הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה –
סִימָן רַע לוֹ;
וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא –
סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו,
מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.
אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא,
שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים,
וְאוֹמֵר: "זֶה חַי וְזֶה מֵת".
אָמְרוּ לוֹ: "מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ"?
אָמַר לָהֶם:
"אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי –
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל;
וְאִם לָאו –
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף".
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
כותב רש"י: "אם שגורה - אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים:".
כותב הרע"ב: "שהוא מטורף - שהחולה מטורף, כמו 'אך טרוף טורף' (בראשית מד כח). פירוש אחר, לשון טורפים לו תפילתו בפניו (ברכות ה ע"ב), כלומר, התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת".
קשה על הפירוש הראשון שזה הולך על החולה, מה המקבילה הראשונה? ש'החולה מקובל', זה דחוק.
השנות אליהו הקשה על הפירוש השני שזה הולך על התפילה, אם כך היה צריך להיות במשנה לשון נקבה 'שהיא מקובלת' ו'שהיא מטורפת', כי תפילה זה לשון נקבה.
המאירי מתרץ שהכוונה: 'ענין תפלתי'. אבל זה דחוק.
לכן נציע פירוש שלישי.
הבבלי מוכיח את ענין התקבלות התפילה כששגורה בפה מפסוק בישעיהו: "מנא הני מילי א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".
רש"י: "בורא ניב שפתים - כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום".
הירושלמי מקדים לזה מימרא אחת: "אמר רבי שמואל בר נחמני אם כוונת את לבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך ומה טעם (תהלים, י) תכין לבם תקשיב אזניך אמר ריב"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו מה טעם (ישעיה, נח) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".
זאת אומרת שכדי שהתפילה תהיה שגורה בפה של האדם צריך להקדים את כוונת הלב, וכהגדרת רש"י על המשנה: "ותחנתי נובעת מלבי אל פי".
בפסוק בתהלים שמובא בירושלמי מוכח ש-ה' שומע את לכוונת הלב. הדברים רבה (ליברמן ח, א) מביא את כל הפסוק בתהלים כהוכחה לזה: "וכל מי שמתפלל ומכוון את לבו לתפלה סימן טוב לו שתפלתו נתקבלה, שנאמר: (תהלים י, יז): "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך".
רבינו בחיי כותב בפרשת ניצבים: "כי הש"י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב: (תהלים י, יז) "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך".
כתוב בדברי הימים (א כח, ט): "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' ". מפרש המלבי"ם: "ומ"ש כל לבבות דורש, הוא עונה על עבדהו בלבב שלם." זאת אומרת ש-ה' בעיקר מבקש את עבודת הלב, לא רק אותה, אבל הוא מתרכז בה כדברי הספרי על הפסוק בדברים (יא, יב): "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר איוב לח 'להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו'! ומה תלמוד לומר 'ארץ ה' אלהיך דורש אותה'? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה - דורש כל הארצות עמה."
כמו שהדרישה של ארץ ישראל עומדת במרכז, ועל ידי זה ה' דורש את שאר הארצות, כך גם הלב עומד במרכז האדם, ועל ידי ש-ה' דורש את הלב, הוא דורש את שאר הגוף של האדם.
לכן ניתן להגיד פירוש שלישי במשנה, שמה שמקובל או מטורף זה הלב של האדם, אם התפילה שגורה בפה של האדם זה סימן שהכין את לבבו כמו שצריך ולבו מקובל ל-ה', ואם תפלתו לא שגורה בפיו כנראה לבו מבולבל ומטורף.
