וזה בסדר,  את עדיין יכולה לדבר איתן בפעם אחרת על מה שמפריע לך

לא פספסת את ההזדמנות 

ולא מאוחר, תדברי איתן בהזדמנות הקרובה הבאה.

לפעמים עדיף לדבר אחרי שחושבים על זה ולא מהבטן.

ואני לגמרי מסכימה שאם זה העוגן שלו הוא לא יכול ולא אמור להיות קלף נגדו, ותדרשי את זה.

תגידי להן שמבחינתך זאת לא אופציה לקחת לו את זה כדי שיעשה משהו/יקשיב. זה אצלו ונשאר אצלו בכל מצב.

מה אץ מצפה שהגננת תעשה כשהוא לא מקשיב?

לגעת בו הרי אסור לה.

את יכולה להגיד לה מה לא אסל תתני לה רעיונות גם מה כן לעשות

קודם כל והכי בסיסי זה ליצור היקשרות בריאה וטובה, לאפשר לו לתת אמון במטפלות, שהוא ירגיש שהוא יכול להקשיב להן כי הן לטובתו.

ולקחת לו את החפץ שנותן לו ביטחון כשהוא בלי אבא ואמא שאליהם הוא כרגע קשור, זה גורם בדיוק ההפך.

אף פעם לא נתתי לילד בן שנתיים 'עונש', והצלחתי לגרום לילדים שלי להקשיב לי במה שהיה צריך.

הלואי שכל הגננות היו באמת מוכשרות ואוהבות.

הרבה פעמים זה לא כך

בטח לא כל הסייעות שהן חסרות הכשרה מקצועית

אם כן והלך לך בקלות, מעולה.

לא לכל המטפלות זה הולך בקלות.

ברור שעדיף שתמצא דרכים אחרות אבל לא תמיד הן קלות למציאה

לכן הצעתי לאמא שלא רק תגיד לגננת מה לא אלא גם תציע לה איך כן.

וכדאי גם לפתח חמלה והבנה גם כלפי הגננות... לא מכוון לפותחת אלא לאימהות באופן כללי

עורכת

קראתי מנקודת מבטי ומשום מה היה לי ברור שמדובר במעון. אולי כי זה מה שהמטפלת עושה לפעמים גם עם הבן שלי. וגם כי הפותחת כתבה על מוצץ

מסכימה שבגן זה שונה קצת

אבל לא בהרבה

לצערינו זה לא שרק נשות חינוך וותיקות ומקצועיות הן גננות

יש גם הרבה שהן לא משהו או כאלה שבתחילת דרכן

בקיצור, לזכור שגם הן בני אדם

וממש לא פשוט לנהל קבוצה של 35 בני שלוש גם עם שתי סייעות...

8 ילדים בגיל 2-3 (עולים לגן, הייתי שם ממש בסוף השנה)

לא קרה שהגעתי לסיטואציה שהייתי צריכה להעניש ככה. זה היה כבר בסוף השנה, יכול להיות שבתחילת שנה כשצריך ללמד את כללי המסגרת זה יותר מאתגר. אבל אצל הגננות/מטפלות שאני שולחת אליהן, אני רואה שבהתחלה לא מתעקשים על סדר וכללים אלא מתמקדים ביצירת אווירה טובה והתאקלמות בגן, ולאט לאט הילדים מעצמם רוצים להשתתף בכל הפעילויות ומפנימים את הסדר של הגן.

אני מסכימה שאי אפשר לשפוט בלי להבין את הסיטואציה. ומסכימה שצריך לבוא בגישה של חמלה והבנה כלפי הגננת. אבל עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי.

את סומכת על הגננות באופן כללי?

(זוכרת סיפור מאחי כשהיה קטן - הוא הביא לגן עגלת בובה פעם אחת כי מאוד רצה. הגננות אמרו שאי אפשר שהעגלה תסתובב איתו בגן ושמו אותה בצד. שעתיים אחר כך הן התקשרו לאמא שלי כדי לומר לה שהוא לוהט מחום... רק אמא שלי עשתה את הקישור שזה פשוט תגובה רגשית לכך שלקחו לו את חפץ המעבר מהבית...)

אני גם בעד לומר להן עכשיו שהוא זקוק לדובי ולמוצץ בתור חפץ מעבר ועוגן, ושבבקשה שלא ייקחו לו אותם בשום פנים ואופן. גם אם יהיו להן הסברים מנומקים למה זה לא טוב שהוא ייצמד אליהם, אל תקשיבי להן.

(וזה באמת מוזר לי שהן לא מבינות בעצמן את זה... בדרך כלל גננות ומטפלות בעצמן מבקשות להביא חפץ אהוב מהבית כדי לרכך את הפרדה... כשהבת שלי הייתה בגנון של גיל שנתיים קנינו לה בובה במיוחד בשביל זה, והגננת עשתה איתה חגיגה שלמה בגן, נתנה לבובה "לדבר" ולשמח את כל הילדים בגן וכך העצימה את הבת שלי...)

לא רוצים שילדים אחרים לא ישחקו עם זה וכבר קרה שלקחו ונשבר וכו

אז אפשר למצוא פתרונות אחרים אבל זה ממש הגיוני. 

אבל אני עדיין חושבת שיש דרך לאפשר את זה בכל זאת. אולי לייחד בשביל הילד פינה שבה הוא יכול לחבק את הדובי בלי ששאר הילדים יראו (ואז שילך אליה רק מדי פעם). אולי לעשות כמו שהגננת של הבת שלי עשתה. אולי, לפחות, ליצור פרדה מבוקרת ונעימה מהדובי בבוקר, כשהילד מגיע לגן.

לקחת את הדובי לילד זה פשוט לנפץ לו את כל הביטחון...

אצלנו הציעו להביא תמונה של ההורים ולשים במגירה שהילד יוכל להסתכל. מניחה שאפשר לעושת את זה עם עוד חפצי מעבר, אבל השאלה אם הילד באמת לא יוציא אותם מאותה פינה

ובכל מקרה צריך תמיד להיזהר לעזור לגננות כמה שיותר ולא להקשות עליהן. בסוף העבודה שלהן גם ככה קשה

לא יודעת אם הובנתי בכלל, אבל הפריע לי שכתבת לא להקשיב להן גם אם יהיו להן נימוקים טובים.  למה לא ללכת איתן יד ביד? למה לא להיפתח לשמוע? יש להן ניסיון ואני בטוחה שהן גם רוצות שלילדים שלנו יהיה טוב

התכוונתי יותר שתאמין לתחושות ולאינטואיציה שלה, גם אם יהיו להן הסברים משכנעים למה היא לא צודקת.

