הבת שלי בת שנתיים נכנסה לגן. (היתה איתי בבית עד עכשיו)
יומיים ראשונים נכנסה בשמחה.
אציין שהגננת טענה מההתחלה לא להשאר עם הילדים כי הם מתרגלים לאמא וחושבים שהגן זה יחד עם אמא. ואני לא ממש הסכמתי. אז נשארתי מעט. ויצאתי. והיא היתה בסדר.
ביום השלישי צרחה צרחות. נכנסתי איתה לגן וניסתי לשכנע אותה לשחק במשחקים, במשך 10 דקות. היא נרגעה מעט ואז התחלתי להתקדם לכיון היציאה והיא התחילה לצרוח ולרדוף אחרי אז הגננת לקחה אותה ממני אמרתי לה שלום ואמא ממש תכף מגיעה לקחת אותה והתרחקתי. והיא שאגה. המבט שלה מבוהל ומפוחד ככ. כאילו אומר אמא אל תעזבי אותי. בכיתי בלב.
שמתי את הגדולה יותר בגן שלה ושוב עברתי דרך לשמוע האם נרגעה (2 דקות אח"כ) והיא היתה רגועה. ז"א היה שקט. לא עליתי. רק האזנתי. ואחרי חצי שעה התקשרתי והגננת אמרה הכל בסדר היא רגועה.
כשהגעתי לקחת אותה היא רצה לשער וקצת בכתה קצת צחקה בעירבוב.
יום למחרת גם צרחה ושוב הגננת סוג של "לקחה " אותה ממני ואמרה הנה בואי נשחק , והנה חברים וכ"ו. חזרתי אחרי כמה דקות לאזור הגן והאזנתי. והיה שקט. ז"א היא נרגעה
היום כשהתחלנו להתקרב והיא "קלטה" שזה הכיון נהייתה עצבנית. לא ממש תקשרה איתי. (היא לא מדברת שוטף, אבל כן מתקשרת ומברברת בדרך לגן. יודעת לומר "הנה ציפור" מים, אוכל.. בקיצור יודעת פחות או יותר להתבטא . יש לה אוצר מילים די גדול לגיל שלה.
בקיצור.לא דיברה. לא הסכימה לשים מוצץ. כלום. נהיתה נוקשה. כשהתקרבנו ממש למדרגות היא הורידה בעצבים/לחץ את התיק וצעדה איתי לתוך הגן בחצי קול של יללות כאלה. באה להכנס פתאום שוב התחילה לבכות והגננת מיד הרימה אותה ואמרה לה בואי לשחק וכ"ו
וזה מה ששבר אותי. הרגשתי שהיא סוג של "מובלת בכוח" אז אין ברירה .
זה לא ילד ראשון ולא שני ולא שליש שאני מכניסה לגן.
ומשום מה מרגישה שלא מצליחה לשפוט נכון את הסיטואציה.
מרגישה שאני עצמי חווה את התגובות שלה בצורה לא טובה.
מה אתן אומרות?
זה טבעי התגובות שלה?
ההתנהלות של הגננת נורמלית?
מה אתן ממליצות לי ע"מ להקל מעליה את ההסתגלות? או שמשהו לא תקין פה .
תודה לשתיכן, לא הכרתי.