המון שנות פוריות לפנייך. דברים ככל הנראה ישתנו.

והרצון הזה שלו זה בדיוק "המקל" מהקב"ה. לגמרי כמו רפואי.

תני לו את הזמן שלו בלי להלחיץ

בוודאי יגיע הרצון.. 

לאט לאט..  

תני לו להרגיש שזה בסדר שמחכים, בלי לחץ.. אבל מידי פעם תדברו על זה. שקשה לך. שאת מאוד רוצה. שזו מתנה לבת שלך. 

והרבה הרבה הרבההה תפילות. שה' יהפוך את רצונו לחיובי ולטובה. 

בסה"כ את צעירה ועוד יהיו לכם עוד ילדים בע"ה, אז אין מה להילחץ כ"כ כי אם להיות עם יד על הדופק.

חשוב שבעלך ידע שאת מבחינתך לא סגרת הבאסטה.

את רוצה, את מתפללת ואת מחכה לו כי את מכבדת את רצונו.

מעת לעת תזכירי לו שמצוות פרו ורבו היא דאורייתא והיא עליו.

יש גברים שמרגישים שילד לקח להם את האישה, חשוב לזכור להיות בבית גם רעיה ולא רק אם.  

שלא נכון להזכיר לו מידי פעם שהוא מחוייב במצוות פרו ורבו.

זה רק יוסיף ללחץ, וזה עלול לגרום תחושה שאשתו מאשימה אותו.

בעיניי החלטות כאלו צריכות להתקבל ביחד, ואם יש פער שלא ניתן לגישור, אז כמו בכל נושא בנישואים, ללכת לייעוץ / טיפול חיצוני. לא בהכרח עכשיו, אפשר להחליט שמחכים. אבל אני חושבת שלזרוק על זה הערות מידי פעם, לא יפתור את העניין ורק יכול להוביל לריחוק.

מעבר לזה, יש בעיניי מספיק מה לדבר על הרחבת המשפחה במישור הזוגי, ולא נכון בעיניי להכניס גם את העניין ההלכתי של בן הזוג. בטח לא כהערות שמגיעות על הדרך, ולא כשיח שמגיע כמכלול

היא רק בת שנה…אל תלחיצי אותו.

תחליטי עם עצמך שאת לא מעלה את הנושא בכללללל לתקופה מסוימת (שנה? חצי שנה?).

בנתיים היא תגדל, אולי העומס שלו ירד ואז תעלי את הנושא שוב.

גיל שנה + זה עדיין צעיר ומאד טיפולי. כשהדברים נרגעים, וסביב גיל 3-4 ועם העצמאות שלה

יתכן שירצה בעצמו. באמת לא כדאי לפתוח את זה בשלב הזה.

שאפשר ומומלץ לחכות עד שהוא יהיה בשל ועוד יש לכם זמן, את מתמודדת עם רצון מאוד גדול ועם התסכול סביב זה... אני חושבת שיכול מאוד לעזור לך למצוא מישהו לפרוק לו על העניין שלא ישפוט את בעלך אבל יהווה לך כתובת, שידע לא לחמם אותך עוד יותר, כי זה לגיטימי הרצון שלך ואני מניחה שכל פעם שאת מעלה את הכאב שלך מולו זה רק מחמיר את המצב כי זה מלחיץ אותו, אולי אם יהיה לך עם מי לדבר על זה יהיה לך יותר קל לראות את הצד שלו

שללחוץ עליו, זה הדבר שהכי ירחיק אותך מהרצון שלו.

ככל שלא תפתחי את הדברים כל יומיים, רק פעם בחצי שנה נגיד, ככה בעלך לא ירגיש לחץ.

התחברתי לתגובה של

@אמא יקרה לי*

ככל שהילדה תגדל ותהיה עצמאית, ככה הוא יראה שהקושי הגדול עם ילדים זה בשנתיים-שלוש הראשונות. אח''כ באמת מניסיוני זה הרבה יותר קל. ברור שעדיין קשה, אבל קשה מסוג אחר.

להיות הורה+בן זוג+סטודנט+עובד

זה סופר קשה!!!!

החיים בטרפת, כל הזמן עומס ומטלות בכל התחומים שנופלות עלייך כל יום.

צריך לג'נגל בין בית לעבודה ללימודים. כשבכל מקום רוצים שתהיי/ה ה100% שלך. וזה לא פשוט..

אז קודם כל מציעה להעריך אותו מאד מאד מאד.

דבר שני,

בוודאות- החיים אחרי התואר זה לא כמו החיים לפני. יש הרבה פחות לחץ ועומס, אין בכלל מטלות ומבחנים. הרבה פחות ג'ינגול, ובכללי תאמיני לי זה הקלה ממש גדולה על החיים.

יכול להיות שברגע שתהיה הקלה ורווחה, יקח נגיד חצי שנה ואז הוא כן ירצה, כן ירגיש בחוסר, ברצון..

לכן אל תמהרי להגיד שזה אבוד.. פשוט לחכות. 

אני ממליצה לך לא לבדוק כמה ילדים יש למישהו אחר, ולהמנע מהשוואות ורצון להיות כמו כולם, זה רק מבאס ונותן תחושה לא נעימה

לגבי בעלך, נשמע שהוא מודע מאד לגבי גודל האחריות בגידול ילד נוסף והוא רוצה ובצדק לעשות את זה בשיקול דעת,

הקטנה שלך רק בת שנה, תנסי לברר עם עצמך למה בוער לך כל כך להביא כרגע עוד ילד, האם בגלל הסביבה?, נורמה חברתית?, את עוד צעירה, שנות פוריות רבות לפנייך....

ששנות פוריות רבות לפניך...

כי אם את רוצה 6+ ילדים (כמובן שהכל בעזרת השם) ורוצה גם רווחים אז את צודקת בגישה שלך.

מה שכן, אני מסכימה שללחוץ עליו לא יעזור לך כנראה.

צריך הרבה תקשורת טובה בנועם וגם למצוא איך כן להגיע לעמק השווה ולמצוא איפה לפרוק את הקשיים.

חיבוק גדול!

מאנונימי כי גיסתי פה ובדיוק דיברנו על זה

כתבת שאם היא רוצה רווחים + הרבה ילדים אז בקשתה לגיטימית.

אבל הרי הקטנה רק בת שנה. מה שבפועל הוא אומר לה שזה שצריך הפסקה. רווח.

אז הגיןני שתיתן לו להתרווח.

זה המשמעות של רווח.

(והערה צדדית - אם זה מה ש*אומר*, אז הגיוני שמה שמרגיש בלב זה עוד יותר מחנק)

עד כמה שידוע לי, אז ממש ממש לא! וגם אסור הלכתית בגלל שזה קבוע.

גם אני רציתי פעם 6 ילדים ובפועל היום כשאני מבינה מה זה דורש, אז ברור שלא 6. ויכולה להסתפק בשניים שיש לי ב"ה.

סה"כ אתם צעירים ולא יזיק לחכות קצת שהרצון יתעורר או שיהיה מוכן בשבילך. סה"כ לגבר זה פחות בעייתי כי הוא גם ככה לא חווה את זה כמו אישה.

גם בעלי לא רוצה עוד ילדים אבל מוכן בשבילי.

ולדעתי כן כדאי לחכות ולהשקיע בינתיים בזוגיות, ומבינה את הרצון שלך אבל זה גם ההורמונים שגורמים לנו לרצות את זה. ולהגיע לזה ממקום ששניכם שמחים בו ורוצים את זה. 

