפק בשניים שיש לי ב"ה.

סה"כ אתם צעירים ולא יזיק לחכות קצת שהרצון יתעורר או שיהיה מוכן בשבילך. סה"כ לגבר זה פחות בעייתי כי הוא גם ככה לא חווה את זה כמו אישה.

גם בעלי לא רוצה עוד ילדים אבל מוכן בשבילי.

ולדעתי כן כדאי לחכות ולהשקיע בינתיים בזוגיות, ומבינה את הרצון שלך אבל זה גם ההורמונים שגורמים לנו לרצות את זה. ולהגיע לזה ממקום ששניכם שמחים בו ורוצים את זה. 

יש הבדל בין ילד אחד לשני ילדים, עם ילד אחד את איכשהו יכולה לשמר את החופש שלך, שני ילדים ועוד צמודים זה שינוי נוסף ועוד מעמסה פיסית, כלכלית, זוגית. 

ובעיניי עדין לא הגעת לגילאים הקשים באמת. לדעתי הגילאים הקשים הם שנתיים-שלוש, ב-4 רק מתחילים להרגיש הקלה- לפחות ככה זה אצלי בהרגשה ולי יש תאומים. ילד אחד בשבילי זה משחק ילדים.

אני גם התחלתי להרגיש את הרצון לעוד אחרי כשנה וחצי או משהו כזה, אבל היה לי הריון קשה וכל הזמן חשבתי שאיך אוכל להשקיע בילדים שלי, להרים אותם ולטפל בהם כשאני בהריון מתקדם.
 

יש ביניכם פער וכמו בכל פער בזוגיות הוא צריך להיות מדובר ומטופל. מצטרפת למי שהציעה שיהיה לך מקום לפרוק את התסכול ולא עליו ולי שהציעו להתפלל.

השונה הוא שלא בטוח שבעלך ישנה בסוף את דעתו. יכול להיות שהוא אכן רוצה לדחות בגלל הלחץ שהוא נמצא בו כרגע ויכול להיות שהלחץ הוא רק תירוץ והפער הזה ישאר, גם האופציה הזאת צריכה להילקח בחשבון. 

עצמי בגלל שהוא לא רוצה, והפחד הזה שבכלל לא ירצה אי פעם. זה לא שאלה של רווח של שנה וחצי או שלוש שנים, זה שאולי בכלל לא יהיו לי ילדים.

הלב שלי שורף כי באמת שאני כל כך רוצה עוד ילדים. אתן לא מרגישות את זה?

הרצון הזה להרחיב את המשפחה, לתת לעוד ילד את מה שיש לי לתת, להרגיש את הלב מתרחב מאהבה, ליצור חיים, בית שמח ושיש בו רעש ובלאגן וליכלוך, וגם יחסי אחים טובים וריבים וצחוקים וכעס והשלמות. מבחינתי זה לקבור את החלום שלי. פשוט ככה. מי מבטיח לי שעוד שנה שנתיים שלוש ארבע חמש הוא ירצה? מי מבטיח??? הוא אומר שאין בו את הרצון הזה!!! בכלל!!!! ואצלי הרצון שורף. כבר יותר מחצי שנה שאני רוצה, ומיום ליום התחושה של המחנק היא קשה יותר ויותר. ויש מקום בבית, ויש מקום בלב, ויש יכולת כלכלית, והזוגיות טובה. אבל לא, אסור לדבר על זה כי זה טריגרי ורק ירחיק אותו. ועבורי זה לא טריגרי? לי זה לא קשה?

אני רוצה שנגיע לעמק השווה. כמו שלהביא ילדים כנגד רצונו זה לא פתרון, גם למנוע כנגד רצוני זה לא פתרון.

יש פה שניים, שבונים ביחד בית, שבנו גשרים בכ"כ הרבה תחומים אחרים בחיים. עברנו עולם ומלואו פעמיים בשלוש השנים שלנו יחד. ומה הלאה? זה נושא שאין בו גשר?

לפעמים אני מדמיינת תנועות, נשבעת. אני פשוט כל כך רוצה, ואין לי את הלגיטימציה להגשים את החלום שלי. גם לא לרצות בקול. כלום. זה קשה כל כך.

ורוב התגובות כאן זה "תדחיקי עד שהרצון שלו יתעורר"

וכל תגובה לגיטימית, תודה שקראתן הגבתן והשקעתן בי.

אבל באמת אין פתרון? להתחיל לעכל שיש מצב שנשאר משפחה של זוג + 1? אני אוהבת אותו, אני לא רוצה להצטרך לבחור בינו לבין הרצון לילדים. אבל באמת שאני רוצה רוצה רוצה רוצה מעומק הרחם משתוקקת.

איך מגיעים פה לפשרה? האם יש פשרה בכלל בנושא כזה חוץ מאשר שצד אחד יוותר וזהו?

כשאמרתי לו על הפסקה של 5 שנים, חרב עליו עולמו, התכנון שלו היה 7-8 ילדים. זה גרם למשבר גדול, אבל הוא הבין שהוא צריך לבחור בין הרצון שלו לביני, הוא בחר בי.

עם השנים הדעה והרצון שלו השתנו והוא כבר לא רצה משפחה גדולה.

כשיש פער גדול בנושא ילודה, מישהו צריך לוותר ויתור גדול ולפעמים הפער מצטמצם.

הגבר חווה קשיים מהריון ולידה ונושא בעול גידול הילדים (גם אלו שפחות נמצאים בבית צריכים לדאוג לפרנסה)

אצלנו בעלי נושא ברוב העול של גידול הילדים וזה לא היה אישו בהחלטה.

הוא יותר נראה לעין אולי

קושי של גבר מגיע ממקום פנימי יותר

וגם לגבר יש לגיטימציה לא לרצות

כתבו לך הרבה דברים נכונים וטובים

אבל קודם כל את צריכה חיבוק

והכלה והבנה לרגשות שלך

בסיטואציה הזאת זה את והוא

אז נשאר רק לך לתת לעצמך

פשוט תני לך את זה

את ההבנה שהרצון שלך לגיטימי

והכמיהה שלך שורפת (רק אישה לאישה תבין את זה, את הכמיהה המטורפת הזאת לעוד הריון, עוד דבר מופלא כזה כמו להביא ילד לעולם)

את הבהלה והתחושה שלך מול הרצון שלו, שלא היה ידוע לך קודם. והמחשבה אולי הייתי עושה דברים אחרת.

תני לכל הרגשות האלה מקום

מותר לך

מגיע לך

את צודקת!!

(אח"כ בלי קשר, קחי גם את הטיפים היפים שנתנו לך פה. לא להעלות את הנושא תקופה, לא ללחוץ. הכל נכון. אבל זה השלב הבא ותעשי אותו הכי נכון והכי מדוייק, רק כשאת תהיי במקום טוב עם עצמך)

שולחת עוד חיבוק

אז הוא יסכים כן להתפשר

בכל מקרה אמרתי כבר את מה שבאתי להגיד

ומתוך החששות והפחדים שלה. שברור שזה לגיטימי אבל זה עדין רק מתוך ההסתכלות שלה בנקודת זמן זו.

החיים האמיתיים הם לא שחור או לבן.

להיות שאכן יגיעו להסכמה עם הזמן, אבל יכול להיות שלא.

בנושא ילודה יכולים להיות פערים גדולים שאינם משתנים לאורך הרבה שנים ואז זה כן שחור ולבן, הגבר רוצה x והאישה רוצה y והפער נשאר ענק.

לפעמים מישהו מוותר, לפעמים מישהו משנה את דעתו

ולפעמים זה גורם לבעיות זוגיות מתמשכות.

שלא יצליחו לגשר על הפערים.

אבל במקרה הספציפי המתואר,

עם תינוקת אחת בכורה בת שנה וסטודנט שגם עובד, נשמע שמדובר בעומס זמני שישתחרר בהמשך.

וודאות אין, סיכויים טובים יש.

לכן לדעתי לא כדאי לבחון את הפער כפי שהוא היום, אלא לתת לזמן לעשות את שלו ואחרי שהילדה תגדל והלימודים יגמרו ותהיה עבודה טובה ויציבה,

אז יהיה אפשר לבדוק באמת איפה הוא בהקשר של המשך ילודה.

כרגע יש המון הסחות אז קשה לדעת מה באמת הפער שלא תלוי בגורמים חיצוניים זמניים.

יש בזה סיכון מהצד שלה שהיא תחכה עכשיו שנה או שנתיים או שלוש כדי לגלות שהוא נשאר באותו מקום בדיוק וכלום לא השתנה והיא בזבזה סתם תקופה מהחיים שלה שהיא יכלה להתקדם ולחשוב מה הלאה.

אולי בגלל שאני מכירה מקרוב את ההסתכלות הזו, אולי בגלל שהיא נראת לי לא רק לגיטימית אלא אני גם מסכימה איתה, אני מבינה שיש סיכוי (50:50) שזה לא דעה זמנית שלו.

רוב הכותבות פה לא חוו את התחושה הזו של אי רצון מוחלט שקודם לכל דבר, לכן התשובות בהתאם. אבל הוא קיים וכשהוא קיים הוא חזק לפחות כמו רצון וכמיהה לילדים.

אם הוא חש היום את הרצון הזה, כמעט אין סיכוי שהוא ירצה משפחה כמו שהיא רוצה. פשרה כואבת בוודאות צריך פה, השאלה היא מה הגודל של הפשרה ומי יעשה אותה.

בהחלט יש מקום גם לראות הסתכלות כזאת.

