שהתבררה כתקינה (גם שנינו ממושקפים, והוא מאד רצה משקפיים, אז הוא טען שהוא לא רואה טוב...)
לגבי תחושת האשמה- הילדה לא יודעת שהחלמנות שלה (בגיל הזה בטח) לא תלויה בה. היא שומעת גערות ומפנימה אותן כאילו היא לא בסדר, עצלנית/חלמנית וכו'. אצל ילדים מה שאנחנו המבוגרים אומרים/משדרים זה קדוש, ואם המורה רוצה חיים קלים, אז היא נותנת תחושה שמי שלא מושלמת בלימודים היא לא בסדר.
והילדה מרגישה תחושת אשם קשה, שלא עוזרת לה להתרכז אלא להפך, מלחיצה ומערערת את הביטחון העצמי.
אני יודעת שהבן שלי חולם ולא באשמתו! לפעמים זה מרגיז אותי (למשל בבוקר) אבל אני משתדלת לזכור שזה לא באשמתו!!! הוא היה רוצה להיות מרוכז וממוקד כל הזמן (כמו אחיו הצעיר), אבל כרגע אין לו את הפונקציה הזו.
יש כאלה שנותנים ריטלין/קונצרטה וכד'...
אני חושבת שבמצב כזה אין בכך הכרח.
לכן אני גם לא הולכת לאבחונים. אני לא רוצה להפוך את הילד שלי ל'בעיתי.
' הוא ילד מקסים ותלמיד מצוין שלפעמים חולם. אז מה?????
לפני תקופה פתאום הבן שלי התחיל להגיד 'אני חלמן הכיתה' כך הוא הסתובב והכריז בבית ובכתה (לאזני חבריו)...
אני די נבהלתי מזה, זה הוכיח לי שהוא מפנים את ההערות שהוא סופג...
בעלי ואני כל הזמן הגבנ ו'אז מה אם אתה חולם? גם על יוסף אמרו הנה בא בעל החלומות הזה' (זה רעיון ששמעתי מהרבנית ימימה מזרחי, על ילדים 'חלמנים'....שחלמנות היא לא בהכרח שלילית אלא גם חיובית בהרבה מקרים). בקיצור ב"ה ההכרזות האלו פסקו.
אבל אני כל הזמן מתפללת שיהיה לבן שלי טוב במקום הלימודים שלו, כי לילדים 'חלמנים' בהחלט לא קל.
למה המורה רוצה שתערכו בדיקות?
הילדה בסה"כ משלימה את הפערים בכיתה? או שהיא צוברת פיגורים ותיסכולים מתמשכים?
בקיצור הגישה צריכה להיות טובת הילדה ולא טובת הכתה/המורה/ביה"ס.
הרבה הרבה הצלחה, אשמח להרחיב אם תרצי.
