פעם הייתה ילדה שכל הזמן רצתה להיות בסדר.
מיד כשהגיעה לגן,
היא הניחה את התיק שלה במדף בזהירות
תלתה את המעיל ואמרה "בוקר טוב" בנחת, בלי לצעוק.
היא צבעה רק בתוך הקווים
היא אף פעם לא חטפה משחק לחבר.
היא רצתה להיות בסדר,
אבל הסדר אף פעם לא בא.
או לפחות לא בצורה מושלמת, כמו שהילדה אהבה.
תמיד היה קיפול קטן בדף
או קצת בוץ בנעליים
או שהגננת לא ראתה כמה הילדה התאמצה.
ערב אחד, הילדה התקלחה כמעט בעצמה.
לבשה פיג'מה,
ציחצחה שיניים,
ויתרה לאחותה על הדובי הוורוד
לקחה את הדובי הכחול במקומו,
והלכה למיטה.
כשאמא נכנסה לחדר היא כבר הייתה מוכנה עם
"יד ימין על העיניים, לקבל עול מלכות שמיים".
אבל במקום להתחיל שמע ישראל היא פרצה בבכי
שלא הצליחה להפסיק.
אמא ליטפה אותה.
הילדה סיפרה לה שבסדר אף פעם לא בא,
אף פעם לא מצליח לגמרי
וכמה היא מנסה כל הזמן
ושבסוף היום לא נשאר לה כוח בגוף.
אמא שלה
חיבקה אותה ואמרה
"אני יודעת, חמודה, כמה זה קשה.
את רוצה לעשות הכל מושלם
שהכל יהיה טוב
ונקי
ומסודר
ויפה.
אבל רק המלאכים מושלמים.
ה' ברא אותנו שנעשה רק מה שאנחנו יכולים.
שנעשה זאת בשמחה"
אז היא ביקשה מהילדה ללכת לישון והבטיחה שמחר ידברו על זה עוד.
אמא של הילדה יצאה מהחדר
נאנחה, איזו ילדה מקסימה יש לה.
אבל היא מתישה את עצמה יותר מדי.
האמא רשמה לעצמה פתק לא לשכוח לדבר עם הגננת.
לשתף אותה, אולי שיורידו קצת את הדרישות?
ובכלל לנהוג עם הילדה ברכות.
ואז היא קיפלה את כל הכביסה, אפילו שכאב לה הגב
והעמידה סיר מרק ירקות למחר בצהריים.
היא סידרה את הסלון.
למרות שממש רצתה להתקלח כבר,
רק הכניסה מגש מהיר של עוגיות לתנור
כי תכף אבא של הילדה יגיע מהשיעור בבית הכנסת.
היא רצתה שהוא יריח את העוגיות מהמדרגות
ויחייך למראה הבית המסודר
ושהכל יהיה מושלם.
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...