אני מכירה את התחושה שלא רוצים עוד, בכלל, אף פעם, אבל אני מכירה שלרוב עם הזמן הדברים משתנים.

בירור פנימי שנה אחרי שהתהפכו לך החיים ואתה בתוך הרבה עומס, זה הכי הגיוני שיש, לא חושבת שיש פה משהו קיצוני שבגלל הנקודה הזאת זה מקרה שונה.

פשרה כואבת כנראה שתהיה פה בכל מקרה, אני התייחסתי האם הפער מבחינתו זה ילד אחד לכל החיים או שיש סיכוי שירצה לפחות עוד אחד. האם ישתנה לשניים או שלושה או ארבעה אני לא יודעת וגם לא מה ההפרשים. אולי עכשיו הוא ירצה הפרש גדול, אולי בהמשך לא יודעת,

אבל לא הייתי נותנת סיכוי של 50:50

לאפשרות שיחזיק בדעתו להישאר עם ילד אחד.

כמו שלא הייתי נותנת סיכוי של 50% שהוא ירצה משפחה גדולה.

ברגע ששניה ירגעו הדברים יתבהרו יותר גם אצלה וגם אצלו

אם היא מחליטה להישאר איתו למרות הכל, היא לא מבזבזת זמן. היא נמצאת בזוגיות טובה ואוהבת ונותנת לבת שלה משפחה חמה ותומכת.

קודם כל שזה לא הזמן להיפרד, ואם תחליט להיפרד בגלל זה, גירושים יכולים לקחת זמן ובטח ובטח כשמעורבים ילדים. זה מערער את העולם של הילדה כך או כך.

פרידה מאדם אהוב זה לא דבר קל- כי כן יש אהבה

לצאת ולחפש זוגיות חדשה כגרושה עם ילדה, זה לא דבר קל.

חלוקת רכוש, והתמודדות כלכלית מאתגרת כאם חד הורית או כגבר גרוש עם מזונות.

באמת שלדעתי הדבר הנכון יהיה להגדיר זמן מסוים למשל עד סיום התואר של הבעל, שבו לא מדברים על זה ומונעים.

ואז לדבר בנחת. וסה"כ אם הוא אוהב את הילדה והוא אבא טוב גם אם זה פחות מדבר אליו, אני לא רואה איך הוא ימנע זאת מהאישה שהוא אוהב.

בעל טוב שם את האישה לפני הכל, כולל לפני הילדים. והוא דואג גם לאושר שלה. ואם גם ככה רוב העול עליה מבחינת הגידול בפועל והוא נותן את הגב הכלכלי. אין לו שום סיבה להתנגד. איך שאני רואה את זה, הם מתווכחים על זה לא מעט. וכל אחד מתבצר בעמדותיו ונהיה קיצוני יותר.

מסכימה איתך מאוד

לא חושבת שבהכרח את זו שצריכה להתפשר ולחכות לו

אלא שצריך למצוא את העמק השווה כמו שאת אומרת

שולחת לך חיבוק ומלא כוחות

לא פשוט

♥️♥️♥️

אבל אם לא תרפיה, תישארי גרושה עם ילדה אחת או נשואה עם אבא שמתכחש להורות שלו.

זה עדיף?

הרצון שלו גובר על הרצון שלך, פשוט מאוד כי אם מחליטים להביא ילד בניגוד לרצון של אחד ההורים, יש פה גורם שלישי שיסבול מהסיטואציה שזה התינוק שיוולד, וגם גורם רביעי שזאת הילדה שלך שאת רוצה הכי טוב בשבילה. בשבילה את רוצה להביא אחים, לא להחריב את הבית.

לכן זה לא רק הרצון שלך מול הרצון שלו.

בפרקטיקה אומרים לך שאם תקבלי את הניסיון הזה ולא תלחמי בו ראש בראש, סיכויי ההצלחה שהוא יפתח גבוהים הרבה יותר.

מפה זאת בחירה שלך איך להתנהל. האם לפעול על מנת לשחרר את הלחץ (עדיף טיפול אישי ולא זוגי) או לפעול מתוך לחץ לשנות את ההחלטה שלו.

את מספרת על חלום ושברו, וזה כואב. בחלום שלך את ובעלך מקימים משפחה גדולה ואהובה, עם הפרשים צפופים בה כל הילדים רצויים ואתם שמחים בקיומם ואתם עפים על החיים. החלום הזה מתנפץ. לא יקרה.

לא יקרה ילדים צפופים וגם שבעלך יהיה מבסוט מהמצב ויוכל להעניק להם את מה שאת רוצה שהוא יעניק להם.

זה לא שונה ממניעה רפואית. זוהי מניעה נפשית מתוך רצון לשמור על שלמות המשפחה הקיימת וטובת הילדים. זה נפוץ הרבה יותר ממה שאת חושבת.

שימי לב שגם להחזיק את החלום וגם לשחרר אותו גובה מחירים. השאלה איזה מהם גבוה יותר ומי ישלם את המחיר.

בעלך יכל להגיד: אל תדברי איתי על זה בשנה הקרובה, במקום זה הוא אמר לך לא רוצה בכלל.

למה דחוף לו להצהיר מה יהיה בעוד שנה, חמש שנים, עשר שנים?

כי הוא לחוץ. הוא לא מסוגל להכיל את הציפייה שלך. הוא מתפרק מזה.

את מתארת זוגיות טובה ושעברתם דברים ביחד. אני בטוחה שאם תכבדי ותכילי את המקום שלו, גם הוא יהיה מסוגל להכיל ולהיפתח לרצון שלך. גם אם לא לממש, לפחות יוכל לראות ולנחם עם הסבל שלך.

אחרת כל הזמן הדבר הזה יעמוד ביניכם.

אולי אם תצליחי להכיל את חוסר הרצון שלו תקופה מסויימת הוא ירגיש מספיק בטוח לשתף אותך בקושי האמיתי שלו. אם זה יקרה, זה כבר התקדמות משמעותית בנושא.

ועוד דבר, גיל 25 זה גיל של לטרוף את החיים. להספיק הכל מהכל. לא לנוח שניה.

לימודים, עבודה, ילדים, זוגיות, חברות, פרוייקטים, להפיק אירועים, טיולים ועוד ועוד.

זה גיל עם המון אנרגיות.

הצד השני של זה, זה שכל יום שעובר בלי לממש משהו נראה כמו אסון. החיים קצרים מדי כדי להשהות דברים.

עוד עשר שנים בהסתכלות לאחור, שנה תיראה לך כמו תקופה מאוד קצרה. לא תביני מה היה בוער לך. בכל הקשר. אז כבר עכשיו כדאי לקחת נשימה ולהבין שהזמן בסוף חולף. לימודים נגמרים, עבודות מתחלפות, ילדים נולדים, עוברים איזורי מגורים. אתגרים הולכים ובאים ואיתם גם הצלחות ושמחות. בראייה לאחור הכל מתגמד ומבינים שחבל להוציא כ"כ הרבה אנרגיות על מה שככל הנראה יסתדר עם הזמן. לומדים להרפות ולתת למסלול החיים לעשות את שלו בלי לדחוק את עצמך או אחרים לקצב שבו את חיה את החיים.

הכי חשוב זה רק בריאות!

שיהיו החלטות טובות.

לפעמים הצורך הזה לומר לא יהיו עוד ילדים בכלל, נובע ממקום שבו יש פער בין איך שהוא תופס אותו בתור הורה, לבין מה שהוא מצפה שיקרה.

כלומר אולי את מהצד רואה בו אבא משקיע, אבל זה לא אומר שההשקעה שלו טבעית. יכול להיות שיש שם פער מסויים שאפשר לעבוד לצמצם אותו.

ממה הוא נהנה מההורות? ממה הוא סובל? האם הוא מרגיש שהוא כל הזמן במירוץ כדי להדביק את הציון של אבא טוב?

צריך לבדוק את זה.

אם קיים פער, זאת נקודה לעבוד עליה בלי קשר לילדים נוספים.

לבחון איך אפשר לחוות הורות בנחת ושמחה ותודעת הצלחה, ולא רק שורדים את היומיום עם ייסורי מצפון.

מהצד השני, צריך לבדוק אם יש מחירים שהוא משלם על ההורות. האם הוא מוותר על עצמו? על דברים שהיו לו לפני כן או האם יש דברים שתכנן לעשות כי עכשיו הוא אבא?

זה הגיוני שיש דברים שמשתנים, אבל יש דברים שבתכנון נכון אפשר לא לוותר עליהם למרות שאתה אבא.

יכול להיות שזה גם ידרוש ממך מחיר מסויים. אבל אולי זה שווה לך.

האם הוא יוצא לחברים? בילויים? ספורט? לימוד תורה? תבדקי אם יש תחומים שהחיים השתנו מאז הלידה אבל עכשיו או בעוד כמה זמן יהיה ניתן להחזיר אפילו חלקית.

מאמי! את כותבת רגשות כל כך מובנים ולגיטימיים!

אני מרגישה אותך, ממש! את הרצון הבוער הזה לעוד ילדים, לחוות עוד הריון ולידה ותינוק. והכאב שאת לא יודעת מתי אם בכלל זה יקרה, נורא מעצים את הכאב. ❤️

זה ממש סוג של אובדן שאת חווה, אובדן של חלום, אובדן של מימוש עצמי... ריקנות כזאת. זה רגשות מאוד טבעיים וכואבים, ואמיתיים.

אני לא יודעת מה לייעץ לך, אין לי מושג מה הייתי עושה במקומך, יכול להיות שהייתי עושה טעויות.