אבל באמת כדאי לבוא מתוך גישה של שותפות לטובת הילד, ולמצוא ביחד עם הגננות פתרון טוב...

בס״ד

הרבה פעמים כשמשהו לא נוח קורה לנו אנחנו קודם ״קופאות״. זאת תגובה ממש טבעית! הרבה פעמים הלב מרגיש את הטלטלה אבל לוקח יותר זמן למוח לנסח בדיוק מה כל-כל הפריע לנו ולהתארגן על תגובה מתאימה. הלב יותר מהיר מהחלק החושב. אז את ממש-ממש בסדר!!!

(מסכימה עם פה לקצת שבמקרים שתיארת יכול להיות לזה גם יתרון ושהרבה פעמים יותר יעיל לדבר על הדברים אחרי שמספיקים להירגע להתארגן בראש, וגם כשהגננת בפניות לשמוע).

החוויות הלא נוחות לנו מדייקות לנו מה תקין מבחינתנו ומה לא. בפעם הבאה שמשהו דומה יקרה בחיים (בע״ה שלא יקרה, אבל למקרה ש), את כבר תהיי עם עוד קצת ניסיון חיים. וככה מחוויה לחוויה גם לומדים ״לקרוא״ מה הלב מאותת לנו ובהתאם לשלוף תגובות מהר יותר. בעיקר במה שנוגע לילדים שלנו. זה משהו שנרכש עם הזמן.

ומחזקת אותך ממש ממש, הדובי הוא דבר שצריך להקנות לו ביטחון ויציבות! ולא להיות משהו שעלול להילקח ממנו ולהוות מקור למתח. כנ״ל המוצץ!

חיבוק גדול גדול גדול אמא יקרה 💗💗💗

טוב שכתבת כאן!!!

שיהיה רק טוב לך, לקטני ולכל המשפחה!

לא נעים לדעת שלילד שלך היה לא נעים.

אצלנו בגן אסור כבר בכלל להביא חפצים אישיים, בן כמה הילד?

ברור שעוגן לא אמור לשמש כעונש

אבל אולי כדאי בנחת לדבר עם הגננת ולתת לה רעיונות מה כן יכול לגרום לו לעשות מה שצריך...

מהבית (לפעמים מחשש שילכו לאיבוד או ינזקו) לבין ענישה באמצעות לקיחת חפץ מנחם מהילד- כי הוא לא הקשיב.

יכולה להבין את הראשון- גם אם לא מסכימה

השני בעייתי בעיניי מאוד מאוד

הוא הרסני ושיטת חינוך שממש לא הייתי מאפשרת כלפי הילדים שלי.

ואם את מעכלת דברים באיחור- אפשר להעיר ולדבר בצורה מכובדת גם יום למחרת! לפעמים אפילו יש לזה יתרונות כי זה לא בלהט הרגע ויש הזדמנות לנתח מה בדיוק מפריע ולדייק יותר במילים

מבינה את התסכול שלך מאוד❤️

זה בעייתי להתערב לגננת בניהול (אלא אם יש משהו חריג)

לכן אני לא מביאה בכלל חפצים אישיים לגן, כי זה יכול ליצור בעיות כאלו.

(בגן של גיל שנתיים הגננת המליצה לי להביא לו שמיכה או בקבוק אהוב כדי לעזור לו בהסתגלות, אבל אני ידעתי שהחפצים הללו יכולים להיות אישו אח״כ ואמרתי לה שהוא יסתדר בלעדיהם וככה היה)

מבינה שזה לא פשוט.

אבל רוצה להאיר מהצד השני-

יש מקום לדיבור שלך מול הגננת. אבל לגננת אין הרבה מה לעשות אם הוא לא מקשיב... את מעדיפה שהיא תשים אותו בצד? נראה לי שלקחת לו את הדובי זה האפקט הכי פחות נורא כדי שלא יפריע לאחרים... 

אני לא מאמינה שזה צריך להיות בכלל השיח בגיל כזה.

מה הכוונה לא מקשיב? לא יושב יפה במפגש? עושה משהו שאסור לעשות?

אם מדובר על ילד שלא יושב יפה במפגש, אז הציפיות לא מותאמות.

אם מדובר על ילד שעושה משהו שהוא לא אמור לעשות, אז מתייחסים לעניין עצמו - אם הוא מרביץ, מרחיקים אותו מהחברה. אם הוא נוגע במשהו שהוא לא אמור, מרחיקים את הילד משם או מוציאים את אותו דבר מהישג יד.

לקחת לו חפץ אהוב בגלל שלא הקשיב - זה לפגוע בביטחון שלו, לפגוע האמון שלו במטפלות, ולגרום לתסכול מיותר שאחר כך יכול להתבטא באגרסיביות מצידו.

לא יודעת אם אפשר לשנות את הגישה החינוכית של הגננת. אבל להגיד ש'אין לה משהו אחר לעשות' זה ממש לא נכון.

מידיעה של מה שקורה בשטח.

איך היא תרחיק אותו בדיוק מהחברים אם הוא מרביץ? אסור לה לגעת בו. אחר יגידו שהיא משכה...

אין לה לעשות מלבד לאיים שהיא תיקח לו או שלא יצא לחצר.

איך מרחיקים אותו מהחפצים? אותו כנל.

אם 10 ילדים יושבים במפגש וילד אחד מצפצף, זה לא אומר שהציפיות לא מותאמות. זה אומר שהוא מתקשה להתאים את עצמו ולא בא לו להקשיב עכשיו.

בבית את מתאימה את עצמך לילד ספציפי.

בגן אם הגננת אמרה שעכשיו קוראים סיפור אי אפשר ללכת לפינת מטבח. ככה זה, אחרת הקבוצה לא יכולה להתנהל.

אסור למטפלת לגעת בילד? גם לא כדי לחבק?

לא יודעת, אני שולחת למטפלות פרטיות, שמחבקות ומרימות ונוגעות בלי סוף, ואם צריך להרחיק כדי להקפיד בשעת מריבה, גם עושות את זה, ואני לגמרי בעד. זה הרבה יותר בריא מאשר לקחת לילד משהו שנותן לו ביטחון, בעיקר בתחילת שנה כשהוא עוד מסתגל למסגרת.

אם יש תקנות נגד, אז זה באמת קשה מאוד לנהל ככה קבוצה של קטנטנים.

זה ממש לא קשור

אם ילד מרביץ אסור לה להרחיק אותו פיזית אם הוא מתנגד

תארי לך איך זה ייראה במצלמות

הילד מתנגד וצורח והיא תופסת אותו

שלא יובן לא נכון, תיאורטית אני איתך ובעד שהיא תעשה את זה

אבל זה לא המצב היום

ויעידו התגובות רק כאן בשירשור

אי אפשר לאכול את העןגה וגם להשאיר אותה שלימה.

