המשפחה של בעלי שומרים רבינו תם תמיד. גם את הצום.

בעלי אמר לי תקשיבי אל תפתחי את הצום, לכי להתקלח, להתארגן, תצאי נעשה הבדלה תאכלי ולכי לטבול

אחרי נעילה אני יוצאת הביתה משאירה את הילדה עם חמותי (שידעה שאני טובלת) ונכנסת למקלחת

יוצאת להבדלה וגיסתי שמה לב שהטיפה שיער שרואים מהמטפחת- רטוב! מה חמדמדה התקלחת??

והנה מתחיל לו שיח של האם מותר להתקלח לפני רבינו תם או לא🤓🤓🤓

וחמותי כזה טוב אתם לא רעבים?? תאכלווו

😅😅

ילדים… שיהיו בריאים…

אולי הכי מביך אבל בסוף הכי קל ומסייע

את וחמותך

אבל אתן לכן את הכי פיקנטי שלי.....

אספת הורים שנקבעה די בדקה האחרונה.

אני מחנכת כיתה

במשך יומיים מתחננת למנהלת שתרשה לי להתחיל את האספה מוקדם מהרגיל

בסוף הסכימה....

הגעתי כשהמנקים עוד היו בביה"ס

התחילה האסיפה. ב"ה התנהלה בסדר כשהאמהות משתפות פעולה יפה ומגיעות בזמן שנקבע להן.

פתאום אמא אחת נכנסת שלא בזמנה ואומרת לי שהיא חייבת לרוץ לעבודה, קראו לה למילוי מקום...

כמובן קיבלתי אותה בשמחה. (כשאני מודעת היטב לטיב עבודתה )

מסיימת מוקדם יחסית את האספה

מאד מותשת ומתוחה.

רצה בלי טיפת כוח למקווה

ו-----

פוגשת את האמא הנ"ל במקווה

היא פתחה כזה זוג עיניים עלי

ופשוט התחילה לצחוק ולצחוק ולצחוק

שואלת אותה הבלנית השנייה- מה קרה?

והיא בדמעות של צחוק אומרת שרק לפני שעה קלה ישבה אצלי באספה....

ב"ה טבלתי בקדושה ובטהרה אבל קמתי בבוקר למחרת חולה- כנראה פורקן של המתח והחרדה....

יש לי אין ספור סיפורי טבילה

בעיקר מהשנים האחרונות

סיפורים מצחיקים, סיפורים כואבים

חלק שיתפתי פה במהלך החיים....

אולי יום אחד עוד אכתוב ספר עליהם

סיפרתי פה פעם לרגל שנה ללידת הבן שלי (זה קשור, חכו לסוף)

אבל בא לי לשתף שוב🤭

ארבעה ילדים מתוקים ובעל במילואים של חודש🥴 כולל 2 שבתות🥵

וכמובן שצריכה לטבול באמצע🤷

יוצא שצריכה לטבול במוצ"ש. אין סיכוי שאני עושה לבד שבת בבית עם הילדים. אז החלטתי לסוע להורים שלו, כי הם גרים יותר קרוב ("רק" שעה נסיעה...)

לא ברור בכלל שבעלי יצליח לצאת (הוא בתפקיד פיקודי, היו באמצע קו די חם😔) אבל אני מחליטה להתארגן כאילו במוצ"ש הוא יוצא ואני טובלת.

מוצ"ש, מארגנת מהר את הילדים לחזרה הביתה, הוא מתקשר להגיד לי שהוא מצליח לצאת🥳🥳באין להיכנס לאוטו ו... פנצ'ר רציני🥵🥵

מזל שלבעלי יש הרבה אחים עם ידיים טובות, מתחילים לטפל בעסק, חסר החלק שמרים את הרכב, הולכים להביא , מגלים שהגלגל הרזרבי בלי אוויר בכלל. מנסים עם הגלגל של חמי, הוא לא מתאים. אני מתחילה להיכנס ללחץ של זמן. וכולם מנסים לשכנע אותי להישאר גם כי מאוחר וגם פחות בטיחותי לסוע ככה (תכלס, אם לא היה טבילה ברור שהייתי נשארת, ממש טוב לי אצלם וזה היה בחופש, גם ככה אין לילדים מסגרת)

מתייעצת עם בעלי , הוא מציע שאולי הוא יבוא להורים שלו ואני אטבול שם. אני ממש מתבאסת, צריכה את הבית שלי את הלבד שלנו!! (וחוצמיזה שחמותי הבלנית שם🙈)

בעלי זורם עם כל מה שאני מחליטה. אני מחליטה לסוע הביתה. וכולם ממש לא מבינים מה הקטע שלי.

בעיקר חמותי שממש דואגת שאסע כך. בסוף רק אמרתי לה שהוא חוזר היום הביתה. היא הבינה לגמרי בלי שום מילה נוספת והשתיקה כל מי שניסה לשכנע אותי להישאר.

בינתיים אח אחד נסע לתחנת דלק הקרובה למלא אוויר בגלגל הרזרבי. מחלפים גלגל ואני מתחילה לסוע.

נוסעת כל הדרך על 80 (כי אסור יותר) ואז קולטת שאין סיכוי שאני מספיקה להגיע בזמן למקווה.

הגדולה שלי עדיין ערה, אז לא יכולה בינתיים לבדוק כלום.

למזלי לקראת אמצע הנסיעה היא נרדמת ואני מתקשרת בדמעות למקווה, ומספרת מה קרה לי. הבלנית המהממת אומרת לי על מקווה בשכונה אחרת שיהיה עדיין פתוח. אבל במקרה שלא אספיק היא נותנת לי את המספר הפרטי שלה והיא תפתח במיוחד בשבילי.

מגיעים הביתה (בעלי כמובן עדיין לא הגיע) למזלי הבייביסיטר שקבעתי איתה בשישי, עדיין יכולה. מתארגנת מהר ומספיקה במקווה בשכונה הקרובה אלינו.

כשאני חוזרת הביתה בעלי כבר בבית, ואני מבינה שהכל היה שווה את הרגע הזה❤️❤️

בדיוק 40 שבועות אח"כ נולד לנו נסיך מתוק😍

איזה זכויות יש לך

לא מפתיע שהיה לסיפור כזה סוף....

(הזכיר לי את הסיפורים שהמדריכת כלות שלי סיפרה לי כדי להבהיר לי את החשיבות של טבילה בזמנה)

איזה נשים צדקניות יש בעמ"י

אשריכם שזכיתם

אז יש לי כמה סיפורים מעניינים..

קודם כל התחתנתי ממש בקורונה אז את בטבילה לפני החתונה היה אסור להתארגן במקווה ואמא שלי המהממת הכינה לי את האמבטיה שלהם עם סבונים ונרות כדי שתהיה לי אווירה🥰 (והבלנית קיבלה את פניי עם כפפות ומסיכה הייתה נראית כמו חייזר)

בפעם אחרת הייתה אמורה לצאת לי טבילה במוצש ובגלל שהמקווה ביישוב שבו גרנו נפתח מאוחר גם במוצש, החלטנו להיות שבת אצל ההורים, ללכת לטבול שם קרוב לצאת השבת (היה שעון חורף) ואז לנסוע הביתה.

בקיצור לא מצאתי את המקווה והתבאסתי ממש, בסוף חזרתי ליישוב לטבול ובעלי ניסה לעודד אותי שלא נורא שהתעכב קצת (זה היה עוד בתוך השנה הראשונה שכל דחייה של כמה דקות היא אסון😅) בקיצור טבלתי, רצתי חזרה הביתה וב"ה זו הייתה הטבילה האחרונה לפני 9 חודשים של שקט.

אבל הכי אני אוהבת את הסיפור של ר"ה שנה שעברה.

הייתי צריכה לטבול בלילה השני של ר"ה. כשגיליתי שיוצא ככה התבאסתי ממש. איך מתארגנים לזה? והתארחו אצלנו, ותכננו ללכת להורים של בעלי בלילה הזה (גרים באותה עיר, אבל מרחק של כמה שכונות) בקיצור לא קשור.

ואיך אני אמצא את המקווה, שוב אני אסתבך כמו בסיפור שמעל? אז בעלי אמר שנלך לפני התפילה, הוא יראה לי איפה המקווה אבל אז אמא שלו הזמינה אליהם עוד בחור והוא היה אמור חבוא איתנו את הדרך.. בקיצור בלאגן..

בזמן אמת-

הבחור לא התעורר לתשליך (שקבענו להפגש שם) שזה הכי לא אופייני לו בעולם.. אז הלכנו לבד. עוד בתשליך נזכרתי שלא עשיתי בדיקה שנייה של היום השביעי, הוצאתי גופיה נקייה של הילדה מהתיק ונכנסתי לשירותים ציבוריים לבדוק! הילדה שסירבה לשנוצ נרדמה בדרך להורים. בעלי הראה לי את המקווה, הלכנו להורים שלו, אחותו הייתה בבית, אמא שלו עמדה לחזור משיעור. השארנו את הילדה הישנה עם אחותו ואמרנו שיוצאים לביכנ"ס. הוא הלך להתפלל ואני למקווה. חיכיתי שם עד שיגיע הזמן שאפשר לטבול, נכנסתי ראשונה, טבלתי וחזרתי הביתה.