אצלינו גם בעלי רצה הריון אבל אני רציתי יותר, ולא הסתרתי את זה, גם לא יכולתי להסתיר אילו רציתי. כל נים ונים בגוף שלי זעק את זה. הנפש שלי צעקה את הרצון הזה שלא מתממש.

אני לא חושבת שהייתי מדחיקה אם הייתי במקומך, הייתי משקפת לו את הכאב שלך והחוסר שלך, כי את זקוקה לחיבוק, להבנה ולהכלה.

במקביל הייתי מנסה להבין ולהכיל את הכאב שלו.

אם הסיטואציה הזאת הייתה קוראת לנו היא כנראה הייתה מובילה לדייט פתוח, עם המון דמעות וגם הרבה הקשבה. זה מה שאני יכולה להציע מנקודת המבט המצומצמת שלי ❤️

לדעתי כן כדאי לחכות שהוא יהיה פחות עמוס.

ואז גם אם הוא מסתפק בילדה אחת, רוב הסיכויים שיהיה מוכן להביא עוד ילדים בשבילך. וזה לא שהוא לא יאהב אותם כי הוא לא רוצה, הוא כן יאהב ויהיה אבא טוב.

אל תוותרי על הרצון שלך לעוד ילדים, אבל כן תנסי להבין את המורכבות. אז אולי לא יהיו לכם 6 ילדים, אבל כן יהיו עוד בע"ה ונחת ושמחה ומשפחה מאושרת.

ולעשות הפסקה גדולה יותר אח"כ?

ותסבירי שבישראל לא נהוג להביא ילד אחד. שניים זה מינימום, ולגדול לבד זה באמת לא הכי כיף. אז לפחות שיהיה חבר לילד שלך..

מה הלאה, ה' גדול. זה באמת נסיון לא פשוט. מסכימה איתך. בכלל לא.

אבל במקומך, כרגע, זה מה שהייתי מנסה.. 

למה לחץ חברתי צריך להיות סיבה שלה או שלו?

טעות רצינית.. חבל.

יכול להרגיע את הכאב של הפותחת

ולהרגיע את הפחד שלו, הוא לא נשמע אדם שנהנה מהורות. 

אני מבינה מאוד את הכאב של הפותחת, אבל בניגוד לרוב הנושאים בזוגיות, שבהם בעיניי יש מקום לוויתורים והסכמות, ילד צריך לבוא רק ברצון של שני ההורים. זה לא אומר שאי אפשר לדבר, ולפעמים שיח יכול להוביל לרצון. אבל זו טעות ממש גדולה להכניס כאן איזושהי טרמינולוגיה של משא ומתן, של וויתורים, של אשמה או כל מיני רעיונות אחרים שהועלו כאן. התוצר של זה זה ילד, זה לא "סתם" חוסר הסכמה. גם להורים וגם לילד מגיע שהוא יגיע באהבה וברצון

גם את הילדה הזו התקשה לקבל והסתגל.

סביר שאם ידע שהמאמץ הנדרש הוא של משפחה מרובת ילדים הלחץ יפחת

החיים מלאים צבעים

לא הכל שחור לבו

מבינה את ההרגשה הזאת ממש למרות שב"ה אני ובעלי די באותו ראש במקום הזה.

ואני דווקא כן חושבת שאת צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שדעתו לא תשתנה בהמשך.. ודווקא מההכרה בזה להתחיל איזשהו בירור זוגי ואולי טיפול או ייעוץ זוגי כדי להבין איך מצד שניכם אפשר להמשיך מכאן.

וחיבוק. נשמע ממש קשה

ברור שאתם לא באותו מקום

ומצד שני, הכל עדיין טרי ועמוס..

הילדה שלכם קטנטונת

אתם עמוסים בהרבה דברים

והריון ולידה זה טלטלה

איך עבר עליכם כזוג ההריון הראשון?

זה נראה לי גם חשוב

אצלנו גם היה פער. בעלי רצה יותר ילדים ממני

הוא הבין עם הזמן את הקושי שעומד מאחורי זה והוא הצליח להבין ולראות אותי. והיום הוא מסכים איתי שלמרות הרצון, יש לזה מחיר .

אעפ שנראה שהמחיר הגבוה יותר הוא של האישה, לא תמיד זה ככה.

ילדים דורשים. גם מהאבות כאבות, וגם מצידם כגברים.

עם הכמיהה שלך אין איך להתווכח

אבל לגבי הסביבה - תנקי רעשי רקע. זה יקל עלייך להבין אותו, כי כשרק את והוא בתמונה, בלי מה שחושבים, התמונה נראית אחרת

יכול להיות שהזמן יעבור והעומס יירד, וזה ייראה לו אחרת. לרוב זה כך.

ויכול להיות שתצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם

הרבה פעמים אני אומרת שמפתח ילודה ביד השם, זה לא רק פריון תקין וגוף שמסוגל לסחוב. זה גם הנפש שרוצה או לא רוצה. (במחילה מהמצפות. זה לא בא להקטין את הקושי, אבל כאחת שחוה את הרצון לרצות לפעמים, זו נק המבט שלי בנושא)

מקווה שתצליחי בינתיים להנות ממה שיש לכם. ושבעז"ה תזכו בהמשך לעוד נשמות מתוקות וטהורות

❤️❤️ 

"תצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם"

אישית אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בזוגיות על פני ילדים במצב כזה

ובודאי שהפותחת לא חייבת לבחור בכך

בחירה מודעת כן. אך שתי הבחירות לגיטימיות

זה את בחרת להבין את זה ככה

אבל בהחלט צריכה להיות בחירה מודעת

מודעת פירושה גם, שלא בטוח שפרק ב יגיע מהר למשל. וזה משהו שצריך לחשוב עלעו ולבחור בו

בהינתן והיא חושבת שללא ילדים נוספים, הזוגיות הזו לא יכולה להתקדם

אם כי לדעתי לפחות, זו לא סיבה לחשטב על זה כרגע. עם הנתונים שלהם

ולדעתי זה לא ילך כך, שאת תידרשי לכבות את התשוקה הזו וגם תמשיכי לאהוב אותו. מתישהו, האהבה הגדולה תתחלף בשנאה בגלל הצער שהוא גורם לך. אז מציעה שתלכי ליעוץ. ולעצמך את יכולה להבטיח, שיהיו עוד ילדים. הוא יבין שאי אפשר למנוע ממך את האושר הזה כי את זה מכבה את האהבה שלך אליו. בינתיים. תני לו זמן, חצי שנה, ואל תתייאשי ממנו. הרבה גברים מקנאים בתינוק/ת שלהם כי הוא גוזל מהם את בת הזוג, וקשה להם לראות את האושר הגדול שהאמהות הביאה - אושר שלא הם הסיבה לו.

את רשאית לדבר את הרגשות שלך כרצונך. ככה אני חושבת. לא לדבר אותם עלול ליצור חיץ והתרחקות. וחיבוק על הקושי הכואב הזה. יעבור. גם הסביבה תתחיל ללחוץ עליו.

לי נראה שהכל מקנאה. לא זכה לאהבת אם כמו שהוא רואה עכשיו מול העיניים.

הכי חשוב שתוציאי מהשיח את ההשוואה לסביבה שלך.

מה זה רלוונטי מה הרווחים המקובלים סביבך?

זה החלטות שצריכות להתקבל בדלתיים סגורות ובלי השפעות חיצוניות...

אם הוא סה''כ רוצה רווחים גדולים יותר אז אולי ללכת על זה. תכלס, אתם רגע אחרי לידה וגם תואר וגם עבודה...ושני צמודים זה נורא קשה...

אבל אם ממש ממש בטוח שהוא לא רוצה וגם עוד שנתיים לא ירצה אז או שאת משלימה או שאת מתגרשת. גם לגבי מניעה, זה גוף שלך. ובריאות פיזית ונפשית שלך אמורה להיות בעדיפות ראשונה.

לא ברור לי מה טיפול יכול להועיל פה. זה טבעי לא לרצות ילדים מכל מיני סיבות וזה גם טבעי לרצות אותם. כמו שאת לא אמורה לוותר על ילודה כך בן אדם שלא מסוגל לעוד ילד, לא מסוגל וזהו...

והוא, במחילה מהנשים הצעירות כאן, עדיין צעיר על שלל המשמעויות. אז ברור שטיפול יכןל לסייע לעבד רגשות שלא ברורים גם לו. הוא בעצמו לא בטוח באמירות שלו ראי מה כתבה בהודעה הפותחת ביחס לדעתו על אמצעי המניעה.

(הוא צעיר ועמוס בלימודים ובעבודה. ורואה חברים מבלים לצד החברים שהפכו הורים. ועושה חשבון די הגיוני... במקומו הייתי נלחצת גם כן ודוחה באיזה חמש שנים. רק שיש סיכוי לא רע שמנקודת מבטו הצעירה "חמש שנים" זה נצח, וזה בערך כמו לומר "אף פעם". ועל השאלה מהי באמת נקודת מבטו ומה הרגשתו - הוא עונה לעצמו, ושניהם עונים לעצמם, בטיפול.)

קבענו לשוחח ברצינות וללבן את זה שבוע הבא, אחרי תקופת מבחנים כשנצא לנופש. הבנו שעצם זה שנהיה "טאבו" בבית, גורם לשנינו ללכת על קוצים, אנחנו זוג כל כך תקשורתי שעצם זה שאסור לדבר על משהו, כבר גרם למתח עם ובלי קשר לעוצמת הפער בנושא כל כך רגיש וטעון.

