המון שנות פוריות לפנייך. דברים ככל הנראה ישתנו.

והרצון הזה שלו זה בדיוק "המקל" מהקב"ה. לגמרי כמו רפואי.

תני לו את הזמן שלו בלי להלחיץ

בוודאי יגיע הרצון.. 

לאט לאט..  

תני לו להרגיש שזה בסדר שמחכים, בלי לחץ.. אבל מידי פעם תדברו על זה. שקשה לך. שאת מאוד רוצה. שזו מתנה לבת שלך. 

והרבה הרבה הרבההה תפילות. שה' יהפוך את רצונו לחיובי ולטובה. 

בסה"כ את צעירה ועוד יהיו לכם עוד ילדים בע"ה, אז אין מה להילחץ כ"כ כי אם להיות עם יד על הדופק.

חשוב שבעלך ידע שאת מבחינתך לא סגרת הבאסטה.

את רוצה, את מתפללת ואת מחכה לו כי את מכבדת את רצונו.

מעת לעת תזכירי לו שמצוות פרו ורבו היא דאורייתא והיא עליו.

יש גברים שמרגישים שילד לקח להם את האישה, חשוב לזכור להיות בבית גם רעיה ולא רק אם.  

שלא נכון להזכיר לו מידי פעם שהוא מחוייב במצוות פרו ורבו.

זה רק יוסיף ללחץ, וזה עלול לגרום תחושה שאשתו מאשימה אותו.

בעיניי החלטות כאלו צריכות להתקבל ביחד, ואם יש פער שלא ניתן לגישור, אז כמו בכל נושא בנישואים, ללכת לייעוץ / טיפול חיצוני. לא בהכרח עכשיו, אפשר להחליט שמחכים. אבל אני חושבת שלזרוק על זה הערות מידי פעם, לא יפתור את העניין ורק יכול להוביל לריחוק.

מעבר לזה, יש בעיניי מספיק מה לדבר על הרחבת המשפחה במישור הזוגי, ולא נכון בעיניי להכניס גם את העניין ההלכתי של בן הזוג. בטח לא כהערות שמגיעות על הדרך, ולא כשיח שמגיע כמכלול

היא רק בת שנה…אל תלחיצי אותו.

תחליטי עם עצמך שאת לא מעלה את הנושא בכללללל לתקופה מסוימת (שנה? חצי שנה?).

בנתיים היא תגדל, אולי העומס שלו ירד ואז תעלי את הנושא שוב.

גיל שנה + זה עדיין צעיר ומאד טיפולי. כשהדברים נרגעים, וסביב גיל 3-4 ועם העצמאות שלה

יתכן שירצה בעצמו. באמת לא כדאי לפתוח את זה בשלב הזה.

שאפשר ומומלץ לחכות עד שהוא יהיה בשל ועוד יש לכם זמן, את מתמודדת עם רצון מאוד גדול ועם התסכול סביב זה... אני חושבת שיכול מאוד לעזור לך למצוא מישהו לפרוק לו על העניין שלא ישפוט את בעלך אבל יהווה לך כתובת, שידע לא לחמם אותך עוד יותר, כי זה לגיטימי הרצון שלך ואני מניחה שכל פעם שאת מעלה את הכאב שלך מולו זה רק מחמיר את המצב כי זה מלחיץ אותו, אולי אם יהיה לך עם מי לדבר על זה יהיה לך יותר קל לראות את הצד שלו

שללחוץ עליו, זה הדבר שהכי ירחיק אותך מהרצון שלו.

ככל שלא תפתחי את הדברים כל יומיים, רק פעם בחצי שנה נגיד, ככה בעלך לא ירגיש לחץ.

התחברתי לתגובה של

@אמא יקרה לי*

ככל שהילדה תגדל ותהיה עצמאית, ככה הוא יראה שהקושי הגדול עם ילדים זה בשנתיים-שלוש הראשונות. אח''כ באמת מניסיוני זה הרבה יותר קל. ברור שעדיין קשה, אבל קשה מסוג אחר.

להיות הורה+בן זוג+סטודנט+עובד

זה סופר קשה!!!!

החיים בטרפת, כל הזמן עומס ומטלות בכל התחומים שנופלות עלייך כל יום.

צריך לג'נגל בין בית לעבודה ללימודים. כשבכל מקום רוצים שתהיי/ה ה100% שלך. וזה לא פשוט..

אז קודם כל מציעה להעריך אותו מאד מאד מאד.

דבר שני,

בוודאות- החיים אחרי התואר זה לא כמו החיים לפני. יש הרבה פחות לחץ ועומס, אין בכלל מטלות ומבחנים. הרבה פחות ג'ינגול, ובכללי תאמיני לי זה הקלה ממש גדולה על החיים.

יכול להיות שברגע שתהיה הקלה ורווחה, יקח נגיד חצי שנה ואז הוא כן ירצה, כן ירגיש בחוסר, ברצון..

לכן אל תמהרי להגיד שזה אבוד.. פשוט לחכות. 

אני ממליצה לך לא לבדוק כמה ילדים יש למישהו אחר, ולהמנע מהשוואות ורצון להיות כמו כולם, זה רק מבאס ונותן תחושה לא נעימה

לגבי בעלך, נשמע שהוא מודע מאד לגבי גודל האחריות בגידול ילד נוסף והוא רוצה ובצדק לעשות את זה בשיקול דעת,

הקטנה שלך רק בת שנה, תנסי לברר עם עצמך למה בוער לך כל כך להביא כרגע עוד ילד, האם בגלל הסביבה?, נורמה חברתית?, את עוד צעירה, שנות פוריות רבות לפנייך....

ששנות פוריות רבות לפניך...

כי אם את רוצה 6+ ילדים (כמובן שהכל בעזרת השם) ורוצה גם רווחים אז את צודקת בגישה שלך.

מה שכן, אני מסכימה שללחוץ עליו לא יעזור לך כנראה.

צריך הרבה תקשורת טובה בנועם וגם למצוא איך כן להגיע לעמק השווה ולמצוא איפה לפרוק את הקשיים.

חיבוק גדול!

מאנונימי כי גיסתי פה ובדיוק דיברנו על זה

כתבת שאם היא רוצה רווחים + הרבה ילדים אז בקשתה לגיטימית.

אבל הרי הקטנה רק בת שנה. מה שבפועל הוא אומר לה שזה שצריך הפסקה. רווח.

אז הגיןני שתיתן לו להתרווח.

זה המשמעות של רווח.

(והערה צדדית - אם זה מה ש*אומר*, אז הגיוני שמה שמרגיש בלב זה עוד יותר מחנק)

עד כמה שידוע לי, אז ממש ממש לא! וגם אסור הלכתית בגלל שזה קבוע.

גם אני רציתי פעם 6 ילדים ובפועל היום כשאני מבינה מה זה דורש, אז ברור שלא 6. ויכולה להסתפק בשניים שיש לי ב"ה.

סה"כ אתם צעירים ולא יזיק לחכות קצת שהרצון יתעורר או שיהיה מוכן בשבילך. סה"כ לגבר זה פחות בעייתי כי הוא גם ככה לא חווה את זה כמו אישה.

גם בעלי לא רוצה עוד ילדים אבל מוכן בשבילי.

ולדעתי כן כדאי לחכות ולהשקיע בינתיים בזוגיות, ומבינה את הרצון שלך אבל זה גם ההורמונים שגורמים לנו לרצות את זה. ולהגיע לזה ממקום ששניכם שמחים בו ורוצים את זה. 

יש הבדל בין ילד אחד לשני ילדים, עם ילד אחד את איכשהו יכולה לשמר את החופש שלך, שני ילדים ועוד צמודים זה שינוי נוסף ועוד מעמסה פיסית, כלכלית, זוגית. 

ובעיניי עדין לא הגעת לגילאים הקשים באמת. לדעתי הגילאים הקשים הם שנתיים-שלוש, ב-4 רק מתחילים להרגיש הקלה- לפחות ככה זה אצלי בהרגשה ולי יש תאומים. ילד אחד בשבילי זה משחק ילדים.