הסתיימה הסעודה, חזרנו הביתה. החברים שהתארחו אצלנו הלכו לסעודה הזאת לחברים אחרים ונתקעו שם עד מאוחר אז אנחנו יכולנו להכנס ישר לחדר לענייננו.

בקיצור ב"ה הכל הסתדר מהמם למרות שככ חששתי והכי חשוב שיצאה ילדה מאד מתוקה מהטבילה הזאת

כשאנחנו מתארחים בישוב קטן, לא מוכר והררי במיוחד.

תכננו להגיע מוקדם, כדי למצוא איפה המקווה לפני שבת, אבל התעכבנו בדרך כי התחיל לרדת שלג, אז בקושי הגענו בזמן.

פורקים את כל הציוד והילדים בזמן שיא, אני מדליקה נרות ו'הולכת לבית כנסת'. המארחת לא מבינה איך אני מעיזה לצאת בכזה מזג אוויר, ועוד להוציא את הילדים (שאמורים להיות עם בעלי בתפילה בזמן שאני טובלת). אני ממציאה משהו על התרגשות מהשלג, ויוצאת לכיוון הכללי של ביהכנ''ס, מתוך תקווה שכמו בכל מקום נורמלי המקווה איפשהו שם באזור.

נכנסת לעזרת נשים, מבקשת מאישה זרה להראות לי איפה המקווה. היא שואלת אם תיאמתי מראש, ואני אפילו לא ידעתי שיש מקומות שצריך לתאם בהם!

האישה הצדיקה מלווה אותי למקווה, והולכת לבית של הבלנית לקרוא לה. בינתיים אני מחכה, ברוח ובשלג.

תודה לאל שהמים במקווה היו מחוממים!

ועוד בכלל להתארח בליל טבילה.. וואו.

בכלל טבילות בחורף נראות לי מסירות נפש.

טבילה במוצאי יום כיפור

טבילה במוצאי תשעה באב

טבילה חצי שנה רצוף בשישי

וטבילה בחתונה של אחותי 🥲

התקשרתי למקווה תורן שינסו להשאיר פתוח מאוחר

הן היו מקסימות ואמרו שאם יש צורך לתאם ככה שעה לפני

ברחתי מהחתונה ב23:45 (קיץ) והתארגנתם שם ( איפור של 400 שקל ביי)

מזל שהחתונה הייתה מעורבת וזה היה לא כזה נורא שהלכנו כי גם ככה ישבנו באיזה מחיצה קטנה שסידרו לנו.

והאשמנו את נינוקת

אבל לא שמו לב

אבל פיפי איך נכנסתי עם שימלת פאר למקווה והבלניות עייפות

 אז שקיעה היתה מוקדם ממש

המצאתי איזה משהו על מאפרת שגרה רחוק כדי לתרץ למה אני לא מתאפרת עם כולם

ורצנו למקווה שהיה סמוך לאולם בסוף הגענו רק באיחור קטן כמובן שלא היתה ברירה והתאפרתי לבד

חחחח העיקר אמא שלי אמרה לי שהמאפרת שלהם היתה מוצלחת יותר

אבל יצא שכולם לקחו אוטובוס מעיר אחרת

טבלתי מוקדם והתאפרתי במקווה עבר בשלום

מנסים להיקלט וה׳ ממש עושה לנו מעניין…

ליל שבועות, לילות שבת, מוצאי ט׳ באב, מוצאי יוכ

חח במעט ולא היו לי טבילות רגילות מאז שהתחלנו לנסות

וכך פעם אני אומרת לעצמי טוב להיקלט ביום כזה זה ממשש מרגשש אז זה בסדררר

ואז מגיע המחזור🥴

מהחתונה עד ההריון הראשון היו לי טבילות די סטנדרטיות, חוץ מהראשונה אחרי החתונה שהייתה בליל חג.

אחרי הלידה הראשונה-

ליל שמחת תורה

ליל פורים

לילות שבת ומוצשים בנוהל😅

מזמינים כרטיסים משוערים לאחרי טבילה...

ליתר ביטחון לוקחים עוד מקדם

ורק כדי לכסות את כל האפשרויות יומיים ראשונים בעיר גדולה ורק אח"כ יוצאים לחורים הנידחים.

מתקרבים לתאריך- המחזור מאחר

לחץ, מתחילה לברר על מקוואות 'בעיר הגדולה'

והוא לא מגיע.

מוסיפים בלחץ עוד יום בעיר הגדולה..  זה כולל שינוי מסלול ומלונות חדשים

בסוף הגיע בלילה לפני הטיסה

מבינה שאני בבעיה. ביום החמישי אנחנו בחור נידח.  .. מבררת בבית חב"ד שאנחנו צריכים להיות בו בשבת שאחרי איפה ניתן לטבול היא מספרת לי שהיא נוסעת 6 שעות! למקווה שנמצא אי שם על המסלול שלנו ביום הרביעי בסטיה 'קלה' של 3 שעות אבל נגיע אליו ממש מאוחר... אחרי 22.00

המקווה הזמין הבא רק שבוע וחצי אחכ..  בעוד עיר גדולה שעתידים להגיע אליה בשבת השניה

אין סיכוי שאני טובלת בטבע.

אין סיכוי שאני מבלה חצי ירח דבש אסורים.

מרימה טלפון לברר שעות. מסתבר שזה אצל מישהי צמוד לבית הישן שלה (היא כבר לא טובלת... עברה את הגיל) מאז היא עברה לבית חדש, יש דיירים חדשים בבית אבל היא ממשיכה להפעיל אותו לטובת מס נשים בודדות מהקהילה שטובלות והרבנית של חב"ד שנוסעת אליה 5 שעות....

היא  מוכנה שאגיע מאוחר ואתארגן שם.

טלפון שני לרב.

מסבירה את הסיטואציה. הוא פוסק שניתן לעשות הפסק ביום הרביעי ע"מ שלא לדחות טבילה במעל שבוע.

מגיע היום, בדרך מליון פקקים.

מגיעים רק ב23.00

מתחילה להתארגן בזריזות

טובלת.

יש שם מליון מנהגים שאני לא מכירה.

אבל אני אחרי.

שניה אחרי שנכנסתי לרכב נרדמתי - נפילת מתח.

היתה לנו עוד נסיעה של שעתיים עד היעד.

אבל היה שווה

שומרת 7 נקיים .

הגיע שבוע לפני הטיסה! לא ערב לפני.

טבילה משוערת ביום החמישי לירח דבש..  לא יום חמישי למחזור...

אי אז בשנה הראשונה לנישואים

ירד שלג איזה שלוש פעמים באותו חורף ביישוב שבו גרנו

הלכנו שנינו ביחד ברגל עד המקווה, לקח איזה חצי שעה, מבוססים בשלג בחושך

מצחיק להיזכר

הולכת למקווה, והייתה איזו תקלה שם- המים היו קרים!!

טבלתי בכל זאת

לפני כעשר שנים,

הייתי צריכה לטבול בליל שבת בעיצומו של השלג המטורף שאף אחד לא ציפה לו.

היתה הפסקת חשמל, כך שהיה קר והסתובבנו עם מעילים בבית, והייתי צריכה להתקלח במים שחיממתי בסירים על הגז, קופאת מקור במקלחת ללא תנור...

אח"כ דשדשתי בשלג בגובה הירך, העולם מסביב היה קסום כמו שרק שלג יכול להיות: שקט, ולבן, ומלכותי,

ברוך ה' המקווה היה מחומם איכשהוא,

ומאותה טבילה נקלטתי אחרי 3 שנות ציפייה, ב"ה!!!

איזה שלג זה היה!! 

הלכתי לאחות בקור פסיכי לבדוק שיש לי פצע ואז לטבול בקור אימים...

ואז הרב היתיר לי איזה בדיקה מלחיצה.

ואז יצא בן מושלם!!

טבילה בליל שבת

המקווה בעיר מגורינו רחוק ממש- בערך 40 דק' לכל צד אז תכננו ללכת להורים ולטבול

מגיעים להורים

מתחילה להרגיש קצת לא טוב

שבת קרה

אמא שלי לא מבינה למה לצאת בכלל

יוצאים ל''בית כנסת'' בעלי לוקח את התינוק ואני הולכת למקווה, כמובן מביך כי אני מכירה את הבלנית.

טובלת ומרגישה לא הכי טוב

אלרי הטבילה מרגישה ממש נורא

רצה לבית של ההורים ומקיאה את חיי

אחר כך יומיים של וירוס ואם אני לא טועה גם בעלי נדבק ממני.

אחרי מעשה חשבתי לי אולי לא הייתי צריכה לטבול בכזה מצב אבל באותו רגע זה התפתח באופן הדרגתי ולא הספקתי לחשוב על זה.