החלטנו שניתן לזה לפחות חצי שנה של שהייה בזה, עם שיחות בנושא מדיי פעם בזמנים קבועים שמוסכמים על שנינו, מבלי שיהפוך לטאבו וגם מבלי שיהפוך לשיחת היום ברמה שנהיה מוצפים תמידית.

אחרי חצי שנה, נראה מה הלאה. כרגע בעלי העלה שאולי חוסר הרצון יושב על הצורה שבה הוא גדל ובה הוא תופס אבהות והורות, או לחילופין שאני יותר עם הילדה ולכן אני מנווטת את הבית יחסית, כי הוא יותר בחוץ... אמנם אני עובדת יותר שעות, אבל הוא גם לומד ולא נמצא פה הרבה ולכן הוא מרגיש שאני מנהיגה גישה הורית רכה מדיי עבורו, והוא יותר מאמין בגבולות והוא פשוט מרוב עומס לא מספיק לברר את המקום שלו כאבא. וכרגע אין לו רצון, וזה לא שיש רצון לרצות, או שהוא רוצה אבל טכנית כרגע לא מתאים. אלא פשוט לא רוצה וזהו. אבל זה לא אומר מה יהיה עוד שנה או עשר שנים, פשוט כיום הוא לא מצליח לדמיין סיטואציה שירצה, כי זה רחוק ממנו שנות אור. הוא לא שם ולא קרוב ללהיות שם והוא פשוט לא רוצה וזהו זה. הוא לא מטיל וטו, פשוט מרגיש שמהמקום שלו היום, זה חסר סיכוי שיהיה רצון כזה.

זה קשה כל כך לנהל שיחה בנושא כזה מהותי כשאצלו אין רצון נקודה סוף פסוק אל תדברי איתי על ההמשך כי מאיפה לי מה יהיה אבל כרגע פשוט לא ולא ולא ולא וזה לא קשור לשום נסיבות טכניות ולא מחכה לכלום פשוט לא רוצה ותקבלי את זה. כשאני כל כך רוצה עד ששורף לי מרוב רצון. מרגיש לי שקשה לנו מאוד להבין זה את זו. וזה הרבה מהקושי. וגם הפער שמכאיב לשנינו.

מבולבלת.

רוצה שנפתח את זה, אבל לא יודעת איך. מרגיש לי שכל אחד משפריץ את הכאב שלו ולשני לא נשאר מקום.

במיוחד עצם זה שאומר שלא יןדע מה יהיה עןד איקס שנים

חיבןק לבינתיים

הבלבול מובן וטבעי

הייתי נהנית בינתיים מהשקט היחסי עם הקטנה ה זמן איכות עבורה שלא יחזור

הוא לא רוצה וזהו. החלטת לתת לזה חצי שנה שחררי.

את רוצה לפרוק ולשחרר את הכאב? זה משהו אחר. אבל לא שיחות של איך אתה לא רוצה או האם יש בך רצון לרצות. או מה יהיה איתנו או אחזה הורים אנחנו שלא נביא אח/ אחות לבת שלנו.

זה שיחות שלא מובילות לשום מקום.

כרגע הוא בבירור עם עצמו. ברור שהוא לא יכול להצביע על משהו ספציפי ולהגיד: זה תוקע אותי.

אבל עם הזמן דברים מתבהרים.

ככל שהוא ירגיש שהוא מאכזב אותך ככה הוא ישתבלל יותר. שחררי את זה ממנו. חצי שנה זה כלום. ממש כלום. לא שווה ליצור משקעים בגלל זה.

ולגבייך- גם אל תזניחי. בדיוק כמו שאם מישהי שאסור לה להיכנס להריון מבחינה רפואית צריכה לצלוח את החצי שנה הזאת בלי להתפרק נפשית מהכמיהה, ככה גם את צריכה לדעת לשחרר ולהתמקד בדברים אחרים ולנתב את התפילות והעשיה למען שלמות בבית.

קשה לראות את השני.

אפשר למצוא דרך להתמודד עם הכאב, אח״כ אפשר לנסות להבין את הרצון והתחושות של הצד השני.
 

רק אחרי שיודעים להתמודד עם הכאב ומקבלים את הצד השני, אפשר לדבר על פתרונות אפשריים.

גם אם לא מוצאים פתרונות, אבל מצליחים לנהל תקשורת טובה על הנושא, זה חצי הדרך לפתרון.

יכול להיות שלהוריו לא הייתה פניות רגשית אליו

יכול להיות שהוא בכלל דתל"ש ומברר עם עצמו מה הוא רוצה מהחיים של עצמו

יכול להיות הרבה דברים.

אבל הדרישה, שתאהבי אותו כמו ילד, שהוא עצמו יהיה מספיק לך ולא תרצי שום דבר חוץ ממנו, היא דרישה שתפרק לו את הבית. ולכן, בעוד חצי שנה, אתם תלכו לטיפול, ושם יבהירו לו מה ההשלכות של כל דבר. ואם הוא יתעקש, את תצטרכי לקבל החלטה. בזמן הזה את לא מסוגלת לקבל החלטה מפני שחסרים לך נתונים כמו מה יהיה בעוד חצי שנה, ואת עסוקה בכאב המיידי של הפצצה שהוא הטיל, אבל רוב הסיכויים, שגם אם הוא לא ממש רוצה, הוא יסכים. יש הרבה מאד גברים שהיו שמחים לזוגיות בלבד בלי הורות - אבל הנשים שלהם לא מאפשרות את זה. זה לא מתאים למשפחה ברוכת ילדים, אבל משפחה קטנה של 2 או 3 ילדים, הרבה פעמים היא על רקע קשיים רגשיים של הגברים ולא כי האשה החליטה שהיא רוצה מעט ילדים.

הוא לא מרוצה מההורות ומהגבולות אבל לא מספיק נוכח כדי להביע ולברר את רצונותיו אז עוצרים

לא נשמע שזה מקום נכון להיות בו

אבל מצד שני, הוא באמת עמוס

יש לכם וויכוחים ומחלוקות על החינוך של הילדה?

אם כם אז אומרת בזהירות -

יכול להיות שיש פה מתחת לפני השטח מאבק סמוי של שליטה

שאולי אפילו הוא לא שם לב אליו

כמה זמן נשאר לו עד סיום הלימודים?

האמת שלדעתי זה עניין לייעוץ זוגי. יכול להיות שאם הוא ירגיש שיש משמעות למה שחשוב לו בחינוך, גם אם הוא לא נוכח, זה ישחרר אצלו משהו. אולי הוא מרגיש שהוא מספיק תורם את שלו בחינוך, אז למה להתאמץ.

אבל זה בהנחה ובאמת הוא מבין ויודע מה הוא רוצה

1. לגבי השום- זה באמת לא מומלץ, עלול לגרום לכוויה ממש. אבל יש לקנות היום כמוסות שום שיעילותם שווה, והן בטוחות לגמרי לשימוש. הן ממש קטנות, אפילו יותר קטנות מפתילה. וזה עוזר לדחות עוד קצת את ההתפרצות הבאה. בנוסף- לתת להם לאכול גרעיני דלעת- מאד עוזר.

2. גם אני תמיד אומרת שזה הרבה יותר גרוע מכינים, ומעניין מאד שהבנות שלי נדבקו קבוע בתולעים ואף פעם לא בכינים....

3. זה עובר כשהם גדלים..... מנסיון בערך מגיל 11/12 כבר הפסיקו להתלונן. אבל כשאני עושה טיפול בורמוקס, בעצת הרופא אני עושה טיפול משפחתי- מביאה לכולם, גם לגדולים כדורים ואפילו אני לקחתי, וזה באמת עוזר לרווח את ההתפרצויות....

4. חיבוק ענק ענק ענק לא יאומן עד כמה זה יכול לשבש את החיים שלך ושלהם

יתכן שזה גם יעזור.

אבל בדברים האלו- אין כמו המקור, במיוחד שהמקור טעים וזמין...

תודה... פשוט הילדה לא מסכימה לאכול את הגרעינים (את החמאה טרם ניסיתי)

את ההתפרצות הבאה אחרי חודשיים.

אצלינו זה הרבה פעמים בא ביחד, או שבוע תולעים ואז שבוע כינים...

ולנו אמרו 3 מנות ברציפות ואז מנה רביעית שבוע אחרי.

זה סיוט, מזדהה

השתמשתי לעצמי כילדה ותמיד עבד

ישבתי לקרוא מלא עכשיו וראיתי שממליצים גם על שמן אורגנו זה אותו דבר?

אם תמצאי פתרון אשמח לשמוע.

בעלי היום שם לו וזלין בפי הטבעת לפחות שלא יצרח.

הרגיע לן קצת

והבאתי ורמוקס. למרות שלא ראיתי שום תולעת.לא יכולתי כבר.

אצל רויטל ויטלזון.

כמה צחקתי.

אולי אני מסגירה את עצמי כי שיתפתי כמה חברות

אבל ניחא

זה סיפור חיי.

ומה שצריך להשתנות הוא תוך כדי דיון ביניכם והבנה של מה צריך להשתנות ולמה.

אישית כשהייתי בבית עם הילדים, מהרגע שהוא חזר הביתה מהעבודה הוא היה איתם וגם בעבודות בית התחלקנו 50-50. וכשיצא לו כמה פעמים להישאר בבית עם הילדים הוא אמר שלצאת לעבוד זה קל יותר מלהיות איתם. (אני גם חושבת ככה.)

אני חושבת שתתחילי קודם כל מלאות את כל מה שאת עושה ולכבד את זה, ולהקל על עצמך איך שאפשר. (מיקור חוץ, מכשירים כמו מייבש, שואב שוטף, מדיח, בייביסיטר, חד פעמי, כל מה שאפשר ומתאים לך.) ולפרגן לך כשהוא שומע על כל מה שאת עושה.