יש הבדל בין ילד אחד לשני ילדים, עם ילד אחד את איכשהו יכולה לשמר את החופש שלך, שני ילדים ועוד צמודים זה שינוי נוסף ועוד מעמסה פיסית, כלכלית, זוגית. 

ובעיניי עדין לא הגעת לגילאים הקשים באמת. לדעתי הגילאים הקשים הם שנתיים-שלוש, ב-4 רק מתחילים להרגיש הקלה- לפחות ככה זה אצלי בהרגשה ולי יש תאומים. ילד אחד בשבילי זה משחק ילדים.

אני גם התחלתי להרגיש את הרצון לעוד אחרי כשנה וחצי או משהו כזה, אבל היה לי הריון קשה וכל הזמן חשבתי שאיך אוכל להשקיע בילדים שלי, להרים אותם ולטפל בהם כשאני בהריון מתקדם.
 

יש ביניכם פער וכמו בכל פער בזוגיות הוא צריך להיות מדובר ומטופל. מצטרפת למי שהציעה שיהיה לך מקום לפרוק את התסכול ולא עליו ולי שהציעו להתפלל.

השונה הוא שלא בטוח שבעלך ישנה בסוף את דעתו. יכול להיות שהוא אכן רוצה לדחות בגלל הלחץ שהוא נמצא בו כרגע ויכול להיות שהלחץ הוא רק תירוץ והפער הזה ישאר, גם האופציה הזאת צריכה להילקח בחשבון. 

עצמי בגלל שהוא לא רוצה, והפחד הזה שבכלל לא ירצה אי פעם. זה לא שאלה של רווח של שנה וחצי או שלוש שנים, זה שאולי בכלל לא יהיו לי ילדים.

הלב שלי שורף כי באמת שאני כל כך רוצה עוד ילדים. אתן לא מרגישות את זה?

הרצון הזה להרחיב את המשפחה, לתת לעוד ילד את מה שיש לי לתת, להרגיש את הלב מתרחב מאהבה, ליצור חיים, בית שמח ושיש בו רעש ובלאגן וליכלוך, וגם יחסי אחים טובים וריבים וצחוקים וכעס והשלמות. מבחינתי זה לקבור את החלום שלי. פשוט ככה. מי מבטיח לי שעוד שנה שנתיים שלוש ארבע חמש הוא ירצה? מי מבטיח??? הוא אומר שאין בו את הרצון הזה!!! בכלל!!!! ואצלי הרצון שורף. כבר יותר מחצי שנה שאני רוצה, ומיום ליום התחושה של המחנק היא קשה יותר ויותר. ויש מקום בבית, ויש מקום בלב, ויש יכולת כלכלית, והזוגיות טובה. אבל לא, אסור לדבר על זה כי זה טריגרי ורק ירחיק אותו. ועבורי זה לא טריגרי? לי זה לא קשה?

אני רוצה שנגיע לעמק השווה. כמו שלהביא ילדים כנגד רצונו זה לא פתרון, גם למנוע כנגד רצוני זה לא פתרון.

יש פה שניים, שבונים ביחד בית, שבנו גשרים בכ"כ הרבה תחומים אחרים בחיים. עברנו עולם ומלואו פעמיים בשלוש השנים שלנו יחד. ומה הלאה? זה נושא שאין בו גשר?

לפעמים אני מדמיינת תנועות, נשבעת. אני פשוט כל כך רוצה, ואין לי את הלגיטימציה להגשים את החלום שלי. גם לא לרצות בקול. כלום. זה קשה כל כך.

ורוב התגובות כאן זה "תדחיקי עד שהרצון שלו יתעורר"

וכל תגובה לגיטימית, תודה שקראתן הגבתן והשקעתן בי.

אבל באמת אין פתרון? להתחיל לעכל שיש מצב שנשאר משפחה של זוג + 1? אני אוהבת אותו, אני לא רוצה להצטרך לבחור בינו לבין הרצון לילדים. אבל באמת שאני רוצה רוצה רוצה רוצה מעומק הרחם משתוקקת.

איך מגיעים פה לפשרה? האם יש פשרה בכלל בנושא כזה חוץ מאשר שצד אחד יוותר וזהו?

כשאמרתי לו על הפסקה של 5 שנים, חרב עליו עולמו, התכנון שלו היה 7-8 ילדים. זה גרם למשבר גדול, אבל הוא הבין שהוא צריך לבחור בין הרצון שלו לביני, הוא בחר בי.

עם השנים הדעה והרצון שלו השתנו והוא כבר לא רצה משפחה גדולה.

כשיש פער גדול בנושא ילודה, מישהו צריך לוותר ויתור גדול ולפעמים הפער מצטמצם.

הגבר חווה קשיים מהריון ולידה ונושא בעול גידול הילדים (גם אלו שפחות נמצאים בבית צריכים לדאוג לפרנסה)

אצלנו בעלי נושא ברוב העול של גידול הילדים וזה לא היה אישו בהחלטה.

הוא יותר נראה לעין אולי

קושי של גבר מגיע ממקום פנימי יותר

וגם לגבר יש לגיטימציה לא לרצות

כתבו לך הרבה דברים נכונים וטובים

אבל קודם כל את צריכה חיבוק

והכלה והבנה לרגשות שלך

בסיטואציה הזאת זה את והוא

אז נשאר רק לך לתת לעצמך

פשוט תני לך את זה

את ההבנה שהרצון שלך לגיטימי

והכמיהה שלך שורפת (רק אישה לאישה תבין את זה, את הכמיהה המטורפת הזאת לעוד הריון, עוד דבר מופלא כזה כמו להביא ילד לעולם)

את הבהלה והתחושה שלך מול הרצון שלו, שלא היה ידוע לך קודם. והמחשבה אולי הייתי עושה דברים אחרת.

תני לכל הרגשות האלה מקום

מותר לך

מגיע לך

את צודקת!!

(אח"כ בלי קשר, קחי גם את הטיפים היפים שנתנו לך פה. לא להעלות את הנושא תקופה, לא ללחוץ. הכל נכון. אבל זה השלב הבא ותעשי אותו הכי נכון והכי מדוייק, רק כשאת תהיי במקום טוב עם עצמך)

שולחת עוד חיבוק

אז הוא יסכים כן להתפשר

בכל מקרה אמרתי כבר את מה שבאתי להגיד

ומתוך החששות והפחדים שלה. שברור שזה לגיטימי אבל זה עדין רק מתוך ההסתכלות שלה בנקודת זמן זו.

החיים האמיתיים הם לא שחור או לבן.

להיות שאכן יגיעו להסכמה עם הזמן, אבל יכול להיות שלא.

בנושא ילודה יכולים להיות פערים גדולים שאינם משתנים לאורך הרבה שנים ואז זה כן שחור ולבן, הגבר רוצה x והאישה רוצה y והפער נשאר ענק.

לפעמים מישהו מוותר, לפעמים מישהו משנה את דעתו

ולפעמים זה גורם לבעיות זוגיות מתמשכות.

שלא יצליחו לגשר על הפערים.

אבל במקרה הספציפי המתואר,

עם תינוקת אחת בכורה בת שנה וסטודנט שגם עובד, נשמע שמדובר בעומס זמני שישתחרר בהמשך.

וודאות אין, סיכויים טובים יש.

לכן לדעתי לא כדאי לבחון את הפער כפי שהוא היום, אלא לתת לזמן לעשות את שלו ואחרי שהילדה תגדל והלימודים יגמרו ותהיה עבודה טובה ויציבה,

אז יהיה אפשר לבדוק באמת איפה הוא בהקשר של המשך ילודה.