אני גם התחלתי להרגיש את הרצון לעוד אחרי כשנה וחצי או משהו כזה, אבל היה לי הריון קשה וכל הזמן חשבתי שאיך אוכל להשקיע בילדים שלי, להרים אותם ולטפל בהם כשאני בהריון מתקדם.
 

יש ביניכם פער וכמו בכל פער בזוגיות הוא צריך להיות מדובר ומטופל. מצטרפת למי שהציעה שיהיה לך מקום לפרוק את התסכול ולא עליו ולי שהציעו להתפלל.

השונה הוא שלא בטוח שבעלך ישנה בסוף את דעתו. יכול להיות שהוא אכן רוצה לדחות בגלל הלחץ שהוא נמצא בו כרגע ויכול להיות שהלחץ הוא רק תירוץ והפער הזה ישאר, גם האופציה הזאת צריכה להילקח בחשבון. 

עצמי בגלל שהוא לא רוצה, והפחד הזה שבכלל לא ירצה אי פעם. זה לא שאלה של רווח של שנה וחצי או שלוש שנים, זה שאולי בכלל לא יהיו לי ילדים.

הלב שלי שורף כי באמת שאני כל כך רוצה עוד ילדים. אתן לא מרגישות את זה?

הרצון הזה להרחיב את המשפחה, לתת לעוד ילד את מה שיש לי לתת, להרגיש את הלב מתרחב מאהבה, ליצור חיים, בית שמח ושיש בו רעש ובלאגן וליכלוך, וגם יחסי אחים טובים וריבים וצחוקים וכעס והשלמות. מבחינתי זה לקבור את החלום שלי. פשוט ככה. מי מבטיח לי שעוד שנה שנתיים שלוש ארבע חמש הוא ירצה? מי מבטיח??? הוא אומר שאין בו את הרצון הזה!!! בכלל!!!! ואצלי הרצון שורף. כבר יותר מחצי שנה שאני רוצה, ומיום ליום התחושה של המחנק היא קשה יותר ויותר. ויש מקום בבית, ויש מקום בלב, ויש יכולת כלכלית, והזוגיות טובה. אבל לא, אסור לדבר על זה כי זה טריגרי ורק ירחיק אותו. ועבורי זה לא טריגרי? לי זה לא קשה?

אני רוצה שנגיע לעמק השווה. כמו שלהביא ילדים כנגד רצונו זה לא פתרון, גם למנוע כנגד רצוני זה לא פתרון.

יש פה שניים, שבונים ביחד בית, שבנו גשרים בכ"כ הרבה תחומים אחרים בחיים. עברנו עולם ומלואו פעמיים בשלוש השנים שלנו יחד. ומה הלאה? זה נושא שאין בו גשר?

לפעמים אני מדמיינת תנועות, נשבעת. אני פשוט כל כך רוצה, ואין לי את הלגיטימציה להגשים את החלום שלי. גם לא לרצות בקול. כלום. זה קשה כל כך.

ורוב התגובות כאן זה "תדחיקי עד שהרצון שלו יתעורר"

וכל תגובה לגיטימית, תודה שקראתן הגבתן והשקעתן בי.

אבל באמת אין פתרון? להתחיל לעכל שיש מצב שנשאר משפחה של זוג + 1? אני אוהבת אותו, אני לא רוצה להצטרך לבחור בינו לבין הרצון לילדים. אבל באמת שאני רוצה רוצה רוצה רוצה מעומק הרחם משתוקקת.

איך מגיעים פה לפשרה? האם יש פשרה בכלל בנושא כזה חוץ מאשר שצד אחד יוותר וזהו?

כשאמרתי לו על הפסקה של 5 שנים, חרב עליו עולמו, התכנון שלו היה 7-8 ילדים. זה גרם למשבר גדול, אבל הוא הבין שהוא צריך לבחור בין הרצון שלו לביני, הוא בחר בי.

עם השנים הדעה והרצון שלו השתנו והוא כבר לא רצה משפחה גדולה.

כשיש פער גדול בנושא ילודה, מישהו צריך לוותר ויתור גדול ולפעמים הפער מצטמצם.

הגבר חווה קשיים מהריון ולידה ונושא בעול גידול הילדים (גם אלו שפחות נמצאים בבית צריכים לדאוג לפרנסה)

אצלנו בעלי נושא ברוב העול של גידול הילדים וזה לא היה אישו בהחלטה.

הוא יותר נראה לעין אולי

קושי של גבר מגיע ממקום פנימי יותר

וגם לגבר יש לגיטימציה לא לרצות

כתבו לך הרבה דברים נכונים וטובים

אבל קודם כל את צריכה חיבוק

והכלה והבנה לרגשות שלך

בסיטואציה הזאת זה את והוא

אז נשאר רק לך לתת לעצמך

פשוט תני לך את זה

את ההבנה שהרצון שלך לגיטימי

והכמיהה שלך שורפת (רק אישה לאישה תבין את זה, את הכמיהה המטורפת הזאת לעוד הריון, עוד דבר מופלא כזה כמו להביא ילד לעולם)

את הבהלה והתחושה שלך מול הרצון שלו, שלא היה ידוע לך קודם. והמחשבה אולי הייתי עושה דברים אחרת.

תני לכל הרגשות האלה מקום

מותר לך

מגיע לך

את צודקת!!

(אח"כ בלי קשר, קחי גם את הטיפים היפים שנתנו לך פה. לא להעלות את הנושא תקופה, לא ללחוץ. הכל נכון. אבל זה השלב הבא ותעשי אותו הכי נכון והכי מדוייק, רק כשאת תהיי במקום טוב עם עצמך)

שולחת עוד חיבוק

אז הוא יסכים כן להתפשר

בכל מקרה אמרתי כבר את מה שבאתי להגיד

ומתוך החששות והפחדים שלה. שברור שזה לגיטימי אבל זה עדין רק מתוך ההסתכלות שלה בנקודת זמן זו.

החיים האמיתיים הם לא שחור או לבן.

להיות שאכן יגיעו להסכמה עם הזמן, אבל יכול להיות שלא.

בנושא ילודה יכולים להיות פערים גדולים שאינם משתנים לאורך הרבה שנים ואז זה כן שחור ולבן, הגבר רוצה x והאישה רוצה y והפער נשאר ענק.

לפעמים מישהו מוותר, לפעמים מישהו משנה את דעתו

ולפעמים זה גורם לבעיות זוגיות מתמשכות.

שלא יצליחו לגשר על הפערים.

אבל במקרה הספציפי המתואר,

עם תינוקת אחת בכורה בת שנה וסטודנט שגם עובד, נשמע שמדובר בעומס זמני שישתחרר בהמשך.

וודאות אין, סיכויים טובים יש.

לכן לדעתי לא כדאי לבחון את הפער כפי שהוא היום, אלא לתת לזמן לעשות את שלו ואחרי שהילדה תגדל והלימודים יגמרו ותהיה עבודה טובה ויציבה,

אז יהיה אפשר לבדוק באמת איפה הוא בהקשר של המשך ילודה.

כרגע יש המון הסחות אז קשה לדעת מה באמת הפער שלא תלוי בגורמים חיצוניים זמניים.

יש בזה סיכון מהצד שלה שהיא תחכה עכשיו שנה או שנתיים או שלוש כדי לגלות שהוא נשאר באותו מקום בדיוק וכלום לא השתנה והיא בזבזה סתם תקופה מהחיים שלה שהיא יכלה להתקדם ולחשוב מה הלאה.

אולי בגלל שאני מכירה מקרוב את ההסתכלות הזו, אולי בגלל שהיא נראת לי לא רק לגיטימית אלא אני גם מסכימה איתה, אני מבינה שיש סיכוי (50:50) שזה לא דעה זמנית שלו.

רוב הכותבות פה לא חוו את התחושה הזו של אי רצון מוחלט שקודם לכל דבר, לכן התשובות בהתאם. אבל הוא קיים וכשהוא קיים הוא חזק לפחות כמו רצון וכמיהה לילדים.

אם הוא חש היום את הרצון הזה, כמעט אין סיכוי שהוא ירצה משפחה כמו שהיא רוצה. פשרה כואבת בוודאות צריך פה, השאלה היא מה הגודל של הפשרה ומי יעשה אותה.

