1. הבעל שמדבר בטון גבוה גם כשהוא לא עושה שום דבר רע. זה פשוט הוא.

2. שאת מנסה לנוח ולהירגע ואין לך לאן לברוחחח, ואז את משתגעת ומתחילה לצרוח.

3. הילדים. ובכן... ילדים.

4. את ברגשי אשמה ונקיפות מצפון על כל ה"אני אמורה להיות להעמיד לחנך...." וכל מיני שאיפות של אנשים אחרים ושלך שגורמים לך לשנוא את עצמך על עצם זה שאת רגישה לעצמך ואנושית.

תתחילי באחרון. תראי מה את מסוגלת לעשות ומה לא.  אם את לא יכולה להיות "אמורה" אז אל תהיי. הילדים האלה בחרו באמא שהיא אנושית, לא מלאך.

(אני עובד מהבית, ועם אישה ישנה זה קשוח. הפיתרון - יוטיוב. לא אידיאלי בעיני הרבה אנשים אבל ברירה אין).

ולפותחת- 

אני הייתי מנסה למצוא מקום מחוץ לבית להירגע

ללכת עם עצמי לים, להורים (אם יש שם פינה שקטה) או לכל מקום אחר להיות בו רק עם עצמי לנוח כמה זמן, 

ולחזור לבית עם כוחות מחודשים.

בד"כ הזמנים של החירפון מגיעים כשאין באמת את הזמן הזה לשקט עם עצמי להיות לבד , 

וכשמוצאים את הזמן הזה הוא יכול לתת הרבה כח

חילקת יפה לכמה דברים שונים. ואני אוסיף לפותחת- נראה שעם כל אחד מהם בפני עצמו את *מסוגלת* להתמודד. גם אם לא בקלות רבה. אבל מסוגלת. יש פתרונות. כשיש כמה דברים ביחד- מגיע פיצוץ שלך עם עצמך (ואולי עם הסביבה גם?)

יש 2 דרכים להתמודד עם זה. הראשונה, למצוא משהו שנותן לך כח *ברגע נתון של קושי*. זה יכול להיות לאכול משהו עם סוכר שיתן לך אנרגיה, זה יכול להיות לצאת מהבית למקום שקט לכמה זמן, לנעול את הדלת בחדר ולקרוא ספר (אפשר אטמי אוזניים אפילו). יש כל מני פתרונות.

דרך ההתמודדות השניה היא לפני שמגיע הקושי של הכל ביחד. לשבת לשיחה עם כל גורם בנחת- לשבת עם הבעל להסביר לו בדיוק מה מפריע לך, ולהסביר לו מה תכלס לעשות (זה חשוב- בנים לא תמיד מבינים מה צריך לעשות בפועל, ושאת אכן רוצה שיעשו את זה). לשבת עם הילדים להסביר להם בשפה שהם יבינו- אמא רוצה לדאוג לכם ולכן צריכה שיהיה לה כח, והם יכולים לשחק בגינה או בחדר בשקט, במיוחד כשאת נחה. ולתת להם לראות סרט, אכן פתרון טוב. אולי לצייר בצבעי גואש שהם אוהבים ממש? אולי לקנות כמה לוחות מחיקים קטנים עם כמה צבעים של לורדי לוח, ולתת להם לצייר? כל אחד מה שמתאים לו. שקית הפתעות מהכל בשקל שהילדים יבחרו אחרי שהם בשקט בצהריים זה גם טוב. הכל תלוי גיל.)

(להגיד לילדים כשהם צועקים שזה חילול השם, לא נראלי פתרון טוב כ"כ, גם אם הוא עובד. זה מכניס להם פחד מיותר שהם חוטאים ושאין דרך לתקן חילול השם וכו וכו ובתכלס- הם ילדים! חלק מלהיות ילדים זה להשתולל ולצעוק. ומותר להם. )

ושימי לב, יששיחות שתצטרכי לעשות יותר מפעם אחת. שוב ושוב. תהיי מוכנה לזה מראש. אל תהיי עצבנית שהם לא עושים מה שביקשת אלא תסבירי להם שוב. ואם תגידי להם ממש גם מה לעשות זה הכי טוב). 

שעות מנוחה קבועות בכל יום בצהרים יעזרו לדעתי לכולם. גם לך שיהיה לך כח, וגם לילדים יותר קל להבין שמשעה 2 עד 4 לא מפריעים לאמא ולא צועקים. יהיה לך ככה גם יותר כח להתמודד עם האתגרים.

ולגבי זה שאת מרגישה רע עם עצמך- זו עבודה שלך עם עצמך. בלהבין שאת בן אדם, קודם כל, ולהוריד רגשות אשם. אח"כ לטפל בעניין עצמו.

אני במקומך הייתי מכנסת את כל הילדים והבעל לשיחה, מסבירה את עצמך, את המצב, את הקושי ומבקשת שיסייעו לך-סוג של תיאום ציפיות.

את יכולה למשל להודיע להם על זמנים קבועים שבהם לא מפריעים לאמא כי אמא נחה, את יכולה לבקש מהם לשים לב יותר לטונים שלהם, לחלק מטלות קבועות, תורנויות.

אולי אפילו שכל אחד ישתף מה מרגיע אותו, מה עושה לו טוב, מה מלחיץ אותו.

אפשר לזום זמנים קבועים כאלה אחת לשבוע שבהם מדברים יחד בשיח מכבד ולא צועקים, כך תקני להם הרגלים של תרבות תקשורת ואינטיליגנציה רגשית.

ולסיום, תזכרי שאת עושה את הכי טוב שלך!!! זו משימה לא פשוטה בכלל לגדל בית עם כמה ילדים!!!

תאהבי את עצמך ותאפשרי לעצמך להטען, כי את כל העולם שלהם...

וזה קורה לי המון

ואת מכוונת את העצמה. יש שירים מרגיעים

לפני 10 שנים, ברור שכן

ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.

בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.

דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.

אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד  ארוע שכבר נגמר.

עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי.

את אומרת שלא תרצי לוותר על הרגישות אבל כן תרצי לוותר על תופעת הלוואי שלה-ההצפה הרגשית

הרגישות הזאת נובעת משני דברים עיקריים (לפחות אצלי)

שימת לב לפרטים וניואנסים דקים

אמפתיה ואכפתיות גבוהה

השילוב בין הדברים יכול לגרום להצפה.

כי אני שמה לב להרבה מאד דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם וזה משפיע עלי וכשזה יותר מידי זה גם מציף אותי.

הכל נכנס והמערכת לא מצליחה לעבד הכל בצורה נכונה.

אני מעדיף להיות בעל רגישות גבוהה

עם זה, אם יכולתי להפחית את מה שבא בעקבות זה, הייתי שמח.

פחות לתת לזה להשפיע 

כרגע זה יותר עול.

מרגישה שדברים פשוטים שאנשים עושים בשגרה בשבילי הם הר, כל מפגש חברתי, כל הודעה שנכנסת שלא לדבר על הודעה קולית, כל רעש שהוא קצת מוגזם.

יכול להיות שאצליח למנף את הדברים הטובים שיש בזה, כרגע עוד לא שם.

בשנים האחרונות כבר לא.

ועדיין, יש זמנים או מקרים מסויימים, שאני כל כך מוצפת שבא לי שוב להעלים את הרגישות הזאת. ובמקרים האלה אני משתדלת להזכיר לעצמי את כל היתרונות של הרגישות הזאת.

לא נורא.

בכדורים/טיפולים מוזרים וכדו' - ממש לא.

אז בתכלס לא כי אין מטה קסם.

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.

אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.

לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.

מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.

זה בינתיים.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי.