אני מרגישה שאני לא מתרגשת משום דבר.
החיי יום יום - הם ממש יומיום. כאילו לעבור את היום.
אין לי כוח לכלום. לא לנקות. לא לבשל. לא לטפח את עצמי- ממש מרגישה מוזנחת. ממש. בחיים לא הייתי ככה.
כאילו לא אכפת לי איך בעלי רואה אותי- כלומר, אכפת לי, אבל אין לי כוחות לעשות עם זה כלום.
אתמול באתי הביתה עם מוטיבציה להכין ארוחה מושקעת בגלל טו באב, וגם זה לא היה לי כוח.
בשבת האחרונה היינו ביחד בבית, ודיברנו, ובעלי שאל אותי- מה הרגעים שהכי זכורים לך- רגעים של הצלחות קטנות שלך, שריגשו אותך.
(עזבו את זה שאני לא זוכרת הרבה דברים מהילדות, לא זוכרת באיזה גיל קיבלתי מחזור, לא זוכרת דברים די בסיסיים- תכף אסביר למה לדעתי).
אז עניתי לו שסיימתי את התואר הראשון שלי, זה הצלחה שלי. שהתחתנתי וב"ה יש לי ילד ועוד אחד בדרך בע"ה.
אז הוא אומר לי- לא לזה התכוונתי- ונתן לי דוגמאות משל עצמו- שבכיתה ד עמדתי מול אולם גדול ושרתי לבד שיר.. ונתן עוד כמה דוגמאות.. שהם כאילו פשוטות אבל הן זכורות לו. רגעים כאלה שהם מרגשים כמו ניצחונות קטנים שלו.
ואז זה הכה בי- נראלי שאני פשוט לא מתרגשת מדברים קטנים. ומה שהכה בי יותר חזק- שאני בדיוק (!!!!) כמו אמא שלי. וזה עצוב לי. אמא שלי היא אשה מדהימה והיא לביאה, היא טורפת את העולם היא מתקדמת היא לא רואה בעיניים.. אבל היא לא מרגישה, כלומר, אין לה זמן להרגיש. אני זוכרת שהיינו עושים איתה ש"ב והיו משימות בחשבון שנגיד צריך לעשות חישוב ולצבוע ולצייר- היא הייתה מתעלמת מהמשימות האלה "לא צריך, הלאה.." אבל זה כיף, רציתי..
וכשקישטתי את המחברת היא הייתה.. לא יודעת איך לקרוא לזה.. כאילו זה הרגיש מיותר בעיניה. בזבוז זמן. וכשהייתי עושה את זה הייתי יודעת שפה אני לא מרצה אותה. היא לא מרוצה. (אני לא יודעת אם הפכתי להיות טיפוס מרצה מאוד או שנולדתי כזו, כלומר אופי כזה מתנצל.. או דימוי עצמי נמוך, לא יודעת מה זה)
גם כשאחי הקטן שהתחיל את דרכו כילד מחונן, בתור ילד, גם אנחנו הגדולים- לשחק או משהו כיפי- לא, ללמוד! אין זמן למשחק, אין לקחת זמן לעצמי, להנות, מנוחה= שינה.
שזה ממש מעניין, כי היא מספרת הרבה שבתור ילדה ונערה ובחורה היא למדה הרבה ולא היו משחקים, לומדים ומתקדמים בחיים אבל מצד שני הכסף שהיה ברשותה- היא כן היתה משתמשת בו לחוגים, לקולנוע וכו'.. כלומר, היה לה את זה. לא יודעת למה זה נעלם לה.. אולי בגלל אבא שלי. אני לא יכולה לספר פה הכל מחשש לאאוטינג רציני.. אבל כן זה יכול להיות, אבא שלי לא היה הבעל המושלם נטו נטו בגלל אמא שלו. עד היום. לצערי הרב.
דרך אגב, גם כשחיפשתי מה ללמוד לתואר ראשון מאוד רציתי ללמוד פסיכולוגיה, זה מעניין אותי עד היום.. אז היא ביטלה את זה- כלומר היא אמרה לי- 'פסיכולוגיה?! מה זה? אין בזה עבודה, אין בזה כסף.. ומה את צריכה צרות של אחרים??' ובגלל שאני טיפוס מרצה- ויתרתי. אפילו לא ניסיתי להתעקש. ככה גם ויתרתי על בחורים שממש רציתי (אחד שממש ממש ממש רציתי, בכל נימי גופי ונפשי.. שבאלי לבכות כשאני כותבת את זה- שאני עד היום חושבת עליו, ומה היה קורה אם הייתי מתחתנת איתו, ומשום מה המחשבות עליו התגברו יותר מידי בימים האחרונים, לא יודעת מה יש לי), והרבה בחורים שפגשתי רק בגלל שההורים שלי רצו ואמרו לי. הרבה צער עברתי רק בגלל שהקשבתי להורים שלי בנושא השידוכים) אבל זה פריקה לפוסט אחר.