בהחלט יש מקום גם לראות הסתכלות כזאת.

אני מכירה את התחושה שלא רוצים עוד, בכלל, אף פעם, אבל אני מכירה שלרוב עם הזמן הדברים משתנים.

בירור פנימי שנה אחרי שהתהפכו לך החיים ואתה בתוך הרבה עומס, זה הכי הגיוני שיש, לא חושבת שיש פה משהו קיצוני שבגלל הנקודה הזאת זה מקרה שונה.

פשרה כואבת כנראה שתהיה פה בכל מקרה, אני התייחסתי האם הפער מבחינתו זה ילד אחד לכל החיים או שיש סיכוי שירצה לפחות עוד אחד. האם ישתנה לשניים או שלושה או ארבעה אני לא יודעת וגם לא מה ההפרשים. אולי עכשיו הוא ירצה הפרש גדול, אולי בהמשך לא יודעת,

אבל לא הייתי נותנת סיכוי של 50:50

לאפשרות שיחזיק בדעתו להישאר עם ילד אחד.

כמו שלא הייתי נותנת סיכוי של 50% שהוא ירצה משפחה גדולה.

ברגע ששניה ירגעו הדברים יתבהרו יותר גם אצלה וגם אצלו

אם היא מחליטה להישאר איתו למרות הכל, היא לא מבזבזת זמן. היא נמצאת בזוגיות טובה ואוהבת ונותנת לבת שלה משפחה חמה ותומכת.

קודם כל שזה לא הזמן להיפרד, ואם תחליט להיפרד בגלל זה, גירושים יכולים לקחת זמן ובטח ובטח כשמעורבים ילדים. זה מערער את העולם של הילדה כך או כך.

פרידה מאדם אהוב זה לא דבר קל- כי כן יש אהבה

לצאת ולחפש זוגיות חדשה כגרושה עם ילדה, זה לא דבר קל.

חלוקת רכוש, והתמודדות כלכלית מאתגרת כאם חד הורית או כגבר גרוש עם מזונות.

באמת שלדעתי הדבר הנכון יהיה להגדיר זמן מסוים למשל עד סיום התואר של הבעל, שבו לא מדברים על זה ומונעים.

ואז לדבר בנחת. וסה"כ אם הוא אוהב את הילדה והוא אבא טוב גם אם זה פחות מדבר אליו, אני לא רואה איך הוא ימנע זאת מהאישה שהוא אוהב.

בעל טוב שם את האישה לפני הכל, כולל לפני הילדים. והוא דואג גם לאושר שלה. ואם גם ככה רוב העול עליה מבחינת הגידול בפועל והוא נותן את הגב הכלכלי. אין לו שום סיבה להתנגד. איך שאני רואה את זה, הם מתווכחים על זה לא מעט. וכל אחד מתבצר בעמדותיו ונהיה קיצוני יותר.

מסכימה איתך מאוד

לא חושבת שבהכרח את זו שצריכה להתפשר ולחכות לו

אלא שצריך למצוא את העמק השווה כמו שאת אומרת

שולחת לך חיבוק ומלא כוחות

לא פשוט

♥️♥️♥️

אבל אם לא תרפיה, תישארי גרושה עם ילדה אחת או נשואה עם אבא שמתכחש להורות שלו.

זה עדיף?

הרצון שלו גובר על הרצון שלך, פשוט מאוד כי אם מחליטים להביא ילד בניגוד לרצון של אחד ההורים, יש פה גורם שלישי שיסבול מהסיטואציה שזה התינוק שיוולד, וגם גורם רביעי שזאת הילדה שלך שאת רוצה הכי טוב בשבילה. בשבילה את רוצה להביא אחים, לא להחריב את הבית.

לכן זה לא רק הרצון שלך מול הרצון שלו.

בפרקטיקה אומרים לך שאם תקבלי את הניסיון הזה ולא תלחמי בו ראש בראש, סיכויי ההצלחה שהוא יפתח גבוהים הרבה יותר.

מפה זאת בחירה שלך איך להתנהל. האם לפעול על מנת לשחרר את הלחץ (עדיף טיפול אישי ולא זוגי) או לפעול מתוך לחץ לשנות את ההחלטה שלו.

את מספרת על חלום ושברו, וזה כואב. בחלום שלך את ובעלך מקימים משפחה גדולה ואהובה, עם הפרשים צפופים בה כל הילדים רצויים ואתם שמחים בקיומם ואתם עפים על החיים. החלום הזה מתנפץ. לא יקרה.

לא יקרה ילדים צפופים וגם שבעלך יהיה מבסוט מהמצב ויוכל להעניק להם את מה שאת רוצה שהוא יעניק להם.

זה לא שונה ממניעה רפואית. זוהי מניעה נפשית מתוך רצון לשמור על שלמות המשפחה הקיימת וטובת הילדים. זה נפוץ הרבה יותר ממה שאת חושבת.

שימי לב שגם להחזיק את החלום וגם לשחרר אותו גובה מחירים. השאלה איזה מהם גבוה יותר ומי ישלם את המחיר.

בעלך יכל להגיד: אל תדברי איתי על זה בשנה הקרובה, במקום זה הוא אמר לך לא רוצה בכלל.

למה דחוף לו להצהיר מה יהיה בעוד שנה, חמש שנים, עשר שנים?

כי הוא לחוץ. הוא לא מסוגל להכיל את הציפייה שלך. הוא מתפרק מזה.

את מתארת זוגיות טובה ושעברתם דברים ביחד. אני בטוחה שאם תכבדי ותכילי את המקום שלו, גם הוא יהיה מסוגל להכיל ולהיפתח לרצון שלך. גם אם לא לממש, לפחות יוכל לראות ולנחם עם הסבל שלך.

אחרת כל הזמן הדבר הזה יעמוד ביניכם.

אולי אם תצליחי להכיל את חוסר הרצון שלו תקופה מסויימת הוא ירגיש מספיק בטוח לשתף אותך בקושי האמיתי שלו. אם זה יקרה, זה כבר התקדמות משמעותית בנושא.

ועוד דבר, גיל 25 זה גיל של לטרוף את החיים. להספיק הכל מהכל. לא לנוח שניה.

לימודים, עבודה, ילדים, זוגיות, חברות, פרוייקטים, להפיק אירועים, טיולים ועוד ועוד.

זה גיל עם המון אנרגיות.

הצד השני של זה, זה שכל יום שעובר בלי לממש משהו נראה כמו אסון. החיים קצרים מדי כדי להשהות דברים.

עוד עשר שנים בהסתכלות לאחור, שנה תיראה לך כמו תקופה מאוד קצרה. לא תביני מה היה בוער לך. בכל הקשר. אז כבר עכשיו כדאי לקחת נשימה ולהבין שהזמן בסוף חולף. לימודים נגמרים, עבודות מתחלפות, ילדים נולדים, עוברים איזורי מגורים. אתגרים הולכים ובאים ואיתם גם הצלחות ושמחות. בראייה לאחור הכל מתגמד ומבינים שחבל להוציא כ"כ הרבה אנרגיות על מה שככל הנראה יסתדר עם הזמן. לומדים להרפות ולתת למסלול החיים לעשות את שלו בלי לדחוק את עצמך או אחרים לקצב שבו את חיה את החיים.

הכי חשוב זה רק בריאות!

שיהיו החלטות טובות.

לפעמים הצורך הזה לומר לא יהיו עוד ילדים בכלל, נובע ממקום שבו יש פער בין איך שהוא תופס אותו בתור הורה, לבין מה שהוא מצפה שיקרה.

כלומר אולי את מהצד רואה בו אבא משקיע, אבל זה לא אומר שההשקעה שלו טבעית. יכול להיות שיש שם פער מסויים שאפשר לעבוד לצמצם אותו.

ממה הוא נהנה מההורות? ממה הוא סובל? האם הוא מרגיש שהוא כל הזמן במירוץ כדי להדביק את הציון של אבא טוב?

צריך לבדוק את זה.

אם קיים פער, זאת נקודה לעבוד עליה בלי קשר לילדים נוספים.

