זה ספר מבולגן, קצת משעמם ולא קריא, כמו ספר היסטוריה.

לדעתי לא היו צריכים להוציא אותו כמו שהוא. היה עדיף לערוך אותו טוב יותר, ולעשות אותו טיפה יותר מעניין.

וכן, ודאי שכריסטופר אשם, לא לכל אחד יש כשרון לכתוב ספר, ושהוא יהיה מעניין

שאת הציפיות מכריסטופר היו הרבה יותר מדי

אם לא היה לו את הלחץ הזה, היה הרבה פחות שגיאות

ומצאתי אותו מאוד מעניין, למרות כל הביקורות הרעות עליו.

אני אצטרך לצטט מנומנור:

החל ממותו של ג'.ר.ר טולקין, החל בנו, כריסטופר, לנסות ולסדר את אסופת הכתבים של אביו במטרה לנסות ולהפיק גרסה סופית של הסילמאריליון מכתבי אביו. היו לטיוטות מספר חסרונות עיקריים :

1. כמות רבה של גרסאות מתקופות שונות לאותו סיפור. 2. חורים רבים בעלילה – סיפורים שהיו חסרים/או שנכתבו בצמצום רב בתצרף המיתולוגיה 3. חוסר אחידות בסגנון בין הסיפורים השונים. בעוד חלק מהסיפורים נכתבו בתמצות, חלק אחר נכתב כספר היסטוריה בעוד השאר נכתבו בצורה עלילתית בדומה לשר הטבעות. 4. סתירות בין חלק מהגרסאות לשר הטבעות. כלומר, הטיוטות מאד לא מאורגנות. כמעט ואין מארג סיפורי מלא, תמיד מתישהו או שהמארג נקטע באמצע או שבכלל מדובר בסיפור אחד (כמו למשל סיפורם של ברן ולותיין שמופיע בכמה וכמה גרסאות ולאו דווקא בתוך מארג סיפורי). גם הסיפורים שמופיעים בנפרד לפעמים מקוטעים. מספר הטקסטים בהיסטוריה של הארץ התיכונה מגיע למשהו כמו מאה וחמישים טקסטים שונים. חסרונות אלו יצרו כמה בעיות חמורות אצל כריסטופר בדרכו להכנת הסילמאריליון: האם לנסות ולהאחיד את הסגנון? האם לחבר בין שני טקסטים מתקופות שונות? אם יש שתי גרסאות, במי מהן לבחור? במאוחרת יותר או במפורטת יותר? במקומות שחסרים תיאורים – מה לעשות? טולקין גייס לעזרה את ידידו גיא גבריאל קיי (התפרסם לימים כסופר פנטסיה) ויחדיו הם הרכיבו את הסילמאריליון לפי כמה עקרונות מנחים: 1. אם ישנן כמה גרסאות לסיפור – הגרסה המאוחרת יותר תועדף. 2. העורך יקבל הרשאה גורפת לכתוב טקסט במקומות החסרים או המצומצמים מאד. 3. הסילמאריליון ייכתב כספר היסטוריה. 4. ייעשה תיאום בין כל הגרסאות וישונו שמות ומונחים במקרה הצורך על מנת להתאים לשר הטבעות.

אתה מבין?

היה טיוטות סיפוריות, אבל כריס החליט שזה ייערך בסגנון היסטורי.

וחלילה לנו לזלזל בכריסטופר.

הוא האזין מגיל צעיר לספורי אביו, היה בין אלה שהכי הכירו את מיתולוגיית טולקין בחייו.

וטולקין בעצמו נתן לו את התפקיד להוציא את הסיל.

הוא טולקינאי חוקר, אחד ה, ואולי הכי, טוב מהטולקינאילוגים שחיו.

אבל הוא בן אדם.

הוא יכול לעשות טעויות.

קראתי את שר הטבעות לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אז אני כבר לא לגמרי זוכרת, אבל אני די בטוחה שהייתי מופתעת מאוד לגלות שגנדלף לא מת בסוף... זה אחד הטוויסטים הטובים בתולדות הספרות, לדעתי.

שהם כן

אבל אני לא בטוח

כאילו, בעידן הרביעי