איבדתי את קו המחשבה שלי, אבל אחזור ל..למה התחלתי לכתוב פה פוסט פריקה.
גם לאמא שלי אין יחסים טובים עם המשפחה של אבא שלי- לטעמי בצדק- שזו בדיוק הבעיה, שאני מצדיקה אותה בלב ואני הופכת להיות כמוה.
כאילו אני באה לנקום את נקמתה. עליי לא יעבדו! אותי יכבדו! עלי לא ידרכו! אליי לא ידברו לא יפה!! אני לא אתן לאנשים להשתלט לי על החיים! אני ארחיק את בעלי מאמא שלו כי אמא של אבא שלי הרסה להורים שלי את הזוגיות.. אני אעשה כל מה שאוכל בשביל לשמוע את השיחות של בעלי עם הורים שלו כי אני בטוחה שהם מדברים עליי באוזניו של בעלי (שזה התברר כנכון מס' פעמים- זה מה שאני יודעת ששמעתי, בטח יש עוד שאני עוד לא יודעת..)
אני מרגישה שאני חיה את החיים שלה.
גם אני לא יודעת להנות כמוה (היא 100%, אני 85%) . לא יודעת לקבל- כמוה. תמיד אני אחרונה בסדר העדיפויות שלי- כמוה.
ואני מרגישה שבגלל שהזוגיות של ההורים שלי היא לא טובה- אני לא יכולה לראות את הזוגיות ה'טובה' של חמי וחמותי (לא יודעת מה באמת האם היא באמת טובה- ככה זה נראה, הם מבלים מלא יחד, יוצאים.. לא עובדים קשה, יש להם זמן לטפח את עצמם.. ההורים שלי לא מצליחים להרים את הראש. איזה טיפוח ואיזה הנאות..?!) יוצא שאני מקנאה ולכן אני לא יכולה לסבול אותם.
אני מקנאה שהיא מטופחת, נופשת ודואגת לעצמה ולא נותנת כלום לילדים- ואמא שלי שאת כל החיים שלה נתנה לנו, היא נראית.. עייפה, עצבנית, שחוקה. עובדת קשה. ועד היום- הכל בשבילנו. אני עצובה מזה ממש. קשה לי. שאין לאבא שלי שקל בכיס. והוא עובד קשה. ושאין פיצוי על כל זה. כלומר, אין זוגיות טובה, אין כסף, ב"ה הבריאות- ככה ככה.. הרבה עצבים כל היום. הילדים לא עצמאיים (הכוונה שעזרו לנו עם הדירות, ומשלמים לנו על זה- כלומר בהלוואות שלקחו בשבילנו וכו'..), אחד האחים שלי לא מדבר עם אמא שלי- עושה לה את המוות. עם כל הלחץ של אמא שלי על הלימודים- אף אחד מאיתנו לא יצא עם השכלה. חוץ ממני- שאני לא מצליחה לעבור את המבחנים הארורים האלה ולעשות לה קצת נחת. אני חייבת לה את זה. פשוט חייבת לה! ברור שאני קוצרת את הפירות של זה אבל אני חייבת לה את הנחת הזו. לפחות אחד מאיתנו! אולי מאחי יצא משהו עם השכלה.. לא יודעת.. מקווה.
לא יודעת זה הפך פוסט עם הרבה פריקה ודמעות. אולי ההורמונים.
למה התחלתי לכתוב את זה?
כי היום לבעלי יש חתונה לחבר שלו וזה די קרוב אלינו פיזית לבית. אז כשהוזמנו לפני כמה חודשים, הצהרתי שאני אבוא איתו.
עד אתמול הוא שאל אותי מס' פעמים האם אני אבוא איתו? ואני לא יודעת, חשדתי שאולי הוא לא רוצה כי.. מה אני קשורה תכלס? לא מכירה שם אפחד, וגם סתם נראלי הוא ירגיש יותר חופשי עם חברים שלו בלעדיי (וגם פה נראה לי שעולה לי זכרונות מהזוגיות של ההורים שלי- שאבא שלי תמיד היה הולך לאירועים או לבד או בליווי אמא שלו. אמא שלי לא הייתה אופציה, וכשהיא הייתה אופציה- לא היה לה רצון ללכת איתו כי.. מה קרה שפתאום אתה מעדיף אותי? לך עם אמא שלך, עכשיו אני כבר מעדיפה לנצל את הזמן עם הילדים שלי.. , ותמיד היתה לי הרגשה שאבא שלי לא רוצה להיות עם אמא שלי.. כאילו טוב לו יותר בלעדיה).
