ביקשת בכותרת פרספקטיבה על הסיפור, מנסה להתייחס למה שכתבת:
א. כתבת: "אציין עם ביטוי מהימים האחרונים שאני קלה לכעוס וקשה לרצות לצערי."
כבר בהתחלה את מזהה בעצמך שאת נמצאית בתקופה לא פשוטה בכללי.
כתבת שאת אחרי לידה שזה כבר אומר ויכול להסביר הרבה מאוד.
את ודאי מותשת פיזית ונפשית מכל ההריון, הלידה, הלילות הלבנים, העומס, העייפות התשישות ומה לא...
עצם זה שאת מזהה את זה ויודעת שאת לא במיטבך בתקופה הזו זה כבר צעד חשוב.
ב. כתבת: "קמתי הפוכה לא משהו חריג ולא התחלתי מהומה אבל גם לא הייתי נחמדה מידי, הוא שם לב אבל מעבר ללשאול אם הכל בסדר לא היה עוד משהו כמו מה שלומך, איך ישנץ וכו' וזה עצבן אותי."
כאן שוב המשכת לזהות ש*את* קמת הפוכה. כבר נקודת פתיחה לא קלה.
וציינת שלא היית נחמדה במיוחד,
ושבעלך *כן שם לב לזה*
ו*כן שאל אם הכל בסדר*
כאן הייתי עוצרת רגע ורואה את כל הטוב המאוד חזק שקורה כאן:
בעלך שם לב אלייך!
וגם כשקמת הפוכה ולא היית מדי נחמדה הוא שאל אם הכל בסדר!
נכון שאלו לא המילים המדויקות שציפית אולי, אבל ה"הכל בסדר" הזה *עבורו* בהחלט מבטא את מה שלומך ואיך ישנת והכל! זו פשוט הדרך *שלו* לשאול את זה. ומציעה מאוד לנסות לראות זאת גם מהזווית שלו ולאמץ ללבך את ההתעניינות והאכפתיות שלו אלייך שמאוד ניכרת כאן.
ג. כתבת: "היינו אצל ההורים שלו"
רק המשפט הזה יכול להאיר הרבה מאוד דברים.
לא הייתם בבית שלכם. לא הייתה לכם הפרטיות שלכם.
הייתם אצל ההורים שלו.
את אישה ואחרי לידה ואת מתארחת שבת שלמה במקום שהוא לא ביתך,
רק הנתון הזה מאוד מאוד משפיע.
כי אי אפשר להיות חופשיים ומשוחררים
כי אי אפשר לדבר ולנהל את הקונפליקטים הזוגיים כמו שהיינו רוצים
כי צריך לשמור על איפוק כל הזמן
כי צריך לשמור על שקט בשביל שאר הדיירים האחרים כל הזמן
כי צריך כל רגע נתון להחזיק ולשמור ו... ו... ו... אין אוויר!
ושוב, את רגע אחרי לידה יקרה!
לאנשים קשה להתארח גם 10 שנים אחרי לידה וגם בלי ילדים וגם עם נתונים הרבה פחות קשוחים מזה!
זה באמת לא המצב הטבעי שלנו.
ואפשר לקחת את כל זה כלימוד - ללמוד להבא מתי נכון לנו להתארח?
האם אחרי לידה זה נכון לנו?
אם כן, האם כולל לינה? אולי רק אחה"צ?
אם כן, מה נוכל עוד לסכם בכדי שיהיה טוב לשנינו ולתאם מראש ציפיות?
וכן הלאה...
ממש לקחת זאת כמקפצה ללימוד ושיפור.
לא להיבהל שזה קרה, זה טבעי ונורמלי וקרה וקורה, אלא ללמוד איך להתקדם מכאן להבא.
וכל התפיסה הזו שלוקחת אתגרים ורואה אותם כמקום לבנייה וצמיחה יכולה להחזיר לנו עוד ועוד אוויר.
