מרגישה שאין לי מנוחה אצלי בבית.
דווקא יש לי מנוחה פיזית, לא פעם ולא פעמיים, אבל אני מרגישה שמשהו בלב לא מצליח לנוח בשקט.
כל הזמן יש משהו בבית שקורא לי- הכלים, הבאלגן, הכביסות... בד"כ כולם גם יחד.
אני לא מצליחה לאפס את הבית כל ערב. לפעמים מכניסה מכונה או עושה קצת כלים בבוקר, אבל באמצע שבוע אני לא מצליחה למשל לפנות את כל השיש ולנקות אותו, או שהספות יהיו ריקות מחפצים. נגיד אתמול גירדתי את עצמי לסדר ולטאטא את הרצפה- אבל הספות והשולחן בסלון מלאים בחפצים, ואותם כבר לא היה לי כח להחזיר למקום...
לא נעים להגיד, אבל אפילו בכניסת שבת תמיד נשארים דברים שלא באמת עשינו עד הסוף (למרות שכן, הכמה רגעים האלה שהרצפה שטופה ומריחה טוב, עד לכתם הבא- עושים טוב לנשמה!).
ואני כל הזמן בתהיות פנימיות עם עצמי, האם אני צריכה להרפות וללמוד להנות גם בתוך הבאלגן, או ללמוד להיות יותר יעילה ועם בית יותר נקי ומסודר.
בעלי לגמרי בעד החלק הראשון. הוא גדל עם אמא חולת ניקיון, והטראומה שלו זה ש"הבית נקי אבל הלב של הילדים מלוכלך". אז לא אכפת לו (וזה גם מתבטא בזה שהוא כמעט לא עוזר בסדר וניקיון. אבל ב"ה עוזר בהרבה דברים אחרים!). הוא אומר שגם אם נצליח לשטוף כלים כל ערב, העין תתרגל ואח"כ נצטרך ללמוד גם לשטוף כלים וגם לנקות שירותים, ואח"כ גם להחליף מצעים ולעשות חלונות ואין לדבר סוף.
יש משהו במה שהוא אומר, אבל כשהבית מבולגן המוח שלי לא מצליח להרגע. כאילו הבית כל הזמן צועק עלי- "צריך לעשות את זה! ואת זה! קומי כבר!".
אשחמ לתובונותיכן.
)
)
❣️