בהצלחה!

אני בהלם מהאישה

הוא כל הזמן מתבכיין כמה קשה לו וכמה אני משוחררת

זה מן מניפולציה כזו עליי

אפילו משרה חלקית בבוקר.

תשקלי את זה מחדש.

מעבודה בחוץ

במיוחד אם יש ילדים שאיתך בבוקר ולא הולכים למעון.

אז תתחילי בלהעריך את עצמך שאת עובדת כל כך קשה! ללא הפסקה! ה"בוס" שלך קשוח במיוחד, ולפעמים אפילו לא מאפשר לך לשתות קפה או ללכת לשירותים, נכון?

צריך לעבוד על זה בצורה חכמה, כי התמרמרות, מריבות או ביקורת לא יגרמו לבעלך לשנות את התפיסה שלו ולא את ההתנהלות שלו.

הוא כנראה באמת ובתמים חושב שהוא עושה המון ואת לא.

תראי, אני באמת חושבת שכשבעל מגיע הביתה מהעבודה, הגיוני שהוא צריך קצת לנוח, להתאושש, לשתות משהו... אבל אח''כ כן מצופה שהוא יקח חלק אם אשתו לא מצליחה להחזיק הכל בעצמה (כמו רוב הנשים).

אולי תתחילי בלחשוב מה יקל מעליך - להוציא את הקטן? לקחת בייביסיטר מדי פעם? לקנות מדיח או שואב שוטף?

ואולי באמת את מעדיפה לצאת לעבוד? מה את הכי היית רוצה?

מטבע הדברים ככל שהגבר מחוץ הבית יותר שעות העול נופל על האישה שנמצאת יותר בבית (וגם יותר טבעי שהיא תיקח את העול הזה גם כשהיא עובדת )

זה נשמע שבעיקר מה שמפריע ומקשה עלייך זה שרגשית ונפשית הוא לא חולק איתך את העול של גידול ילדים ותחזוקת בית, וזה נראה לי משהו שאת צריכה להנכיח לו.

וחוץ מזה לעשות מיקור חוץ לחלק מהמטלות- מנקה פעם בשבוע, נערה שתבוא לקפל כביסה, לשלוח את הילדים עם בייביסיטר מידי פעם או באופן קבוע.

ולמצוא חברות שנמצאות בבית ולצאת איתן מידי פעם לקניות, להעביר צהריים יחד באחד בתים וכו'.

זה שהגבר מרוויח הון? גרים בפריפריה או מקומות זולים?

לא הבנתיייי

יקר פה ברמות, איך גם משכורת אחת וגם מיקור חוץ

שואלת באמת באמת באמת

שמחה בשבילכן על היכולת

ובשנים שהייתי בבית (וגם היום כשאני עובדת) רוב הבית עליי

עם השנים זה השתפר ובעלי כן מבין שיש עליי עול ואני חושבת שחייבת להיות שותפות מסוימת שתהיה מוסכמת על שניכם איכשהו ותמנע הצטברות של מטענים, אפילו ברמה של להקל עלייך במיקור חוץ כלשהו

אם את לא מרגישה טוב פשוט תשכבי במיטה. אם הוא רואה אותך על הרגליים למרות שכואב מאוד, הוא כנראה מסיק מזה שאת עוד יכולה לתפקד

תרגישי טוב♥️

אבל בעלי היה שותף מלא מהרגע שחזר.

דבר ראשון, אם מדובר על להישאר עם ילד בבית, זאת עבודה לכל דבר ואפילו קשה יותר

וכשהוא חוזר הוא לחלוטין שותף.

אני מדברת על תקופות בין עבודות שהייתי בבית ללא הילדים, גם אז הוא היה שותף.

כמובן שלא מלא, הוא יצא מוקדם וחזר בסביבות 7, אבל לגמרי הכניס מדיח, עזר לי לאפס כשהיה צריך (זה דורש שחרור שליטה, לדעת להרפות גם כשדברים לא נעשים ברמת נקיון שלי ולהוקיר תודה בלי הרבה הערות)

יש תקופות אחרות כמו הריון תוך כדי עבודה, אחרי לידה, להישאר בבית אם ילד, ששום דבר מהמאמץ שהוא יעשה לא ישתווה לזה.

ויש הקרבות גדולות אחרות שעשיתי בשבילו.

אי אפשר ולא נכון למתוח קו מי עושה יותר ומי פחות.

כל אחד לפי היכולות שלו. הוא לא מנצל אותי ואני לא אותו, אם הוא יגיד שהוא עייף, אני אעשה ולהיפך.

כדי לקבל עזרה צריך בשלב הראשוני והכרחי להכיר בזה שאת ראויה לעזרה, שאת עושה הרבה.

אם הגעת למצב של שחיקה וכאבי גב את לחלוטין עושה הרבה

את עם תינוק בבית? תחזוקת בית מלאה קשה בעיניי בהרבה מלצאת לעבוד. גם ברמה הנפשית.

כשיוצאים לעבוד פוגשים אנשים, מדברים בגובה העיניים ולא רק עם ילדים, צוחקים, מרגישים משמעות והערכה לפעמים הרבה יותר מהטלות המובנות מאליהן בבית, מרוויחים כסף.

כל כך קשה להיות כל הזמן עם הילדים ועוד לבד..

לפני פתרונות טכניים אני חושבת שקודם כל בעלך צריך לשנות גישה. כשאנחנו לא עובדות בחוץ אבל כל גידול הילדים עלינו מאד קשה לשמוע את המשפט "אין עלייך עול". צריך להסביר לו שגם עלייך יש עול, פשוט לא עול כלכלי אלא עול אחר והוא לא פחות שוחק.

וגם את צריכה לשאול את עצמך אם מתאים לך אורח החיים הזה. אולי כדאי לך לשקול לצאת לעבוד, אפילו משרה חלקית, בשביל בריאותך הנפשית.

והחלוקה לא צריכה להיות דיכוטומית, צריכה להיות שותפות לשני הצדדים. בעלי שעובד, הוא יודע שמהרגע שהוא חוזר הבייתה הוא נכנס לקריסס בבית עם הילדים🫣. יש יום אחד בשבוע שסיכמנו מראש שבו אני "משחררת" אותו אחר הצהריים-ערב והוא יוצא לעיסוקים שלו ואני לבד עם הילדים. כך אני יודעת שגם אני מפרגנת לבעלי לצאת כשצריך כדי שיישאר לי בעל שפוי אבל אני יודעת ומתכוננת לזה מראש, לא שכל יום שהוא חוזר הוא רובץ בנחת על הספה.

להתחיל מזה שזו דינמיקה לא טובה

את מותשת

והוא מתעלם

זה לא קשור רק לסיטואציה הספציפית

הוא לא רואה אותך

מעבר לזה

תבדקי עם עצמך למה את מותשת ואיך את יכולה לשפר את המצב

לצמצם עבודות בית/ לשים תינוק אצל מטפלת לפעמים או באופן קבוע

וגם להסתכל קדימה

תכנון ילודה

לחשוב מחדש אם זה מתאים לך הסיטואציה של להיות בבית

בעלות תועלת של זה

אחרי מלא שנים שלא הייתי בבית,

והוא עובד עצמאי אבל העול הכספי יותר עליו מעלי.

ברור שביחס לאיך שהיה כשהיתי בחוץ עובדת, היום אני עושה יותר.

אבל ממש בטוב ולגמרי לא שהכל נפל עלי.

המקום החשוב פה זה שהוא לא מכבד את זה שקשה לך או מעיק לך בלי קשר למה את מביאה הביתה מהעבודה.

אם היית מביאה כסף אז היה יותר נכון להתחשב בך?

אם היית מוציאה כבר כח היה יותר נכון להתחשב בך?

זה לא באמת מדד.

זה שאלה של התיחסות לעומס עלייך אפילו בלי לדבר על אם הוא מעריך את העשיה שלך בבית או לא.

גם אם הוא לא מעריך, יש ציפיה שהוא יבוא לתת יד כשקשה לך. גם אם זה סתם כי את עובדת יותר לאט נגיד.

בטח ובטח כשאת עם תינוק קטן והכל עלייך.

תנסי לדבר איתו על זה. בעז"ה.

אבל כן לומדת

ובעלי עובד עבודה פיזית קשה

והרבה שעות ביום

וכן משתדל לעזור בבית

יש תקופות שהוא ממש שותף

ויש תקופות שעמוס לו בעבודה ופחות עוזר בבית

אבל תמיד הוא נותן יד

נגיד שבתות אני בחיים לא עושה הכל לבד

אני חושבת שפשוט צריך לדבר

שיבין מה כולל העול של הבית

ושגם אם לדעתו אישה אחת אמורה להסתדר לבד

בפועל את לא

ולכן את צריכה עזרה

ואם לא חסר כלום, אבל גם אין תקציב לעזרה מבחוץ,

את יכולה לצאת לעבוד אפילו כמה שעות ביום, ובכסף הזה לממן עזרה בבית ועוד יישאר תקציב לפינוקים.

לגבי הילדים, יש עול דאגה וחינוך שזה לא קשור למטלות בית, וילדים שיש להם שני הורים שמעורבים בחייהם לגמרי ירוויחו וילמדו ויקבלו משני ההורים.

אז אם הוא עושה את זה, מצויין.

אם לא, כדאי לדבר איתו על ההשפעה הזאת.

