המשפחה של בעלי שומרים רבינו תם תמיד. גם את הצום.

בעלי אמר לי תקשיבי אל תפתחי את הצום, לכי להתקלח, להתארגן, תצאי נעשה הבדלה תאכלי ולכי לטבול

אחרי נעילה אני יוצאת הביתה משאירה את הילדה עם חמותי (שידעה שאני טובלת) ונכנסת למקלחת

יוצאת להבדלה וגיסתי שמה לב שהטיפה שיער שרואים מהמטפחת- רטוב! מה חמדמדה התקלחת??

והנה מתחיל לו שיח של האם מותר להתקלח לפני רבינו תם או לא🤓🤓🤓

וחמותי כזה טוב אתם לא רעבים?? תאכלווו

😅😅

ילדים… שיהיו בריאים…

אולי הכי מביך אבל בסוף הכי קל ומסייע

את וחמותך

אבל אתן לכן את הכי פיקנטי שלי.....

אספת הורים שנקבעה די בדקה האחרונה.

אני מחנכת כיתה

במשך יומיים מתחננת למנהלת שתרשה לי להתחיל את האספה מוקדם מהרגיל

בסוף הסכימה....

הגעתי כשהמנקים עוד היו בביה"ס

התחילה האסיפה. ב"ה התנהלה בסדר כשהאמהות משתפות פעולה יפה ומגיעות בזמן שנקבע להן.

פתאום אמא אחת נכנסת שלא בזמנה ואומרת לי שהיא חייבת לרוץ לעבודה, קראו לה למילוי מקום...

כמובן קיבלתי אותה בשמחה. (כשאני מודעת היטב לטיב עבודתה )

מסיימת מוקדם יחסית את האספה

מאד מותשת ומתוחה.

רצה בלי טיפת כוח למקווה

ו-----

פוגשת את האמא הנ"ל במקווה

היא פתחה כזה זוג עיניים עלי

ופשוט התחילה לצחוק ולצחוק ולצחוק

שואלת אותה הבלנית השנייה- מה קרה?

והיא בדמעות של צחוק אומרת שרק לפני שעה קלה ישבה אצלי באספה....

ב"ה טבלתי בקדושה ובטהרה אבל קמתי בבוקר למחרת חולה- כנראה פורקן של המתח והחרדה....

יש לי אין ספור סיפורי טבילה

בעיקר מהשנים האחרונות

סיפורים מצחיקים, סיפורים כואבים

חלק שיתפתי פה במהלך החיים....

אולי יום אחד עוד אכתוב ספר עליהם

סיפרתי פה פעם לרגל שנה ללידת הבן שלי (זה קשור, חכו לסוף)

אבל בא לי לשתף שוב🤭

ארבעה ילדים מתוקים ובעל במילואים של חודש🥴 כולל 2 שבתות🥵

וכמובן שצריכה לטבול באמצע🤷

יוצא שצריכה לטבול במוצ"ש. אין סיכוי שאני עושה לבד שבת בבית עם הילדים. אז החלטתי לסוע להורים שלו, כי הם גרים יותר קרוב ("רק" שעה נסיעה...)

לא ברור בכלל שבעלי יצליח לצאת (הוא בתפקיד פיקודי, היו באמצע קו די חם😔) אבל אני מחליטה להתארגן כאילו במוצ"ש הוא יוצא ואני טובלת.

מוצ"ש, מארגנת מהר את הילדים לחזרה הביתה, הוא מתקשר להגיד לי שהוא מצליח לצאת🥳🥳באין להיכנס לאוטו ו... פנצ'ר רציני🥵🥵

מזל שלבעלי יש הרבה אחים עם ידיים טובות, מתחילים לטפל בעסק, חסר החלק שמרים את הרכב, הולכים להביא , מגלים שהגלגל הרזרבי בלי אוויר בכלל. מנסים עם הגלגל של חמי, הוא לא מתאים. אני מתחילה להיכנס ללחץ של זמן. וכולם מנסים לשכנע אותי להישאר גם כי מאוחר וגם פחות בטיחותי לסוע ככה (תכלס, אם לא היה טבילה ברור שהייתי נשארת, ממש טוב לי אצלם וזה היה בחופש, גם ככה אין לילדים מסגרת)

