חברה טובה מאוד, שנתקעה בלי צהרון לבת שלה בכיתה א' (לא היתה קבוצה מספיק גדולה אז לא נפתח).
אנחנו נפגשות כמעט על בסיס יומיומי בגינה, הבת שלה משחקת קבוע עם הבנות שלי (לא באותו גיל, אבל מספיק קרוב).
היא שאלה אם אפשר שהבת שלה תהיה אצלנו עד שהיא חוזרת מהעבודה, מצידה גם בתשלום.
מצידי הייתי מזמינה אותה בשמחה. לא יודעת אם כל יום, אבל לפחות להתחלה...
אבל לבעלי זה לא זורם בכלל.
הוא חושש שזה יהפוך לקבוע.
הוא חושש מההתנהגות של הילדה (שיש לה הרבה אנרגיות, אבל לדעתי כשהיא תתארח אצלנו לא נרגיש את זה. לא ניסינו אז לא יודעת...)
הוא כועס על עצם זה שהחברה שאלה.
יש לו מתח מסויים מול הבעל של אותה חברה ולדעתי זה מוסיף לזה שעצם השאלה מכעיסה אותו.
ולמרות שהאירוח לא נופל עליו, זה כן בזמן שהוא אמור להיות בבית, והוא צריך את השקט שלו.
עכשיו ניסיתי לשאול אותו. ידעתי שזה יפריע לו, אבל ממש רציתי להגיד לה שכן ולעזור לה, כי היא באמת תקועה (ניסתה גם עם חברות אחרות ולא מצאה בינתיים סידור אחר).
כבר מתחילת השיחה הוא התעצבן.
בסוף אמר שכן אבל רק מחר ושזה לא יהפוך להיות קבוע.
אבל סיים את השיחה ממש בכעס.
אני מרגישה שהשאלה 'מי קודם - החברה או הבעל?' ברור שהבעל קודם.
אבל פה זה מרגיש לי צורם. לסרב לה רק כי לו זה מפריע (ומבחינתי, מסיבה עלומה. לא הצלחתי להבין באמת מה כל כך קשה לו עם זה, חוץ מחששות לעתיד שזה יהפוך לקבוע).
ומצד שני, אם אני אומרת לה שכן, זה גורם לו להרגיש שהיא חשובה לי יותר ממנו.