בנוסף הרבה נשים צריכות שיראו ויעריכו אותן. זה לא שאם הוא יפעיל מכונה זה יוריד עלייך עול טכני מטורף, אבל זה יקל על הבדידות ועל התחושה שאף פעם אין גיבוי ואת לא יכולה פשוט להוריד הילוך לפעמים כשאת זקוקה לזה.

זה לא תחרות מי יותר מסכן, שניכם צריכים להיות במקום שטוב לכם בחיים.

וגם להשקיע בזוגיות. הזוגיות משפיעה על ההתנהלות היומיומית ולהיפך.

אני מכירה הרבה שזה נשמע להם מטומטם ודפוק שאם הן לא עובדות אז הן צריכות עזרה בתשלום.

אבל זה בדיוק העניין

מי שרואה את עצמה, ומעריכה את מה שהיא עושה,

מבינה שזה מגיע בזכות!!

ושזה לא פינוק.

אם אשה תופסת את העשייה שלה בבית כברורה מאליה אז איך מצופה מהאחרים להעריך את זה?

אשה שיודעת מה טוב לה ואיך להקל על עצמה, ודואגת לעצמה, זאת אשה שתהיה מוערכת.

וגם עוד צד פסיכולוגי, יותר קל להתחבר לאדם עם אנרגיות, ולשמר את מה שעושה לו טוב,

מאשר להתחבר לקושי של אדם ממורמר ולנסות להקל עליו.

עזרה בתשלום למישהיא שבחרה במודע להיות עקרת בית זה קצת אבסורדי ולא רווחי.

עדיף כבר לצאת לעבוד- גם פחות נטל ילדים במשך היום וגם עוד מקור הכנסה.

לילדים כן..

עולם הפוך ראיתי.

אישה שבחרה במודע להיות עקרת בית/אמא במשרה מלאה מבינה שההכנסות של כסף זה לא הכל בעולם ולא מנהלת את כל סדרי העדיפויות שלה לפי כמה נכנס וכמה יוצא.

זה באמת קול שלפעמים עולה.. את גם ככה לא עובדת, אז עכשיו תקחי מישהי שתעזור לך?

ולדעתי התשובה היא לגמרי כן. זה כמעט בלתי אפשרי שאדם אחד יחזיק עול של בית שלם עליו .. במיוחד בלי הערכה ותמיכה מבן הזוג.

בין לבקש מהבעל לעבוד פחות ולעזור בבית,

לבין לתת לו לעשות כמה שהוא יכול להגדיל הכנסה ולקחת עזרה בתשלום?

בד"כ לעצמאים או עובדים בכירים השכר לשעה גבוה משמעותית מתשלום על שעת נקיון. ועוד שעתיים בערב זה יכול להיות ההבדל בין לסגור עוד עסקה.

אז הגיוני שבעל שכל עול הפרנסה נופל עליו, מוטרד מזה הרבה יותר מאשר להביא מישהי בתשלום שתעזור לאשתו.

במיוחד אם למשל מביאים צעירה שתסייע בכביסות, גיהוץ, איסוף צעצועים

או בייביסיטר שתעזור במקלחות או תחזיק תינוק בשעת עומס.

מי שלא הייתה בבית עם ילדים ובעל שעובד המון שעות לא תבין כנראה איך זה הגיוני הצורך הזה, אבל כשהתחלתי לעבוד הבית שלי היה הרבה יותר נקי מהתקופה שהייתי בבית. בלי מנקה.

קודם כל הילדים יותר קטנים ודורשים יותר השגחה

דבר שני הם פחות בבית אז יש פחות. שעות "בלאגן"

אני עוד זכיתי לישון לילות שלמים רצופים מגיל 3 חודשים אבל אני סופר פריווילגית רוב הנשים טרוטות מעייפות מילדים שקמים בלי סוף

שלא נדבר על האכלה סביב השעון וטיטולים

ילדים גדולים יותר שרוב הפעמים לא נמצאים בצהרון ממילא וגם כן חוזרים מוקדם עם מלא אנרגיות בקנה ועמוסים בחוויות והרבה פעמים מוצפים וצריך להיות קשובה אליהם. ולהיות קשובה לילד תופס פניות אחרת. כמו לנקות למשל. שלא נדבר על זה שלנקות כל היום זה לא פסגת האושר

חוסר בחברת שווים שיכולה מאוד לדכדך

ועם גישה כמו הבעל של הפותחת אז כנראה גם המון בדידות

להיות המטפלת הבלעדית, גם אם זה "רק" הילדים שלך, זה הרבה חוסר עצמאות וזה שואב מאודדד גם אם זה מאוד מספק וזה הדבר הנכון לעשות. אז בטח לקחת עזרה.

ואני יודעת שהבית ממש ממש לא רק עליהן.

הבעלים שותפים מלאים,

אבל נראה לי שמה שהכי משמעותי הוא שכל הגיסים שלי ממש מעריכים את אחיות שלי על זה שהן בבית עם הילדים ועל כל מה שהן עושות,

(אגב, לאו דווקא בגלל שזה קשה, אלא בעיקר בגלל שזה כל כך משמעותי בעיניהם לבית ולילדים),

וזה לדעתי המפתח לכל שינוי ההרגשה.

הקטע הוא שאני לא באמת מצליחה לתקתק את הבית וכאלה,כי יש מלא דברים, בדיקות עם הילדים, חינוך וכו' בחוץ

כך שהבית די מוזנח וגם על זה אני מרגישה באמת שכאילו מה אני עושה לפעמים

אבל אני עושה המון.

השבוע הוא זרק משפט 'אין קשר בין המציאות לכתבה' וזה גמר אותי ממש

זו עבודה סיזיפית נורא, דורשת בלי סוף.

הבתים של אחיות שלי ממש לא מתוקתקים.

ולאחת גם יש עוזרת בנוסף לשותפות של הבעל.

אז מה אם היא בבית? יש לה מספיק עבודה עם הילדים ועם שאר ענייני הבית.

וגם אימא שלי הייתה כל השנים איתנו בבית, והייתה מביאה עוזרת הרבה שנים.

כל השאלה היא אם ההישארות שלך בבית מוערכת או מזולזלת.

אם היא מוערכת - כל מה שאת עושה הוא מדהים, ואם היא מזולזלת - לא משנה מה תעשי, זה ייחשב לכלום...

יש מצב?

את מעריכה את עצמך?

את חושבת שאת אלופה ושזה לא קל להיות עם ילד קטן בבית?

את מרגישה שאת עושה את מה שאת צריכה ויכולה?

או שיש לך מלא ביקורת עצמית?

כי אני חושבת שזה הדבר הראשון שמשודר הלאה לאנשים סביבנו,

ואם את לא בטוב מול עצמך ומעריכה את העשיה שלך יהיה לו קשה להעריך.

מבינה מה אני אומרת?

מטלות הבית זה המון דברים על הדרך, וההרגשה שלא עשית כלום אבל גם לא עצרת לרגע, מאוד נפוצה.

אבל בשבילך לא בשבילו.

והדיבור שלו לא לעניין (יש מצב שהייתי משאירה אותו להתמודד עם הבית לבד לכמה ימים כדי שיבין 😅)

תתחילי מעצמך.

יש הבדל בין לרצות להיות מוערכת לבין להזדקק לאישור והערכה.

למשל ההבדל בין להרגיש יפה ולרצות לקבל מהבעל מחמאה על זה - לבין לא להרגיש יפה כל עוד הוא לא אמר את זה, כלומר להיות תלויה בהערכה.

תנסי להתחזק מבפנים ולשדר לו שאת עושה הרבה, ובכנות להגיד לו שינסה בעצמו ואז ידבר.

למה הוא מצפה, לבית מתוקתק אחרי שהיית שעות עם ילדים קטנים ? זה לא ריאלי, השאלה למה את מצפה את זה מעצמך.

אין קשר בין הציפיות שלו,למציאות

מציעה לך להשאיר אותו קצת בבית עם הילדים כדי שיבין מה המשמעות של זה

וגם אם הוא לא יבין מאה אחוז

הבית לא אמור להיות מתוקתק. ואם הוא רוצה את זה וחשוב לו אז תשלמו על עזרה, הכל טוב

תחשבי על זה שבבית שלך יש בשעות הבוקר מעון, בצהריים צהרון, בערב מועדונית, מקלחות ולישון.

בכל אחת מהמסגרות האלה מנקים כשהילדים הולכים.

ב"ה מהבית הם לא הולכים, ולכן אין זמן לתקתק אותו כמו שמצופה מאישה שאין לה ילדים קטנים והיא לא עובדת.

וגם ממנה לא מצופה, שתעשה מה בראש שלה.

חוץ מזה, שאת כל המשרות מאיישת אישה אחת, שילדה לא מזמן כנראה, בקושי ישנה בלילה, וכל האחריות עליה.

חיבוק ענק, תחושה ממש מעצבנת ומחלישה.

אבל גם אני במצב דומה. אני עובדת ממש טיפה, כדי להיות עם הילדים.

כשאני הרגשתי ככה מול בעלי, שמתי לב שזה א'- מגיע בזמנים אחרי תקופות ארוכות שלא הסתכלתי על עצמי ולא עשיתי משהו בשבילי.

ב'- הרגשתי שכל מה שאני קונה זה בזבוז, ושאני לוקחת מהכסף שלו.

זה תלוי באיך אנחנו מסתכלות על דברים בעיני עצמנו. כשהסתכלתי על כל הדברים שאני עושה והשוויתי לאם זה היה נעשה אם הייתי עובדת במשרה מלאה, הבנתי שאני חוסכת המון.