לבחון איך אפשר לחוות הורות בנחת ושמחה ותודעת הצלחה, ולא רק שורדים את היומיום עם ייסורי מצפון.

מהצד השני, צריך לבדוק אם יש מחירים שהוא משלם על ההורות. האם הוא מוותר על עצמו? על דברים שהיו לו לפני כן או האם יש דברים שתכנן לעשות כי עכשיו הוא אבא?

זה הגיוני שיש דברים שמשתנים, אבל יש דברים שבתכנון נכון אפשר לא לוותר עליהם למרות שאתה אבא.

יכול להיות שזה גם ידרוש ממך מחיר מסויים. אבל אולי זה שווה לך.

האם הוא יוצא לחברים? בילויים? ספורט? לימוד תורה? תבדקי אם יש תחומים שהחיים השתנו מאז הלידה אבל עכשיו או בעוד כמה זמן יהיה ניתן להחזיר אפילו חלקית.

מאמי! את כותבת רגשות כל כך מובנים ולגיטימיים!

אני מרגישה אותך, ממש! את הרצון הבוער הזה לעוד ילדים, לחוות עוד הריון ולידה ותינוק. והכאב שאת לא יודעת מתי אם בכלל זה יקרה, נורא מעצים את הכאב. ❤️

זה ממש סוג של אובדן שאת חווה, אובדן של חלום, אובדן של מימוש עצמי... ריקנות כזאת. זה רגשות מאוד טבעיים וכואבים, ואמיתיים.

אני לא יודעת מה לייעץ לך, אין לי מושג מה הייתי עושה במקומך, יכול להיות שהייתי עושה טעויות.

אצלינו גם בעלי רצה הריון אבל אני רציתי יותר, ולא הסתרתי את זה, גם לא יכולתי להסתיר אילו רציתי. כל נים ונים בגוף שלי זעק את זה. הנפש שלי צעקה את הרצון הזה שלא מתממש.

אני לא חושבת שהייתי מדחיקה אם הייתי במקומך, הייתי משקפת לו את הכאב שלך והחוסר שלך, כי את זקוקה לחיבוק, להבנה ולהכלה.

במקביל הייתי מנסה להבין ולהכיל את הכאב שלו.

אם הסיטואציה הזאת הייתה קוראת לנו היא כנראה הייתה מובילה לדייט פתוח, עם המון דמעות וגם הרבה הקשבה. זה מה שאני יכולה להציע מנקודת המבט המצומצמת שלי ❤️

לדעתי כן כדאי לחכות שהוא יהיה פחות עמוס.

ואז גם אם הוא מסתפק בילדה אחת, רוב הסיכויים שיהיה מוכן להביא עוד ילדים בשבילך. וזה לא שהוא לא יאהב אותם כי הוא לא רוצה, הוא כן יאהב ויהיה אבא טוב.

אל תוותרי על הרצון שלך לעוד ילדים, אבל כן תנסי להבין את המורכבות. אז אולי לא יהיו לכם 6 ילדים, אבל כן יהיו עוד בע"ה ונחת ושמחה ומשפחה מאושרת.

ולעשות הפסקה גדולה יותר אח"כ?

ותסבירי שבישראל לא נהוג להביא ילד אחד. שניים זה מינימום, ולגדול לבד זה באמת לא הכי כיף. אז לפחות שיהיה חבר לילד שלך..

מה הלאה, ה' גדול. זה באמת נסיון לא פשוט. מסכימה איתך. בכלל לא.

אבל במקומך, כרגע, זה מה שהייתי מנסה.. 

למה לחץ חברתי צריך להיות סיבה שלה או שלו?

טעות רצינית.. חבל.

יכול להרגיע את הכאב של הפותחת

ולהרגיע את הפחד שלו, הוא לא נשמע אדם שנהנה מהורות. 

אני מבינה מאוד את הכאב של הפותחת, אבל בניגוד לרוב הנושאים בזוגיות, שבהם בעיניי יש מקום לוויתורים והסכמות, ילד צריך לבוא רק ברצון של שני ההורים. זה לא אומר שאי אפשר לדבר, ולפעמים שיח יכול להוביל לרצון. אבל זו טעות ממש גדולה להכניס כאן איזושהי טרמינולוגיה של משא ומתן, של וויתורים, של אשמה או כל מיני רעיונות אחרים שהועלו כאן. התוצר של זה זה ילד, זה לא "סתם" חוסר הסכמה. גם להורים וגם לילד מגיע שהוא יגיע באהבה וברצון

גם את הילדה הזו התקשה לקבל והסתגל.

סביר שאם ידע שהמאמץ הנדרש הוא של משפחה מרובת ילדים הלחץ יפחת

החיים מלאים צבעים

לא הכל שחור לבו

מבינה את ההרגשה הזאת ממש למרות שב"ה אני ובעלי די באותו ראש במקום הזה.

ואני דווקא כן חושבת שאת צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שדעתו לא תשתנה בהמשך.. ודווקא מההכרה בזה להתחיל איזשהו בירור זוגי ואולי טיפול או ייעוץ זוגי כדי להבין איך מצד שניכם אפשר להמשיך מכאן.

וחיבוק. נשמע ממש קשה

ברור שאתם לא באותו מקום

ומצד שני, הכל עדיין טרי ועמוס..

הילדה שלכם קטנטונת

אתם עמוסים בהרבה דברים

והריון ולידה זה טלטלה

איך עבר עליכם כזוג ההריון הראשון?

זה נראה לי גם חשוב

אצלנו גם היה פער. בעלי רצה יותר ילדים ממני

הוא הבין עם הזמן את הקושי שעומד מאחורי זה והוא הצליח להבין ולראות אותי. והיום הוא מסכים איתי שלמרות הרצון, יש לזה מחיר .

אעפ שנראה שהמחיר הגבוה יותר הוא של האישה, לא תמיד זה ככה.

ילדים דורשים. גם מהאבות כאבות, וגם מצידם כגברים.

עם הכמיהה שלך אין איך להתווכח

אבל לגבי הסביבה - תנקי רעשי רקע. זה יקל עלייך להבין אותו, כי כשרק את והוא בתמונה, בלי מה שחושבים, התמונה נראית אחרת

יכול להיות שהזמן יעבור והעומס יירד, וזה ייראה לו אחרת. לרוב זה כך.

ויכול להיות שתצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם

הרבה פעמים אני אומרת שמפתח ילודה ביד השם, זה לא רק פריון תקין וגוף שמסוגל לסחוב. זה גם הנפש שרוצה או לא רוצה. (במחילה מהמצפות. זה לא בא להקטין את הקושי, אבל כאחת שחוה את הרצון לרצות לפעמים, זו נק המבט שלי בנושא)

מקווה שתצליחי בינתיים להנות ממה שיש לכם. ושבעז"ה תזכו בהמשך לעוד נשמות מתוקות וטהורות

❤️❤️ 

"תצטרכי לעשות בחירה מודעת לטובת הזוגיות שלכם"

אישית אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בזוגיות על פני ילדים במצב כזה

ובודאי שהפותחת לא חייבת לבחור בכך

בחירה מודעת כן. אך שתי הבחירות לגיטימיות

זה את בחרת להבין את זה ככה

אבל בהחלט צריכה להיות בחירה מודעת

מודעת פירושה גם, שלא בטוח שפרק ב יגיע מהר למשל. וזה משהו שצריך לחשוב עלעו ולבחור בו

בהינתן והיא חושבת שללא ילדים נוספים, הזוגיות הזו לא יכולה להתקדם

אם כי לדעתי לפחות, זו לא סיבה לחשטב על זה כרגע. עם הנתונים שלהם

ולדעתי זה לא ילך כך, שאת תידרשי לכבות את התשוקה הזו וגם תמשיכי לאהוב אותו. מתישהו, האהבה הגדולה תתחלף בשנאה בגלל הצער שהוא גורם לך. אז מציעה שתלכי ליעוץ. ולעצמך את יכולה להבטיח, שיהיו עוד ילדים. הוא יבין שאי אפשר למנוע ממך את האושר הזה כי את זה מכבה את האהבה שלך אליו. בינתיים. תני לו זמן, חצי שנה, ואל תתייאשי ממנו. הרבה גברים מקנאים בתינוק/ת שלהם כי הוא גוזל מהם את בת הזוג, וקשה להם לראות את האושר הגדול שהאמהות הביאה - אושר שלא הם הסיבה לו.