כרגע יש המון הסחות אז קשה לדעת מה באמת הפער שלא תלוי בגורמים חיצוניים זמניים.

יש בזה סיכון מהצד שלה שהיא תחכה עכשיו שנה או שנתיים או שלוש כדי לגלות שהוא נשאר באותו מקום בדיוק וכלום לא השתנה והיא בזבזה סתם תקופה מהחיים שלה שהיא יכלה להתקדם ולחשוב מה הלאה.

אולי בגלל שאני מכירה מקרוב את ההסתכלות הזו, אולי בגלל שהיא נראת לי לא רק לגיטימית אלא אני גם מסכימה איתה, אני מבינה שיש סיכוי (50:50) שזה לא דעה זמנית שלו.

רוב הכותבות פה לא חוו את התחושה הזו של אי רצון מוחלט שקודם לכל דבר, לכן התשובות בהתאם. אבל הוא קיים וכשהוא קיים הוא חזק לפחות כמו רצון וכמיהה לילדים.

אם הוא חש היום את הרצון הזה, כמעט אין סיכוי שהוא ירצה משפחה כמו שהיא רוצה. פשרה כואבת בוודאות צריך פה, השאלה היא מה הגודל של הפשרה ומי יעשה אותה.

בהחלט יש מקום גם לראות הסתכלות כזאת.

אני מכירה את התחושה שלא רוצים עוד, בכלל, אף פעם, אבל אני מכירה שלרוב עם הזמן הדברים משתנים.

בירור פנימי שנה אחרי שהתהפכו לך החיים ואתה בתוך הרבה עומס, זה הכי הגיוני שיש, לא חושבת שיש פה משהו קיצוני שבגלל הנקודה הזאת זה מקרה שונה.

פשרה כואבת כנראה שתהיה פה בכל מקרה, אני התייחסתי האם הפער מבחינתו זה ילד אחד לכל החיים או שיש סיכוי שירצה לפחות עוד אחד. האם ישתנה לשניים או שלושה או ארבעה אני לא יודעת וגם לא מה ההפרשים. אולי עכשיו הוא ירצה הפרש גדול, אולי בהמשך לא יודעת,

אבל לא הייתי נותנת סיכוי של 50:50

לאפשרות שיחזיק בדעתו להישאר עם ילד אחד.

כמו שלא הייתי נותנת סיכוי של 50% שהוא ירצה משפחה גדולה.

ברגע ששניה ירגעו הדברים יתבהרו יותר גם אצלה וגם אצלו

אם היא מחליטה להישאר איתו למרות הכל, היא לא מבזבזת זמן. היא נמצאת בזוגיות טובה ואוהבת ונותנת לבת שלה משפחה חמה ותומכת.

קודם כל שזה לא הזמן להיפרד, ואם תחליט להיפרד בגלל זה, גירושים יכולים לקחת זמן ובטח ובטח כשמעורבים ילדים. זה מערער את העולם של הילדה כך או כך.

פרידה מאדם אהוב זה לא דבר קל- כי כן יש אהבה

לצאת ולחפש זוגיות חדשה כגרושה עם ילדה, זה לא דבר קל.

חלוקת רכוש, והתמודדות כלכלית מאתגרת כאם חד הורית או כגבר גרוש עם מזונות.

באמת שלדעתי הדבר הנכון יהיה להגדיר זמן מסוים למשל עד סיום התואר של הבעל, שבו לא מדברים על זה ומונעים.

ואז לדבר בנחת. וסה"כ אם הוא אוהב את הילדה והוא אבא טוב גם אם זה פחות מדבר אליו, אני לא רואה איך הוא ימנע זאת מהאישה שהוא אוהב.

בעל טוב שם את האישה לפני הכל, כולל לפני הילדים. והוא דואג גם לאושר שלה. ואם גם ככה רוב העול עליה מבחינת הגידול בפועל והוא נותן את הגב הכלכלי. אין לו שום סיבה להתנגד. איך שאני רואה את זה, הם מתווכחים על זה לא מעט. וכל אחד מתבצר בעמדותיו ונהיה קיצוני יותר.

מסכימה איתך מאוד

לא חושבת שבהכרח את זו שצריכה להתפשר ולחכות לו

אלא שצריך למצוא את העמק השווה כמו שאת אומרת

שולחת לך חיבוק ומלא כוחות

לא פשוט

♥️♥️♥️

אבל אם לא תרפיה, תישארי גרושה עם ילדה אחת או נשואה עם אבא שמתכחש להורות שלו.

זה עדיף?

הרצון שלו גובר על הרצון שלך, פשוט מאוד כי אם מחליטים להביא ילד בניגוד לרצון של אחד ההורים, יש פה גורם שלישי שיסבול מהסיטואציה שזה התינוק שיוולד, וגם גורם רביעי שזאת הילדה שלך שאת רוצה הכי טוב בשבילה. בשבילה את רוצה להביא אחים, לא להחריב את הבית.

לכן זה לא רק הרצון שלך מול הרצון שלו.

בפרקטיקה אומרים לך שאם תקבלי את הניסיון הזה ולא תלחמי בו ראש בראש, סיכויי ההצלחה שהוא יפתח גבוהים הרבה יותר.

מפה זאת בחירה שלך איך להתנהל. האם לפעול על מנת לשחרר את הלחץ (עדיף טיפול אישי ולא זוגי) או לפעול מתוך לחץ לשנות את ההחלטה שלו.

את מספרת על חלום ושברו, וזה כואב. בחלום שלך את ובעלך מקימים משפחה גדולה ואהובה, עם הפרשים צפופים בה כל הילדים רצויים ואתם שמחים בקיומם ואתם עפים על החיים. החלום הזה מתנפץ. לא יקרה.

לא יקרה ילדים צפופים וגם שבעלך יהיה מבסוט מהמצב ויוכל להעניק להם את מה שאת רוצה שהוא יעניק להם.

זה לא שונה ממניעה רפואית. זוהי מניעה נפשית מתוך רצון לשמור על שלמות המשפחה הקיימת וטובת הילדים. זה נפוץ הרבה יותר ממה שאת חושבת.

שימי לב שגם להחזיק את החלום וגם לשחרר אותו גובה מחירים. השאלה איזה מהם גבוה יותר ומי ישלם את המחיר.

בעלך יכל להגיד: אל תדברי איתי על זה בשנה הקרובה, במקום זה הוא אמר לך לא רוצה בכלל.

למה דחוף לו להצהיר מה יהיה בעוד שנה, חמש שנים, עשר שנים?

כי הוא לחוץ. הוא לא מסוגל להכיל את הציפייה שלך. הוא מתפרק מזה.

את מתארת זוגיות טובה ושעברתם דברים ביחד. אני בטוחה שאם תכבדי ותכילי את המקום שלו, גם הוא יהיה מסוגל להכיל ולהיפתח לרצון שלך. גם אם לא לממש, לפחות יוכל לראות ולנחם עם הסבל שלך.

אחרת כל הזמן הדבר הזה יעמוד ביניכם.

אולי אם תצליחי להכיל את חוסר הרצון שלו תקופה מסויימת הוא ירגיש מספיק בטוח לשתף אותך בקושי האמיתי שלו. אם זה יקרה, זה כבר התקדמות משמעותית בנושא.

ועוד דבר, גיל 25 זה גיל של לטרוף את החיים. להספיק הכל מהכל. לא לנוח שניה.