עדיין בעיני לפעמים התגובה הכי הגיונית זה לקחת פיזית. אפשר גם לקחת לתוך חיבוק.

אבל מבינה שיש פה מורכבות. ומסכימה עם הכיוון שכתבת למטה על לתת למטפלת רעיונות לדרכים אחרות להדגיש שיתוף פעולה.

זה שימוש לרעה בכח ופוגע בנפש שלו הרבה יותר ממכה.

לא מדובר על השלכות (נניח הרביץ עם הדובי לילד אחר)

אלא בכוונה לבחור את הנק שתפגע בו ולהשתמש בזה כדי להשיג שליטה.

זה לא חינוך... זה אילוף והפחדה

לא אני ולא את יודעות מה בדיוק היה שם, ולמה לקחו לו. אולי הגננת לא ידעה שהביאו את זה בתור חפץ מנחם?

בגן של הילדים שלי מבקשים לא להביא צעצועים מהבית. יכול להיות שזה נבע מזה, והיא לא ידעה שזה עד כדי כך קריטי לילד. לכן כתבתי שיש מקום לדיבור של האמא והגננת. יותר מיש מקום, זה חשוב. 

פשוט זה תלוי בגיל של הילד ובסיטואציה

והאמא כתבה שהשתמשו במוצץ ובדובי נגדו(זה מילים שלה)

לא רואה שום סיטואציה שבה הגיוני לקחת לילד מוצץ כענישה!

יש הבדל בין להגיד - 'בא נשים עכשיו את המוצר בצד כי יש מפגש'

לבין לקחת אותו שלא בשיתוף פעולה כי הוא לא הקשיב.

ברור שצריך לדבר עם הגננת ולהבין מה קרה שם

אבל חשוב שאמהות נדע גם להעיר לאנשי צוות וגם למתוח ביקורת... זה האחריות הבסיסית שלנו כהורים.

לא תמיד צריך להחליק

מדובר על ילד צעיר מאוד...

וגם יחד בן 5 עם מוצץ זה כנראה חפץ מאוד משמעותי עבורו

הוא התחיל כיתה א

קטנציק כזה

ביום הראשון המחנכת לקחה אותו למנהלת!!!!

כי הם למדו עם הכיצה השניה

והוא לא הסכים ללכת כי היה שם ריח מסריח.

למנהלת????

ילד בכיתה א??? ילד של גן??

עכשיו הוא עם התפרצויות זעם בבית שאני לא מכירה.

ואיך אמרת?

אני רוצה רק להתכרבל איתו ולבכות

במקום לנסות להבין את הילד, שכנראה רגיש לריחות וזה הכי נורמלי שבעולם שהוא לא יצליח להתגבר ולהיכנס למקום שמסריח מבחינתו, להתייחס אליו בצורה כזו...

מקווה שהצלחתם ליישב את העניינים מול המחנכת (והמנהלת), ושזה לא יקרה שוב... ♥️

ובסוף הביקורתיות כלפיה רק תגדל...

אפשר להתקשר אליה ולברר בנעימות מה קרה, אולי להסביר שהבן שלך רגיש לריחות וכדומה, וכך לפתור את העניינים כבר עכשיו ולא לצבור משקעים...

(אבל מי כמוני יודעת כמה קשה לעשות את זה בפועל )

מה את רוצה שהמורה תעשה?

תכנ, עם כל הכיתה אותו תשאיר בחוץ?

מורה לא יכולה להשאיר תלמיד בלי השגחה. אסור לה לעשות את זה. היא די במילכוד...

וחוץ מזה- כמה שזה מורכב כי צריך לתת תחושה נעימה נעימה בתחילת כיתה א'- גם צריך להסביר שכאן זה לא גן. ויודעת מה? גם בגן צריך לעשות מה שהגננת אומרת. אז יש פה מקום של קבלת סמכות...

נשמע לי מוגזם ללכת למנהלת.

אבל שהמורה תתייחס בחומרה ולא תיתן לו פשוט לא להיכנס, זה הגיוני בעיניי.

להבין כללי מסגרת ושעושים מה שהמורה אומרת.

ומלבד זאת, המורה לא יכולה להשאיר אותו לבד... אם היתה משאירה אותו לבד היו באים אליה בטענות שהיא חסרת אחריות...

סימן שהיה מישהו ששמר על שאר הכיתה בזמן הזה, לא?

אז במקום לקחת אותו למנהלת, היא הייתה יכולה להשאיר את הכיתה עם אותו מישהו, ולקחת את הילד הצידה ולדבר איתו בצורה עדינה כדי להבין למה הוא מתנגד להיכנס. יכול להיות שבסוף לא תהיה לה ברירה אלא להכריח אותו להיכנס, אבל לפחות זה נעשה בהכלה... ויכול להיות שהיא הייתה מוצאת את הפתרון של להביא את ילדי הכיתה השנייה לכיתה שלהם דווקא, או כל פתרון אחר.

לקחת למנהלת זה צעד אחרון כמעט, ובכיתה א' בעיניי הוא צריך להתקיים רק במקרים חריגים ממש (כמו הפרעה למורה בשיעור בצורה של תואמת גיל)...

וכן, יכול להיות שקל לי לדבר... אני לא מורה ולא גננת, ורק מבינה כמה העבודה הזו יכולה להיות קשה ושוחקת ומאתגרת, וכמה דילמות היא יכולה להציב בפני איש החינוך, שלא את כולן הוא באמת יכול לפתור...

רק כתבתי מה שנראה לי לפי התיאור שנביעה נתנה פה, והצעתי לדבר עם המורה כדי לשמוע את הצד שלה... יכול להיות שיסתבר בסוף שדווקא הילד באמת הגזים בצורה חריגה ובאמת למורה לא הייתה ברירה...

או לפחות ניסתה לשדל אותו להיכנס בדרך נעימה.

אפילו לא מעלה על דעתי שהוא נשלח למנהלת ישר בלי מילים.

ופיתרון כמו שהצעת?

אין סיכוי בעיניי.

ברצינות נשמע לך סביר

שכיתה שלמה נכנסה לכיתה אחרת

וילד אחד עומד בכניסה ולא נכנס בגלל הריח

אז כ-ל הילדים של שתי הכיתות יעברו לכיתה אחרת?

בעיניי לא סביר ולא ישים.

אז לא באמת יודעת מה ישים.

הגבתי לפי מה שנביעה כתבה. מקווה שהבירור שהיא תעשה יראה הסבר מניח את הדעת לסיטואציה...

אם לשלוח למנהלת זה עונש וערוץ בי דם זה באמת לא לעניין.