חוץ מזה היו לי מוצשים

ערבי שבת

וערב של חתונה של בת דודה

וחושבת לעצמי שאיך זה יכול להיות שאני נשואה יותר מעשור ואין לי אף סיפור כזה של מסירות נפש?? (חוץ משבתות כמה פעמים, פעם אחת במוצאי תשעה באב ועוד פעם אחת במקווה לא ליד הבית אבל שחזרתי אח"כ הביתה)

ואז אני מבינה,

שאצלי

כל טבילה

זה מסירות נפש.

כי אני מאוד מאוד מתקשה בטבילות, בגלל טראומות ושלל דברים אחרים. אז מבחינתי אני חייבת להגיע לטבילה הכי רגועה שיש, כי אחרת לא אעמוד בסטרס הזה.

ולכן אם יוצאת לי טבילה בזמנים מאתגרים, אני פשוט דוחה אותה. למרות שקשה לי מאוד עם הריחוק... אבל לא מסוגלת אחרת. (פעם אפילו דחיתי אותה בארבעה ימים! הייתי אמורה לטבול בתשעה באב, שכמובן לא טובלים. במוצאי תשעה באב היה לי מאתגר מדי באותה שונה לטבול, ולמחרת הייתה שבת ואז מוצאי שבת, שאלה ימים מאתגרים מבחינתי. אז דחינו לראשון... וזה היה עןד בתקופה שחיכינו להריון...)

אז ה', אני מתפללת אליך שתיקח את כל הטבילות הפשוטות והרגילות שלי, שבשבילי הן הכי מאתגרות שבעולם, ותנצור אותן ביחד עם כל סיפורי מסירות הנפש הנשיים שפה ובעולם...

תקראי שוב מה שכתבת❤️

זה בדיוק מה שאחרות כתבו פה, רק שלך יש קושי עם כל טבילה

הלוואי ואזכה לשכר שאת מקבלת שככה את טובלת כל פעם ❤️

היה לנו ערב צוות, בעיר יותר רחוקה מהעיר הכי קרובה אליי.

ידעתי שליישוב (שגרתי בו אז) אני כבר לא אספיק להגיע, ולכן תכננתי לטבול בעיר יותר קרובה, בדרך.

הסתיים הערב, ואני עומדת עם עוד חבר'ה מהצוות בתחנת אוטובוס. הוזמן עובר, והאוטובוס לא מגיע. אחרי 20 דקות (ושיחה לאגד) מגיע האוטובוס ו...חולף על פנינו!!!

מתקשרים שוב לאגד, בקרוב יגיע אוטובוס.

מחכות 20 דקות ו... הוא לא עוצר! הוא התמלא בתחנות הראשונות.

אני מתחילה להיות בלחץ... השעון מתקתק.

עוברים עוד ועוד אוטובוסים שלא עוצרים!

אנחנו שעה וחצי בתחנה!

המקווה נסגר עוד חצי שעה... אין מצב שאני אגיע בזמן, כי המקווה גם קצת הליכה מהתחנה.

ואני מחליטה לשתף את החברה מהצוות.

היא נכנסת ללחץ יותר ממני😅

היא אומרת לי- אל תדאגי!

היא מבררת לי על מקווה תורן בעיר שהיינו בה- יש אחד רחוק, וגם אז לא בטוח יהיה לי איך לחזור.

ואז היא מבררת על מקווה בעיר שאליה נסענו, יש תורן. אז אני מתקשרת והן אומרות לי שלא לדאוג- הם יחכו לי! יש.

בינתיים אגד אומרים שאם אנחנו רוצים שיהיה לנו מקום אז ללכת לתחנות הראשונות (איזו תשובה מפגרת).

בסוף, אחרי כמעט 3 שעות, עלינו על אוטובוס.

החברה הראתה לי באיזו תחנה לרדת, לקח לי זמן למצוא את המקווה...

והגעתי והמקווה היה מלא.

טבלתי, יצאתי, והתקדמתי לכיוון היישוב.

ואז אני מקבלת טלפון מהמקווה, עוד כמה זמן אני מגיעה. מרוב לחץ שכחתי לעדכן אותן שהגעתי 🤦

וחברה יקרה... אם את כאן- אז ד''ש♥️

קרה לי משהו דומה לפני חודש וחצי

אירוע אצל חמותי לרגל גיסתי שהגיע לארץ.

אין ברירה נוכחות חובה...

מתכננת לטבול בעיר מגוריה,

מגיעה אין מקום במקווה זה אומר לחכות שעה עד שיטבלו ויפנו לי חדר ואני לא מוכנה (רק ציפורניים עשיתי..)

מחליטים לנסוע לעיר שלנו מבינה שנאחר מתקשרת לכמה מקוואות ואמרים לי לבוא עד שעה מסויימת בדרך מבינה שלא אשפיק ממשיכ הלהתקשר למקומות יותר קרובים בדרך. מוצאת מקום

מבטיחה להם שמתכוננת צ'יק צ'ק מגיעה 10 דק' אחרי הדקה האחרונה שאמרו לי אבל היו חמודות...

והיה ערב מרגש מאוד בסוףףף

הייתי צריכה לעבור ניתוח עם התאוששות ארוכה. כלומר חודש וחצי שצריך עזרה פיזית בהתלבשות, מקלחת, סירוק וכו.

קבענו תאריך שאמור להיות בזמן טהרה, והתכוננו עם פרימולט נור להאריך אותו. שבוע לפני הניתוח התקשרו שהרופא המנתח לקח חופש והניתוח נדחה בשלושה שבועות - אמור לצאת שלושה ימים אחרי טבילה.

המחזורים שלי סדירים רק בערך אז נכנסתי ממש ללחץ שלא אספיק לטבול לפני הניתוח. התאריך מתקרב והמחזור מאחר (כנראה מהלחץ). יום אחד עובר, עוד יום והמחזור לא מגיע.

מתחילים לברר - קשה מאוד לקבל היתר לכך שבעלי יוכל לעזור במקרה שנהיה אסורים. מחפשים פתרונות אחרים ואין כל כך זמינים. זה גם אומר לפחות חודש מהניתוח עד שמותר לטבול ואז אולי כבר יגיע מחזור חדש.

עוד יום עובר ואני מבינה שזה אבוד. גם אם אקבל הרגע, הטבילה אמורה לצאת יום אחרי הניתוח וזה מאוחר מדי. אני נרגעת ומשלימה עם זה ולכן, כמובן, מיד מקבלת מחזור.

שוב מחשבת - אם אצליח לעשות הפסק ביום הרביעי (בעיה כי אנחנו אשכנזים וגם לרוב מצליחה בשישי-שביעי, לפעמים בקיץ חמישי) אז הטבילה יוצאת בערב של הניתוח (הניתוח בבוקר). יש היתר נדיר לטבול במהלך היום השביעי, אז אולי זה אפשרי. מתפללת בכל כוחי וה' נענה.

פעם יחידה בחיי מצליחה הפסק ביום הרביעי, בלי שאלה אפילו. מתייעצים עם רב שאכן מתיר, למרות שאנחנו אשכנזים, לסמוך על ההפסק ביום הרביעי ולטבול בבוקר היום השביעי (אחרי זריחה) בתנאי שלא אפגש עם בעלי עד צאת הכוכבים*. נותרה רק בעיה אחת - הניתוח נקבע ל6 בבוקר והזריחה ב6:27. מתקשרת לבית חולים - מסרבים בכל תוקף להזיז את הניתוח בשעה או אפילו ביום.

מחליטים בכל זאת לטבול לפני ולהגיע באיחור לבית החולים, ומה שיהיה יהיה. מתאמת עם בלנית במקווה שנמצא חמש דקות נסיעה מבית החולים. בלנית מדהימה, מבטיחה שהכל יהיה מסודר בזמן. אמא שלי באה איתי במקום בעלי כי אסור לנו להתראות.

ביום הניתוח לא מצאנו את המקווה. הבלנית הכווינה אותנו בטלפון והצלחנו להגיע ולטבול. משם מהר לבית חולים שאפילו לא העירו על כך שאיחרנו בשעה. אמא שלי נשארה איתי כל היום ודיווחה לבעלי על המצב. בערב היא החליפה אותו עם הילדים כדי שנוכל להתראות.

ממש הרגשתי את הכוונת ה' בכל שלב ושלב בטבילה הזו.

* חשוב לי לציין שזו פסיקה פרטית שהצריכה הרבה דיונים בין רבנים גדולים. יש עם זה בעיה גדולה וקיבלנו היתר רק בגלל הניתוח שהיה גורר בעיות עם איסורי דאוריתא (נגיעה באישה נידה)

לפני 7 שנים, בילד ה3 שלנו אחרי תקופה לא קלה של ציפייה וטיפולים, יצא שהביוץ היה אמור להיות ביום מסויים שלפי החישוב של הרופאה היה כבר צריך להיות אחרי הטבילה.

בפועל הדימום היה בשיא השצף כשאני קולטת שאם היום אין הפסק הלך הסבב...

ממש ממלאת פדים, והכל נראה חסר סיכוי.