מתייעצת עם בעלי , הוא מציע שאולי הוא יבוא להורים שלו ואני אטבול שם. אני ממש מתבאסת, צריכה את הבית שלי את הלבד שלנו!! (וחוצמיזה שחמותי הבלנית שם🙈)

בעלי זורם עם כל מה שאני מחליטה. אני מחליטה לסוע הביתה. וכולם ממש לא מבינים מה הקטע שלי.

בעיקר חמותי שממש דואגת שאסע כך. בסוף רק אמרתי לה שהוא חוזר היום הביתה. היא הבינה לגמרי בלי שום מילה נוספת והשתיקה כל מי שניסה לשכנע אותי להישאר.

בינתיים אח אחד נסע לתחנת דלק הקרובה למלא אוויר בגלגל הרזרבי. מחלפים גלגל ואני מתחילה לסוע.

נוסעת כל הדרך על 80 (כי אסור יותר) ואז קולטת שאין סיכוי שאני מספיקה להגיע בזמן למקווה.

הגדולה שלי עדיין ערה, אז לא יכולה בינתיים לבדוק כלום.

למזלי לקראת אמצע הנסיעה היא נרדמת ואני מתקשרת בדמעות למקווה, ומספרת מה קרה לי. הבלנית המהממת אומרת לי על מקווה בשכונה אחרת שיהיה עדיין פתוח. אבל במקרה שלא אספיק היא נותנת לי את המספר הפרטי שלה והיא תפתח במיוחד בשבילי.

מגיעים הביתה (בעלי כמובן עדיין לא הגיע) למזלי הבייביסיטר שקבעתי איתה בשישי, עדיין יכולה. מתארגנת מהר ומספיקה במקווה בשכונה הקרובה אלינו.

כשאני חוזרת הביתה בעלי כבר בבית, ואני מבינה שהכל היה שווה את הרגע הזה❤️❤️

בדיוק 40 שבועות אח"כ נולד לנו נסיך מתוק😍

איזה זכויות יש לך

לא מפתיע שהיה לסיפור כזה סוף....

(הזכיר לי את הסיפורים שהמדריכת כלות שלי סיפרה לי כדי להבהיר לי את החשיבות של טבילה בזמנה)

איזה נשים צדקניות יש בעמ"י

אשריכם שזכיתם

אז יש לי כמה סיפורים מעניינים..

קודם כל התחתנתי ממש בקורונה אז את בטבילה לפני החתונה היה אסור להתארגן במקווה ואמא שלי המהממת הכינה לי את האמבטיה שלהם עם סבונים ונרות כדי שתהיה לי אווירה🥰 (והבלנית קיבלה את פניי עם כפפות ומסיכה הייתה נראית כמו חייזר)

בפעם אחרת הייתה אמורה לצאת לי טבילה במוצש ובגלל שהמקווה ביישוב שבו גרנו נפתח מאוחר גם במוצש, החלטנו להיות שבת אצל ההורים, ללכת לטבול שם קרוב לצאת השבת (היה שעון חורף) ואז לנסוע הביתה.

בקיצור לא מצאתי את המקווה והתבאסתי ממש, בסוף חזרתי ליישוב לטבול ובעלי ניסה לעודד אותי שלא נורא שהתעכב קצת (זה היה עוד בתוך השנה הראשונה שכל דחייה של כמה דקות היא אסון😅) בקיצור טבלתי, רצתי חזרה הביתה וב"ה זו הייתה הטבילה האחרונה לפני 9 חודשים של שקט.

אבל הכי אני אוהבת את הסיפור של ר"ה שנה שעברה.