מכירה מנהלות מהממות שכשמגיע אליהן ילד זה כי באותו רגע המורה לא יכלה להתמודד איתו והמנהלת יותר פנויה..

הן רגישות ומנסות לברר מה קרה ולמצוא פתרון

לדלוח למנהלת זה חא בהכרח משהו רע

בגיל גן אני יכולה להבין. אבל במעון?? נשמע לא טוב וצריך לבדוק מה עוד קורה שם

רוב הסיכויים שלגננת לא הייתה כוונה רעה.

יכול להיות שהיא תצייר לך גם את המקרה בצורה שונה (שהוא הציק לזה עם ילדים או משהו), ויכול להיות גם שהיא באמת טעתה. זה קורה, היא גם בן אדם...

אני חושבת שבשיח כן, שמנסה להגיע להסכמה ולהדדיות, תוכלו לברר דברים ולהגיע להסכמה.

תיזכרי שהמטרה שלכן משותפת- שלילד יהיה נעים וטוב

לב אבן

ולא מעניין אותי אותי מה הוא עשה

אני מוחה על התגובה שלך מכל וכל

בדיוק בגלל הורים שכך אומרים

ילדים מגיעים להתנהגויות קיצוניות

גם אם הגננת עשתה טעות

אין להורה שום זכות להתבטא כך כלפיה!

זה כנראה גן עם חדי קרן וקשת בענן ואוכלים מעץ ממתקים לארוחת בוקר..

ועכשיו ברצינות, לא ברורה לי כל הסיטואציה אבל יתכן שהגננת עשתה טעות ויש מקום לדבר איתה על זה.. מכאן ועד להוציא מהגן זו היסחפות.. גם ההתנהגות של הילד לא נכתבה כאן..

בתור מורה עשיתי כמה פעמים טעיוית, אני בנאדם. במקרה שטעיתי דאגתי להתנצל בפני התלמיד שנפגע.. 

אז נותנת קצת רקע - הקטן בן 2.7, במעון.

המטפלות הן חדשות בשבילו אבל את המעון הוא מכיר.

הדובי הגיע איתו לגן כדי לעזור לו להתגבר על המוצץ ולשים אותו בצד.

הסיטואציה כשהגעתי הייתה שבסוף היום המטפלות מבקשות מהילדים לא לשחק באזור מסויים כדי לו ליצור בלאגן בסוף היום. ממה שהבנתי ממנה הוא לא אסף משחק ולא הקשיב ושיחק שם באזור שהן אמרו לא לשחק.

כשאני הגעתי למעון הוא היה מלא בדמעות ונזלת ממש בוכה ומתייפך והיא אמרה לו- הנה קח את הדובי שלך.

כששאלתי מה קרה היא הסבירה לי ואמרנ שלקחה לו את הדובי כי לא אסף.

אני מנסה לשחזר וזה ומה שאני זוכרת שהיא אמרה. אני מקווה שאני טועה ושמעתי אולי לא טוב.

השעה הייתה שעת סוף יום והיו עוד קצת בכיות בכיתה שלהם אז אני לא יכולתי להכנס לדין ודברים עם המטפלת וגם לא ידעתי איך כי גם הייתי בסוף היום של עצמי ולא מרוכזת כל כך.

אדבר איתה על זה אבל זה יהיה רק אחרי יום כיפור כבר.

אני מבינה שהיא צריכה דרך לעבוד איתו ויכול להיות שלשבת ולּדבר ולהסביר זה לא אפשרי בכל רגע. אבל לקחת דובי או מוצץ זה לא הפתרון. ועוד יותר מתסכל אותי שככה היה גם עם מטפלת אחרת במעון בשנה שעברה.

ואני תוהה לעצמי מה הפתרון?? עוד שיחה עם מנהלת המעון?? ומה היא תגיד? ומה היא תתרץ? ואיזנ פתרון אני אציע שיהיה לשעת לחץ? ולמה לעזאזל אין אסיפות הורים בגיל הזה??? זה כל כך חשוב 

בטוחה שיותר אפקטיבי יהיה שהמטפלת תשמע ממך.

לדבר עם המנהלת יש בזה לא מעט חסרונות:

1. המנהלת ככל הנראה לא הייתה נוכחת, היא לא יודעת על מה מדובר ולא תוכל להבין.

2. הגיוני שהמנהלת תנסה לגונן על העובדת שלה, ולא תקבלי מענה טוב. לא ממקום רע, אלא ממקום שהיא מחפה על העובדים שלה.

3. אם המנהלת לא טובה, היא יכולה לנזוף במטפלת, ויכול להיות שהסיפור הזה קצת יותר רחב ממה שאת ראית.

ממליצה לך לדבר עם המטפלת.

לכי תדעי, אולי הייתה לה סיבה טובה והגיונית שתצליחי להבין (לדוגמא- יכול להיות שהיא תגיד לך שהם שטפו ריצפה, היא לא רצתה שיחליק, אז הזיזה את הדובי לצד השני של הכיתה. תרחיש מאוד הגיוני במעון/בגן.)

ואם לא הייתה לזה סיבה טובה, אז תסבירי לה. הגיוני שהיא טעתה, היא בן אדם.

רק אם לא הצלחת לדבר עם המטפלת כי היא לא ניסתה להבין, או אמרה שככה היא מענישה, או כל דבר אחר- יש עניין לפנות למנהלת כדי לתהות על המהלך החינוכי של המטפלת.

קשה לי להאמין שהמנהלת, בתור אשת חינוך, תאמין בעונש כזה.

אחד הדברים הכי פוגעים זה שפונים לממונה עליך לפני שדיברו איתך...

פשוט לתקוף כאן את המטפלת לא יעיל ולא מתאים. הייתי פונה אליה ומסבירה לה שזה חפץ מעבר, שזה במקום המוצץ, שהוא קטן. אומרת לה מה כן יכול לעזור...

רק אם זה לא עוזר הייתי פונה למנהלת.. 

ותתני לה רעיונות.

למשל יש ילדים שתחרות (למשל נראה מי אוסף הכי מהר, שלוש ארבע ו) ממש גורמת להם לשתף פעולה

יש ילד שלהגיד לו אני סופרת עד שלוש מייד גורם לו לשתף פעולה

אולי להגיד אני אספר לאמא? ממש לנסות לחשוב על רעיון פרקטי. את מכירה את הילד שלך הגי טוב. תעזרו זו לזו

אני נזכרת למה עזבתי את ההוראה וכמה חכם היה הצעד הזה.

המטפלת נושמת וכבר היא לא בסדר.

ולא מדברת על הפותחת כמובן אלא על התגובות כאן שכל כך נגד המטפלת ונגד המעון כאילו מה היא עשתה.

לקחה לילד חפץ מעבר?