ד. כתבת לאחר כל התיאור של הצהריים: "הוא אמר לי משפט כמו - זה ממש חכמה גדולה להגיד את זה עכשיו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל אתן יכולות לתאר לעצמכם את התגובה שלי - עוד יותר הסתגרות, עשיתי משהו לא בסדר? (הוא אמר אח''כ שהרגיש שסתרתי את הדברים שלו מול הבן שלנו)"
בעצם רואים כאן התחלה של הקושי מהצד של בעלך.
הוא מרגיש, בדיוק כפי שהיטיב לתאר, שאת סותרת את דבריו מול הבן שלכם.
כלומר הוא מרגיש לא משמעותי, לא אבא טוב, לא מוערך, לא שווה. וזה קשה לו. וזה כואב לו. וזה מפעיל אצלו מנגנוני הגנה שמגינים על האיום הזה בצורת הצורך הזה שלו שלא ממומש כעת.
וה"חוכמה גדולה להגיד את זה *עכשיו*" כנראה התכוון לומר - עכשיו, אחרי שכבר אני אמרתי לו. כלומר זה ממש סותר את המילה שלי בעיני הבן שלנו. וזה כואב לי. כואב לי שהוא שמע את אבא ואז את אמא אומרת הפוך מאבא ככה חד.
את יכולה לראות גם אותי אשתי? את הכאב שלי?
ניסיתי, באמת שניסיתי לעשות את הכי טוב שיכולתי, הבנתי שחשוב שישמר השקט כי כולם ישנים, הבנתי שחשוב שהוא לא ירעיש, אני עצמי הייתי הפוך מהשינה הטרופה הקצרה הזו, ובכל זאת ניסיתי ליצור מציאות שהבן ישן עוד קצת בשבילך, בשביל כולם, שלא יהיה רעש. וכאשר שמעתי אותך אומרת הפוך ממה שאמרתי לו, שנייה אחרי שאני אמרתי, זה כאב לי. מאוד.
האם תוכלי לראות גם אותי?
ה. לגבי מה שכתבת: "... הניח אותו בצורה מאוד נוקשה"
בסוף בסוף אחרי כל התסכולים ששניכם צברתם - חשוב רגע לעצור ולראות ממבט מפוכח ולא סוער בתוך הסיטואציה שהתגובה של בעלך לא הייתה אלימה. לפחות לא בהכרח.
מה שקרה בסופו של דבר זה שהוא הניח את בנכם בנוקשות על המיטה. זהו. לא יותר מכך. לא הייתה מכה, לא הייתה אלימות, הייתה הנחה יותר נוקשה על המיטה.
ויקרה, במצבי קיצון תגובות כאלה יכולות לקרות גם לטובים שבאנשים.
לא שזו תגובה אידיאלית או טובה, ממש לא, אבל היא גם לא תגובת קצה של אלימות חלילה. וכן ודאי שחשוב לווסת את עצמנו עוד לפני ולא להגיע גם אליה, אבל זה קרה.
ומכאן אפשר ללמוד ולגדול ולהסיק מסקנות.
אבל המציאות עצמה שהייתה היא מה שהיא. ולא יותר מכך.
ו. כתבת שלאחר מכן: "הנחתי את הקטנה בעגלה ועמדתמ ביניהם. אמרתי לו שלא יעז לגעת בו, והתלבשתי מהר כדי לצאת איתו מהחדר."
... "הוא בינתיים הרים את הקטנה שבכתה. אמרתי לו שיביא לי אותה, לקח לו זמן לשחרר והוא אמר כזה - אל תהפכי את זה למשהו כזה. אני הייתי מאוד ברורה ואחרי כמה רגעים הוא הביא לי אותה ויצאתי עם שניהם מהחדר."
יקרה, חוזרת שוב לבקשתך כבר בכותרת על הפרספקטיבה - ומנסה לכתוב מהצד של בעלך -
אחרי כל הסעיפים הללו, אני רואה את אשתי ממש נעמדת חוצץ ביני לבין הבן שלי,
אומרת לי שלא אעז לגעת בו (!)
אני מנסה להרגיע את הקטנה שבוכה, כדי לעזור, כדי להרגיע את הבת שלי, כדי שלא יהיה רעש, הכל ביחד,
ואשתי אומרת לי חד משמעית שגם אותה אני אביא לה מיד.