לימודים, עבודה, ילדים, זוגיות, חברות, פרוייקטים, להפיק אירועים, טיולים ועוד ועוד.

זה גיל עם המון אנרגיות.

הצד השני של זה, זה שכל יום שעובר בלי לממש משהו נראה כמו אסון. החיים קצרים מדי כדי להשהות דברים.

עוד עשר שנים בהסתכלות לאחור, שנה תיראה לך כמו תקופה מאוד קצרה. לא תביני מה היה בוער לך. בכל הקשר. אז כבר עכשיו כדאי לקחת נשימה ולהבין שהזמן בסוף חולף. לימודים נגמרים, עבודות מתחלפות, ילדים נולדים, עוברים איזורי מגורים. אתגרים הולכים ובאים ואיתם גם הצלחות ושמחות. בראייה לאחור הכל מתגמד ומבינים שחבל להוציא כ"כ הרבה אנרגיות על מה שככל הנראה יסתדר עם הזמן. לומדים להרפות ולתת למסלול החיים לעשות את שלו בלי לדחוק את עצמך או אחרים לקצב שבו את חיה את החיים.

הכי חשוב זה רק בריאות!

שיהיו החלטות טובות.

לפעמים הצורך הזה לומר לא יהיו עוד ילדים בכלל, נובע ממקום שבו יש פער בין איך שהוא תופס אותו בתור הורה, לבין מה שהוא מצפה שיקרה.

כלומר אולי את מהצד רואה בו אבא משקיע, אבל זה לא אומר שההשקעה שלו טבעית. יכול להיות שיש שם פער מסויים שאפשר לעבוד לצמצם אותו.

ממה הוא נהנה מההורות? ממה הוא סובל? האם הוא מרגיש שהוא כל הזמן במירוץ כדי להדביק את הציון של אבא טוב?

צריך לבדוק את זה.

אם קיים פער, זאת נקודה לעבוד עליה בלי קשר לילדים נוספים.

לבחון איך אפשר לחוות הורות בנחת ושמחה ותודעת הצלחה, ולא רק שורדים את היומיום עם ייסורי מצפון.

מהצד השני, צריך לבדוק אם יש מחירים שהוא משלם על ההורות. האם הוא מוותר על עצמו? על דברים שהיו לו לפני כן או האם יש דברים שתכנן לעשות כי עכשיו הוא אבא?

זה הגיוני שיש דברים שמשתנים, אבל יש דברים שבתכנון נכון אפשר לא לוותר עליהם למרות שאתה אבא.

יכול להיות שזה גם ידרוש ממך מחיר מסויים. אבל אולי זה שווה לך.

האם הוא יוצא לחברים? בילויים? ספורט? לימוד תורה? תבדקי אם יש תחומים שהחיים השתנו מאז הלידה אבל עכשיו או בעוד כמה זמן יהיה ניתן להחזיר אפילו חלקית.

מאמי! את כותבת רגשות כל כך מובנים ולגיטימיים!

אני מרגישה אותך, ממש! את הרצון הבוער הזה לעוד ילדים, לחוות עוד הריון ולידה ותינוק. והכאב שאת לא יודעת מתי אם בכלל זה יקרה, נורא מעצים את הכאב. ❤️

זה ממש סוג של אובדן שאת חווה, אובדן של חלום, אובדן של מימוש עצמי... ריקנות כזאת. זה רגשות מאוד טבעיים וכואבים, ואמיתיים.

אני לא יודעת מה לייעץ לך, אין לי מושג מה הייתי עושה במקומך, יכול להיות שהייתי עושה טעויות.

אצלינו גם בעלי רצה הריון אבל אני רציתי יותר, ולא הסתרתי את זה, גם לא יכולתי להסתיר אילו רציתי. כל נים ונים בגוף שלי זעק את זה. הנפש שלי צעקה את הרצון הזה שלא מתממש.

אני לא חושבת שהייתי מדחיקה אם הייתי במקומך, הייתי משקפת לו את הכאב שלך והחוסר שלך, כי את זקוקה לחיבוק, להבנה ולהכלה.

במקביל הייתי מנסה להבין ולהכיל את הכאב שלו.

אם הסיטואציה הזאת הייתה קוראת לנו היא כנראה הייתה מובילה לדייט פתוח, עם המון דמעות וגם הרבה הקשבה. זה מה שאני יכולה להציע מנקודת המבט המצומצמת שלי ❤️

לדעתי כן כדאי לחכות שהוא יהיה פחות עמוס.

ואז גם אם הוא מסתפק בילדה אחת, רוב הסיכויים שיהיה מוכן להביא עוד ילדים בשבילך. וזה לא שהוא לא יאהב אותם כי הוא לא רוצה, הוא כן יאהב ויהיה אבא טוב.

אל תוותרי על הרצון שלך לעוד ילדים, אבל כן תנסי להבין את המורכבות. אז אולי לא יהיו לכם 6 ילדים, אבל כן יהיו עוד בע"ה ונחת ושמחה ומשפחה מאושרת.

ולעשות הפסקה גדולה יותר אח"כ?

ותסבירי שבישראל לא נהוג להביא ילד אחד. שניים זה מינימום, ולגדול לבד זה באמת לא הכי כיף. אז לפחות שיהיה חבר לילד שלך..

מה הלאה, ה' גדול. זה באמת נסיון לא פשוט. מסכימה איתך. בכלל לא.

אבל במקומך, כרגע, זה מה שהייתי מנסה.. 

למה לחץ חברתי צריך להיות סיבה שלה או שלו?

טעות רצינית.. חבל.

יכול להרגיע את הכאב של הפותחת

ולהרגיע את הפחד שלו, הוא לא נשמע אדם שנהנה מהורות. 

אני מבינה מאוד את הכאב של הפותחת, אבל בניגוד לרוב הנושאים בזוגיות, שבהם בעיניי יש מקום לוויתורים והסכמות, ילד צריך לבוא רק ברצון של שני ההורים. זה לא אומר שאי אפשר לדבר, ולפעמים שיח יכול להוביל לרצון. אבל זו טעות ממש גדולה להכניס כאן איזושהי טרמינולוגיה של משא ומתן, של וויתורים, של אשמה או כל מיני רעיונות אחרים שהועלו כאן. התוצר של זה זה ילד, זה לא "סתם" חוסר הסכמה. גם להורים וגם לילד מגיע שהוא יגיע באהבה וברצון

גם את הילדה הזו התקשה לקבל והסתגל.

סביר שאם ידע שהמאמץ הנדרש הוא של משפחה מרובת ילדים הלחץ יפחת

החיים מלאים צבעים

לא הכל שחור לבו

מבינה את ההרגשה הזאת ממש למרות שב"ה אני ובעלי די באותו ראש במקום הזה.

ואני דווקא כן חושבת שאת צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שדעתו לא תשתנה בהמשך.. ודווקא מההכרה בזה להתחיל איזשהו בירור זוגי ואולי טיפול או ייעוץ זוגי כדי להבין איך מצד שניכם אפשר להמשיך מכאן.

וחיבוק. נשמע ממש קשה

ברור שאתם לא באותו מקום

ומצד שני, הכל עדיין טרי ועמוס..

הילדה שלכם קטנטונת

אתם עמוסים בהרבה דברים

והריון ולידה זה טלטלה

איך עבר עליכם כזוג ההריון הראשון?

זה נראה לי גם חשוב

אצלנו גם היה פער. בעלי רצה יותר ילדים ממני

הוא הבין עם הזמן את הקושי שעומד מאחורי זה והוא הצליח להבין ולראות אותי. והיום הוא מסכים איתי שלמרות הרצון, יש לזה מחיר .