וזה שאני מקדישה את השנים האלה לגידול הילדים זה תמיכה כלכלית בעסק של הבעל.

עצם העובדה שהוא יכול להיות רגוע כשהוא בעבודה שיש מי שדואג לילדים שלו- זו שותפות עסקית של שניכם.

לגבי הסוף..השאלה היא האם הבעל יכול להיות רגוע גם כשמישהוא אחר שומר על הילדים ולא רק אשתו בשביל הבריאות הנפשית שלה..

תהיה בבית באופן כללי.

כזוג וגם כאדם יחיד צריך זמנים של חופש כדי לתפקד...

מה את מרגישה לגבי התפקוד שלך בבית? את מרגישה מסופקת בסוף יום?

הרבה פעמים אישה לא עובדת תספיק פחות מאישה עובדת כי אישה עובדת יש לה באופן "טבעי" מנועים לעשיה

ואישה שנשארת בבית צריכה להפעיל את עצמה מה לעשות כי יש אשליה בתת מודע שיש לה את כל הזמן בעולם לעשות אז עכשיו היא יכולה לנוח/לעשות דברים בסלואו מושן וכו'

ממליצה לך לשבת ולכתוב את כל המטלות שהבית צריך בשביל להיות נעים ומסודר בכללי ואיך את מצפה שהוא יראה בשעה X בערב, ואז לעשות טבלת נקיון יומי-

מחלקת את המשימות מה צריך לנקות כל יום, מה פעם בשבוע ובאיזה יום ומה פעם בשבועיים/חודש.

אם מעניין אותך טבלה שלי אני אעלה.

במקביל את עושה סדר יום הפוך- שמה קודם כל את השעה שבה את רוצה שהבית יהיה מאורגן, ואז הולכת אחורה- מה צריך לקרות לפני כן בשביל שזה יהיה מציאותי,

נניח אצלי- אני רוצה שבשעה 7 בערב מטבח יהיה מאורגן, כלים שטופים וסלון מאורגן, בשביל זה אני צריכה שיאכלו ארוחת ערב מספיק זמן בשביל שאני אוכל לארגן מטבח לפני מקלחות

אז ארוחת ערב ב5 וחצי, אז ב5 ורבע עושים 15 דק' שמארגנים את הסלון וכו'

סדר היום שלי מן הסתם לא מתאים לך אבל פירטתי שתביני מה התכוונתי בסדר יום הפוך.

כשנכנסתי לשגרה הזו הקפדתי על שבועיים שלא עושים דברים שוברי שיגרה, עכשיו אני מאורגנת גם לימים לא שגרתיים, וגם מרפה בשעת הצורך.

בגלל שבבקרים אני עובדת וחוזרת הביתה ב4 עם הילדים, אני דןואגת שיהיו לי תשתיות אוכל בפריזר ובמקרר שיעזרו לי לארוחת ערב (מבושלת)

זה גם עוזר לתחזק את הבית וגם מכניס מנועים לעשיה. חוץ מזה את צריכה לדאוג למלא את עצמך ביציאות עם חברות (נניח לבוקר אמהות במתנ"ס, הליכה מידי פעם) להקפיד על פעילות גופנית, ללכת לעיסויים וכו'

להתלבש מיד בבוקר כאילו את יוצאת לעבודה, לתכנן לעצמך 'פרויקטים' גם נניח (מנסיון) אם יש לך תינוק בן שנה- שנתיים בבית, אז לתכנן לו גן עם איזה חומר את רוצה ללמד אותו ואיזה מיומנוות את רוצה שהוא ירכוש, וכמובן איך לעשות את ולהצטייד בהתאם.

כשאת מובילה את היום שלך עם מטרות ועשיה לפני ולא כיבוי שריפות מספיקים יותר ומרגישים טוב יותר וממילא גם השיקוף של המציאות לבן זוג/לסביבה הוא אנרגטי ועסוק.

ובלי סתירה גם אישה עקרת בית לא צריכה להספיק לעשות הכל לבד. זה לגמרי בסדר לקחת עזרה חיצונית למה שצריך ויאפשר לך לתת את המיטב כעקרת בית.

חוץ מזה- ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, והגידול שלהם אמור להתחלק בין אבא לאמא גם אם אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד לבד, והתפקיד שלך הוא לשקף לו את זה. החלוקה לא צריכה להיות שוויונית אבל היא צריכה להיות משמעותית מספיק להרגשת שותפות. אולי הוא יכול לקחת לרופאים? אולי להכין להם תיקים בבוקר ולקחת למוסדות? אולי ללמוד למבחנים? גם אם ביומיום הוא לא בבית בשעות הקריטיות של ש.ב.-משחקים-ארוחות-השכבה וכו', יש מספיק אזורי גידול אחרים שהוא יכול ויהיה טוב שיקח על עצמו.

יצא לי מגילה ארוכה מידי 😅

מקווה שלפחות חלק מזה יעזור לך

ובקשר לגב- רפלקסולוגיה יכולה לעשות פלאים לכאבי גב שונים, ממש ממליצה לך ללכת ל3-4 טיפולים, ויש גם דרך הקופה.

ממש בול ההתחלה שכתבת על המריחת זמן

אני לא טיפוס של טבלאות ורשימות לצערי....

ועד היום תופס,גם כשאני עובדת מהבית והילדים לא פה, זה להחליט שאני מסדרת רק בערב.

אם זורם פה ושם לעשות משו בקטנה כמו לפנות שולחן נגיד סבבה. אם לא, יש זמן מוגדר אחד ביום קבוע כבר המון שנים שזה זמן איפוס לבית.

תנסי למצוא לך גם זמן כזה. תגדירי מה נכלל בו וזהו. חוץ מזה - את בעבודה עכשיו. כשעובדים לא מנקים

המציאות שלנו היא שלנו, וזה בדכ עובד לנו ולפעמים לא..

נשמע שיש לכם על מה לעבוד ושווה ללכת למישהו שיעזור לכם לעשות שיקוף טוב ובריא.

תודה לכל אחת ואחת

תנסי מים חמים במקלחת לפעמים זה משחרר.

ואני לא יודעת באיזה שלב את אבל זה קצת מזכיר לי צירי לחץ 😅

היה לי ככה בערך בפתיחה 5-6.

בצירי לחץ הרגשתי לחץ אחר, מאין לחץ לדחוף החוצה..

איזה כיף נשמע שזה מתקרב.

לידה קלה ובידיים מלאות

נשמע כמו כניסת התינוק לאגן, שימי לב לא למשוך יותר מדי בבית

בבריאות ובידיים מלאות

הכל נעלם פשוט

ואני עצבנית כמו שור זועם כל היום צועקת

זה ככ מתסכל

תנסי אולי לצאת קצת היום, לנשום אויר/קפה ומאפה/נוף גשום

זה כבר ממש קרוב

והגוף שלך מאותת לך שהוא מתכונן

קחי בחשבון שזה עלול להיות בשבת ותתארגנו על מקום לילידם ותיק ארוז וכו'

לידה קלה, בבריאות, בשמחה ובשלווה

חיבוק ענק

כולם סביבי מדברות כמו דודות

ככה זה

כשיהיו לך צירים לא תתלבטי

אם ככה את נשמעת אין לך כלום

כאילו אני לידה ראשונה…

זה זמן שלא מדברים עם אנשים....

לטיפול נפשי יש יותר דברים

טיפול אישי/ זוגי- זה כל דבר שיכול להיקרא טיפולי כולל סדנאות, הדרכות וכו' וזה היה 1500נועוד1500 על 2024 ו2500 על 2025

טיפול נפשי זה קל"ת, מרב"ע, פסיכולוג, פסיכיאטר או עו"ס- 80 אחוז מכל מפגש או 250 על כל מפגש-הנמוך מביניהם. עד נראלי 22 מפגשים.

קבלות שכתוב בהם טיפול זוגי/ אישי.

דרך האתר של המילואים

יש שם כמה שדות למלא שבגדול זה להעתיק מהקבלה (שם המטפל, טלפון שלו וכאלה)

אם זה לא על הסעיף של טיפול נפשי שמוגדר למטפלים מוסמכים, לא צריך מעבר לקבלה...

לטיפול הנפשי צריך להוסיף גם תעודת הסמכה של המטפל.

זה הקישור שהגשנו בו היום, מקווה שהוא מעודכן (נעקוב ונראה) -

TipoolRigshi360 פניה למרכז מילואים 360 קרן הסיוע השתתפות בעלויות טיפולים רגשיים

ממליצה אחרי יום יומיים להיכנס לאיזור האישי באתר מילואים ולוודא שנפתחו בקשות לפי מה שהגשת.

שווה להגיש!

ובהקדם כדי שיהיה זמן לתקלות 🙄

לא הבנתי את ההבדל בין טיפול אישי לנפשי.. זה הגדרה שלנו כאילו? מדובר בטיפול פסיכולוגי שהוא הלך לכמה מפגשים, אין לו את התעודה של המטפלת

אפשר להכניס שם גם רפואה משלימה וכל מיני דברים כאלה (בקישור שם הם נותנים רשימת אפשרויות, ממה שזכור לי אנחנו הגשנו גם דברים שלא מופיעים שם, אז מתייחסת לזה כדוגמאות).

הטיפול נפשי זה נורא מוגדר, חייב להיות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס (יש להם שם רשימה מדויקת) עם הוכחות שהוא מוסמך.

מה שאת מתארת נשמע שיעבור ב2 הקטגוריות.

אם יש לך מה להגיש גם וגם (ויש איך לבקש את התעודה של המטפל) - הייתי מנצלת גם וגם.