אמאל'ה. מה שהרגשתי באותם רגעים זה פשוט שרף לי בלב. שרף. מה, עד כדי כך אשתי חושבת שאני אבא נוראי ואיום? שנאי אדם נוראי? שאפילו את הבת שלי אני לא יכול להרגיע?
כבר לא יכולתי לשאת את הכאב המפלח הזה. לא יכולתי. ניסיתי להגיד לה "אל תהפכי את זה למשהו כזה", שאני לא מפלצת אשתי! אני לא! אני אוהב את הילדים שלנו! אני לא רוצה לפגוע בהם! אני לא אפגע בהם! אני אוהב אותם!
אבל אשתי הייתה כל כך ברורה ונחרצת ולקחה גם את הבת שלנו
ויצאה איתם מהחדר.
הרגשתי פשוט שבור. שבור. אז אני אבא נוראי ואדם נוראי ואשתי שהיא האדם הכי קרוב אליי חושבת כך ומנסה אפילו להגן על הילדים שלי מפניי (!!!)
וואו כמה כאב בעלך ודאי עצר בתוכו באותם הרגעים, זה באמת בלתי נתפס. כדאי לנסות שוב לראות, בדיוק כמו שביקשת, גם את הצד שלו ומה ש*הוא* עבר. גם. לא רק, אבל בהחלט גם.
ז. כתבת: "כל השבת עד צאתה הייתה הצגה עבור המשפחה שלו. חיכיתי שיבוא ויתנצל בצורה שלא הייתה כמותה עד היום. לא הגיעה ההתנצלות.
רק באמצע הנסיעה חזור הוא אמר סליחה ותודה וביקש לשדבר כשאני אוכל."
שוב חוזרים לסעיף ג' - אתם אצל ההורים שלו. אי אפשר אפילו לנהל את הסיטואציה, חייבים לעשות הצגה, וזה מתיש, וזה שואב וזה קשוח.
ואותה התנצלות שחיכית כ"כ בתוך השבת - לא יכלה לבוא כאשר הוא אצל הוריו. אולי לא הרגיש בנוח מולם, אולי היה צריך את הפרטיות שלכם, רק שניכם, בדיוק אז באמת כתבת שבנסיעה חזור, כאשר הייתם רק אתם, בלי ההורים שלו וכל היתר - הוא אמר סליחה!
והוא אמר תודה!
והוא ביקש לדבר וללבן את זה כאשר תוכלי!!!
יקרה יש כאן אדם שהיה שבור
שעשה ככל יכולתו
שהתעלה על עצמו
שברגע שהייתה לכם הפרטיות הכה נצרכת ביקש סליחה, מחל על כבודו
אמר תודה כי העריך שהיית שם עבור הילדים *של שניכם* כאשר הוא היה בסערת רגשות, העריך אותך על כך,
וביקש ללבן את הכל בצורה מסודרת כאשר את תוכלי!!!
יקרה זה המון! המון המון המון
בטח מאדם שכואב לו כ"כ, אבל גם מאדם שלא זו תגובה ממש מדהימה!
ח. כתבת: "בסוף הנסיעה אמרתי לו שני דברים - אם עוד פעם אחת יאיים עלי או ישתמש במילים חכי חכי, או יפעל האלימות כלפי הילדים שלנו אני קמה והולכת. חד וחזק. ודבר שני - אין לו שום תודה להגיד לי כי לא עשיתי שום דבר בשבילו זה היה נטו בשביל הילדים ובשבילי."
כאן שוב, מהצד של בעלך, מה שהוא שומע זה:
א. איום שאם עוד פעם אחת... אשתו קמה והולכת. חד וחלק.
ב. שגם התודה שלא לא נחשבת.
מה הוא מבין מכך?
שגם יציבות בקשר ובנישואין אין לו, שכל תגובה פחות טובה, אולי אנושית, אולי מצוקתית, יכולה להוביל לשבירת הכלים לגמרי.
הוא גם מבין שכל ההשתדלות שלו וראיית הטוב לא נחשבת, לא מחשיבים את התודה שלו.