מתקשרת לחברה יקרה ומשתפת אותה בסיפור, כואבות יחד את הפיספוס.

במקביל פונה לעוד שני רופאי פריון מומחים ששואלים אותי מי בדיוק נתן את המרשם בעיתוי הזה, ומסבירים שזו טעות והביוץ וודאי יהיה מוקדם מידי. הרופאה שמטפלת בנו מאושפזת בתאום מושלם, והאחות שאמורה להעביר אליה שאלות דחופות מתביישת להטריד אותה ונותנת לי תשובות חלקיות.

אני בוכה בוכה בוכה.. מבינה שרק הקב"ה יכול לעזור לי. לא אף רופאה, לא כדורים, לא זריקות.

החברה (אם את פה, שלום. חייבת לך הרבה)

משכנעת אותי לנסות לשתות לימון ולנסות בכל אופן. שתבינו את ההזייה!! ממלאת פדים בדם. אדום בוהק.

חברות, שתיתי עץ של לימונים, בלי הגזמה. כמה ליטרים! תוך כדי אני אומרת לבעלי שאני ממש מקווה שזה לא מסוכן או משהו, כי זה כמות פסיכית. ומתפללים שיהיה נס.

מגיע הערב, בעלי בעבודה, אני אמורה לעשות הפסק חסר סיכוי, יש עוד דימום.. דם טרי.

יושבת וכותבת לה' מכתב. שאני חייבת אותו, אני רק בידיים שלו. ואין לי כוח.

ושאני יודעת שהוא אוהב אותי ורוצה להיטיב איתי, והוא יושיע אותי.

ממש האמנתי בזה.

ונכנסתי למקלחת.

עם רגל אחת במקלחת, יוצא עוד גוש דם אדום ענק.

וזה היה הדם האחרון שראיתי עד אחרי הלידה.

חסד ה'!!!!!!

אחרי הריון כימי.

כל המשפחה חלתה בקורונה. ואני צריכה לטבול בשבת..

שאלתי רב אחד והוא אמר שאסור לטבול כשחולים בקורונה ולחכות לסוף הבידוד.

לי זה היה מאוד קשה. זה כבר היה הזמן שהבינו שהקורונה לא עוברת בחפצים, ובמים מלאים בכלור.

אבל ויתרתי.

ואז במוצאי שבת נזכרתי שיש כל מיני מקוואות פרטיים באיזור שלי אולי אוכל לטבול שם.

שאלתי רב אחר והוא ישר אמר שהוא מארגן לי את המקווה גברים בישוב ליד, דואג שיחממו את המים וששם אני אוכל לטבול אם אני מביאה איתי מישהי מחלימה שתהיה בלנית..

התקשרתי לשכנה אהובה שישר אמרה שבכיף גדול.

הלכתי. מקווה גברים של ישיבה. מלוכלך,מלא מגבות מסריחות.

ברגע הראשון ממש רציתי לוותר.

אבל השכנה עודדה אותי שזה למצווה חשובה

כמעט נכנסתי עם הכפכפים למים, מקלחת בשנייה שהגעתי הביתה..

וזהו.

היה הריון אבל הוא נפל..

אבל החיבוק מבעלי היה שווה את הכל. 

חתונה של בת דודה.

חודש אחרי לידה

בירושלים

עם הילדים שלי, וכל המשפחה המורחבת כמובן..

בדרך לחתונה תקועים בפקקים בתוך ירושלים ועוד מעט שקיעה, אז עם 4 ילדים מאחורה באוטו, כשאני במושב הקדמי איכשהוא מצליחה לעשות את הבדיקה האחרונה.

מגיעים לאולם. חניה מוזרה ואני מודיעה לבעלי אין סיכוי שאני יוצאת עם האוטו הזה מהחניה הזאת ונוסעת לבד בתוך ירושלים.

כל החופה אני בטלפונים לוודא איזה מקווה הכי קרוב ושיכניסו אותי מיד.

אחרי המנה הראשונה, מתחילים הריקודים ובעלי ואני יוצאים עם התינוק בן החודש, מודעים שאנחנו רוצים לעשות קצת סיבוב ושהתינוק לא יהיה ברעש הזה.

בנס חומקים, טובלת, וחוזרים לאולם בדיוק כשנגמר סבב הריקודים והמוזיקה נרגעת. 

יש פה סיפורים וואו!

איזה נשים גיבורות.

על עצמי אני זוכרת שני סיפורים פחות דרמטיים אבל לי לא היו פשוטים

פעם אחת בקורונה, הייתי אמורה להיות בבידוד ופתחו אצלנו ביישוב מקווה גברים ישן למבודדות כשהבלנית היתה מחלימת קורונה.

היה צריך לבוא לטבול וללכת

היה ממש לא פשוט וזה פחות נעים מקווה גברים (בעעע)

ופעם שניה טבילה ראשונה אחרי לידה, כחודש וחצי.

היה חורף קשוח, קיפאון של החיים וגשם זלעפות בחוץ, תינוק פיצי יונק.

לא היה לי רכב בזמנו ואוטובוסים היה קשה מידי. בסוף הזמנתי מונית בהלוך ומונית בחזור. שזה גם היה סרט כי אף אחד לא רצה לצאת מהבית בשביל נסיעה של 5 דק'.

וגם לא היה לי נעים לרדת ליד המקווה אז ביקשתי לרדת קצת רחוק והייתי צריכה ללכת קצת עד המקווה.

ובלי קשר הבדיקה בצהריים לא היתה טובה והייתי צריכה לרוץ לבודקת

היה באמת קשוח ממש ממש ממש אבל לפחות אח"כ היה שקט לדי הרבה זמן....

עד דמעות

כמה נשות ישראל צדיקות

נכון שזה לא דרמטי אבל בהחלט לא פשוט!

(אני גם לפעמים בלי רכב ויודעת כמה זה מסובך לפעמים... מאד הזדהיתי עם מה שכתבת)

הייתי אמורה לספור שבעה נקיים ביום מסוים ושכחתי לעשות את הבדיקה של היום הראשון, וגם לא עשיתי מוח דחוק כי כאב לי אז השבעה נקיים נדחו ביום, והטבילה יצאה ביום חלוקת מלגות בטקס מיוחד, שהייתח חייבת להיות נוכחת בטקס כדי לקבל 2000 שקל. הטקס במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית בערך שעה לפני שקיעה. אבל אין לי רישיון ולא הסתדר שבעלי יבוא איתי. ואין תחבורה ציבורית טובה. אז קבענו שאני אעשה את כל ההכנות לפני שאני יוצאת לטקס. אבל התלבטות מה לעשות אחר כך-לברר איפה יש מקווה ולטבול שם? לחפש טרמפ שיגיע בזמן למקווה?

בסוף בעלי מצא טרמפ שהיה אמור לצאת מיד אחרי הזמן של הטקס כך שאני אגיע ממש סבבה לטבילה. שמחנו, איזו סיעתא דשמיא.

הטקס נגמר, קיבלתי את הכסף. בעלי מעדכן שהטרמפ קפץ רגע לרמי לוי לקנות משהו ושאני אחכה לו בחניה. אני מחכה ומחכה, בעלי שולח לי את המספר שלו ואני מנסה להתקשר אבל הוא לא זמין. אחרי איזה חצי שעה הוא מעדכן שהוא באמצע קניות. בקיצור אני יותר משעה מחכה בחניה של רמי לוי, בינתיים כבר מחשיך. אני לא מכירה שום מקווה באיזור. וגם אם אמצא אין לי דרך מסודרת להגיע הביתה.

בינתיים חיפשתי את המספר של הבלנית ביישוב לברר מה אפשר לעשות. הבחור אמר שעוד רגע יוצא מהקניות אז אמרתי לו שעוד שעה וחצי אגיע, היא אמרה בסדר, ואז הוא ממשיך וממשיך להתעכב.

בסוף הגענו רק ב22:30 בלילה. והקפצתי את הבלנית אז. היה כל כך לא נעים.

ברוך ה' לא הייתי צריכה לפגוש אותה עוד פעם לעוד 11 חודשים 😁 ואז קיוויתי שהיא כבר שכחה מי אני.

מגיעה למקווה

מתארגנת

נכנסת למקווה, קר

אני אומרת לבלנית שהמים קרים (למדתי שזה בעייתי קצת) והיא אומרת לי בתגובה: "מה את חושבת עשו ברוסיה? תרגישי קצת מה הן הרגישו"

אני בהלם, טובלת ובורחת

מגיעה הבית, מתיישבת על הכיסא מותשת מהחוויה

מרימה רגליים על הכיסא ונחרדת

לא גזרתי ציפורניים ברגליים

מתקשרים לרב

אומר לגזור ולטבול שוב

חוזרת למקווה מתוסכלת שצריכה לפגוש שוב את הבלנית המעפנה

היא מתווכחת איתי שלא צריך לטבול שלוש פעמים אלא מספיק פעם אחת

אני מתעצבנת אומרת לה שאני בכל זאת רוצה שלוש

אני רואה שאין עם מי לדבר

אומרת לה בסדר

נכנסת למקווה

טובלת שלוש

בורחת

ולא חזרתי לשם עד היום.