הסבירו לה את העניין והיא המשיכה לעשות?

את יודעת מה הסיבה שהיא לקחה? מה הייתה הסיטואציה עם שאר הילדים?

וכמובן לא משאירים אותו בוכה עם נזלת בתור עונש.

בתור עונש?? מאיפה לך? זה ממש לא מה שהפותחת כתבה, ואני משערת שזה לא קרה כך במציאות.

גם בבית, לפעמים הבת שלי בוכה, ועד שאני מביאה טישו היא עם נזלת. ולפעמים היא סתם עם נזלת כי לא שמתי לב אלייה. קל וחומר כשיש עוד כמה ילדים לשים לב אליהם.

הצורה שבה מטפלות/גננות/מורות נשפטות ממש הזויה. רוב מי שהולכת למקצוע כזה, לא הולכת כדי להתעלל בילדים, אלא להיפך. להיטיב להם.

כן, יכול להיות שהמטפחת עשתה טעות (וגם יכול להיות שהיא לקחה את הדובי בתור עונש, אלא בתור הרחקה מאזור מסויים), אבל מכאן ועד להוציא את הילד מהמעון הדרך ארוכה.... מאוד.

בדיוק בגלל שאי אפשר לדעת מה המניעים האמיתיים ומה בדיוק קרה כאן.

ועל זה התרעמנו.

באופן אישי, אני על מקרה כזה הייתי מתחילה בבירור מול המטפלת, ולא רצה להקליט אותה.

הקלטה זה חוסר אמון, ואם אנחנו לא סומכים על אף אחד בעולם- המצב חמור...

אין לך דרך לדעת מה באמת קורה במעון של הילד שלך.

ממש ככה

מדברת מנסיון כואב

אני מבינה שהרבה אמהות כבר מקליטות

וזה לא כי אין בהן אמון, הן לא הבעיה... המציאות הוכיחה שוב ושוב שחייבים להקליט.

לדעתי מי שלא מקליטה היא חסרת אחריות

(סליחה על התקיפות, מצפה לעגבניות🙈)

למקומות שאני שולחת אני בטוחה מיליון אחוז! מליון!! שאין התעללות / מכות / צעקות.

אם היה לי חשש הכי קטן בעולם- התינוק שלי לא היה שם פשוט ככה שמבחינתי אין צורך אפילו להקליט.

אבל פרקטית, בשטח אני בטוחה שהמקומות שאני שולחת נקיים לחלוטין.

אני בודקת הרבה לפני, מגיעה אני בעצמי להכניס לגן ואוספת בסוף היום. החוש האימהי שלי פועל ב"ה כשורה.

ושוב אם היה לי עולה לי ספק - הייתי מוציאה, לא הולכת להקליט.

הבן שלי לא יהיה יום אחד במקום בו אין לי אמון במטפלת.

אני יודעת שהדעה שלי חריגה, והיום כולן רצות להקליט.

אבל זו אני, וב"ה יש עוד מקומות ונשים יראות שמיים,ואני מאמינה גדולה בלב של אמא קשוב.

זה לא עניין של ניסיון ולא שייך לאיזה סוג של אמא את.

אני אמא מאוד אחראית ומאוד מעורבת ויכולה לומר שגיליתי בהקלטות דברים שלא גיליתי בהצצות דרך החלון וגם לא בדרכים אחרות שלא אפרט כאן.

ב"ה לא אלימות אבל אלימות זה לא הכל. יש סיבות נוספות להוציא ילד ממסגרת.

אמון יש לי רק בבורא עולם. בטח ובטח במה שקשור לילדים שלי.

מציעה לא לעצום עיניים, פשוט להקליט, מקסימום מגלים שהכל טוב. מניסיון? זה הכי משמח.

לא תצליחי לשכנע אותי לחשוד.

בעיני כל העולם טוב צרוף עד שלא הוכח אחרת.

לא מסוגלת להתהלך בעולם בגישה כזאת.

יש הבדל בין לעצום עיניים לבין לחשוד בכל מה שזז.

מקווה שיש מישהי שמקליטה אצלכם בגן 😆💜

והתבדיתי אחרי שהקלטתי

חברה ייעצה לי לשים מקליט אחרי שהבת שלה בת שנתיים אמרה על אחת המטפלות שהיא מרביצה... מה שהתברר כנכון, + צעקות והשפלות של ילדים

חטפנו כולנו כל האמהות הלם

לא היה לנו דרך לדעת שמשהו לא כשורה- הילדים הלכו בשמחה, חיבוקים ונשיקות של המטפלות, תמונות וסרטונים במהלך היום

🤷🤷🤷🤷🤷

הנה, דרך מצוינת.

לשבת עם הילד אחרי הגן, לדבר, להקשיב..

ובגילאים קטנים יותר שלא מדברים - אני אולי אשמע לך מעופפת אבל אמא מרגישה!!

בכל סיפורי ההתעללות (הכואבים) בגנים - ההורים מתארים דפוסי התנהגות של הילדים שבזמנו ההורים לא הבינו למה הם עצבנים / רעבים / נודניקים וכו.

ולכן אני אומרת - להיות עם לב וראדר מחודד.

כשנמצאים מספיק שעות עם הילד ביום, תקשורת יומיוית עם המטפלת, קשיבות מלאה - קשה לי להאמין שאמא תפספס אלימות בשום גיל.

מצטערת, לא מאמינה בזה. 

כל פעם שהילד נודניק? עצבני? רעב?

בגיל מעון לא מספיק לשבת לדובב את הילד, כי לרוב רוב הילדים אין דרך להביע מה שעובר עליהם!!!

מגיל 3 אני מסכימה איתך שאין טעם להקליט(וגם שמעתי שאין היתר הלכתי) כי משיחות עם הילד אפשר לדעת מה הולך ואם מישהו פוגע בו

מגיל 3 ומטה זו החובה ההורית שלנו, לדעתי
 

וממש קשה שאת כותבת שאמא לא תפספס אלימות, את בעצם מפנה אלי אצבע מאשימה שפספסתי

עובדה שהילד סיפר וככה עליתן על התנהגות לא בסדר שהיתה במעון.

אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחת, לא יודעת למה את מרגישה ככה.

אני פשוט רוצה להאיר בתוך הכאוס הזה שנוצר לאחרונה שיש לנו כוח עצום כאמא ועלינו להשתמש בו.

אמא שנמצאת עם הילד שעה וחצי ביום, שמוציאה אותו מהגן עם עיניים בטלפון, שלא מבררת למה הילד עצבני היום וכו  - אני כמובן מקצינה, אבל בשביל ההמחשה.

ילד שחוזר עצבני כל יום מהגן - בשבילי נורה אדומה. אני לא ארוץ להקליט, אני אברר עם המטפלת למה זה קורה.