אז עד אתמול הוא היה אצלי כאילו בבדיקה.. עד אתמול עוד 'עבדתי עליו' שאני רוצה ללכת ואחפש בייביסיטר. אבל לא באמת התכוונתי ללכת מכמה סיבות: גם החופשיות שלו עם החברים שלו, והם בטח מגיעים בלי הנשים שלהן, וגם הכסף- אין לי להוסיף למעטפה עוד כסף, וגם תכלס אין לי כוח לבקש בייביסטר בחינם מאחי כי אחיות שלו כבר לא באות אלינו לעשות בייביסיטר- הוא מעדיף לא לבקש מהם. אז למה מי מת שאחי יתייצב כל פעם?! וגם, המוזנחות שלי- כל הנשים של החברים שלו הן כאלה מטופחות, ציפורניים ופאות, וכולן רזות ויפות.. אני מרגישה על הפנים.
אין לי בגדים- שום דבר לא עולה עליי, כל יום מאלתרת משהו, קצת פותחת כפתור בחצאית שלא יראו, ממחזרת בגדים.. חייבת לעשות גבות ואין לי כוח. לא באלי לעשות לו פאדיחה- גם אם הוא לא באמת חושב ככה- אני מרגישה פחות שווה, מרגישה שמנה ומכוערת. התחלתי את ההיריון עם משקל עודף, ב"ה שמחה על ההריון ברמות אבל המשקל..זה ממש מכניס אותי לדיכאון.
בקיצור.. אמרתי לו שאני לא הולכת איתו לחתונה כי אין בייביסיטר. הוא לא הציע חלופות, ולא הציע להשתדל להביא את אחותו. אפילו לא שאל. הסקתי שאין לו בעיה שלא אבוא איתו. לא משנה, לא התעכבתי על זה, גם ככה לא כזה באלי.
אז אמרתי לו לכבוד טו באב שנעשה משהו יחד במקום שתיכננו ללכת לחתונה ביחד, שיביא פלאפל מבחוץ.. זול וקצת שובר שגרה.. אז הוא זרם.
היה ערב נחמד..
מתחילת השבוע הוא שואל אותי איפה נהיה בשבת, ואני אדם של דקה 99. וכך גם אצלי במשפחה. אני יודעת שלא רלוונטי לשאול בתחילת השבוע כי אצלם הכל מהרגע להרגע.. עדיף לשאול לקראת סוף שבוע. אז הבנתי שאולי הוא רוצה לעשות שבת אצל ההורים שלו. אז אמרתי לו- אני לא יודעת, אם אתה רוצה לנסוע להורים שלף- תגיד להם. אין לי בעיה (לפני שבועיים הם התקשרו ושאלו אם באלנו להגיע וכבר הזמנו אלינו אורחים.. ושבוע אח"כ בעלי היה חולה ונשארנו בבית..- אז אמרתי לו שככה גם לא יצא שהתעלמנו מההזמנה שלהם, כי עד שהם עשו צעד והזמינו אחרי תקופה ארוכה שלא היינו אצלם) הוא טוען שהוא לא רוצה ללכת לשם. אני לא מאמינה לו. הוא משתוקק ללכת לשם. פשוט אין לו כוח לשמוע את הטענות שלי. אין לו כוח אליי. אז הוא מעדיף לוותר על שבתות אצלם כדי שיהיה שקט בינינו. אז התעקשתי שיגיד להם שנבוא שבת. ואז הוא אמר שאי אפשר כי אחותו כבר מתארחת שם. אז אמרתי לו תגיד שרצינו להגיע כי זה כאילו התעלמנו מההזמנה שלהם, לא יפה. הוא אמר לי טוב, אם כבר אני אגיד לאבא שלי, לא אמא. טוב.
אז בדקתי עם ההורים שלי והם אמרו שאין בעיה שנגיע שבת. ובדיוק אמא שלו התקשרה. הוא לא עונה לה לידי. הוא מפחד שהיא תגיד משהו לא במקום ואני אצא עליו (זה קרה כמה וכמה פעמים, יודע מניסיון העבר).. מבינה אותו, אבל לא מוותרת לו. כשהיא מתקשרת אליו- אני מתעקשת שיענה לידי. הרבה פעמים (!!) מתעלמת. ממש לא מפתחת ויכוח.ויש גם הרבה פעמים שכן. משתדלת לשתוק ולא תמיד מצליחה. אז היא התחילה לשאול אותו שאלות איל הוא מרגיש וכו' (כשהיה שבוע ממוטט במיטה- היא אפילו לא הרימה אליו טלפון בגלל האגו שלה שהוא פנה לאמא שלי לפני שפנה אליה, רק כשאחרי שבוע הוא התקשר אליה היא התחילה להתקשר.. גם הוא נפגע מזה) , ואז התחילה לשאול שאלות בעקבות מכתב שלנו שבטעות קיבלה אליה הביתה- על בניה מסוכנת בבניין שלנו, פתאום היא מתעניינת מה עם הבניה, האם טיפלנו ומה אנחנו עושים. בעיניי זו שמחה לאיד!! אין לי הסבר אחר. אז כששמעתי את זה בשיחה שלהם אז אמרתי לו בלחש- תגיד לה שזה בטיפולנו ושהכל בסדר. כשפנינו אליהם לקבל עזרה (לא רק כספית) אלא לבוא לראות את הדירה ולהביע דעה הם הפנו אלינו גב ולא רצו בכלל קשר!! אז עכשיו פתאום מתעניינת ושואלת?! לא! אין לזה מקום עכשיו מבחינתי!! שלא תתערב!! עכשיו כבר מאוחר מידי מבחינתי!! תודה אבל לא תודה!!
