זה סיפור על רצף של טעויות והתנהגות שגויה ממני.
סוג של וידוי. כדי לשחרר את זה ממני. ולהתקדם.
הבן שלנו ביקש לישון אצל חבר. פעם ראשונה.
הסכמנו (אני זאת שדחפה לכיוון ההסכמה, בעלי קצת חשש והסכים בסוף).
הוא ביקש להישאר עוד, שוב הסכמתי.
חזר בשעות הערב המוקדמות. היה מתוק לפגוש אותו שוב.
ואז, תוך כדי מצב די סתמי, פלט מילה גסה שיודע שאנחנו לא אומרים.
אמרתי לו לדבר יפה. ענה מיתמם ״אני מדבר יפה!״
ואז פתאום זה יצא ממני.
צעקתי לו ״אתה חצוף!, לא עונים ככה, ועוד יותר אחרי שקיבלת את מה שממש רצית וישנת אצל חבר.
(אני יודעת שזה היה ערבוב של 2 דברים ולא הדבר הכי חכם מצידי.
זה שפה ושם הוא מדבר לא יפה, זה דבר אחד, שעובדים עליו.
זה שהוא היה אצל חבר, זה שייך לקטגוריה אחרת.
אבל זה הדיסוננס שהרגשתי באותו רגע.
שכביכול, ככה הוא אומר תודה?)
ענה: תמיד זה ככה, אחרי שאתם נונתים לי ללכת איפשהו, אתם כועסים עלי.
כאן ממש איבדתי את זה 😔
זה פגע בי כל-כך, ממש בעצב הרך.
ככה הוא רואה אותנו?
אמרתי לו ביתר שאת: אתה כל-כך חצוף!!!
אפס הכרת הטוב ורק תלונות!
(אני יודעת שלא אומרים ״אתה .....״ לילד.
אני משתדלת להימנע מזה מאד.
מקסימום להגיד שההתנהגות הזאת לא בסדר, בלי להגיד שהילד הוא כך או כך.
הפעם התפלק לי.)
חזרנו הביתה מאיפה שהיינו.
אני רתחתי. התבצרתי בחדר בתקווה להירגע.
הבן שלי ביקש לדבר איתי.
הרגשתי שאני עלולה להתפוצץ עליו אם הוא רק ינסה להגן על עצמו אז אמרתי שאני מצטערת אבל כרגע אני לא מסוגלת לדבר.
אחרי כמה זמן, הביא לי מכתב שבו הוא ביקש סליחה.
לא הצלחתי להגיב. משהו בי נחסם מכעס ופגיעה.
עוד קצת יותר מאוחר הוא שאל אם קראתי את המכתב.
עניתי שכן ושאענה לו למחרת.
בדיעבד היה הכי לא נכון שבעולם, כמו שתקראו תכף.
נרדמתי עצבנית, כועסת, מוצפת. ומאוחר.
כאן חייבת לתת קצת רקע.
הילדים איתי כבר חודש. ברוך ה׳ עד עכשיו היה ממש טוב.
בנוסף, אנחנו לקראת כמה דברים מלחיצים שמאד מציפים אותי.
בנוסף, החופש הגדול די משבש את כולנו מבחינת שעות שינה
ואני הולכת לישון הרבה יותר מדי מאוחר ממה שבריא לי.
בנוסף, וגם הייתי אחרי שיחה עם אמא שלי שכיווצה אותי ועשתה לי לא טוב.
בנוסף, לא הרגשתי כל-כך טוב פיזית כבר כמה ימים.
בקיצור, קמתי למחרת במצב רוח סביר ואז גיליתי שבעלי לא עשה משהו שהוא אמר שהוא יעשה ושמאד בניתי עליו.
וזהו.
בנקודה הזאת הלכתי לאיבוד סופית.
הרגשתי שזה הקש ששובר את גב הגמל.
כל הכעס שלי על הילד חזר לי בבום.
התווסף לי כעס ענק על בעלי (מסכן, הוא עושה כל-כך הרבה למען כולנו כל הזמן. הוא האדם הכי טוב ובסדר שיש)
בגלל השטות הזאת שלקחתי כל-כך ללב.
הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות עם אף אחד.
הייתה אופציה שבעלי יחזור לעבוד בבית ויתן לי לצאת להתאוורר.
אבל בגלל שזה היה היום האחרון של החודש ורצינו שהיא יעבוד כמה שיותר, חשבתי שעדיף שאשאר בבית אני עם הילדים.
שוב טעות.
בפועל רתחתי כולי וכבר לא הצלחתי להתאפס.
אז נכנסתי לחדר שלי עם מסר של ״תסתדרו בלעדיי״ לעבר הילדים.
קיוויתי שזה יעזור אבל השעות עברו וזה באמת לא החזיר אותי למקום רגוע.
הילדים התנהגו לרוב ממש מקסים, ממה ששמעתי מעבר לדלת.
פעם אחת שמעתי שהגדולים גורמים לאח היותר קטן שלהם לבכות. ואז הם נרגעו.
כעבור זמן שוב שמעתי שהם אומרים לו שהם ירביצו לו אם הוא ימשיך לעשות דבר מסוים.
להגנתם אגיד שלכאורה זה נבע מכוונה טובה.
באותו רגע זה הקפיץ אותי שוב כי בכללי לאחרונה הם לא מספיק נחמדים איתו והוא סובל מזה.
אז יצאתי מהחדר ואמרתי משהו נורא.
אמרתי להם: דפוקים. אתם ילדים דפוקים שאתם ככה מדברים אליו.
וזהו, חזרתי לחדר.
ובשלב הזה כבר אמרתי לבעלי שיחזור. גם ככה הוא היה אמור לחזור קצת אחר-כך כי הייתה לי פגישה לעבודה.
והבנתי שאני כבר לא שולטת בעצמי.
יצאתי לפגישה ועשה לי מאד טוב האמת.
אבל איך שחזרתי בערב, הכל שוב היכה בי.
הילדים יצאו מהמיטות כשהם שמעו שחזרתי ולא הצלחתי להתייחס. כנ״ל בעלי שניסה לדבר איתי.
אז ברחתי למקלחת ואז לישון.
קמתי הבוקר עם אנרגיות טובות.
אבל איך שבעלי חזר מהתפילה והילדים קמו,
שוב הרגשתי לא מסוגלת לדבר עם אף אחד.
מזל שהיה לי תור בחוץ. לפחות היתה לי סיבה לצאת.
אולי אתן שואלות למה שתקתי כל הזמן הזה?
אני חושבת שזה דפוס שסיגלתי לעצמי מפחד להיות עם תגובה פיזית לא טובה כמו מה שהכרתי כשהייתי קטנה.
כשאני מרגישה מדי שברירית אני מעדיפה להתרחק עד שארגע.
בדרך כלל זה קורה מהר יחסית.
הפעם זה ממש לא עבד.
עכשיו אני יודעת מה אני צריכה לעשות.
אני צריכה לדבר עם הבן שלי ולהסביר לו שזה לא אשמתו.
וגם עם שאר הילדים ולהגיד להם שזה לא בגללם.
אלא שאני פשוט הרגשתי קושי בגלל כל מיני דברים
והגבתי לא טוב וגם אמרתי דברים לא נכונים.
ושהדבר הנכון לעשות זה לא להיכנס לשתיקה
כי קשה מאד לצאת משתיקה ארוכה.
וגם לבקש סליחה מבעלי.
ולחזור להיות האמא והאשה הטובה שאני בכללי.
תודה שקראתן.