עצבני יום אחד - קורה. לרוב המטפלת בעצמה תגיד לי שהוא לא ישן היןם / לא היה רגוע.

אבל ילד שעובר התעללות כמו שמתפוצץ בחדשות - לא מתנהג רגיל בבית ולא מאמינה למי שיגיד לי אחרת.

הענין הוא שאני ממש לא קוראת אלימות  למה שלמשל הפותחת תיארה. אני מציאותית וגם המטפלת אנושית ומבחינתי זה לא קרוב אפילו לאלימות.

אף אחד לא היה מעלה בדעתו לקשר התנהגות כזו או אחרת לאלימות שמופעלת כלפי הילד מצד הצוות

מה גם, שיש הרבה דפוסי התנהגות. לא כל הילדים מתנהגים אותו דבר.

גם אם נדלקת נורה לאמא - תמיד אפשר לתת לזה הסבר אחר.

נניח ואצא שואלת את המטפלת, היא תענה באמת ש- בדיוק חבטנו את ראשו במזרן כי הוא לא ישן צהריים..?

גם אם האמא מרגישה שמשהו לא בסדר, המטפלת לא תהיה המענה במקרה של אלימות מן הסתם.

ואם היית מעבירה במקרה של חשד, זה בלב שלם שיכול להיות שילדים אחרים נפגעים? העיקר לא להקליט? 

אין בתורה שלי כזו מצווה😅.

פשוט בעיני זו דרך עקומה מאוד כשאפשר ללכת ישר.

אם ילד שלי היה חוזר עצבני כל יום מהגן הייתי שואלת את המטפלת ישירות. אם לא הייתי מקבלת מענה / המצב נמשך - עוברים הלאה - יש מטפלות נוספות בחדר, יש בת שירות, יש מנהלת, יש הורים נוספים...

תפתחי ראיונות עם הורים שהילדים שלהם עברו התעללות - תראי מה הם מספרים.

אני תופסת את הראש וחושבת: איפה הייתם לעזעזל?!

(זה מגעיל ושיפוטי, אני יודעת😒).

ושוב, אני מדברת על אלימות.

אני כאמא לא מתרגשת אם המטפלת יום אחד הימים קצת את הקול,טעתה, או היתה קצרת רוח.

לא רק בגלל שזה שיפוטי, אלא כי שוב - עד לא מזמן אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהאנשים שאמונים על טובתו הפיזית והנפשית של הפעוט/ תינוק שלהם - מועל באמונם בצורה אכזרית. ולכן לא נעשה ההקשר לאלימות.

וגם כשכבר התגלתה הפרשה של המפלצת מעודה ודומיה - מי חשב שזה יגיע למימדים כאלה שכל שני וחמישי מתגלות עוד מפלצות?

לדעתי את ממש טועה.

ואגב, גם למפלצת מעודה ולדוציה רוב הילדים הלכו בשמחה. תגובה של פעוט לאלימות לא תמיד ניתן לקשר ישירות. היום זה כבר אחרת ואנחנו לא תמימות כמו פעם. ב"ה.

חכמת הבדיעבד היא לא כמו להיות מהראשונים שנכוו, בעידן התמימות

שכבר קרו?

היום לצערנו אנחנו יודעים שקיימות כאלה מטפלות ויש היתכנות למקרים כאלה מזעזעים - מה הבעיה ללמוד מזה ולנקוט בדרכי פעולה?

התנהגות חריגה של הילד שווה בדיקה!

רוצה להקליט - מצוין.

אני פחות מתחברת.

אדרבה, טוב מאוד לדעתי להפיק לקחים מסיפורים שכבר קרו. ולהיות חכמות יותר, גם אם תקראי לזה חוכמת הבדיעבד.

מה שכן מצער וחבל שבעקבות הפרשיות שהתפוצצו - מטפלות נתונות תחת מעקב ודיקטטורה לא אנושיים שלא בכלל שהן באות לעבודה.

לכן אני אומרת, תורידו קצת את החשדות ותסמכו יותר על עצמכן. עכשיו כולנו יודעות מה יכול להיות ומה התסמינים.

שמכל הסימנים שהיו

מה שאני הסקתי, זה שאי אפשר לדעת חד משמעית

יש ילדים עם בעיות רגשיות. המון.

למה תקשרי את הקושי? לאלימות?

ואם תקשרי לאלימות - איך תוכיחי בלי המקליט? תתני לה להמשיך להתעלל בעוד ילדים?

עם כל הכבוד למקום שלנו כאמהות, הפרשיות הכואבות האלה הוכיחו לנו לא שאנחנו לא מספיק טובות בלהקשיב לילדים שלנו (שזו די השורה התחתונה שלך. ואני מאוד לא מסכימה איתה), אלא שאין מנוס מלהיעזר בפלאי הטכנולוגיה עם תינוקות רכים ופעוטות.

רוצה להמשיך לסמוך על האינטואיציה? מעולה.

אני לא שם.

ואני לא אומרת מראש שכל המטפלות אלימות,ממש לא. אני בטוחה ויודעת שיש המון נשים מדהימות במקצוע הזה. אבל מאחר וכל ילד מגיב אחרת לאלימות, ולעתים ניתן לקשר את זה לעוד דברים שעוברים על הילד בלי קשר לגן - כל עוד הוא לא מדבר, לדעתי חובה של כל אמא להקליט באופן אקראי לפחות פעם אחת.

ואפשר כמובן שלא להסכים. אבל לדעתי את מאוד תמימה. מקווה שבאמת ב"ה אין אצלכם סיבה לבדוק.

(גם אני כשבדקתי גיליתי שהכל בסדר ב"ה. אבל לא הרגשתי רע עם עצמי. הילדים שלי היו תינוקות שלא יודעים לדבר. האמון במטפלת לא עולה על טובתם ושלומם הנפשי והפיזי)

איך ייתכן שההורים בהתחלה לא הבינו.

ממש תודה, לא חשבתי על זה.

זה באמת היה מופרך לקשור התנהגות חריגה לזוועות כאלה שמי חשב שקורות בכלל.

אבל כיום ב"ה זה אחרת, ויש מודעות. והחובה היא שלנו כאמהות.

עד שאחד הילדים יצליח להוציא את זה החוצה??

ילדים בגיל מעון לא מסוגלים התפתחותית להביע ולדברר את עצמם...

מגיל גן את לגמרי צודקת! ולכן אני מקליטה רק במעון

המלצתי- תקליטי ואולי תופתעי... ומקסימום תדעי שצדקת

אבל זה באמת תלוי אופי. ומבינה שיש טיפוסים שהקלטה חד משמעית תרגיע אותם - וזה מצוין.