הוא התעצבן עליי (חושד שאולי היא שמעה את ההתלחששויות) ואמר לה טוב, אני אטפל בזה נראה וסיים את השיחה. ואז צעק עליי- מה את מתערבת לי בשיחה, בגלל זה אני לא רוצה לדבר לידך!
תכלס- בצדק! לא הייתי צריכה להתערב בשיחה, הייתי צריכה לומר לו את זה אחרי שהיא מנתקת.
אבל כעסתי שככה הוא מגיב, כאילו עד כדי כך? צעקות? אז התעצבנתי ואמרתי לו שאני שונאת שהוא רב איתי בגללה!
וזהו נהרס הערב הנחמד,
הוא שתק ואני שתקתי. נכנסתי לישון. והוא נשאר בסלון עצבני.
ב2 בלילה קמתי להעיר אותו למיטה.
בבוקר היה עצבני אבל דיבר בקצרה כזה.. עשה לי טובה. התנצלתי שהתערבתי לו בשיחה ואמרתי שזה לא היה נכון ולא היה במקום.
אחכ התקשר אליי רוצה לדבר על מה שהיה אתמול. אוקיי. תתחיל. עוד פעם טענות שהתערבתי בשיחה ויכולתי לחכות לסוף ולהגיד לו. התנצלתי שוב.
ואז אמרתי לו שאני לא מוכנה שהיא תתערב בשום דבר שקשור לדירה, אז היא לא היתה- אז גם היום אני לא רוצה את העזרה שלה! שום דבר שקשור לדירה. זה היה עניינינו וזה נשאר ענייינינו! בלבד!
ובכלל למה היא מתקשרת אליך בטו באב??? לא חשבה שאולי זה טו באב? אולי אנחנו עושים משהו ביחד?? חייבת לדחוף את האף. אז הוא התעצבן ממש ממש!! הוא אמר לי 'לא יתכן שכל פעם שאדבר עם אחד ההורים שלי לידך תמיד אנחנו נריב אח"כ! נמאס לי!! תעשי עם זה משהו למה אני לא כבר לא יכול עם זה!!! כל הזמן זה ככה! כל שיחה!
אז התעצבנתי חזרה- סליחה?? כל שיחה?? מאיפה אתה יודע?? הרי יש הרבה שיחות שאני לא מגיבה בכלל!! הרבה פעמים אני כן מבליגה ושותקת! אז למה אתה מכליל? הוא עונה לי- לא! כל שיחה!!
טוב אם אתה לא מעריך את מה שאני כן משתדלת ומתאמצת אז לא רוצה לדבר איתך. וניתקנו. ועד עכשיו אנחנו לא מדברים.
אני מרגישה שהוא לא סתם הגיע לכאלה טונים ועצבים, הוא לא טיפוס שמתעצבן בקלות. ובטח שלא צועק.
אני מרגישה שאני מגזימה,
אני יותר מידי לא אוהבת אותם, בלשון המעטה.
שאני יותר מידי מראה לו את זה.
והיו הרבה פעמים שתפסתי את עצמי וניסיתי להשתנות. אבל ראיתי שהוא לא רואה את זה. תמיד הוא מכליל ככה: "תמיד את.." אז למה להתאמץ? אני תמיד לא בסדר. וזהו.
כמו שאת אמא שלי לא סובלים במשפחה של אבא שלי לא משנה מה היא תעשה, גם אם היא תנסה לשנות, זה כבר סטיגמה. אז למה להתאמץ?
לא יודעת איך ומה לעשות.
אני מרגישה שאני צריכה שיחות, טיפול. לפרוק את כל הדבר הזה.
ואין לי כסף לזה.
אני מרגישה שאני אוגרת לנו עוד ועוד חוויות שליליות. וחבל.
מה עושים מכאן?
יצא לי ארוך ממש מפחיד!!
סליחה ממש!
זה בעיקר פריקה שלי ,
ואתן לא חייבות לקרואת הכל או בכלל.
תודה על המקום לפרוק בו קצת..
