החלטתי לשתף פה, בעיקר כדי לעבד את המצב, לפרוק ואולי לעזור לאחרות.
נשואה באושר כבר יותר מעשור. זכינו לילדים בריאים ומאושרים. זוגיות בריאה והרבה אהבה.
לצערי הרב לפני כמה חודשיים חווינו הפלה לא פשוטה, שההשלכות שלה עדיין לא נגמרו. עדיין אני בבדיקות וטיפולים😖
כואב לי וקשה לי מאוד. גם ההתמודדות הפיזית, גם הנפשית וגם הריק שאני חווה, כ"כ רוצה עוד הריון וכרגע אין ולא יהיה עד שהכל יהיה מאחורינו.
ובנוסף, מרגישה לבד בהתמודדות. מנסה לשתף את בעלי, הוא כמובן מקשיב, אך מרגישה ניתוק. האובדן פוגש אותי בכל מיני סיטואציות בחיים (כמו למשל שפתאום הצום לא מורכב כי אני לא בהריון...) וכל פעם שאני אומרת "הייתי אמורה להיות בהריון..." התשובה שלו היא : " לא, לא היית אמורה להיות בהריון, עברת הפלה כי כך הקב"ה מתכנן את העולם, היית אמורה לעבור הפלה ולא להיות בהריון." תשובה כ"כ שכלית ומכאיבה. ובכללי, הוא לא מדבר על זה, לא משתף איך הוא מרגיש, כאילו זה לא התמודדות גם שלו.
ביום שישי הייתי בבדיקה, יחסית פשוטה (רק אולטרסאונד כדי לבדוק מה המצב) רציתי כ"כ שהוא יבוא איתי, אבל הוא אמר (ובצדק מבחינה טכנית) שזה יהיה מטורף ששנינו ניסע מהבית ביום שישי עם כל ההכנות לשבת. קיבלתי, במיוחד שזו לא הייתה פרוצדורה מורכבת. אבל היה לי קצת כבד. כשחזרתי הביתה, נכנסתי לתוך ה"כאוס" של יום שישי, הוא היה עסוק ואפילו לא שאל איך היה, רבנו על משהו שקשור בנסיעה לבדיקה, נכנסתי לחדר פגועה ובכיתי לבד את הקושי (שוב לראות רחם ריקה, לא חשבתי שאולטרסאונד יכול להיות דבר כואב כ"כ)
עברנו שבת מורכבת ומרוחקת. וזה קשה כ"כ.
במוצ"ש כבר לא עמדנו בזה, הוא פשוט דרש שאפתח את הכל. אשתף מה קשה לי. למה אני מרוחקת.
ופשוט בכיתי הכל החוצה!! את ההתמודדות עם האובדן. את התחושה שאני לבד בזה. את הקושי מול התשובות שלו.
ואז הוא חיבק חזק חזק, הבין כ"כ את הקושי, הצטער כ"כ על המצב ופתח את הקושי שלו.
הוא פשוט מכחיש. ככה הוא מתמודד. עוצם עיניים. שם פלסטר על המכה ומחכה שהיא תעבור.
הוא דימה לי את המצב לטיפוס בעלייה קשה. קשה לטפס, אבל הוא לא עוצר. לא מסתכל על הקושי כי זה ייחליש אותו. עכשיו הוא עוצם עיניים לעלייה, לקושי (אגב, הוא גם עושה את זה פיזית בטיולים קשים, לא עוצר בעלייה. ממשיך בלי להסתכל מה עבר וכמה עוד נשאר) וגם אם יש באמצע הדרך מחסומים שמקשים יותר (כמו הבדיקות במצב שלנו, שמחייבות לעצור ולפעול) הוא ייעשה אותם בצורה "קרה" בלי להכניס רגש, כדי לא להתמודד עם הקושי ועם הכאב.
ורק בסוף, כשהוא יגיע לפסגה, הוא מסכים להסתכל אחורה ולראות כמה קשה היה.
וכל מה שהוא אמר הייתה סטירה בשבילי. פתאום הוא פתח לי חלון למצב שלו.
זאת דרך ההתמודדות שלו. והיא סותרת ופוגעת בדרך ההתמודדות שלי. כי הוא מנסה כל פעם לשים פלסטר ולהסתיר את הקושי. ואני באה ותולשת את הפלסטר בצורה כואבת.
זאת המציאות כרגע, כל אחד מאיתנו מתמודד עם הכאב בדרך אחרת, שממש סותרת את דרך ההתמודדות של השני.
דרך ההתמודדות שלו סותרת ופוגעת בדרך ההתמודדות שלי. כי אני רוצה כל הזמן להציף את הכאב, לדבר עליו, להסתכל עליו, לצמוח איתו. והוא סגור, לא רוצה לראות את הכאב בזמן ההתמודדות.
הוא רוצה להסתיר ואני פותחת.
אני רוצה לפתוח והוא רוצה להסתיר.
ודווקא הקושי הזה. הסתירה המטורפת שיש בין שנינו, הרגיעה לי משהו קשה בנפש.
התחתנתי עם אדם שונה ממני, הוא מתמודד בדרך אחרת וזו הכי זכותו בעולם. זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי, שלא חשוב לי מה שעובר עלי. הוא פשוט פועל אחרת.
והידיעה הזו מרגיעה ומקרבת.
כל כך חשוב לפתוח, להקשיב, לדבר.
ההתמודדות לא נגמרה. ואני מאמינה שעוד יגיעו אחרות בהמשך. אבל ההבנה כבר תפסה מקום בנפש. וכל המבט על המציאות הוא אחרת.
הלוואי ותמיד נצליח למצוא את דרך האמצע. להתמודד בדרך הכי נכונה לנו, ולהכיל את דרך ההתמודדות של השני🙏
וואהו, יצא ארוך.תודה למי שהצליחה להחזיק ראש על לכאן❤️