את רשאית לדבר את הרגשות שלך כרצונך. ככה אני חושבת. לא לדבר אותם עלול ליצור חיץ והתרחקות. וחיבוק על הקושי הכואב הזה. יעבור. גם הסביבה תתחיל ללחוץ עליו.

לי נראה שהכל מקנאה. לא זכה לאהבת אם כמו שהוא רואה עכשיו מול העיניים.

הכי חשוב שתוציאי מהשיח את ההשוואה לסביבה שלך.

מה זה רלוונטי מה הרווחים המקובלים סביבך?

זה החלטות שצריכות להתקבל בדלתיים סגורות ובלי השפעות חיצוניות...

אם הוא סה''כ רוצה רווחים גדולים יותר אז אולי ללכת על זה. תכלס, אתם רגע אחרי לידה וגם תואר וגם עבודה...ושני צמודים זה נורא קשה...

אבל אם ממש ממש בטוח שהוא לא רוצה וגם עוד שנתיים לא ירצה אז או שאת משלימה או שאת מתגרשת. גם לגבי מניעה, זה גוף שלך. ובריאות פיזית ונפשית שלך אמורה להיות בעדיפות ראשונה.

לא ברור לי מה טיפול יכול להועיל פה. זה טבעי לא לרצות ילדים מכל מיני סיבות וזה גם טבעי לרצות אותם. כמו שאת לא אמורה לוותר על ילודה כך בן אדם שלא מסוגל לעוד ילד, לא מסוגל וזהו...

והוא, במחילה מהנשים הצעירות כאן, עדיין צעיר על שלל המשמעויות. אז ברור שטיפול יכןל לסייע לעבד רגשות שלא ברורים גם לו. הוא בעצמו לא בטוח באמירות שלו ראי מה כתבה בהודעה הפותחת ביחס לדעתו על אמצעי המניעה.

(הוא צעיר ועמוס בלימודים ובעבודה. ורואה חברים מבלים לצד החברים שהפכו הורים. ועושה חשבון די הגיוני... במקומו הייתי נלחצת גם כן ודוחה באיזה חמש שנים. רק שיש סיכוי לא רע שמנקודת מבטו הצעירה "חמש שנים" זה נצח, וזה בערך כמו לומר "אף פעם". ועל השאלה מהי באמת נקודת מבטו ומה הרגשתו - הוא עונה לעצמו, ושניהם עונים לעצמם, בטיפול.)

קבענו לשוחח ברצינות וללבן את זה שבוע הבא, אחרי תקופת מבחנים כשנצא לנופש. הבנו שעצם זה שנהיה "טאבו" בבית, גורם לשנינו ללכת על קוצים, אנחנו זוג כל כך תקשורתי שעצם זה שאסור לדבר על משהו, כבר גרם למתח עם ובלי קשר לעוצמת הפער בנושא כל כך רגיש וטעון.

החלטנו שניתן לזה לפחות חצי שנה של שהייה בזה, עם שיחות בנושא מדיי פעם בזמנים קבועים שמוסכמים על שנינו, מבלי שיהפוך לטאבו וגם מבלי שיהפוך לשיחת היום ברמה שנהיה מוצפים תמידית.

אחרי חצי שנה, נראה מה הלאה. כרגע בעלי העלה שאולי חוסר הרצון יושב על הצורה שבה הוא גדל ובה הוא תופס אבהות והורות, או לחילופין שאני יותר עם הילדה ולכן אני מנווטת את הבית יחסית, כי הוא יותר בחוץ... אמנם אני עובדת יותר שעות, אבל הוא גם לומד ולא נמצא פה הרבה ולכן הוא מרגיש שאני מנהיגה גישה הורית רכה מדיי עבורו, והוא יותר מאמין בגבולות והוא פשוט מרוב עומס לא מספיק לברר את המקום שלו כאבא. וכרגע אין לו רצון, וזה לא שיש רצון לרצות, או שהוא רוצה אבל טכנית כרגע לא מתאים. אלא פשוט לא רוצה וזהו. אבל זה לא אומר מה יהיה עוד שנה או עשר שנים, פשוט כיום הוא לא מצליח לדמיין סיטואציה שירצה, כי זה רחוק ממנו שנות אור. הוא לא שם ולא קרוב ללהיות שם והוא פשוט לא רוצה וזהו זה. הוא לא מטיל וטו, פשוט מרגיש שמהמקום שלו היום, זה חסר סיכוי שיהיה רצון כזה.

זה קשה כל כך לנהל שיחה בנושא כזה מהותי כשאצלו אין רצון נקודה סוף פסוק אל תדברי איתי על ההמשך כי מאיפה לי מה יהיה אבל כרגע פשוט לא ולא ולא ולא וזה לא קשור לשום נסיבות טכניות ולא מחכה לכלום פשוט לא רוצה ותקבלי את זה. כשאני כל כך רוצה עד ששורף לי מרוב רצון. מרגיש לי שקשה לנו מאוד להבין זה את זו. וזה הרבה מהקושי. וגם הפער שמכאיב לשנינו.

מבולבלת.

רוצה שנפתח את זה, אבל לא יודעת איך. מרגיש לי שכל אחד משפריץ את הכאב שלו ולשני לא נשאר מקום.

במיוחד עצם זה שאומר שלא יןדע מה יהיה עןד איקס שנים

חיבןק לבינתיים

הבלבול מובן וטבעי

הייתי נהנית בינתיים מהשקט היחסי עם הקטנה ה זמן איכות עבורה שלא יחזור

הוא לא רוצה וזהו. החלטת לתת לזה חצי שנה שחררי.

את רוצה לפרוק ולשחרר את הכאב? זה משהו אחר. אבל לא שיחות של איך אתה לא רוצה או האם יש בך רצון לרצות. או מה יהיה איתנו או אחזה הורים אנחנו שלא נביא אח/ אחות לבת שלנו.

זה שיחות שלא מובילות לשום מקום.

כרגע הוא בבירור עם עצמו. ברור שהוא לא יכול להצביע על משהו ספציפי ולהגיד: זה תוקע אותי.

אבל עם הזמן דברים מתבהרים.

ככל שהוא ירגיש שהוא מאכזב אותך ככה הוא ישתבלל יותר. שחררי את זה ממנו. חצי שנה זה כלום. ממש כלום. לא שווה ליצור משקעים בגלל זה.

ולגבייך- גם אל תזניחי. בדיוק כמו שאם מישהי שאסור לה להיכנס להריון מבחינה רפואית צריכה לצלוח את החצי שנה הזאת בלי להתפרק נפשית מהכמיהה, ככה גם את צריכה לדעת לשחרר ולהתמקד בדברים אחרים ולנתב את התפילות והעשיה למען שלמות בבית.

קשה לראות את השני.

אפשר למצוא דרך להתמודד עם הכאב, אח״כ אפשר לנסות להבין את הרצון והתחושות של הצד השני.
 

רק אחרי שיודעים להתמודד עם הכאב ומקבלים את הצד השני, אפשר לדבר על פתרונות אפשריים.

גם אם לא מוצאים פתרונות, אבל מצליחים לנהל תקשורת טובה על הנושא, זה חצי הדרך לפתרון.

יכול להיות שלהוריו לא הייתה פניות רגשית אליו

יכול להיות שהוא בכלל דתל"ש ומברר עם עצמו מה הוא רוצה מהחיים של עצמו

יכול להיות הרבה דברים.