ועדיין,
הוא ממשיך לנסות!!!
כתבת ש"במהלך ראשון הוא ניסה לגשש את דרכיו אליי ולתםוס אותי לשיחה ואני ממש לא הייתי שם."
כלומר גם כל יום ראשון הוא מנסה
ומנסה שוב
ומנסה שוב
ואת עדיין לא שם.
והוא ממשיך לנסות
ומנסה רק מנסה להסביר את הצד שלו,
רק לבקש - תראי אותי. אני מתחנן. תראי גם אותי. גם אני כאן.
אבל אשתי עוד יותר כועסת עליי,
ואומרת לי בהודעה בדיוק איזה מילים הייתי אמור להגיד
למרות שביקשתי סליחה, כבר במוצאי שבת, למרות שניסיתי אני לדבר כל מוצאי שבת וכל ראשון,
עדיין היא ציפתה שאגיד מילים מאוד מסוימות וגם אם הייתי אומר אותם היא אומרת לי: "ואל תגיד רק כי ביקשתי היית צריך לחשוב על זה לבד."
כלומר מה עוד אני יכול לעשות?! כל דבר שאעשה לא יהיה טוב!
אני ממש מרגיש אבוד ובאין מוצא. כל דבר, אבל כל דבר וכל ניסיון שלי לא מצליח. אני כבר לא יודע מה עוד אפשר לעשות.
ואני שוב מנסה
ואשתי לא פנויה לדבר
אז אני מנסה לתת לה זמן
ובסוף גם את זה היא לא מקבלת וכועסת עליי שנתתי לה זמן למרות שהתחננתי שנדבר והיא לא רתה, אז כיבדתי את הרצון שלה, ונתתי לה זמן, ובסוף גם זה מתהפך עליי! קשה לי. קשה לי מאוד מאוד.
כל מה שרציתי היה לעשות טוב.
לכן כל כך חשוב לי שתהיה גם לי ניראות. שיראו גם אותי. ואת הכאב גם שלי. הלב שלי פשוט שבור. ואבוד. ולא יודע מה לעשות. וכל מה שאני עושה נוחל כישלון חרוץ.
רציתי לשמור שלא יהיה רעש,
רציתי לעזור לאשתי ולהרגיע את הבת שלנו כדי שיהיה לה ולה ולכולם טוב,
כאב לי שהרגשתי שאני אדם נוראי ואבא איום עד כדי כך שאשתי מגינה על ילדנו מפניי,
שמעתי מילים כואבות ופוצעות מאשתי
הייתי כל השבת בכלוב כי לא יכולתי לדבר משוחרר בבית הוריי
השנייה שהיינו יחד בפרטיות שלנו ביקשתי סליחה
הוקרתי תודה על שאשתי הייתה שם חזקה כשאני הייתי במצוקה
ביקשתי לדבר וללבן הכל בצורה טובה
ניסיתי כל יום ראשון לדבר
ניסיתי לומר את הצד שלי
נסייתי הכל
באמת הכל
אבל אשתי עדיין רואה אותי כאדם רע. כבעל רע. כאבא רע. כאדם רע. וזה הכי שובר אותי.
אני כ"כ כ"כ זקוק וצריך להרגיש שאני טוב בעני אשתי, בעיני עצמי, שאני מיטיב, שנאי משמעותי, לה, לילדיי, לעולם, שאני מוערך, שיש לי ניראות.
וכל זה פשוט לא קורה.
וכואב לי מאוד.
האם תסכימי לראות גם אותי, אשתי האהובה?
האם תסכימי שניתן ניראות האחד לשנייה?
האחד לכאב גם של השני/ה?
שנפתור זאת יחד?
שנלמד ונגדל מתוך כך?
שנמצא דרכים מיטיבות יותר ויותר לנהל גם מצבי קצה?
שנמצא איך לתאם ציפיות כאשר אנו מתארחים?
שנעמיק עוד קומה בזוגיות שלנו?
אני רוצה וכמה לזה
את איתי אשתי היקרה?
אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...