(בעצם פעם אחת כן, כשיצא ערב שבת

ואז היה הפסקת חשמל אז שוב מים קרים, בנוסף לחושך)

נסעתי כל פעם למקווה בעיר אחרת, רק לא לחזור לשם שוב.

נס שזה לא הפריע לך להמשיך לקיים את המצווה

שגם אצלי המקווה הראשון אחרי החתונה היה טראומתי קצת, אבל כנראה הדחקתי כל כך חזק שאני כבר לא זוכרת מה קרה שם בדיוק 🙈

זוכרת שלא ידעתי איך להתקשר לבלנית מתוך החדר להודיע שאני מוכנה, אז יצאתי מהחדר (מיד אחרי שנכנסתי, לפני שהתארגנתי) וחזרתי לקבלה כדי לשאול אותה, והיא נזפה בי כי מישהי כבר הגיעה אחריי והם הקפידו מאוד שאחת לא תפגוש את השניה.

בכלל היא היתה מאוד קשוחה, אני לא זוכרת מה היה, אבל זכור לי שהיא שאלה או העירה לי על משהו לפני או תוך כדי הטבילה ואני הייתי בהלם, ולא היה לי את האומץ להגיד לה שהרגע התחתנתי אז שתהיה קצת יותר רגישה, כי אין לה מושג בשביל מי זו יכולה להיות טבילה ראשונה אחרי החתונה.

מה שבטוח לא חזרתי למקווה הזה.

חודש וחצי אחרי לידה שניה, טבילה ראשונה אחרי לידה, פעם ראשונה שיוצא לי לטבול בערב שבת.

הרקע: סוף דצמבר, קור אימים, גשם יורד במרווחים של רבע שעה. הכל רטוב בחוץ והאוויר כמו קרח.

בד"כ אני טובלת ישר כשאפשר, כי הילדים קטנים ואני יכולה לצאת ציק צק בלי תירוצים.

כנל באותו ערב שבת, אומרת לבעלי שאדליק נרות ואצא.

בעלי: "ואיך אני אתפלל ערבית? לכי כשאחזור מבית הכנסת, גם ככה המקווה פתוח עד מאוחר."

הסכמתי. (פה אתן מוזמנות לצרוח ולמרוט שיערות)

בעלי חוזר מהתפילה, ואני יוצאת למקווה. יורדת 7 קומות במדרגות, הקור מכה בפרצוף. אני עם בגדים קלילים למקווה, שיער רטוב עדיין, ומעיל ענק שבקושי עוזר. הולכת במהירות למקווה, סגור.

מחכה כמה דקות, סגור.

טוב, הולכת למקווה שנמצא בשכונה הצמודה 10 דקות הליכה.

הפתעה! גם שם סגור.

מחכה כמה דקות והולכת חזרה הבייתה רועדת מקור.

עולה 7 קומות ברגל.

בעלי אומר, בטח הבלנית יושבת לסעודת שבת כמו כולם, אפשר לנסות מאוחר יותר. יאללה.

השעה 9 ומשהו, הקור מתחזק עוד יותר, ואני שוב יורדת 7 קומות, הולכת למקווה, סגור, מחכה, הולכת 10 דקות למקווה השני, סגור, חוזרת הבייתה, עולה 7 קומות ברגל.

טוב.

ננסה פעם אחרונה.

שוב יורדת 7 קומות, שוב הולכת למקווה בקור, שוב סגור, שוב למקווה השני, שוב הבייתה, 7 קומות למעלה ברגל.

דיי.

לא טבלתי באותו ערב כמובן חחח

אז בעצם זה לא סיפור מקווה חחח

מסקנה: לא להקשיב לבעל כשאין לו מושג ירוק

הלוואי שהייתי יכולה לקבל דברים בגישה קצת יותר קלילה ונעימה באותו הרגע וגם בפרספקטיבה של זמן.

מבחינתי האופן שבו מומי כתבה עכשיו את הדברים זה ממש שיעור עבורי 

שבאותו ערב דווקא שמחתי קצת שהטבילה נדחתה 🙊 אחרי לידות מצידי גם לטבול חצי שנה אחרי חחח

ובראיה לאחור זה לא חוכמה, תמיד כיף להפוך סיפורים למצחיקים/ מעניינים גם אם הם לא כאלה (אני טיפוס שנוטה להגזים אז כיף לי לספר סיפורים עסיסיים ;))

ואם כן אז איזה סיפור

חתיכת אאוטינג בעיקרון, אם זיהית את הניק שלי אז בסדר, אבל אם זיהית אותי... לא נורא שיהיה

הקדמה- בעלי צריך להתגייס, ואז הסתבכו דברים, כבר הגיע התאריך של הגיוס וחסרים לו מסמכים, כנראה יגייסו אותו בגיוס הבא עוד שלושה חודשים או חצי שנה, באסה. מנסה להפעיל קשרים... כל החברים שלו כבר בצבא, הוא בבית.

מפה לשם אנחנו שבת אצל חמותי. יום שישי זה היום החמישי של המחזור. מנסה לעשות הפסק לפני שבת יוצא עם דם. בשבת ויתרתי מראש, היה קצת דימום בבוקר, אין לי איך להתקלח באמצע שבת ואין סיכוי שיצא נקי בלי לשטוף לפני (ובשבת אי אפשר לנקות עם עד רטוב) טוב, עושה הפסק ביום ראשון. ביום רביעי פתאום מתקשרים לבעלי- מחר אתה בבקו"ם. הצליחו לדחוף אותו לגיוס הנוכחי. חמישי מחיילים אותו, שבת הוא בבית וראשון מתחיל טירונות.

באסה נוראית! אם רק הייתי עושה הפסק בשבת שעברה בראשון מביאה בייביסיטר, טובלת בלעדיו, חוזרת לבית ריק, בעל ביום הראשון של הטירונות, אפילו לא מכיר את המפקד לדבר איתו, לא זמין בטלפון, רק איתי בלב. ישנה עם סכין מתחת לכרית בגלל איזה עניין קבלי שאני לא מבינה.

יש המשך. אני כבר מספידה את החודש הזה, מה הסיכוי להיקלט כשהבעל לא בבית? הפרשות פוריות בתחילת שבוע, אני מנסה לא לעקוב אפילו, אבל מההרגל אני עוקבת, בטוחה שאוטוטו ביוץ אבל הוא מחכה, לקראת סוף השבוע אני כבר מתחילה לפתח ציפיות. ביום רביעי בדיקת ביוץ חיובית. בחמישי בעלי חוזר בצהריים, אני מציעה אולי פעם ראשונה נהיה יחד באור יום להספיק את הביוץ, הוא ממש לא אוהב את הרעיון, טוב בשביל כמה שעות, מחכים ללילה. כעבור שבועיים בדיקת הריון חיובית!

ההריון הזה לא החזיק, והכניס אותנו לטרלול, כאבים ואפילו סכנה וחודשים עד שנגמר הסרט. חבל שהביוץ חיכה כל כך בסבלנות, היה יכול לחסוך לנו את זה...

כל הסיפורים פה על הטבילות של מסירות נפש שהביאו להריון, יש גם כאלה שלא, או יותר גרוע. אז נכון זאת לא הייתה מסירות נפש, רק קצת גבורה, ללכת לקיים מצווה לשם המצווה נטו. היו לי טבילות יותר קשות ומסורות (שגם הן אגב לא הביאו הריון, ההריון שלי הגיע דווקא אחרי טבילה רגילה וסתמית).

סתם קצת צרם לי הקישור האוטומטי הזה (אולי אצל נשים שהביוץ שלהן באמת בטבילה זה יותר מרגיש קשור ואצלי שהביוץ לא צמוד לטבילה זה מרגיש קצת מאולץ להגיד שההריון הוא מהטבילה)

את הלכת לטבול אפילו שבעלך בכלל לא היה... מה זה אם לא מסירות נפש?. 

ומה הקטע עם הסכין? נשמע לי מלחיץ

בעלי אמר לי לשים אז שמתי (סכין לא חדה)

תודה ❤️

יש סביבה קדושה מיוחדת

ואם היא לא עם הבעל באותו לילה (לא חייב לקיים יחסים עד כמה שידוע לי, פיזית, ליד הבעל) אז ל׳מזיקים׳ יש יותר כוח עליה

לכן שמים סכין תחת הכרית שתרחיק אותם או לובשים בגד של הבעל על הגוף שישמור (אני בחרתי באופציה השנייה)

גם לי קרה כבר פעמיים כשהיה בחו"ל

לא עשיתי שום דבר מיוחד

(חוץ מלבכות אפילו שלא כל כך הפריע לי, או לפחות ככה חשבתי, ברגע שחזרתי לבית "ריק" פשוט בכיתי)

ומשעממת בסתם יום רגיל בלי הרפתקאות..אז כאילו זה לא נחשב

וכל סיפורי הפקידה הניסיים קרו רק כשמסרו נפש

אז באמת זה נכון

יש פה סיפורים מרגשים ואמיצים ממש

ומעוררי השראה

וכיף שיש גם ניסים..