אבל הדרישה, שתאהבי אותו כמו ילד, שהוא עצמו יהיה מספיק לך ולא תרצי שום דבר חוץ ממנו, היא דרישה שתפרק לו את הבית. ולכן, בעוד חצי שנה, אתם תלכו לטיפול, ושם יבהירו לו מה ההשלכות של כל דבר. ואם הוא יתעקש, את תצטרכי לקבל החלטה. בזמן הזה את לא מסוגלת לקבל החלטה מפני שחסרים לך נתונים כמו מה יהיה בעוד חצי שנה, ואת עסוקה בכאב המיידי של הפצצה שהוא הטיל, אבל רוב הסיכויים, שגם אם הוא לא ממש רוצה, הוא יסכים. יש הרבה מאד גברים שהיו שמחים לזוגיות בלבד בלי הורות - אבל הנשים שלהם לא מאפשרות את זה. זה לא מתאים למשפחה ברוכת ילדים, אבל משפחה קטנה של 2 או 3 ילדים, הרבה פעמים היא על רקע קשיים רגשיים של הגברים ולא כי האשה החליטה שהיא רוצה מעט ילדים.

הוא לא מרוצה מההורות ומהגבולות אבל לא מספיק נוכח כדי להביע ולברר את רצונותיו אז עוצרים

לא נשמע שזה מקום נכון להיות בו

אבל מצד שני, הוא באמת עמוס

יש לכם וויכוחים ומחלוקות על החינוך של הילדה?

אם כם אז אומרת בזהירות -

יכול להיות שיש פה מתחת לפני השטח מאבק סמוי של שליטה

שאולי אפילו הוא לא שם לב אליו

כמה זמן נשאר לו עד סיום הלימודים?

האמת שלדעתי זה עניין לייעוץ זוגי. יכול להיות שאם הוא ירגיש שיש משמעות למה שחשוב לו בחינוך, גם אם הוא לא נוכח, זה ישחרר אצלו משהו. אולי הוא מרגיש שהוא מספיק תורם את שלו בחינוך, אז למה להתאמץ.

אבל זה בהנחה ובאמת הוא מבין ויודע מה הוא רוצה

1. נובה טי פעם אחת ופעמיים גיינפיקס

2. הנובה טי עשה כתמים כמה ימים לפני הוסת הגיינפיקס לא. חוץ מזה דימום רגיל עם שניהם

3. בהתחלה כן, וקיבלתי היתר גורף לבדוק מינימום בדיקות. הפסק יום ראשון ואחרון. כשראיתי שהכל בסדר אז כן בדקתי יותר

4. כן ולא.

כן כי זה מנע הריון

לא כי זה עשה לי בעיות גינקולוגיות אחרות ומסתבר שכנראה התקנים לא יושבים אצלי טוב..

1. ג'ניפיקס

2. התקנתי אחרי לידה, כשהווסת חזרה האריך- כיומיים שלושה הכתמות לפני ועוד יום עד להפסק.

3. הרבה הכתמות, הקלות בשבעה נקיים

4.סהכ כן במיוחד שהייתי ללא ווסת מס' חודשים, אבל ברגע שהגיעה היה מבאס בגלל הנ''ל 

1. נובה טי

2. הכביד במחזורים הראשונים אחרי ההתקנה, וקצת גרם להכתמות לפני הוסת בוסתות הראשונות. אחר כך היה די רגיל. ייתכן שהזמן להיטהר התארך ביום. לא בטוחה שזה קשור להתקן.

3. רק בהתחלה ואז באמת קיבלתי פסיקה מיוחדת אבל תוך פעמיים-שלוש זה הסתדר.

4. כן!

1. מונה ליזה

2, האריך את הווסת ביום בערך והכביד את הדימום

3. אין דימומים בין ווסתיים ב''ה

4. במניעה הכי טובה שניסיתי

אני מאוהבת במחזור החודשי. זה משפיע פלאים על החשק;)

זה לא הורג לי את הספונטניות - מה שקרה עם הדיאפרגמה.

בקיצור

מבחינתי זאת המניעה הנבחרת

וניסיתי- גלולות הנקה, דיאפרגמה, שקפים ונרות

1. מונה ליזה

2. לא

3. לא היו דימומים בין וסתיים.

4. מרוצה מאד. שגר ושכח.

1. נובה טי

2. בהתחלה כן, מחזורין ארוכים יותר( האריך לי מ3 ימים ל5 ימים) וגם דימום כבד יותר אבל אחרי 4 חודשי הסתגלות הגוף שלי חזר לעצמו

3.היו ממש מעט, בהתחלה בהסתגלות קיבלתי היתר לבדוק רק הפסק, יום ראשון ויון אחרון

4. ממליצה מאוד. הייתי עם ההתקן תקוםה ארוכה מאוד וזה באמת שגר ושכח. מניעה מעולה בלי כל הבאלגן לש ההורמונים

בהצלחה

נובה טי

כן

כן. עם ליווי הלכתי צמוד הצלחתי לא להיאסר רוב הזמן

כן,עד שנהייתה לי דלקת באגן ונאלצתי להוציא, לא החזיק הרבה לצערי, 7 חודשים

1. כנראה נובה טי, לא בטוחה

2. כן וכן. גם וסתות יותר כואבים יחסית

3. נראה לי שלא

4. הייתי מאוד מרוצה. מבחינתי היה הכי חשוב ללא הורמונים.

2. לא

3. מעט כתמים לפני

4. כן, עד שנכנסתי להריון עם ההתקן, חצי שנה אחרי שהתקנתי אותו! אז בדיעבד ממש לא מרוצה..

יצא לי לכתוב על זה כנה פעמים בשרשורים שונים

1. שמתי מירנה - דימומים לא פוסקים וכבדים כחודש ומשהו. ישמע יוזר אבל הרגשתי פיזית משהו זז לי בבטן .התייאשתי והוצאתי.

2. התקן נובה טי- גרם לי לדלקת חמורה באגן וברחם . לקחתי פעמיים טיפול משולב של אנטיביוטיקה בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני . כמובן שזה גרם לבלגן רציני בגוף ובקיבה וזה גרם לי להקאות ושלשולים.

הרופאה המצליצה שכדי להפטר מהדלקת,צריך להכנס להריון. וזה מה שעשיתי...

בסוף זה עשה פעולה הפוכה ההתקן הזה 🤣מודה על הילד הזה אבל תכלס הגיע בזמן שלא הייתי בנויה נפשית... בקיצור

לא מתאים לכל אחת ....לרגישות שבינינו.

3. כל הזמן אומרים לשים תחתונים כהים .. קצת קשה לי עם זה

מה,אם יש דם אז מתעלמים ממנו כאילו לא ראיתי ?

ההתקן הזה ממש דפק אותי כי יש לי עד היום כל מני מכאובים טרום ובים וסתיים שלא היו לפני.

לגבי הדלקת שזה עלול לגרום, זה כתוב במפורש כתופעת לוואי לא שכיחה בעלון . שימו לב.

בהצלחה 

גם אני נהייתי עם כל מיני כאבים והרגשות מוזרות במהלך החודש

אולי סוג של דלקת כרונית (כמובן לקחתי אנטיביוטיקה לטיפול אבל כנראה זה לא ממגר לגמרי)

לא יודעת

התייאשתי לבינתיים מהתקנים

אם תבינו את המשמעות

להכניס גוף זר לרחם

כדי שיגרום לסוג של "דלקת פעילה או לא פעילה"

וכך ימנע הריון. .. נשמע לי מזוכיזם

וזה באמת מתסכל

כי נשים דתיות אין להן ממש פתרון אחר ...

הלוואי שיהיה משהו כבר שמונע 100 אחוז בלי הורמונים וכשר הלכתית

שמתי מונה ליזה

הרגשתי כאבי בטן לעיתים קרובות

עשה דימומים והכתמות כל.הזמן

אחרי חודשיים התייאשתי והוצאתי

1. נובה טי

2. בהחלט

3. בהתחלה לא, בשלב מסוים כן. אבל אני לא יודעת אם זה קשור דווקא להתקן או לזריקות הרזיה שלקחתי במקביל. קיבלתי היתר לבדוק 3 פעמים, ראשון אמצע ושביעי.

4. היה ממש מעצבן לקבל כל חודש, וגם אז, הווסת היתה מאוד מאסיבית וארוכה. אבל אחרי 10 שנים של הריונות הנקות וגלולות סופסוף נהיה לי חשק נורמלי, מה שמשפיע עליי לטובה גם בהריון הנוכחי. אז בסוף זה שווה את זה. 