הייתי צריכה לטבול בלילה השני של ר"ה. כשגיליתי שיוצא ככה התבאסתי ממש. איך מתארגנים לזה? והתארחו אצלנו, ותכננו ללכת להורים של בעלי בלילה הזה (גרים באותה עיר, אבל מרחק של כמה שכונות) בקיצור לא קשור.

ואיך אני אמצא את המקווה, שוב אני אסתבך כמו בסיפור שמעל? אז בעלי אמר שנלך לפני התפילה, הוא יראה לי איפה המקווה אבל אז אמא שלו הזמינה אליהם עוד בחור והוא היה אמור חבוא איתנו את הדרך.. בקיצור בלאגן..

בזמן אמת-

הבחור לא התעורר לתשליך (שקבענו להפגש שם) שזה הכי לא אופייני לו בעולם.. אז הלכנו לבד. עוד בתשליך נזכרתי שלא עשיתי בדיקה שנייה של היום השביעי, הוצאתי גופיה נקייה של הילדה מהתיק ונכנסתי לשירותים ציבוריים לבדוק! הילדה שסירבה לשנוצ נרדמה בדרך להורים. בעלי הראה לי את המקווה, הלכנו להורים שלו, אחותו הייתה בבית, אמא שלו עמדה לחזור משיעור. השארנו את הילדה הישנה עם אחותו ואמרנו שיוצאים לביכנ"ס. הוא הלך להתפלל ואני למקווה. חיכיתי שם עד שיגיע הזמן שאפשר לטבול, נכנסתי ראשונה, טבלתי וחזרתי הביתה.

הסתיימה הסעודה, חזרנו הביתה. החברים שהתארחו אצלנו הלכו לסעודה הזאת לחברים אחרים ונתקעו שם עד מאוחר אז אנחנו יכולנו להכנס ישר לחדר לענייננו.

בקיצור ב"ה הכל הסתדר מהמם למרות שככ חששתי והכי חשוב שיצאה ילדה מאד מתוקה מהטבילה הזאת

כשאנחנו מתארחים בישוב קטן, לא מוכר והררי במיוחד.

תכננו להגיע מוקדם, כדי למצוא איפה המקווה לפני שבת, אבל התעכבנו בדרך כי התחיל לרדת שלג, אז בקושי הגענו בזמן.

פורקים את כל הציוד והילדים בזמן שיא, אני מדליקה נרות ו'הולכת לבית כנסת'. המארחת לא מבינה איך אני מעיזה לצאת בכזה מזג אוויר, ועוד להוציא את הילדים (שאמורים להיות עם בעלי בתפילה בזמן שאני טובלת). אני ממציאה משהו על התרגשות מהשלג, ויוצאת לכיוון הכללי של ביהכנ''ס, מתוך תקווה שכמו בכל מקום נורמלי המקווה איפשהו שם באזור.

נכנסת לעזרת נשים, מבקשת מאישה זרה להראות לי איפה המקווה. היא שואלת אם תיאמתי מראש, ואני אפילו לא ידעתי שיש מקומות שצריך לתאם בהם!

האישה הצדיקה מלווה אותי למקווה, והולכת לבית של הבלנית לקרוא לה. בינתיים אני מחכה, ברוח ובשלג.

תודה לאל שהמים במקווה היו מחוממים!

ועוד בכלל להתארח בליל טבילה.. וואו.

בכלל טבילות בחורף נראות לי מסירות נפש.

טבילה במוצאי יום כיפור

טבילה במוצאי תשעה באב

טבילה חצי שנה רצוף בשישי

וטבילה בחתונה של אחותי 🥲

התקשרתי למקווה תורן שינסו להשאיר פתוח מאוחר

הן היו מקסימות ואמרו שאם יש צורך לתאם ככה שעה לפני

ברחתי מהחתונה ב23:45 (קיץ) והתארגנתם שם ( איפור של 400 שקל ביי)

מזל שהחתונה הייתה מעורבת וזה היה לא כזה נורא שהלכנו כי גם ככה ישבנו באיזה מחיצה קטנה שסידרו לנו.