אעפ שנראה שהמחיר הגבוה יותר הוא של האישה, לא תמיד זה ככה.

ילדים דורשים. גם מהאבות כאבות, וגם מצידם כגברים.

עם הכמיהה שלך אין איך להתווכח

אבל לגבי הסביבה - תנקי רעשי רקע. זה יקל עלייך להבין אותו, כי כשרק את והוא בתמונה, בלי מה שחושבים, התמונה נראית אחרת

יכול להיות שהזמן יעבור והעומס יירד, וזה ייראה לו אחרת. לרוב זה כך.

ויכול להיות שתצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם

הרבה פעמים אני אומרת שמפתח ילודה ביד השם, זה לא רק פריון תקין וגוף שמסוגל לסחוב. זה גם הנפש שרוצה או לא רוצה. (במחילה מהמצפות. זה לא בא להקטין את הקושי, אבל כאחת שחוה את הרצון לרצות לפעמים, זו נק המבט שלי בנושא)

מקווה שתצליחי בינתיים להנות ממה שיש לכם. ושבעז"ה תזכו בהמשך לעוד נשמות מתוקות וטהורות

❤️❤️ 

"תצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם"

אישית אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בזוגיות על פני ילדים במצב כזה

ובודאי שהפותחת לא חייבת לבחור בכך

בחירה מודעת כן. אך שתי הבחירות לגיטימיות

זה את בחרת להבין את זה ככה

אבל בהחלט צריכה להיות בחירה מודעת

מודעת פירושה גם, שלא בטוח שפרק ב יגיע מהר למשל. וזה משהו שצריך לחשוב עלעו ולבחור בו

בהינתן והיא חושבת שללא ילדים נוספים, הזוגיות הזו לא יכולה להתקדם

אם כי לדעתי לפחות, זו לא סיבה לחשטב על זה כרגע. עם הנתונים שלהם

ולדעתי זה לא ילך כך, שאת תידרשי לכבות את התשוקה הזו וגם תמשיכי לאהוב אותו. מתישהו, האהבה הגדולה תתחלף בשנאה בגלל הצער שהוא גורם לך. אז מציעה שתלכי ליעוץ. ולעצמך את יכולה להבטיח, שיהיו עוד ילדים. הוא יבין שאי אפשר למנוע ממך את האושר הזה כי את זה מכבה את האהבה שלך אליו. בינתיים. תני לו זמן, חצי שנה, ואל תתייאשי ממנו. הרבה גברים מקנאים בתינוק/ת שלהם כי הוא גוזל מהם את בת הזוג, וקשה להם לראות את האושר הגדול שהאמהות הביאה - אושר שלא הם הסיבה לו.

את רשאית לדבר את הרגשות שלך כרצונך. ככה אני חושבת. לא לדבר אותם עלול ליצור חיץ והתרחקות. וחיבוק על הקושי הכואב הזה. יעבור. גם הסביבה תתחיל ללחוץ עליו.

לי נראה שהכל מקנאה. לא זכה לאהבת אם כמו שהוא רואה עכשיו מול העיניים.

הכי חשוב שתוציאי מהשיח את ההשוואה לסביבה שלך.

מה זה רלוונטי מה הרווחים המקובלים סביבך?

זה החלטות שצריכות להתקבל בדלתיים סגורות ובלי השפעות חיצוניות...

אם הוא סה''כ רוצה רווחים גדולים יותר אז אולי ללכת על זה. תכלס, אתם רגע אחרי לידה וגם תואר וגם עבודה...ושני צמודים זה נורא קשה...

אבל אם ממש ממש בטוח שהוא לא רוצה וגם עוד שנתיים לא ירצה אז או שאת משלימה או שאת מתגרשת. גם לגבי מניעה, זה גוף שלך. ובריאות פיזית ונפשית שלך אמורה להיות בעדיפות ראשונה.

לא ברור לי מה טיפול יכול להועיל פה. זה טבעי לא לרצות ילדים מכל מיני סיבות וזה גם טבעי לרצות אותם. כמו שאת לא אמורה לוותר על ילודה כך בן אדם שלא מסוגל לעוד ילד, לא מסוגל וזהו...

והוא, במחילה מהנשים הצעירות כאן, עדיין צעיר על שלל המשמעויות. אז ברור שטיפול יכןל לסייע לעבד רגשות שלא ברורים גם לו. הוא בעצמו לא בטוח באמירות שלו ראי מה כתבה בהודעה הפותחת ביחס לדעתו על אמצעי המניעה.

(הוא צעיר ועמוס בלימודים ובעבודה. ורואה חברים מבלים לצד החברים שהפכו הורים. ועושה חשבון די הגיוני... במקומו הייתי נלחצת גם כן ודוחה באיזה חמש שנים. רק שיש סיכוי לא רע שמנקודת מבטו הצעירה "חמש שנים" זה נצח, וזה בערך כמו לומר "אף פעם". ועל השאלה מהי באמת נקודת מבטו ומה הרגשתו - הוא עונה לעצמו, ושניהם עונים לעצמם, בטיפול.)

קבענו לשוחח ברצינות וללבן את זה שבוע הבא, אחרי תקופת מבחנים כשנצא לנופש. הבנו שעצם זה שנהיה "טאבו" בבית, גורם לשנינו ללכת על קוצים, אנחנו זוג כל כך תקשורתי שעצם זה שאסור לדבר על משהו, כבר גרם למתח עם ובלי קשר לעוצמת הפער בנושא כל כך רגיש וטעון.

החלטנו שניתן לזה לפחות חצי שנה של שהייה בזה, עם שיחות בנושא מדיי פעם בזמנים קבועים שמוסכמים על שנינו, מבלי שיהפוך לטאבו וגם מבלי שיהפוך לשיחת היום ברמה שנהיה מוצפים תמידית.

אחרי חצי שנה, נראה מה הלאה. כרגע בעלי העלה שאולי חוסר הרצון יושב על הצורה שבה הוא גדל ובה הוא תופס אבהות והורות, או לחילופין שאני יותר עם הילדה ולכן אני מנווטת את הבית יחסית, כי הוא יותר בחוץ... אמנם אני עובדת יותר שעות, אבל הוא גם לומד ולא נמצא פה הרבה ולכן הוא מרגיש שאני מנהיגה גישה הורית רכה מדיי עבורו, והוא יותר מאמין בגבולות והוא פשוט מרוב עומס לא מספיק לברר את המקום שלו כאבא. וכרגע אין לו רצון, וזה לא שיש רצון לרצות, או שהוא רוצה אבל טכנית כרגע לא מתאים. אלא פשוט לא רוצה וזהו. אבל זה לא אומר מה יהיה עוד שנה או עשר שנים, פשוט כיום הוא לא מצליח לדמיין סיטואציה שירצה, כי זה רחוק ממנו שנות אור. הוא לא שם ולא קרוב ללהיות שם והוא פשוט לא רוצה וזהו זה. הוא לא מטיל וטו, פשוט מרגיש שמהמקום שלו היום, זה חסר סיכוי שיהיה רצון כזה.

זה קשה כל כך לנהל שיחה בנושא כזה מהותי כשאצלו אין רצון נקודה סוף פסוק אל תדברי איתי על ההמשך כי מאיפה לי מה יהיה אבל כרגע פשוט לא ולא ולא ולא וזה לא קשור לשום נסיבות טכניות ולא מחכה לכלום פשוט לא רוצה ותקבלי את זה. כשאני כל כך רוצה עד ששורף לי מרוב רצון. מרגיש לי שקשה לנו מאוד להבין זה את זו. וזה הרבה מהקושי. וגם הפער שמכאיב לשנינו.