1. מונה ליזה

2. ממש בקטנה

3. כן, להפחית בדיקות

4. כן. חוץ מאשר בתקופות עם הרבה כתמים 

1. נובה טי

2. כן, אבל ככל שהחודשים עברו זה היה פחות משמעותי. בהתחלה היה איזור ה8 ולפעמים אפילו 9 ימים, ואחרי כמה חודשים (לא יותר מדי) היה סביב ה5-6 ימים

3. ב"ה לא היו

4. מאוד! המניעה שהכי אהבתי. הרגשתי שאני מחוברת לגוף שלי וזה נתן לי המון

1.נובה טי כבר פעם שלישית,אז יש נסיון יש מה להשוות בין הפעמים

2.פעמים קודמות האריך ביום יומיים,הפעם לא תמיד הרבה פעמים יכולה לעשות הפסק ביום הרבעי.

3.בקודמים היו המון התמים בין ווסתיים השתדלתי להתנהל איתם נכון,רוב הפעמים הכתם היה דווקא ביום האחרון של ה7 נקיים,וזה היה באסה ממש.

הפעם אין שום דבר ממש.

זה כן גורם לי לכאבי תופת לפני המחזור ותוך כדי.וגם בקןדמים זה גרם לי לכאבים

4.אף פעם לא הייתי מרוצה משום מניעה אבל זה היה הכי פחות גרוע.עם גלולות נכנסתי להריון,והתופעות לוואי של ההורמונים הוציאו אותי מדעתי.

דבר נוסף אף פעם לא חיפשתי דווקא מומחה הלכתי למי שהיה פנוי באותו זמן.כולם היו בסדר.

1.נובה טי

2.כן וכן

3.קיבלתי פסיקה לעשות את המינימום בדיקות וללבוש שחור בשבעת נקיים. אחרי החודש הראשון לרב לא היה כתמים וכו'

4. מצד אחד ההורמונים היו קשים לי ממש מצד שני פה בלי הורמונים זה האריך לי את המחזור ל7-8 ימים וגם קיצר ל27 ימים שזה היה קשוח לי

היה דימום כבד מאוד וממש כאב לי כל ווסת ( לא יודעת אם קשור כי הוצאתי בווסת וב"ה נכנסתי להריון מיד אחרי )

אני שוקלת לעשות התקן הורמונלי אבל לדעתי אם זה לא היה הולך כן הייתי חוזרת לזה

מקווה שעזרתי 

1. התקן מונה ליזה

2. האריך את הוסת, אבל דווקא היה פחות כבד

3. היו דימומים רק בחודשיים הראשונים, והתקנתי כשהייתי טהורה אחרי לידה אז לא הייתה בעיה עם 7 נקיים

4. הייתי מרוצה מזה שלא הכנסתי לי הורמונים

מונה ליזה, היה מעולה כל עוד לא קיבלתי מחזור בגלל ההנקה. מהרגע שקיבלתי היה סיוט.

האריך מאוד. הכביד מאוד וגרם לי להיות ממש חלשה למרות שההמוגלובין היה תקין.

היו כתמים לפני ואחרי מחזור. היו הקלות לשבעה נקיים אבל לא תמיד זה עזר... וגם ההקלות היו אחרי אכזבות רבות. טבילה שנדחתה בשבוע בגלל בדיקה לא טובה ביום השביעי וכדו..

בגלל כל הכתמים לקחתי פרימולט נור כדי להאריך מעט את הזמן טהרה.  

והתחרפנתי מהכל.

הוצאתי את ההתקן ועברתי לגלולות..

אז ממש לא הייתי מרוצה.  

1. שמתי מונה-ליזה

2. כן וכן

3. היו קצת הכתמות לפני המחזור, לא אחרי.

4. היה זוועה. המחזורים הפכו לבלתי אפשריים, כי חוץ מדימום ארוך-ארוך הם לוו במיגרנות וכאבי מחזור ששיתקו אותי יומיים שלושה כל חודש. ויצא שהיינו מותרים בערך עשרה ימים בחודש.

אח''כ עברתי למירנה וקיבלתי את חיי בחזרה.

זה מה שהרופאה המליצה לי...
2. המעיט דימום ביומיים הראשונים ואז פרץ של דימום ליום אחד- סיוט. וזהו
3. כן יש לי בין וסתיים אבל אצלי זה גם קשור לצוואר רחם רגיש, בהחלט יש לי פסיקות מיוחדות בגלל מצבי.
4. לא מרוצה, הייתי מעדיפה להימנע מגוף זר בגוף
אבל אין לי ברירה ואין לי משהו אחר. מרוצה כי אני לא בהריון ב"ה ותכלס מרגישה רגיל ומתנהגת רגיל כאילו אין לי כלום.

ניסיתי נובה טי

לעולם לא אחזור אליו

האריך והכביד מאוד ווסת

היה מלא בין לבין כתמים

קיבלתי היתר לראשון ושביעי אבל לא ממש עזר

לא ממליצה בכלל

חצי שנה של סיוט היה, ועוד אחרי לידה ראשונה עם כל הלחץ שבדבר.

(אבל כן שמעתי בנות שהיו מרוצות ממנו אז זה די אינדיבידואלי)

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

כולל קמח מצה וכו'

לי זה עושה כאב בטן נוראי כל שנה

אני פשוט לא יכולה לעכל את המאכל הזה

וכל מה שעשוי ממנו (עוגיות, עוגות, בלינצ'עס, קרקרים)

זה פשוט נהיה גוש בקיבה וגורם לכאבי בטן

אני חושבת שזה מהמצות. אחר כל השתדלתי לא לאכול מצות, חוץ ממה שחיבים

והתינוק היה רגוע. גם אנחנו לא אןכלים קטניות  מצאתי מה לאכול. 

אוכלים דגים עם הרבה ירקות.

אפשר להקפיץ חזה עוף עם כרובית.

קציצות בשר עם רוטב וקינואה

בבוקר חביתה עם גבנצ וירקות.

תנסי מצות שיבולת שועל זה קצת יותר שפוי.

מרק עוף עם ירקות

עוד קצת וזה נגמר

אני לא אוכלת מצות מחוץ לליל הסדר והסעודות כי זה עושה מלא כאבי בטן.

מתמלאים מעופות, דגים, בשרים עם ירקות חיים/אפויים/מבושלים וכמובן הרבה תפוחי אדמה. לא לשכוח לשתות הרבה מים. שקדים ואגוזים זה גם משביע. שייקים של פירות בין לבין.

ואיך בא לי להראות את זה לכל הטוענים בתוקף (ובתוכם רופאים) שהאוכל לא עובר בחלב אם ולהתנזר מחלבי וכו' זה מיתוס 🥴 

חיבוק לקטני!! מקווה שירגיש יותר טוב בקרוב!

כולל רופאי גסטרו.

רופא התווכח איתי שהשילשולים של הבן שלי זה דבר נפוץ בגיל ולא קשור לאוכל שאני אוכלת. בפועל היתה מובהקות מוחלטת בין המאכלים הבעייתיים לו (לקח לנו זמן לעלות עליהם) לבין השילשולים. ברגע שגילנו את הכל לא היה שילשול אפילו פעם אחת! למרות שהיה במעון וזה גיל שילדים נדבקים הרבה אחד מהשני.

לפני כמה זמן הייתי איתו אצל רופא גסטרו אחר, אמרתי לו מה היה לו כתינוק, מיד כתב את זה בהיסטוריה הרפואית עם השם המקצועי. רופא שמכיר ומבין. 

חלבונים וירקות יחד

ולא לערבב עם מצה בכלל חוץ מסעודות שבת-חג מאוד יכול להקל על העיכול לאכול קודם מצה לסיים ואז לאכול ירקות ובסוף חלבון

או לאכול מצה עם ירקות בלבד גם אפשרות

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

אתמול טיילנו ליד הבית וכשהיתה אזעקה רצנו לבניין סמוך

קצת קשה גם עם תינוקת שצריך לסחוב....

מהמם ושקט

קחו בחשבון ששומעים אזעקות הירדן

בארץ היו אזעקות בערד

וכל ירדן הפעילה סירנה....