והאשמנו את נינוקת

אבל לא שמו לב

אבל פיפי איך נכנסתי עם שימלת פאר למקווה והבלניות עייפות

 אז שקיעה היתה מוקדם ממש

המצאתי איזה משהו על מאפרת שגרה רחוק כדי לתרץ למה אני לא מתאפרת עם כולם

ורצנו למקווה שהיה סמוך לאולם בסוף הגענו רק באיחור קטן כמובן שלא היתה ברירה והתאפרתי לבד

חחחח העיקר אמא שלי אמרה לי שהמאפרת שלהם היתה מוצלחת יותר

אבל יצא שכולם לקחו אוטובוס מעיר אחרת

טבלתי מוקדם והתאפרתי במקווה עבר בשלום

מנסים להיקלט וה׳ ממש עושה לנו מעניין…

ליל שבועות, לילות שבת, מוצאי ט׳ באב, מוצאי יוכ

חח במעט ולא היו לי טבילות רגילות מאז שהתחלנו לנסות

וכך פעם אני אומרת לעצמי טוב להיקלט ביום כזה זה ממשש מרגשש אז זה בסדררר

ואז מגיע המחזור🥴

מהחתונה עד ההריון הראשון היו לי טבילות די סטנדרטיות, חוץ מהראשונה אחרי החתונה שהייתה בליל חג.

אחרי הלידה הראשונה-

ליל שמחת תורה

ליל פורים

לילות שבת ומוצשים בנוהל😅

מזמינים כרטיסים משוערים לאחרי טבילה...

ליתר ביטחון לוקחים עוד מקדם

ורק כדי לכסות את כל האפשרויות יומיים ראשונים בעיר גדולה ורק אח"כ יוצאים לחורים הנידחים.

מתקרבים לתאריך- המחזור מאחר

לחץ, מתחילה לברר על מקוואות 'בעיר הגדולה'

והוא לא מגיע.

מוסיפים בלחץ עוד יום בעיר הגדולה..  זה כולל שינוי מסלול ומלונות חדשים

בסוף הגיע בלילה לפני הטיסה

מבינה שאני בבעיה. ביום החמישי אנחנו בחור נידח.  .. מבררת בבית חב"ד שאנחנו צריכים להיות בו בשבת שאחרי איפה ניתן לטבול היא מספרת לי שהיא נוסעת 6 שעות! למקווה שנמצא אי שם על המסלול שלנו ביום הרביעי בסטיה 'קלה' של 3 שעות אבל נגיע אליו ממש מאוחר... אחרי 22.00

המקווה הזמין הבא רק שבוע וחצי אחכ..  בעוד עיר גדולה שעתידים להגיע אליה בשבת השניה

אין סיכוי שאני טובלת בטבע.

אין סיכוי שאני מבלה חצי ירח דבש אסורים.

מרימה טלפון לברר שעות. מסתבר שזה אצל מישהי צמוד לבית הישן שלה (היא כבר לא טובלת... עברה את הגיל) מאז היא עברה לבית חדש, יש דיירים חדשים בבית אבל היא ממשיכה להפעיל אותו לטובת מס נשים בודדות מהקהילה שטובלות והרבנית של חב"ד שנוסעת אליה 5 שעות....

היא  מוכנה שאגיע מאוחר ואתארגן שם.

טלפון שני לרב.

מסבירה את הסיטואציה. הוא פוסק שניתן לעשות הפסק ביום הרביעי ע"מ שלא לדחות טבילה במעל שבוע.

מגיע היום, בדרך מליון פקקים.

מגיעים רק ב23.00

מתחילה להתארגן בזריזות

טובלת.

יש שם מליון מנהגים שאני לא מכירה.

אבל אני אחרי.

שניה אחרי שנכנסתי לרכב נרדמתי - נפילת מתח.

היתה לנו עוד נסיעה של שעתיים עד היעד.

אבל היה שווה

שומרת 7 נקיים .

הגיע שבוע לפני הטיסה! לא ערב לפני.