מבולבלת.

רוצה שנפתח את זה, אבל לא יודעת איך. מרגיש לי שכל אחד משפריץ את הכאב שלו ולשני לא נשאר מקום.

במיוחד עצם זה שאומר שלא יןדע מה יהיה עןד איקס שנים

חיבןק לבינתיים

הבלבול מובן וטבעי

הייתי נהנית בינתיים מהשקט היחסי עם הקטנה ה זמן איכות עבורה שלא יחזור

הוא לא רוצה וזהו. החלטת לתת לזה חצי שנה שחררי.

את רוצה לפרוק ולשחרר את הכאב? זה משהו אחר. אבל לא שיחות של איך אתה לא רוצה או האם יש בך רצון לרצות. או מה יהיה איתנו או אחזה הורים אנחנו שלא נביא אח/ אחות לבת שלנו.

זה שיחות שלא מובילות לשום מקום.

כרגע הוא בבירור עם עצמו. ברור שהוא לא יכול להצביע על משהו ספציפי ולהגיד: זה תוקע אותי.

אבל עם הזמן דברים מתבהרים.

ככל שהוא ירגיש שהוא מאכזב אותך ככה הוא ישתבלל יותר. שחררי את זה ממנו. חצי שנה זה כלום. ממש כלום. לא שווה ליצור משקעים בגלל זה.

ולגבייך- גם אל תזניחי. בדיוק כמו שאם מישהי שאסור לה להיכנס להריון מבחינה רפואית צריכה לצלוח את החצי שנה הזאת בלי להתפרק נפשית מהכמיהה, ככה גם את צריכה לדעת לשחרר ולהתמקד בדברים אחרים ולנתב את התפילות והעשיה למען שלמות בבית.

קשה לראות את השני.

אפשר למצוא דרך להתמודד עם הכאב, אח״כ אפשר לנסות להבין את הרצון והתחושות של הצד השני.
 

רק אחרי שיודעים להתמודד עם הכאב ומקבלים את הצד השני, אפשר לדבר על פתרונות אפשריים.

גם אם לא מוצאים פתרונות, אבל מצליחים לנהל תקשורת טובה על הנושא, זה חצי הדרך לפתרון.

יכול להיות שלהוריו לא הייתה פניות רגשית אליו

יכול להיות שהוא בכלל דתל"ש ומברר עם עצמו מה הוא רוצה מהחיים של עצמו

יכול להיות הרבה דברים.

אבל הדרישה, שתאהבי אותו כמו ילד, שהוא עצמו יהיה מספיק לך ולא תרצי שום דבר חוץ ממנו, היא דרישה שתפרק לו את הבית. ולכן, בעוד חצי שנה, אתם תלכו לטיפול, ושם יבהירו לו מה ההשלכות של כל דבר. ואם הוא יתעקש, את תצטרכי לקבל החלטה. בזמן הזה את לא מסוגלת לקבל החלטה מפני שחסרים לך נתונים כמו מה יהיה בעוד חצי שנה, ואת עסוקה בכאב המיידי של הפצצה שהוא הטיל, אבל רוב הסיכויים, שגם אם הוא לא ממש רוצה, הוא יסכים. יש הרבה מאד גברים שהיו שמחים לזוגיות בלבד בלי הורות - אבל הנשים שלהם לא מאפשרות את זה. זה לא מתאים למשפחה ברוכת ילדים, אבל משפחה קטנה של 2 או 3 ילדים, הרבה פעמים היא על רקע קשיים רגשיים של הגברים ולא כי האשה החליטה שהיא רוצה מעט ילדים.

הוא לא מרוצה מההורות ומהגבולות אבל לא מספיק נוכח כדי להביע ולברר את רצונותיו אז עוצרים

לא נשמע שזה מקום נכון להיות בו

אבל מצד שני, הוא באמת עמוס

יש לכם וויכוחים ומחלוקות על החינוך של הילדה?

אם כם אז אומרת בזהירות -

יכול להיות שיש פה מתחת לפני השטח מאבק סמוי של שליטה

שאולי אפילו הוא לא שם לב אליו

כמה זמן נשאר לו עד סיום הלימודים?

האמת שלדעתי זה עניין לייעוץ זוגי. יכול להיות שאם הוא ירגיש שיש משמעות למה שחשוב לו בחינוך, גם אם הוא לא נוכח, זה ישחרר אצלו משהו. אולי הוא מרגיש שהוא מספיק תורם את שלו בחינוך, אז למה להתאמץ.

אבל זה בהנחה ובאמת הוא מבין ויודע מה הוא רוצה

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה ממש משפיע על כל היום ועל ההרגשה האישית.

ואני מאוד רוצה את זה-

לקדם דברים שאני יודעת שצריך לקדם

שחשוב מאוד לקדם

יש את הכל בתוכך,השאלה היא מה יעזור לך להוציא את זה לפועל/ מה כביכול מונע ממך

אני מאמינה שהטוב שבנו יוצא כשטוב לנו

תתחילי מזה. צעדים קטנים יומיומיים ועקביים שיעשו לך טוב. שינה טובה. פחות טלפון. נוכחות ברגע. הצבת יעדים ברורה, שיהיו גם ישימים.

את נשמעת אישה מדהימה♥️

מתקדמת קצת קצת קצת, רוצה יותר....

לא כלכך יודעת איך להציב יעדים קטנים אבל אנסה

מנסה לחושב איזה מסגרת אני יכולה לקבוע לעצמי כדי להתקדם

מין רוטינות של רפלקציה איך הולך עם המטרות

לא יודעת ככ..

תוהה איך לייצר זמן של הקדשה כזו לעצמי.

אני בבית עם בת ה 8 חודשים אז יחסית רגוע,

ממש רגוע... אבל גם אין את הפניות של לבד רגע...

ותודה על הפרגון!!🥰

שזה להגדיר לעצמך את המטרות שלך. עכשיו את יכולה לבחור אחת- שתיים משמעותיות מביניהם ולהתמקד בהם בתקופה הקרובה. כדאי לפרק כל מטרה למטלות קטנות ומעשיות שאת יכולה ליישם ביום יום...

מעניין אם זה יעזור

כי גם דבר קשור לדבר

אבל צריך להתחיל ממשהו....

של הרגל חדש.

כל ר"ח אני מחשבת על מה אני רוצה לעבוד בחודש הזה, אבל לוקחת דברים קטנים שנבנים אחד על השני

כך שמעתי מרופא בתחום המוח שעבדתי איתו.

ולמען הדיוק זה עדיין ברמת המחקרים הבודדים שסוברים ככה אבל בעיניי זה גם תלוי למה קוראים הטמעה ולאיזה סד גודל של שינוי.

בפועל ראיתי גם על עצמי וגם על הילדים שמספיק חודש בשביל להטמיע בגדול את ההרגל החדש ואפשר כבר להוסיף עוד משהו.

כמובן הרגלים קטנים לא משהו בומבסטי.