אני סה"כ פונה לקומץ האמהות  שאולי בנויות כמוני ומחזקת אותן לסמוך על עצמן.

אני מאמינה בכל ליבי שהמטפלות שבחרתי לילדים שלי הן נשים טובות.

אני מאמינה שלידדים שלי טוב ושהם אהובים.

אני מאמינה שכל בוקר אני שולחת אותם למקום טוב

אבל לרגע אחד לא סומכת על אפחד.

חובתנו כהורים להיות עם יד על הדופק ובגישה של 'כבדהו וחשדהו'

עם כל המטפלות של הילדים שלי היה לי קשר טוב.

תקשורת שוטפת

ובאמת יחסי אהבה.

עם חלקן  אני בקשר עד היום וממליצה לחברות

אבל לא פחדנו להעביר ביקורת כשהיה צורך.

להעיר על דברים שלא מצאו חן בעינינו ולמתוח גם גבול כשהיה צורך.

הכל נעשה בצורה מכובדת

וכן. הייתי מגיע ו'מרגלת' באמצע היום מאחורי הדלת.

ואם הייתי מרגישה צורך- הייתי מקליטה בלי להסס

לא סומכת על אפחד

(מכירה את הביטוי- אין לנו על מי לסמוך...)

למה לא פשוט לדבר איתו??

מרגע שהבת שלי למדה לדבר אנחנו מדברות כל יום איך היה ו*מה* היה.

היא מספרת לי בדיוק מה קורה, איזו גננת צועקת, מי הרביץ למי (בין הילדים), מי לא שיתף אותה במשחק...

וכן, אני סומכת עלייה לגמרי שתתן לי אינפורמציה.

כשהיא הייתה קטנה שלחתי אותה למקום שאני סומכת עליו ב100%. וכשהיה לי עניין עם אחת המטפלות (לא אלימות, של המטפלת מולי) אז המנהלת דאגה שהיא לא תהיה עם הבת שלי. הרגשתי שיש לי עם מי לדבר, ויש מי שיבדוק שהכל כשורה.

לא הייתי שולחת למקום שאני לא סומכת עליו.

מגיל 3 +-, תלוי בילד

אבל תינוקות עד גיל שלוש חייבים להקליט. גם אם את מרגישה שאת סומכת על המקום. מטפלות ומעונות עובדים ככה כדי ליצור אווירה של אמון מול ההורים (שזה מאוד חשוב!) אבל הרבה הרבה מהמעונות עושים זאת כדי להסתיר עוולות😔 לכן אין לסמוך על השדרים שאנחנו מקבלות מהם

רק הקלטה תיתן תמונה אמיתית

היא עשתה טעות ואולי אם ידברו איתה יקבלו הסבר אחר למקרה ואולי זה המקרה ועכשיו יבהירו לה את מה שמצפים ממנה לגבי חפץ מעבר וזה לא יחזור על עצמו.

מכאן ועד להוציא מהגן על מקרה כזה בודד, נסחפתן....

ולא נתקלתי שהיא אמרה כאן שהשאירו אותו עם נזלת בתור עונש.

זה מזכיר לי:

כשהבן שלי היה במעון הוא שם ציצית לפני גיל שלוש והתחיל לשים ביום שישי אז כל השבת דיברנו על זה שהוא יברך מחר בגן.

למחרת הוא לא ברך וסיפר לי על זה בשני בבוקר בדרך למעון שהוא לא ברך בגלל שהגננת אמרה שהוא לא הגיע לגיל 3.

אז דיברתי עם הגננת והיא הבינה את הטעות שלה  והילד התחיל לברך.

ואני בטוחה שבפעם הבאה שילד שעוד לא בן 3 יגיע עם ציצית לגן- יתנו לו לברך.

לפי הרוח כאן, אם הייתי מספרת את זה כאן כנראה הייתן אומרות לי להוציא אותו מהמעון.....

תודה לאל שעזבתי את העולם הזה

רק

ורקקקק!!!!!

בגלל האמהות.

שהורסות הכל. עסוקות בלעטוף בלי סוף

ותמיד המטפלת גרועה

ותמיד לא צודקת.

הכו אותי בצורה מסוימת כי לא הספקתי להחליף טיטול!!!!!! בסוף יום!

זוועה. ההורים היום איבדו את זה לגמרי.

ההחלטה הכי טובה שעשיתי. 

וחבל מאוד שזה ככה.

אנחנו צריכות את המטפלות

כי בלי זה לא נוכל לצאת לעבוד

ומגיע להן היחס הכי מכבד בעולם! מגיע שינשקו להן את הרגליים!! כן כן

נכון שהן בחרו בעבודה הזאת

זה עדיין לא אומר שלא מגיע להן יחס מכבד במיוחד.

זאת עבודה קשה בטירוף

וקורה שעושות טעויות לפעמים

כולנו בני אדם

ולפעמים הסיטואציה גרמה לזה .

אז מי אנחנו האמהות שלא נמצאות שם, לשפוט אותן ולהסיק מסקנות?

מותר לנו האמהות ללבן את הדברים מול הגננת אבל אפשר לעשות את זה בצורה מכבדת ולא תוקפת.

תמיד

שגם מטפלת היא בנאדם. באמת בנאדם אמיתי

לב ,רגשות

וכל מה שזה אומר

כל עולם החינוך חייב מהפך!

באמת עבודה קשה

יש לי חברות מורות שגם אומרות את זה

מגיעים הרבה הערכה ואהבה!

מה שאני לא אדע לא כואב לי...

מה שכן כואב לי

זה שמצפים שהמטפלת או הגננת תהיה מושלמת

ואם שומעים אמירה לא במקום או ששומו שמים הגננת הרומה דול על הילד

כבר עושים לה את המוות

תראי את התגובות כאן!

היא לקחה לו את הדובי וכבר כותבים שיש לה לב אבן ודחוף לנוציא את הילד

גם אני בבית לפעמים נכשלת בהרמת קול על הילדים או בתגובה לא הכי מיטבית

אני מבינה וברור לי שגם בגן זה קורה ויקרה. אבל יש אימהות שזה לא ברור להן ועל כל שטות הן כבר גורמות לפיטורין או מאיימות בהגשת תלונה. כן כן פיטרו קולגה שלי על שטות כזאת ואני מכירה עוד שלא פטרו אבל איימו על נשים טןבות בתלונהוגזלו מהן את שמחת החיים לתקופה ארוכה.

אז כן, כשאלה פני הדברים ופני ההורים יש לי בעיה עם הקלטות

וזה לחלוטין פוגם גם באיכות הטיפול

כי גם כאשר, כמו שבארץ אהבתי כתבה, ברור לי שהתגובה המקצועית והחינוכית הנכונה היא להרחיק את הילד מהקבוצה כתוצאה

אני לא אעשה את זה

כי אם יש הקלטה זה לא יישמע טוב

כי אם האמא תשמע ממנו וואי וואי

כי למה אני צריכה לעשות את זה לעצמי?