הם כנראה לא ממקדים לאזור 

אם אתם אוהבים מסלול קצת מאתגר

אז יש את תלכיד פיראן

אנחנו עשינו מסלול מעגלי

התחלנו בבאח נחל/פלס

ירדנו לואדי

טיפסנו לחווה של אורי

וחזרנו דרך הכביש לרכבים

הכל פורח ומקסים

בני הארבע- חמש כבר צעדו הכל לבד

עם קטנים

יש שם סולמות בקיר שצריך לטפס עליהם וזה מפחיד עם קטנים

לא אוהבת פקקים

אבל עכשיו הכבישים פנויים

אז לקחתי את הילד לחוף

תרפיה בחול

קצת טבל רגלים

אסף צדפים

היה כיף

ולא היו אזעקות

לא בדרך ולא בים

בא לי גם....!!!

איזה חוף?
מקום רגוע בכללי?

היה ברשלצ

יש שם רצועת חופים עם חניה לכל האורך

בפעמים אחרות שהייתי שם במלחמה היו אזעקות בדרך

ספציפית שהייתי עם הילד היה שקט

איזורי העוטף שקטים יחסית.

לקחנו את הילדים לפארקים.

נהנו מאד.

מחר על האש עם המשפחה

שלישי אולי איזו חווה לשעתיים בבוקר.

הילדים מאוד נהנו

אחכ נכנסנו ליישוב ושיחקנו בגינות 

מזג אויר מעולה

ולא היו אזעקות

איזה טוב שיצאנו מהבית קצת

המצב בבית כבר הגיע לחרום 🙃

לא משהו מיוחד,

הכי חשוב שקרוב למרכז מסחרי עם ממ"ד

הילדים נהנו עד השמים וגם אנחנו

אם יוש רלוונטי לכם

היינו אתמול עם כל המשפחה המורחבת והיה מדהים!

בקושי יש שם אזעקות ויש שם מיגונית קרוב

מסלול שכונת אביעד

והאנשים שם ממש חמודים! היה מעניין לשמוע על המקום ולדבר איתם...

ואם לא אפשרי(בהרבה מקרים זה רחוק מידי)

להמשיך לנסוע ולא לעצור בצד בדרכים מסוכנות בטחונית.

כמעט אפס אזעקות.....

אז זה קצת מצחיק לומר לא לנסוע דווקא לשם.

אם כבר הדרך היא מסוכנת באיזור כביש 6, או כבישי המרכז...

כן קובעים אבל עם חברים/ משפחה לעל האש בטבע/ בבית

השנה לא יצא לפועל, הן בגלל המלחמה והן בגלל שאני נאלצת לעבוד בחול המועד ולמי יש כח לארח אחרי יום עבודה

אבל לא מוותרת על להוציא את הילדים מהבית

אתמול היינו בחוץ בפארק, היום כנראה אקח אותם לחוף לשחק בחול

לא כמו חול המועד רגיל, אבל יותרטוב מלהיתקע בבית

את ה"על האש" עשיתי להם אתמול בבית בנינג'ה

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

שהניפוץ חלום הוא החלק הכואב מבחינתך. שעוד לא השלמת עם זה שחמותך היא לא מה שחלמת.... כי סך הכל ממה שכתוב פה נשמע שהיא בנאדם טוב והכל, רק לא מה שחלמת עליו. אם תשלימי עם זה, אולי יהיה לך יותר קל.

ועוד משהו, יכול להיות שאת מעריכה אנשים לפי האינטליגנציה שלהם? ראיתי שהרבה פעמים לאנשים אינטליגנטים קשה להעריך אנשים שהם לא. אולי כדאי להתמקד בזה, למצוא את הדברים הטובים שיש בה (ובטוח יש אם היא גידלה את בעלך) ולמצוא מה בה ראוי להערכה.

חלק מהקושי שלי זה שהשכל מבין אבל הוא לא מצליח להשליט על הרגש...

אני חושבת אבל שזה באמת ערבוב של כמה דברים יחד. כלומר זה לא רק הניפוץ חלום. זה גם דברים שהיא עושה שלא קשורים לקשר שלנו.

לדוגמא, אני מגיעה מבית שמקפידים על ההלכה, וזה ממש חלק ממני באופן מובהק.

ב"ה בעלי הוא גם ככה וזה חשוב לו.

ההורים שלו, פחות. בלשון המעטה.

לכאורה זה בכלל לא קשור אליי! עבודת ה' שלהם ומה אני נדחפת.

אבל כשאני מתארחת, זה כן משמעותי.

כי יש דברים כל כך קריטיים בכשרות למשל שאין לה כח או שזה לא משנה בעיניה.

ואז זה כן משפיע עליי. אם זה לא היה משפחה בחיים לא הייתי אוכלת אצלם. ב ח י י ם.

פעם אחת שהיינו אצלם אז היא הוציאה עוגת שמרים. ואז שניה לפני שאכלנו היא זרקה שאחותה הכינה... אחותה לא שומרת שבת בכלל!! לא שומרת כשרות!! רק לא אוכלת בשר וחלב ביחד. מה נסגר שהיא הגישה את זה?!?!

עכשיו ברור שיש דברים שלא קשורים אליי בכלל אבל בגלל המנטליות שממנה אני מגיעה, קשה לי להעריך אותה.

אני מעריכה את זה שהיא משתדלת מאוד שיהיה קשר טוב בין הילדים. שהיא משתדלת להתעניין. שהיא סבתא אוהבת לנכדים.

אבל לצערי אני לא מצליחה שהדברים האלה יהיו הדומיננטיים בלב... השלילי גובר על החיובי

וואוו...

חיבוק לך.

אם זה ינחם - אני אוהבת מאוד את חמתי, וגם היא לא בקטע של מזגן ולא בקטע של דאודורנט לדעתי😵‍💫

אבל יש לה אחלה אוכל והיא נקייה באוכל ולא מעניין אותי מה היא עושה עם הכביסה שלה האמת

למזלי בעלי שם לה תנאי שאם היא רוצה שנגיע שתדליק אותו ותוודא שהוא גם עובד (היו כמה חודשים שהיה מקולקל והיא מבחינתה הוא לא חסר לה וסבלתי נורא. סבלנו האמת, ואני עוד לא ישנה שם ולא מחבקת אותה או מתקרבת יותר מדי,רק בחגים שמביאה לה מתנה)

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

מתמודדת עם משהו מאוד דומה. צריך לדעת לעצמינו קודם כל שזה באמת לא מקרה קלאסי וההתמודדות לא פשוטה! אישית הפסקנו להגיע לשבתות.

ובקשתי בפירוש בלי חיבוקים. אני ממש נמנעת. מנסה להיות נחמדה ולעזור מרחוק בהרבה מורכבויות שיש במשפחה.

משתפת אותך בכנות שזה היה תהליך של כמה שנים להבין שאנחנו ממש בסדר ויש כאן מורכבות אמיתית שלא מאפשרת את הקרבה שדמיינתי, אלא מצריכה מסירות מסוג אחר.

מגעיל אצלם נורא. ממש הדוגמאות שהבאת. כשאנחנו מגיעים אנחנו שוטפים רצפה ומבינים שהפעם האחרונה שהיא נשטפה היתה פעם שעברה שהגענו. (ולא מגיעים הרבה כאמור) בקיצור..... חיבוק מבין ומזדהה. את גיבורה ואלופה שככה מתאמצת ומכבדת ונזהרת בכבודם.

הרבה

אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי

מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.

והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.

אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.

וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.

ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי,  והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית,  שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות

ומחזק...

תודה רבה רבה!!

מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.

מעריכה מאוד!!

 משחרר את הצורך לפרוק, עצם הכתיבה היא הפריקה.

קרה לי שכתבתי דברים בפורום ועצם הכתיבה כבר הקלה עלי, שלא הזדקקתי לתגובות בכלל

ויש לי מחברת שאני כותבת דברים, בכלל תובנות מחשבות,ף לעשות לעצמי סדר בראש. שמחה שבעלי לא יכול לקרוא את הכתב שלי חחח

להגיע פחות לשבת שלימה

ויותר לבקר מידי םעם