אבל באמת כל אחת ששומרת טהרה היא מוסרת נפש . פשוט ככה

נפש אמיתית ואף  אחת מהן לא הביאה את הבשורה....

אבל בהריון הראשון שלי זה כן קרה לי, טבילה מיוחדת שהסתיימה ב"ה במתנה מופלאה

בסטסטיקה רוב הנשים בגיל הפריון לא הולכות לטבול כל חודש

כך שלא יוצא להן הרבה טבילות

והחלק שכן לפעמים הן מיוחדות

וגם כאן נשים התבקשו לספר סיפורי טבילות מיוחדים

לכן זה נראה כאילו מכל טבילה מורכבת ומיוחדת יוצאת נשמה....

בטוחה שיש לך הרבה יהלומים נוצצים של זכויות בשמים.

ואת צודקת...

לא הכל אנחנו רואים שכר כאן ומיד

אבל ה' רואה הכל

באחת הטבילות הראשונות אחרי החתונה, עושה הכל כמו שצריך, בעלי חוזר מוקדם הביתה לקראת ערב רומנטי. פקוק מאוד בדרך, הוא לא יספיק להגיע לפני שאצא, לא נורא, בעזרת ה' הוא יהיה פה כשאחזור.

בערך רבע שעה לפני שקיעה אני נכנסת למקלחת לבדוק בדיקה אחרונה של שבעה נקיים ולהתארגן. מורידה את הלבנים, כתם ענק בצבע בורדו, חשכו עיני. בטוחה שזהו הלך, בעלי לא עונה. עושה בדיקה פנימית (טעות של כלה צעירה...) אותו צבע בורדו. מתקשרת למכון פועה לשאול אם לשטוף ולעשות הפסק חדש, הם אומרים לי לא לעשות כלום ללכת לרב שיראה את הכתם. מחפשת רב באיזור שלי, אני לבד, בעלי לא זמין, תקוע בפקק בלי קליטה. שקיעה עוד כמה דקות ואני כבר בטוחה שלא אטבול הערב, רק רוצה לעשות הפסק כדי לחכות רק עוד שבעה ימים ולא עוד שמונה. מוצאת רב, רצה אליו עם התחתונים והעד. הוא מקשיב באמפטיה, מסתכל על העד, בודק מכל הכיוונים, טהור. זורק לפח כדי שאני לא אחשוב לקחת אותו בחזרה ולהתלבט 😅 אני לא מאמינה, מסתכלת עליו בהלם "אז אני הולכת עכשיו למקווה?"

השקיעה כבר עברה מזמן, אני רצה הביתה, לוקחת דברים, רצה למקווה להתארגן ולטבול. כשיוצאת בעלי סוף סוף הגיע, אני רק רוצה לפרוק את המתח, בוכה ובוכה ובוכה... הוא מסכן, ממש מתבאס ועם מצפון שהוא לא היה פה בשבילי. אבל זהו, מתאוששת ואז כל הערב מתפנקת לי הרווחתי ביושר

הטבילות הכי קשות שהיו לי לא הובילו להריון באותו החודש

וכל פעם ציפיתי שבגלל הקושי

חושבת שה' מצרף את זכויותנו בלי קשר

גם לי הייתה טבלת מסירות נפש (לא מה שכתבתי פה), שהייתי בטוחה שאכנס להריון ממנה.

לא קרה

אבל נכנסתי להריון ב''ה לא הרבה אחרי

רוב הפקידות אצל רוב האנשים נעשות בטבילות רגילות (כך אצלי) ובכלל יש נשים שאינן טובלות ונפקדות וגם חיות בטבע נפקדות דבר שבשיגרה.

הקב"ה מנהל את העולם דרך הטבע ובניסים גלויים ושאינם גלויים.

רק אחד שזכור לי:

הייתי צריכה לטבול באיזה ערב של חנוכה, מנסים להיכנס להריון, אז הטבילה הייתה חשובה בשבילי. דווקא באותו ערב הדלקת נרות משפחתית עם המשפחה של בעלי, דווקא הדודים שגרים הכי רחוק.. ההורים של בעלי באים לאסוף אותנו (לא היה לנו אז רכב).

הולכת בשעה הכי מוקדמת שאני יכולה, והמקווה סגור, לא יודעת מתי יפתח.. חוזרת הביתה בבושת פנים, ממשיכה להתארגן על הדברים שצריך לקחת איתנו, מדליקים נרות, ויוצאת שוב למקווה. כמובן שיש תור. 

נכנסת סוף סוף, טובלת, יוצאת ורואה חברה שמחכה גם לטבול.. אומרת לה שלום ושאני חייבת לרוץ. מגיעה הביתה, לוקחת את הדברים, וההורים של בעלי מגיעים.

ישר כשאנחנו מגיעים לדודים אני מסתגרת בשירותים כדי להתאפר (באותה תקופה הייתי עושה את זה קבוע), יוצאת ישר להדלקת נרות.

לצערי לא נקלטתי באותו ערב, אבל אחרי שנה הילדה המהממת שלי נולדה.

מעבר לזה, היו לי הרבה פעמים שטבלתי בערב פורים (משהו כמו שלוש או ארבע פעמים בשש שנים), ערב יום הזיכרון, ערב שיצאנו עם הרבה חברים (לחגוג יומולדת, לא משהו שיכולנו לדחות), וכמובן, בזמן המבצע שהיה לפני שנתיים ובקורונה.

בתקופת תחילת הקורונה,

אחרי הפלה

מאד רוצים להיות כבר מותרים, אבל אז בעלי חייב בידוד.

אני לא שומרת ממנו בידוד, אז מרגישה לא בנח ללכת למקווה, אבל מבחינתנו אין סיכוי לפספס את הטבילה הזו.

חושבים על מעיין באזור שלנו, מגיעים לשם ערב לפני ורואים שהוא ממש נמוך וגם מלוכלך.

הולכים למעיין נוסף באזור (יחסית) ונראה בסדר, מתפללים ומקווים שלא יהיו אנשים ושיצליח לנו.

ביום של הטבילה, נוסעים ומגיעים למעיין, בדיוק עוזבים משם כמה בחורים, נשארנו רק אנחנו. מחכים לרגע שמותר לטבול מבחינת הפסיקה שלנו. בעלי מארגן לי אפשרות להתארגן בצניעות (על אף שאין אף אחד..) אני נכנסת, מברכת וטובלת ובעלי הבלן שלי

היה משמעותי ממש

אם אני זוכרת נכון, הבלנית שלי סיפרה בשנים הראשונות של החתונה. מקווה שזה סיפור אמיתי כי הוא מדהים בעיני.

יישוב קהילתי, אישה פוגשת את הבלנית (שהייתה גם חברה שלה) ומשתפת אותה שהיא צריכה לטבול בערב.

נגמר הערב, הבלנית נזכרת שהיא לא ראתה את האישה. היא מתקשרת אליה.

האישה משתפת אותה שהיא לא מרגישה כ"כ טוב, היה לה יום קשוח, בעלה במילואים ובמילא לא יכול לצאת, אז היא כבר תדחה את הטבילה למחר.

הבלנית מפצירה בה שתבוא בכ"ז, שלא תדחה סתם את הטבילה. האישה משתכנעת והבלנית מחכה לה עד שהיא תתארגן ותבוא (למרות שכבר עבר הזמן שהמקווה פתוח..)

קיצר, האישה טובלת.

והבעל מגיע בהפתעה באמצע הלילה...

האחרונות היו הזויות:

מסיימת טיול שנתי ב10 בלילה עם כיתה מופרעת של מתבגרות לקויות למידה.

מפורקת, צלצולים באוזניים, לא זוכרת איך קוראים לי.

בעלי בירר על מקווה תורן קרוב לבצפר שפתוח עד 11:30

יורדות מהאוטובוס ואני צריכה לוודא שאוספים כל תלמידה. כבר בדרך התקשרתי לכל ההורים שיהיו בזמן.

תלמידה אחת מחכה. אני מתקשרת לאבא, כמעט בוכה "איפה אתה"? והוא עונה באדישות ישנונית "אה, הגעתם? טוב אני יוצא" גר במרחק של 20 דק לפחות.

עד שהוא מגיע, בא לי לצרוח. חברה מציעה לי טרמפ הביתה (עיר אחרת) אני אמורה לקפוץ משמחה, אבל אני מתחמקת בתירוצים מטומטמים 🙈

עוד 15 דק מנסה לתפוס מונית, מגיעה למקווה, נכנסת. אין אף אחד. אני שואלת "מישהו פה"? והבלנית קופצת בבהלה מאחורי דלפק הקבלה... נרדמה המסכנה

אני מתארגנת, מתקלחת,  כולי מטונפת מהנחל שעשינו בבוקר...

טובלת

ו -- מגלה שאין לי בגדים להחלפה🙈🙈🙈

כי "בזבזתי" אותם אחרי הטורנדו בטיול.