אז ילדים עם התנהגויות שונות לא מצליחים ללמוד לעצור אותן. ותאמיני לי התנהגות התלמידים עם השנים הולכת ומקצינה בדיוק בגלל הדברים האלה.

המפסידים הראשיים הם הילדים של כולנו.

כמובן בגבול הסביר 😁

כשאני משגיחה על ילד אחר, שהוא לא הילד שלי, אני פי אלףףף יותר נזהרת. ככה זה אמור להיות.

לא לוקחים לילד חפץ מעבר, לא מענישים ילדים כל כך קטנים בזה שהם לא יקבלו אוכל.

מה שהורים שומעים בהקלטות זה מזעזע לפעמים, מאחלת לך שלא תדעי.

מטפלות שצורחות על ילדים, מטפלות שמאיימות על פעוטות שלא יחליפו להם טיטול או שאמא לא תבוא לקחת אותם היום מהגן.

כששומעים הקלטה טובה זה הכי כיף בעולם, תהיי בטוחה שאף הורה לא מחפש באלגן.

אני תמיד אומרת שמי שאין לו מה להסתיר לא יפחד מהקלטות ומניסיון שלי זה נכון 100% מהזמן.

אותי ולא נעים לי...

מנסה לענות מהצד של המטפלת,

עבדתי במעון כמטפלת צעירה, מאד אהבתי את הילדים, והם אהבו אותי, אבל כשאת אחראית על 9 פעוטות את חייבת שיהיה סדר וגבולות. זה לא כמו בבית שגם אם הוא לא מקשיב אפשר מהר לסדר אחריו, ולצחוק כמה שהוא מתוק כשהוא עושה שטויות...

יכלתי להגיע למצב שילד משתולל, שופך משחק בכוונה ומסרב לאסוף, ואז צוחק וממשיך לדבר הבא... וכשאחד מתחיל כולם אחריו. כן הייתי יכולה להגיד שאקח את המוצץ/ דובי עד שיסדר, ברמה שהוא יכול, עם עזרה אם צריך.  בד"כ זה היה עובד מהר,

אף פעם זה לא היה עונש. יותר נסיון להעלות מוטיבציה ולהפסיק התנהגות שלילית.

השתדלתי לתמלל את זה בתור "אני אשמור לך את המוצץ" וכמובן מחזירה מיד כשאוסף, ואם רואה שקשה לו מידי אז מנסה 'לרדת מהעץ' ולתת לו בכל זאת...

חשוב לי להגיד לכל האמהות, גם אני הייתי שם, והיתה לי המון ביקורת על מטפלות. ואז כשהתחלתי לעבוד במעון הבנתי שדברים שרואים מכאן לא רואים משם...

להיות עם 9 מתוקים זה לא כמו להיות עם הילדים שלי בבית... זה הרבה יותר קשה...

כמובן שתמיד צריך להיות עם יד על הדופק, ואני לא מצדיקה כל התנהגות... רק לנסות לדון לכף זכות...

והלוואי שהיתה יותר הדרכה במעונות, וגם יותר צוות...

שמנסיוני מטפלות פחות קולטות שבובה היא חפץ מעבר ברמה של שמיכי ומוצץ. לבת שלי יש בובה שהיא חפץ המעבר שלה מגיל פצפון וכל מסגרת שהיא התחילה הייתי צריכה להסביר שזה לא סתם חפץ מהבית אלא חפץ מעבר.

אני חושבת שלרובינו נשמע מזעזע לקחת לפעוט מוצץ מהפה בלי הסכמה. אבל גם כאן היו נשים שהרגיש להן סביר לקחת לו את הבובה. הרבה אנשים פשוט לא רואים את זה באותה רמה. לבת שלי יותר קשה שמישהו נוגע בבובה שלה בלי רשות מאשר שאח שלה חוטף לה את המוצץ מהפה.

כל תחילת שנה היה צריך להסביר את זה למטפלות כדי למנוע אי הבנות. לפעמים גם להזכיר כמה פעמים עד שהן ראו בעצמן כמה היא קשורה לבובה

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.

מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.

אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.

הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.

אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.

ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.

אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,

אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.

 היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן

לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה. 

הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור 

הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.

האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים.        זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים

מעבר לזה שיש את העניין שלך מול עצמך והבטחון,

נראה לי שכדאי כן לשתף אותו בתחושות שלך.

להגיד לו אפילו שאת מרגישה פחות מוצלחת בתחום, שההשוואות והדירוגים והאמירות האלה גורמות לך להרגיש פחות טובה בזה, ואת ממש תשמחי אם יוכל להפסיק ואפילו להחמיא לך..

(ואת העניין שלך מול איפה שזה מפעיל אותך; השוואה לאחרים/את לא מספיק טובה וכו' כמובן גם כדאי לעבד)

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו

מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב

חיבוק לך! בהחלט מטלטל

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

אפילו אם היא לא מבינה מה שאת אומרת.

מניחה שה10 דק בגינה לא היו לה טראומטיות (מה היא מבינה? רק לא ניגשו אליה כמה דקות).

אבל לראות את אבא ואמא לחוצים- ילדים מרגישים. יותר משהם מבינים הם מרגישים.

תדברי איתה (מניחה שבעיקר אליה בגיל הזה).

על זה שאמא היתה קצת מבוהלת כי היא דאגה, אבל היא תמיד שומרת עליה ואוהבת אותה. ושזו היתה בהלה רגעית, ועכשיו הכל חזר להיות רגוע ונעים, רק לפעמים יש רגשות לא נעימים.

זה לא בשביל לפרוק לה. זה בשביל לתווך לה את הסיטואציה ולמסגר לה אותה. 

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

איזה טראומה

איך אפשר להירגע מזה כאמא??? חיבוק ענקקק

ואיזה בושות לה

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

חיבוק.

מכירה מקרוב את הפחדים והתחושה.

כל כך הרבה פעמים משהו פתאום מתפקשש, הפעילות נדחת, הם במקום בלי קליטה יותר זמן משתכננו, נגמרה הסוללה... הפלאפון פתאום שבק חיים.

תעדכני, אנחנו איתך.

איזה ימים קשוחים ברמות❤️❤️❤️

המעבר בפחד יכול לעזור לפוגג אותו.

לפחד מכל הלב כי זה באמת פשוט מפחיד

ולהפוך את הפחד לתפילות שה' ישמור עליו ועל כולם וישובו לשלום מהרה❤️