בסיעתא דשמייא,
עם המחשבה הזאת של: "המדינה תרמה לי כל החיים, אני גם צריכה לתרום לה, ולפחות שנה". שנת שירות זה לא "משהו שתורמים למדינה", שנת שירות זו שנה שכל-כולה חסד!
ומלבד זאת, אנחנו לא צריכות לקחת את השנה הזאת כ'הפעם היחידה שאתרום למדינה', צריך לשנות את הכיוון מחשבה הזה ולראות בכל החיים שלנו תרומה למדינה, ויותר כללי - לעם ישראל.
בכל התלבטות הכי קטנה, מה שצריך להנחות אותנו זה: במה אני הכי אתרום לעם ישראל בכללו (כמובן, לא להתעלם מאי-אלו גורמים אחרים שחשובים מאוד).
לדעתי, זו החלטה שכל בת צריכה להחליט בעצמה. מה מתאים לה, מה ימצה את הכוחות שלה, איך היא תתרום הכי טוב לעם ישראל.
אני יכולה לומר לך באופן אישי, שאם היו לי את הכוחות הנפשיים ללמוד כבר שנה הבאה (שמינסטית..), רוב הסיכויים שזה מה שהייתי עושה.
נכון לעכשיו, החלטתי ששנה הבאה אעשה שירות לאומי, ואח"כ אראה מה הלאה.
כרגע מה שאני צריכה זה-זה, ע"מ "לצאת לחיים" (לא אוהבת את המושג הזה) בתנופה יותר חזקה משאוכל עכשיו, במקומי הפיזי והנפשי. מעין מילוי מצברים.
אני סבורה שכך אוכל לתרום הכי טוב לעם ישראל.
בת שתחליט להתחיל ללמוד כבר שנה הבאה מטעמים אידיאולוגים (חתונה וכו'), אשריה ומה טוב חלקה.
ולפותחת השרשור - המצב שהצגת, בא כנראה מהסובבים אותך, אין זה המצב בכל תפוצות ישראל.
(להרחבה: מאמריו של הרב מלמד באתר ישיבה..
)