בעעעעעעע

לובשת את אותם בגדים ובא לי למות

מה שנקרא: טהורה אך מסריחה

ויוצאת לבעלי שמחכה ברכב בחוץ

שממש לא הזיז לו מה אני לובשת😅🤭

עוד אחד:

בת מצווה של אחיינית

האירוע מתחיל מאוחר ויש פקקים...

איכשהו מתחמקים עוד לפני שנגמר אבל ממש לא מוקדם כדי לטבול.

מחפשים מקווה תורן

בעלי מקפיץ אותי והילדים באוטו

שואלים למה נוסעים לשכונה איקס...

ממציאים משהו על חברה שצריך לבקר.

מורידים אותי בכתובת לפי הוויז

מסתבר שזה לא שם בכלל והוא כבר נסע

מתחילה לצעוד, מחפשת, שואלת נשים כבר לא אכפת לי כלום.

מגיע גבר חסידי עם רצון טוב לעזור: "מה אתם מחפשים?"

אני: "כלום כלום תודה"

בסוף מוצאת את המקום.חוטפת שוקקק

מקווה דוחה, מצחין, ישן,  מתקלף

נראה כמו מחנה ריכוז🙈 איך לעזאזל נשים טובלות שם??

דמעות...

כמעט עושה אחורה פנה, בסוף מתגברת

נכנסת להתקלח, להוריד איפור

מצחצחת שיניים, המים בכיור עולים 🤮🤢

בקיצור מסירות נפשששש

בינתיים בעלי עושה רונדלים עם הילדים במרכז מסחרי סמוך

כבר עייפים ומרוטים.

אני מסיימת. יוצאת מחכה לו.

הוא לא מוצא את המקום (זוכרות שוויז לא הגיע...)

מתעצבן, הילדים עצבניים אני עצבנית

מחכה לו ברחוב 40 דקות!!!!

סיוט שאין דברים כאלו.

מגיע בסוף אחרי שאני שואגת לו הוראות איך להגיע ולא ממש מכירה את האזור

והוא נהג די חדש..

בסוף התפייסנו 😌

גרים בעוטף.

שומר החומות.

מחליטים לסוע לשבת למשפחה (רק לשבת) ואני צריכה לטבול יומיים אחרי שזה כבר חג שבועות.

אני ליתר ביטחון לוקחת את כל הציוד של המקווה למקרה שלא נחזור הביתה.

במוצ"ש מתארגנת קבוצה לסוע להתארח באיזה כפר נוער. לפני שאני מאשרת שאנחנו מצטרפים, מוודאה שיש מקווה באזור שאפשר להגיע אליו רגלית בחג.אוקי מאשרים.

את הבירור לפרטים משאירה ליום המחרת.

יום אחרי, מטילים קצת עם הילדים, ואני תוך כדי בטלפונים לתאם עם הבלנית. מתקשרת טלפון אחד, זה לא המקווה הנכון, טלפון שני, היא לא הבלנית באותו יום, טלפון שלישי, גם היא לא הבלנית באותו יום. בסוף נמצאה הבלנית הנכונה שלא מבינה אותי ומנסה להסביר לי איך להגיע למקווה כשאני בכלל לא באיזור ולא מהאיזור והיא מדברת איתי כאילו אני מקומית.

עד שהבינה את הסיפור.

מגיעים בצהריים לכפר נוער ודבר ראשון אני שואלת שם את האשת קשר איפה המקווה וכו. היא אומרת לי שיש עוד מישהי מהקבוצה שלנו שצריכה לטבול ואם אני רוצה שהיא תשדך ביננו שנלך ביחד. יאללה.

טוב עכשיו יש לי חברה לתסבוכת.

אנחנו מחליטות להשאיר את הבעלים עם הילדים ולסוע ביחד לחפש את המקווה כדי שלא נצטרך לחפש בחג.

אותה אשת קשר מתוקה (באמת!) לא יודעת להסביר בדיוק איפה המקווה, אומרת שפשוט הולכת בלי לדעת את השמות של הרחובות. גם הבלנית לא יודעת. גם וויז. מפה לשם אחרי שעה!!! של סיבובים בישוב עם האוטו נמצא סוף כל סוף המקווה. (מסתבר שיש שם מלא רחובות חד סטריים ולכן היה בעיה לסוע באוטו).

חוזרות להתארגן (ולבעל שלא מבין מה קרה לנו). מתארגנת במקלחת של פנימיה של בנים...

מחליטות להדליק נרות בלי לקבל שבת, לסוע עם האוטו לשם ביחד, ולחזןר ברגל.

זה מה שעושות. מברכת להדליק נר של שבת. ונוסעות.  מחפשות איפה להשאיר את המפתח של הרכב כדי שיהיה למוצש. מחכות לבלנית שעוד לא הגיעה, אבל כשהגיעה מכניסה אותנו ראשונות כי ידעה מה הסיפור (בנתיים הבעל עם הילדים לא יכול להכנס לתפילה, במקום זר, מסתובב איתם כשעוד כמה חברות מהיישוב יושבות בחוץ).

בדרך אני אומרת שאין סיכוי בעולם שהייתי מצליחה לעשות את זה בלי החברה, לא הייתי זוכרת את הדרך המסובכת הזאת, ואני אחת שאין לה בעיה עם כיוונים בד"כ.

זה מאחורינו. ב"ה.

רק בהמשך נזכרת שזה בכלל חג. והיה אפשר להדליק נרות אח"כ, ולברך להדליק נר של יו"ט..

(ואם היינו נשארים ביישוב, לא בטוח שהייתי מוצאת בלנית, ועוד להתארגן וללכת לטבול כשיש אזעקות...)

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הAI סיכם את זה נחמד:

ייעוץ זוגי מתמקד בפתרון בעיות פרקטיות וספציפיות בזמן קצר, בעוד טיפול זוגי הוא תהליך מעמיק לשינוי דפוסים רגשיים ותקשורתיים ארוכי טווח.

ייעוץ מציע כלים התנהגותיים לקשיים נוכחיים, בעוד טיפול זוגי עוסק גם בתכנים נפשיים מעמיקים, לרוב על ידי מטפל מוסמך.

ההבדלים העיקריים:

מיקוד ומטרה: ייעוץ זוגי מתמקד ב"כאן ועכשיו", פתרון בעיות ספציפיות (כמו משבר אמון, קושי בקבלת החלטות) ושיפור כלים תקשורתיים.

טיפול זוגי מעמיק לתוך שורשי הבעיה, דפוסים אישיותיים, רגשות וחוויות עבר.

משך הטיפול: ייעוץ זוגי הוא בדרך כלל תהליך קצר וממוקד מטרה (מספר מפגשים מוגבל). טיפול זוגי יכול להימשך תקופה ארוכה יותר, בהתאם למורכבות הבעיות.

הכשרת המטפל: טיפול זוגי מבוצע לרוב על ידי מטפלים מוסמכים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים) בעלי הסמכה מוכרת.

ייעוץ זוגי יכול להינתן על ידי יועצים שעברו הכשרות פרקטיות ממוקדות.

התאמה: ייעוץ מתאים לקשיים נקודתיים או משברים קלים. טיפול מתאים לבעיות מורכבות, חוזרות ונשנות, או כאשר יש צורך בשינוי רגשי עמוק.

יש מאמר מעניין שבו ההבדל מוסבר ממש בפירוט (מאמצע המאמר בערך):

מה בין ייעוץ זוגי לטיפול זוגי? - בטיפולנט

אם צריך עזרה למשהו ספציפי ממוקד- ייעוץ יכול לעזור.

אבל במקרה של דפוס חוזר או תגובות רגשיות או "יבלת" מהעבר שמשפיעה על ההווה- טיפול ירד לשורש העניין. לרוב, ההגעה להבנה ולהתבוננות תהיה השער לפתרון המעשי.

יותר ארוך, יותר אולי קשה, אבל פותח שערים לשינוי פנימי

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.

מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.

אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.

הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.

אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.

ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.

אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,

אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.

 היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן

לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה. 

הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור 

הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.

האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים.        זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים

מעבר לזה שיש את העניין שלך מול עצמך והבטחון,

נראה לי שכדאי כן לשתף אותו בתחושות שלך.

להגיד לו אפילו שאת מרגישה פחות מוצלחת בתחום, שההשוואות והדירוגים והאמירות האלה גורמות לך להרגיש פחות טובה בזה, ואת ממש תשמחי אם יוכל להפסיק ואפילו להחמיא לך..

(ואת העניין שלך מול איפה שזה מפעיל אותך; השוואה לאחרים/את לא מספיק טובה וכו' כמובן גם כדאי לעבד)

שיש הבדל שצריך לשים לב אליו בין להכיר את עצמך במעלות ובחסרונות שלך לבין לספר לעצמך סיפורים על מי את ולהגביל את עצמך לסיפור הזה.

תפסו אותי המילים של - חסר לי איכות מסוימת, או שאין לך נוכחות שמושכת עניין, או חוסר ביטחון שמקרין -  לי זה נשמע יותר כמו אמונות מגבילות שאת מגבילה את עצמך לתוכן.