(יש לי משהו אחד שאני כבר מעל עשור נאבקת לשנות ועוד לא הצלחתי אבל זה יוצא מן הכלל)

כל שבוע 2 משימות זה ממש הרבה מדי לדעתי. אולי אם את מחלקת כל מטרה לחלקים קטנים ואז לקחת כל שבוע חלק קטן אחד זה יעד יותר הגיוני

כשאת הולכת על הרבה מדי בבת אחת זה גם מבלבל וגם לא מחזיק לאורך זמן

אני בעד לקחת שינויים לאט לאט ולעבוד על כל נושא בנפרד כדי שזה באמת יחזיק לאורך זמן...

רוב מה שכתבת

מפעיל אחד את השני

אם ישנים מספיק

עושים ספורט

כותבים מחשבות

עושים דברים שממלאים

אז

אפשר להיות שמחים אקטיביים ומגשימי חלומות

מאיפה מתחילים?

ברור מלישון

חוסר שינה זה הפוגם הכי גדול של החיים

אחכ צעד צעד

(אני עשיתי דרך מהקל אל הכבד

ממה שהכי קל לשנות

ואז שזה הופך הרגל

אפשר להמשיך הלאה)

רציני.

נשמע כמו רשימה של האישה המושלמת.

אפשר להגיע לכיוון, אבל כל החיים הם עליות ומורדות, ולהצליח להחזיק את הכל בו זמנית לפעמים לא מעשי.

אז חמלה, לקבל אותך כמו שאת גם ככה, וחמלה זה לא ויתור, זאת אהבה לא מותנת תוצאה, הסתכלות בעיניים טובות על עצמך והתקדמות איטית ובלי ביקורת.

ולדעתי היא הדרך היחידה להתקדמות בריאה, כי אם המניע הוא ביקורת ולא אהבה, האהבה העצמית גם לא תגיע כשתגיעי "לפסגה".

ובפן הפרקטי הייתי מתחילה מספורט וזהו, לא כל יום, תתחילי מפעמים בשבוע, זה יניע את הגלגל.

אני חושבת שאצלי זה יכול להתחיל מלסגור את הטלפון... אז עכשו סוגרת והולכת לגדול תודה שפתחת את השרשור הזה ועוררת אותו גם לרצון ❤️

ממש התחברתי לרצונות

ולרשימה הזו

ממש נשמע כזו שאיפה ענקית ...

אבל באמת מתחברת גם למה שענו לך זה להתחיל מקטן

לקחת מחברת ולכתוב תודות מסקנות מחשבות תפילות

ורצונות

ולראות איך מתקדמים... .

הלוואי שתצלחי ותשמחי בעצמך

גם מתפללת על עצמי

לצאת מהדכדוך

לאהוב את עצמי להעריך לפרגן

ולראות בהתקדמויות קטנות צמיחה.

לא לשאוף לקפוץ מ0 ל100

למחוננים שלא צריך מבחן בשביל לדעת שהם מחוננים. כאלה שזה בולט אצלם. ומשעמם להם ממש בשיעורים, אז רוצים שהם כבר יתחילו להיכנס לתהליך כמה שיותר מוקדם.

שאר הילדים זה כנראה מלחיץ אותם אז עדיף לחכות עם זה

בכיתה ב אלה ילדים שיש להם מאפיינים מאוד ספציפים שמפורטים שם..

אנחנו בסוף החלטנו כן להגיש אותה השנה

שפעם היו עושים את המבחן בב', תוכניות המחוננים היו מתחילות בג'.

אחר כך שינו את ההמלצות, אבל התוכניות עדיין מתחילות בג', אז כדי להתחיל בזמן צריך לעשות את המבחן בב'.

יש המלצות, אבל הן לא מחוברות למציאות בשטח.

בפועל המבחן הכללי שעושים בבתי הספר נשאר בכיתה ב', ומי שרוצה לעשות בג' צריך לפנות למשרד החינוך באופן עצמאי.

באמת לא ברור העניין.

אני פחדתי שאשכח לרשום אותה עצמאית בכיתה ג' כי כזאת אני, שכחנית, אז היא ניגשה למבחן בכיתה ב' וזהו

למה הם לא עושים הפוך? מגישים את כולם בג' ואותם חריגים שייבחנו לבד בב'? למשרד החינוך פתרונים...

כשאני הייתי ילדה היו נבחנים בג' ומתחילים בד', לדעתי בגלל לחץ מהורים הורידו בשנה.

אצלנו לדעתי הייתה עוברת גם בב', אבל חשתי שאין לה את ההבנה מה זה מבחן, כי אין אצלם מבחנים

אז ארשום בג' ושתדעו שזה החודש להירשם למבחן הזה

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו

אבל רק על הילדים,ויש לי 2, הוצאתי כבר אלף. וחסרים לי מגפיים לילדה כי מה שקניתי לא התאים בסוף. וגם לעצמי קניתי בנוסף כמה דברים.

ובקיצור - תנוח דעתך. בעיניי סכום סביר ביותר האמת. ונשמע לי ממש הגיוני לא להסתובב באף מקום עכשיו אחרי לידה. ותתחדשי♥️ וכל הכבוד שעשית את זה!!! החסכון בכסף לא שווה את הבריאות

אני גם קניתי בשיין ב800 לפני שבועיים אבל מראש קניתי כמה שמלות לאירוע, בחרתי אחת והחזרתי את השאר

וגם היה רשום לי שיש לי בערך 200 נקודות

ולא הבנתי איך משתמשים בזה...

אה ויש לי עוד ילדים שיהיו בריאים שעוד לא

"מסודרים "

קורה לכם שיש ילדים שלא רוצים את הבגדים שהם ירושה מאח גדול?

מה עושים עם זה ?בגדים יפים במצב מעולה!!

כלומר אם את משתמשת בהן זהנותן עוד הנחה. לא הרבה אבל נותן

לגבי החזרה - יש אופציה של החזרה בתוך "ההזמנות שלי". אני מבקשת שליח עד הבית.

מהעונה הקודמת!

😵

היום פשוט התעצבנתי עליה, נראה אם זה יעזור 🤭

לגבי הבן שלי שמתבאס לקבל מאחיו הגדול - אני מבינה אותו כי גם אני תמיד הייתי מקבלת מאחותי.. א. מקפידה להעביר רק את מה שבמצב טוב מאוד, משתדלת שהרף יהיה אם הייתי קונה את זה ביד 2, ולא שירגיש שמקבל שאריות מרופטות ומוכתמות.. ב. מדי פעם קונה לו משהו חדש עם טיקט לא כי חסר לו, אלא כי יש פה צורך נפשי.. הבן שלי בכיתה א, בינתיים זה מספיק 🙂

בסכומים כזה לא משלמים מיסים? זה משתלם יותר מלפצל את הקניה?

אני גם הזמנתי היום בשיין. אבל הורדתי עד לסכום שהצאט אמר...

הai אמר שהמכס לפעמים הם משלמים ולפעמים לא. והסביר מה לבדוק מה כתיב. ואמר שמסכום מסוים משלמים מע"מ. אם הבנתי נכון, ואם הוא צודק. כי יש לו גם טעויות.

לפעמים הסל יוצא קצת יותר נמוך אבל המשלוח לא חינם/לא הביתה.. אז זה מתקזז תכלס

נכון לפעמים לא יהיה צריך

אבל אין שום הגדרה כזאת

והזמנתי שבוע שעבר הזמנה באלפי שקלים🙃 (לא לי אישית, לגמח.. ועדיין. הזמנה היא הזמנה)

אני תמיד מזמינה מעל רף המכס ואףפעם לא שילמתי. זה דבר ידוע ספציפית בשיין.

תמיד הרבה יותר מזה, הם סופגים את העניין ומסדרים את זה.