אם בכל מקרה לא תגישו דברים אחרים - אז תעשו לעצמכם חיים קלים ותגישו באישי בלי הסברים...

חשוב לדעת שאישי זה לא רק אישי שלו - זה גם את או הילדים. אז קדימה תקבעי לך איזה עיסוי או רפלקסולוגיה או מה שעושה לך טוב 😉❤️

שימחת'ותי ❤️❤️

תסתכלי בקישור שצירפתי, כשאת בוחרת סוג החזר יש לך הסבר קצר עליו, ואישי זה לגמרי כל אחד מבני המשפחה.... (לא זוכרת מה הגשתי על עצמי, אוסטיאופתיה של הילדה קיבלה אישור)

שיש הסבר אח"כ, זה ממש מפורט. ולילדים זה גם קלינאות תקשורת ורכיבה טיפולית.

מהממת אחת שכתבת ופירטת ❤️

את החובה של המילואים אנחנו ממלאות מעולה, לפחות שנקבל משהו קטן בחזרה...

אם את לא בעניינים, מציעה ממש לעקוב אחרי התוכן של פורום נשות המילואימניקים (יש להם קבוצות וערוץ ווצאפ ונמצאות גם בפלטפורמות אחרות), הן מנגישות מידע בצורה מעולה ממש. אני יותר בעניינים מבעלי בזכותן 😅

חבל חבל חבל לא לקבל בחזרה כסף על דברים שאפשר, אנחנו באמת נותנים את הנשמה והחיים ❤️

תכף סופשנה לועזית, יש זכאויות שנגמרות. רוצי לבדוק מה עוד לא הגשת ואפשר...

רק חובות אני יודעת לשנן 🙈🙈

אני חייבת לבדוק את הנושא, אני רואה שדווקא יכול להיות הרבה דברים שיעזרו לנו

הן מפרסמות ממש מסודר לפי נושאים,

מזכירות להגיש, מסבירות מה צריך, עוזרות אם יש צורך...

יש עוד מיליון קטגוריות אחרות של החזרים, אבל תתחילי באלה שתכף נגמרים.

מישהי הזכירה פה ובאמת לא זכרתי לכתוב, אז כותבת שלא תפספסי -

עוד הבדל בין האישי לנפשי זה שהנפשי זה החזר חלקי (עד 80%, גג 240 ש"ח לטיפול) ובאישי וזוגי זה החזר מלא.

אז הבחירה ביניהם בעיניי היא לפי מה יש לך להגיש בסך הכל.

השאיפה היא לנצל כמה שיותר...

לך ול @שיפור

לא ידעתי שיש ככ הרבה אפשרויות ובטח לא שאני יכולה להחליט למה להגיש.

למה בירוקרטיה זה כזה מסובך??

טוב אני אתחיל מלהגיש לאישי ואחכ נראה

הולכת להקדיש לזה את המוצ"ש החורפי

ריפוי בעיסוק/סוסים/הידרותרפיה

גם אפשר

אפשר להביא קבלה מכל דבר

הטיפול נפשי זה החזר של 80 אחוז עד 240 אם אני לא טועה, וזה צריך בעלי מקצוע מסויימים או מטפלים עם תואר שני או מרבע פיזיו אולי גם וכזה....

ושם צריך גם תעודה של המטפל

בוא נגיד את האישי והזגי הייתי מחפשת על מה לבזבז ולהוציא לכ דבר שישמח אותך סדנא קורס צימר בריכה זוגית וכו..

את הנפשי אם גם ככה אתם צריכים טיפול תחפשו משו שעונה על הקריטריונים...

ואם עוד לא השתמשת בכלל, תבדקי גם אופציה של לשלם עכשו וללכת בהמשך לסדנאות וכאלה...

למשל אנחנו קנינו ניווט זוגי, ונשתמש בו יום אחד כשנגיע לזה 😅

בטוחה שיש סדנאות וטיפולים שאפשר לשלם על שובר, ככה לא צריך להיות מדי בלחץ של סופשנה...

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

נמנע מטיפוסים, רק לאחרונה התחיל לקפוץ וזה עדיין מאד קשה לו, יש לו ריצה מצחיקה כזאת..

מוטוריקה גסה זה פיזיותרפיה, אבל בכל מקרה הייתי מתייעצת עם הרופא ילדים שלו, שיתן הפניה

הוא אמר לי למלא טפסים אם אני רוצה

ושבכל מקרה רוב הדברים שציינתי אפשר לחכות לפחות עד גיל 4 שיסתדרו לבד.

לי זה כן מרגיש שצריך חיזוק אבל הוא בלבל אותי..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

לק"י

ואיזה כיף לשמוע שהוא נהנה ומבקש ללכת!

גם של ספורט טיפולי, החוג מטעם בית ספר פרח (למרות שלא לומד שם)

כלומר, זה במבנה שלהם. המדריכה גם עובדת שם. ההתחייבות של הקופה (55 למפגש)

בשורה התחתונה הילד ממש נהנה, כל יום רוצה ללכת.

גם המדריכה ממש נחמדה, שולחת אחרי כל מפגש סיכום במייל של מה עשו, על מה עבדו ומה התכנון להמשך.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אבל בכללית צריך הפניה של רופא ילדים, ואז לםנות למכון להתפתחות הילד הרלוונטי ולבקש תור, צריך למלא איזה טופס ארוך (שלחו לנו 5 דפים, לא יודעת אם הכל שלנו או חלק בשביל המסגרת), ואז אפשר לקבוע את התור. כל זה ואנחנו כבר היינו פעמיים עם הילדה אצל רופא התפתחות והם אומרים לנו לחזור (ומדובר על ילדה עם תסמונת דאון שמטופלת בכל מה שצריך).

בכנות, אצלנו זה מרגיש מיותר, כי יש לה גרף התפתחות משלה וכאמור, היא כבר מטופלת במעון בכל המקצועות הפרא-רפואים, אבל אולי הוא יכול לשפוך קצת אור על ילד 'רגיל'

מבקשים ספציפית תור לרופא התפתחות?

כי מילאנו שאלונים להתפתחות הילד, וקבעו לנו כל פעם תור לאבחון, אבל רק של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

השאלה אם אני צריכה לבקש משהו נוסף, או שהם קובעים אבחון לפי מה שעולה מהשאלונים.

ישירות למכון הרלוונטי ושואלת, הכי טוב.

להתקשר ישירות ולהגיד שאת רוצה תור לרופא התפתחות ושאת רוצה לדעת מה הפרוצדורה

לא יודעת אם דווקא רופא התפתחות זה מה שאני צריכה, או שיש עוד אפשרויות. בגדול אני רוצה אבחון יותר כללי, ולא רק ספציפי של ריפוי בעיסוק.

עד איזה גיל רופא התפתחות מקבל?

אני יודעת שיש דברים בהתפתחות הילד שהם עד גיל 6, ויש דברים עד גיל 9. הוא עכשיו בן 7.

אני אמורה להיות שם עוד שבועיים באבחון של הריפוי בעיסוק. תוהה אם לנסות להתקשר ולברר לפני, או לשאול כשאני כבר אהיה שם.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

קלינאית/ריפוי בעיסוק - שנה וחצי קדימה, לפחות באזור שלנו...

לרופא התפתחות או שזה יוצא שנתיים וחצי המתנה עד שמתחילים לטפל??

אנחנו עשינו אבחון קלינאית כבר לפני חצי שנה, ורק עוד חודש יש לנו רופא התפתחות, אז בעצם התחלנו רשימת המתנה מאז

ריפוי בעיסוק שהיא גם צריכה - אמרו לנו שרופא התפתחות יחליט אם יש צורך ואז יפנה אותנו...אז בעצם שם נחכה לתור לאבחון ורק אז נתחיל רשימת המתנה

יתעכב כ"כ הרבה... וואי כמה רבתי עם מאוחדת שיביאו לי אישור לפרטי וכעסתי עליהם שאני צריכה לבזבז 9 חודשים בהמתנה 🙈

הם הכינו אותי מייד בהתחלה שזה הצפי.

זכיתי לקבל תור חודש אחרי כי פניתי גם לפניות ציבור של הקופה וגם לרדיו יהיה בסדר שיביאו אישור לטיפול פרטי עם החזר (זה היה חודש לפני שהרפורמה עברה, ככה שלא היה סיבה שלא יאשרו).

הם אישרו טיפול פרטי בתנאי שאיך שיתפנה תור לקלינאית בקופה אני מפסיקה את הטיפול בפרטי. אחרי חודש התפנתה סדרה והמשכנו בקופה.

במחשבה לאחור, קצת לא פייר שעקפתי כלכך הרבה ממתינים ברשימת המתנה. מצד שני - בעייתם שלא הפכו את העולם כמוני

העולם מאתגר, לפעמים צריך להפעיל שרירים כדי לקבל.. כמה שרירים הפעלתי בועדה כדי שיתקבל לגן שפה. כל המסע הזה פשוט סיוט!. עצוב שצריך להילחם על מה שמובן מאליו (או שלא יעבירו רפורמות שאף אחד לא יעמוד בהם).

הזו עברה... זה לא הגיוני שימתינו כ"כ הרבה זמן במיוחד בתחומים שככל שהעזרה מוקדם יותר- קל יותר לטפל בזה

וזה סיוט עלי אדמות הבירוקרטיה והזמנים שצריך לעבור בשביל זה.

(הלכתי לחלק טיפולים פרטי בלי החזר כי לא רציתי לבזבז זמן, והיה לי אפשרות לזה ב"ה)

אני במכבי