כל אחד מושך מישהו בדרכו, ולכל איכות יש מקבל איכות.

אפשר לראות את זה נגיד ברשת - לטוב ולרע, כל תוכן וכל איכות מוצאת את קהל יעד שלה.

אולי לא מצאת או לא כיוונת ליעד המתאים.

אולי את רוצה בגדול אבל התוצאה היא קטנה (איכות וכמות לרוב לא באים יחד)

אולי משמעות היא לא כזאת ענקית ובומבסטית כמו שמספרים והיא בפעולות הפשוטות.

ותשאלי את עצמך כמה השוואה למשמעות של אחרים מנהלת אותך?

מה הכוונה שלא חווית הצלחה?

יש הרבה מקום לנתח את מה שכתבת והוא גם תופס אותי בשלב מסוים כזה.

א. לא בשלב של לספר לעצמי סיפורים על מי אני  ולהגביל את עצמי לאמונה מגבילה- אני מדברת על נסיונות במשך מעל 20 שנה.. אני מאלה שדוקא מעיזים .תמיד אומר כן להזדמנות שיש גם אם חוששת..מתנסה בסוגים חדשים של עבודות..

מודעת מאוד לעצמי.. ומאוד מנסה לעבוד נכון נול עצמי

התחושה של ''אין לי נוכחות שמושכת עניין'' היא לא איתי מראש היא פשוט המציאות..כל עבודה -זה מה שקרה בסוף..אני ניסיתי ככל יכלתי .לא באתי עם 'בטח לא יאהבו אותי'.. ופשוט קשה לי הלייצר קשרים בקבוצה..וזה התוצאות..לא נוצר קשר עם הבנות שהדרכתי או שהיתי בתפקיד מולן..

ב. יכל להיות שבאופן יבש אפשר לומר שאחד על אחד יותר עובד לי..ובעיקר במקום יותר טיפולי.

אבל אחרי התנסות בטיפול אישי שטיפלתי שנים בבנות

הבנתי שזה לא הנישה שטוב לי

מכל מיני סיבות..כרגע ממש לא רוצה בזה..רק לשיחות של מפגש -שתיים..אין לי רצון למהלכים ארוכים ומייגעים

ובטח לא לשיווק שהכי זר לנפש שלי..

וגם רוצה להביא מעצמי עוד דברים שטובה בהם ולא רק זה

ג.לא מדובר כלל בהשוואות או רצון להצלחות גדולות וכו..

אם אין את התכונות שצריך בשביל שליחות מסוימת אולי השליחות שלך היא אחרת.

על העבר הייתי אומרת מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ועל העתיד הייתי מנסה למצוא מה מתאים.

הלוואי והייתי יודעת מה השליחות שלי. לפעמים ממש מעסיק אותי איך יודעים. אבל לדעת שמשהו הוא לא השליחות זה יותר אפשרי

שקשור בקשר עם אנשים אחרים.

אלה באמת תכונות טובות, אבל לא לכולם הן נצרכות כדי לקיים את השליחות שלהם. יש שליחויות שלא דורשות קשרים בין אישיים...

בכל אופן, לדעתי רוב האנשים לא באמת מוצאים את *ה*שליחות שלהם, הייחודית להם. אבל בפשטות השליחות של כולנו היא להיות יהודי טוב עובד ה', ובמקרה של אישה - יהודייה טובה שעובדת את ה' בדברים הקטנים בחיים, מטיפול בילדים ועד טיפול בכביסה - ולעשות את זה מתוך תחושה שזה מה שה' רוצה ממני.

לא תמיד זה קל להישאר ב"קטנות" הזו... אבל לפעמים זה באמת מה שנצרך מאיתנו.

(אני כותבת את זה ממקום של אחת שדווקא חושבת שמצאה את השליחות שלה בעולם, וזו שליחות שבעיקרון לא תלויה בקשרים בין אישיים, שגם אני לא טובה בהם. ובכל זאת לא תמיד אני מצליחה ב"שליחות" הזו, והרבה פעמים אני קורסת ולא מתקדמת בכלל ונשארת רק בדברים הקטנים של החיים... וכן, זו עבודה עצמית קשה בשבילי להרפות ולהתמקד בשליחות ה"קטנה" שלי בעולם... עבודה שאני לגמרי מתקשה בה, אז כותבת לך את זה ממקום מזדהה...)

כך או כך, אשרייך על המחשבות העמוקות האלה על החיים❤️

מתפללת איתך שתצליחי להרגיש משמעות...

(אולי שווה לחזור לטיפול, כדי לברר את הנקודות האלה לעומק?)

לא כתבת מה מעניין אותך? מה למדת? במה את כן טובה?

אישית/ מקצועית/ חברתית

מתחילה פנימה

מתחושת הצלחה פנימית

מתהליכים פנימיים שמוּנעים ע"י

למידה מודעות יישום והתמדה

ככה רוכשים יכולות

לכן כדאי להציב יעדים פנימיים

כאלה הנתנים להשגה

ולא תפקיד או הצלחה מקצועית

(הם יכולים להגיע

אבל בהמשך הדרך

אפשר גם לראות שרוב האנשים בתפקידים בכירים הם בעלי יכולות אישיות גבוהות)

גם בתעסוקה וגם בשליחות צריך להיות מחוברים לעשיה, אבל זה לא בהכרח יהיה באותו כיוון.

בתעסוקה צריך יותר הנאה ופידבקים חיצוניים (קידום וכד') ובשליחות מניע פנימי.

יכול להיות שחיפוש תעסוקה עם שליחות קצת תוקע אותך.

לגבי התהייה בסוף, לא, זה לא יכול להיות. לדעתי חלק מהגדרת מימוש עצמי זה להוציא אל הפועל כח שיש בך. בין אם זה משהו שנולדת איתו או כח נרכש.

לפעמים כשאנשים עוברים טרגדיות, ההתמודדות עצמה מולידה בהם כוחות חדשים שלא הכירו ואז השליחות שלהם גם משתנה.

לפעמים השליחות היא להיות במקום פורץ דרך לאחרים.

נניח אשה שרוצה להיות טייסת ומרגישה ששם השליחות שלה, רק שיש באג והיא נולדה אישה.

או דוגמנית שהיא לא במידות של דוגמנית

או מחנכת שמביאה את עצמה בדרך שונה ולא משפיעה דרך הדרך המקובלת.

כולם יכולים להתגבר על המכשול בדרך להגשמת המטרה, רק שהבדל הוא שלא צריך לתקן את ה"פגם" אלא דווקא דרכו להביא את השליחות.

כלומר החיסרון יכול להיות הכלי דרכו מתממשת השליחות, והוא יכול להיות תמרור שלא שם השליחות וצריך לחפש את הדרך הנכונה.

לגבי הטיפול, יכול להיות שיותר מתאים פה אימון מאשר טיפול.

לדוגמה אם יש לך פחד קהל, יכול להיות שבטיפול ניסית שהאישיות "ללא מוצא" תתגבר על הפחד קהל וזה עבודה של שנים,

אבל אם רק בשביל צורך ספציפי תיכנסי לדמות אחרת, אז הדמות החדשה עם ביטחון מול קהל. ואז העבודה היא להיכנס לדמות החדשה ולצאת ממנה, ולא לגרום ל"ללא מוצא" להיות עם ביטחון מול קהל.

הבנת את הדוגמה?

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו

מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב

חיבוק לך! בהחלט מטלטל

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

אפילו אם היא לא מבינה מה שאת אומרת.

מניחה שה10 דק בגינה לא היו לה טראומטיות (מה היא מבינה? רק לא ניגשו אליה כמה דקות).

אבל לראות את אבא ואמא לחוצים- ילדים מרגישים. יותר משהם מבינים הם מרגישים.

תדברי איתה (מניחה שבעיקר אליה בגיל הזה).

על זה שאמא היתה קצת מבוהלת כי היא דאגה, אבל היא תמיד שומרת עליה ואוהבת אותה. ושזו היתה בהלה רגעית, ועכשיו הכל חזר להיות רגוע ונעים, רק לפעמים יש רגשות לא נעימים.

זה לא בשביל לפרוק לה. זה בשביל לתווך לה את הסיטואציה ולמסגר לה אותה. 

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

איזה טראומה

איך אפשר להירגע מזה כאמא??? חיבוק ענקקק

ואיזה בושות לה

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

חיבוק.

מכירה מקרוב את הפחדים והתחושה.

כל כך הרבה פעמים משהו פתאום מתפקשש, הפעילות נדחת, הם במקום בלי קליטה יותר זמן משתכננו, נגמרה הסוללה... הפלאפון פתאום שבק חיים.

תעדכני, אנחנו איתך.

איזה ימים קשוחים ברמות❤️❤️❤️

המעבר בפחד יכול לעזור לפוגג אותו.

לפחד מכל הלב כי זה באמת פשוט מפחיד

ולהפוך את הפחד לתפילות שה' ישמור עליו ועל כולם וישובו לשלום מהרה❤️