זה מה שכייף בשיין

את קונה קנייה ב700 שקל

מתלבטת על מידות? קונה 2 מידות

בסוף מודדים ומה שלא טוב בא שליח מהבית לקחת

הכי כיף שיש

אבל יש לי סל של 600₪ בערך מחכה לסגירה סופית

וזה רק השלמות לשני הילדים אחרי שבדקתי מה קניתי להם בסוף עונה שעברה(מליון שמלות לילדה, לא מספיק מכנסיים)

בלי דברים שלי, בלי מעיל שהשגתי, ובלי נעליים/מגפיים שהזמנו מעליאקספרס...🤭

קיצר 800 נשמע לי ממש סביר ואפילו נמוך..

קולקציות שלימות לילדים אתם מוצאות?

איך?

ניסיתי כמה פעמים ואחרי כמה כביסות זה התכווץ/הוציא צפים כאלה מהחולצה

מעניין אותי איך הולך לכן, בשביל לדעת לחסוך

קניתי בכל מיני חנויות ותמיד יוצאים גולגולים בפוטרים. אם מצאת חנות שלא אשמח לדעת

אני לא קונה הרבה בשיין לילדים האמת אבל האיכות היא פחות הבעיה לדעתי.

מיננה

לתינוקות - קרטרס

הכל בסוף עונה בשביל שנה הבאה

יש העדפות

מזארה לא יצא לי לקנות. גם מפלייס לא. אולי האיכות שלהם טובה אבל לא אגיע לשם במיוחד האמת. והמחירים בפער יותר גבוהים

אני קונה לעונה ומעיפה.. בן ובת, אין ירושות,הבגדים נשחקים

יש דברים טובים יותר ופחות

יש דברים שאני מוצאת רק בארץ ויש דברים שאני מוצאת רק בשיין...

לפעמים כשמגיעים לסכום מסוים הקופון מוגבל והמחיר של הקניה מתחיל לעלות.

לכן לפעמים כשמגיעים לסכום כדאי לעצור, לבצע קניה ולעשות אח"כ קניה נוספת

שוב- לא בגלל מיסים, בגלל הקופונים....

וקניתי לעצמי גם דברים לא הכי נצרכים

פשוט כי חרשתי

וזה שאני נשארת אותה מידה לא אומר שעכשיו לנצח נשארתי עם אותם בגדים

תכלס נכנסתי ל2 חשבונות שונים ושמתי את אותו סל

יצא הפרש של 200 ש"ח בערך

הזמנתי את הזול יותר

דרגת הVIP? הקופונים?

אבל ככל שהחשבון שלך יותר ותיק ועם יותר הזמנות

יצא לך יותר יקר

ככה מהניסיון שלי

וחשבון חדש לגמרי יוצא הכי זול

כשאני צריכה לעשות קנייה גדולה יחסית, כמו קנייה של עונה שלמה אני פותחת חשבון על מייל חדש ומנצלת את הקופונים...

לק"י

שקניות גדולות בשם יקרות יותר מקטנות, כלומר ככל שמזמינים יותר, המחיר פר פריט- עולה.

בשביל 4 אנשים שבתוכם מבוגר.

השאלה אם זה דברים שימושיים, זה בפן הפרקטי.

איך את בכללי עם להוציא כסף על עצמך?

גדלתי בבית שלא מוצאים בכללל על מותרות.

מעולם לא אוכלים במסעדות, גם האוכל הוא בסיסי מאוד במקרר...ועוד ועוד.

לי יש חולשה לבגדי ילדים,זא קניתי כמה פעמים כבר בחודשים האחרונים..

קונה כי צריך וגם כי נהנת ואחכ אוכלת את עצמי

באוטומט ממש

מהבחינה הזאת,

ומה שקרה זה שהייתי מרשה לעצמי להתפנק רק כשהרגשתי מסכנה, רק במצבים רגשיים נמוכים, רק אז היה 'מגיע לי' לבזבז על עצמי.

(מוטיבציה מאוד 'טובה' להישאר מסכנה)

או שהייתי שמה המון משקל על מתנות יום הולדת / ומתנות מהבעל - כי זה הזמן היחיד שיש לי למלא את החסך.

היינו רבים המון סביב זה, ואני זאת שהגבלתי את עצמי בבזבוז, לא הוא, אמנם לא בבגדים אבל בתחומים אחרים.

זה ממש העתק הדבק של מה שראיתי בבית.

בפן הפרקטי מה שעזר לי - זה לצאת מהמקום הרגשי של כסף וללכת לראש הפרקטי.

כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא בתחום הזה, ולא רק מבחינה הישרדותית, בידיעה שקניות בתחום הזה בשבילך זה גם לנפש.

ואז הגדרנו סכום חודשי והרגשתי מרחב נשימה, אפילו שהוא לא היה גדול, אבל הוא היה קיים ולא רק כצורך גם כפינוק.

ובפן הנפשי עשיתי עבודה פנימית, להרגיש ראויה לפינוק לא רק כשאני מסכנה, ושכסף זה גם לנפש ולא רק הישרדות.

אנחנו מאוד מושפעים מהתפיסות שגדלנו עליהם ביחס לכסף

אבל כסף לא נועד לחסכונות וגם לא לבזבוזים, כסף נועד בשביל לחיות

וזה מקסים להוציא כסף על הילדים וגם מקסים לשמור ולחסוך, השאלה תמיד זה מה האיזונים שאתם בוחרים ונכונים לכם

ובשביל להצליח לבחור ולהנות הטוב צריך לגבש תפיסה ויחס לכסף ממקום נקי ולא אמוצינאלי.

כשגדלים בבית פשוט שהכל נישב מותרות זה מייצר הרבה פעמים תפיסה מצומצמת, אין מקום לשפע. אני לא נגד למי שזה מתאים לו והוא מרגיש שמי, אבל להרבה מאיתנו זה לא עושה טוב וזה ממש בריא, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם! זה ממש כיף לקנות בגדים יפים לילדים ואיזה יופי שאפשר לשמח ולפנק.

בקטע פרקטי- סעיפים שמאתגרים אותנו ואנחנו מרגישים שמגיעים להרבה קניות רגשיות, ממליצה להחליט על תקציב חודשי או רבעוני (נניח בבגדים יותר הגיוני להחליט על תקציב ל3 חודשים כי יש חודשים שקונים הרבה ויש חודשים שלא קונים בכלל), ומראש להחליט כמה את רוצה להיות ברווח בתחום הזה וכמה בהצטמצמות (כמובן יש הרבה אמצע, אבל שנייה לנסות למקם את עצמכם על הסולם שכמובן זה צריך להיות מושפע גם מהצרכים המשפחתיים וגם מהיכולות הכלכליות), ואחרי שאת מחליטה על תקציב נניח 1500 ל3 חודשים- להיות ממש בשמחה על כל בגד שאת קונה ונכנס בתוך התקציב,

אם היכולת הכלכלית שלכם כרגע לא מאפשרת לכם הוצאה גדולה על בגדים, אז מחליטים על תקציב מצומצם יותר, אולי זה מצמצם אבל אז זה יגרום לכם להיות יותר מאופסים ולא להתפזר

ואם כן יש יכולת- זה מאפשר שפע ורחבות, אבל קצת מנטרל את הקניות הרגשיות כי עדיין זה

בתוך מסגרת

ב"ה שיש את האפשרות לקנות מהספה בבית, אני גם קניתי במלא כסף, תודה לה' שיש על מי להוציא אותו..

ומקסימום תראי שיש דברים מיותרים- תחזירי