טבילה משוערת ביום החמישי לירח דבש..  לא יום חמישי למחזור...

אי אז בשנה הראשונה לנישואים

ירד שלג איזה שלוש פעמים באותו חורף ביישוב שבו גרנו

הלכנו שנינו ביחד ברגל עד המקווה, לקח איזה חצי שעה, מבוססים בשלג בחושך

מצחיק להיזכר

הולכת למקווה, והייתה איזו תקלה שם- המים היו קרים!!

טבלתי בכל זאת

לפני כעשר שנים,

הייתי צריכה לטבול בליל שבת בעיצומו של השלג המטורף שאף אחד לא ציפה לו.

היתה הפסקת חשמל, כך שהיה קר והסתובבנו עם מעילים בבית, והייתי צריכה להתקלח במים שחיממתי בסירים על הגז, קופאת מקור במקלחת ללא תנור...

אח"כ דשדשתי בשלג בגובה הירך, העולם מסביב היה קסום כמו שרק שלג יכול להיות: שקט, ולבן, ומלכותי,

ברוך ה' המקווה היה מחומם איכשהוא,

ומאותה טבילה נקלטתי אחרי 3 שנות ציפייה, ב"ה!!!

איזה שלג זה היה!! 

הלכתי לאחות בקור פסיכי לבדוק שיש לי פצע ואז לטבול בקור אימים...

ואז הרב היתיר לי איזה בדיקה מלחיצה.

ואז יצא בן מושלם!!

טבילה בליל שבת

המקווה בעיר מגורינו רחוק ממש- בערך 40 דק' לכל צד אז תכננו ללכת להורים ולטבול

מגיעים להורים

מתחילה להרגיש קצת לא טוב

שבת קרה

אמא שלי לא מבינה למה לצאת בכלל

יוצאים ל''בית כנסת'' בעלי לוקח את התינוק ואני הולכת למקווה, כמובן מביך כי אני מכירה את הבלנית.

טובלת ומרגישה לא הכי טוב

אלרי הטבילה מרגישה ממש נורא

רצה לבית של ההורים ומקיאה את חיי

אחר כך יומיים של וירוס ואם אני לא טועה גם בעלי נדבק ממני.

אחרי מעשה חשבתי לי אולי לא הייתי צריכה לטבול בכזה מצב אבל באותו רגע זה התפתח באופן הדרגתי ולא הספקתי לחשוב על זה.

חוץ מזה היו לי מוצשים

ערבי שבת

וערב של חתונה של בת דודה

וחושבת לעצמי שאיך זה יכול להיות שאני נשואה יותר מעשור ואין לי אף סיפור כזה של מסירות נפש?? (חוץ משבתות כמה פעמים, פעם אחת במוצאי תשעה באב ועוד פעם אחת במקווה לא ליד הבית אבל שחזרתי אח"כ הביתה)

ואז אני מבינה,

שאצלי

כל טבילה

זה מסירות נפש.

כי אני מאוד מאוד מתקשה בטבילות, בגלל טראומות ושלל דברים אחרים. אז מבחינתי אני חייבת להגיע לטבילה הכי רגועה שיש, כי אחרת לא אעמוד בסטרס הזה.

ולכן אם יוצאת לי טבילה בזמנים מאתגרים, אני פשוט דוחה אותה. למרות שקשה לי מאוד עם הריחוק... אבל לא מסוגלת אחרת. (פעם אפילו דחיתי אותה בארבעה ימים! הייתי אמורה לטבול בתשעה באב, שכמובן לא טובלים. במוצאי תשעה באב היה לי מאתגר מדי באותה שונה לטבול, ולמחרת הייתה שבת ואז מוצאי שבת, שאלה ימים מאתגרים מבחינתי. אז דחינו לראשון... וזה היה עןד בתקופה שחיכינו להריון...)

אז ה', אני מתפללת אליך שתיקח את כל הטבילות הפשוטות והרגילות שלי, שבשבילי הן הכי מאתגרות שבעולם, ותנצור אותן ביחד עם כל סיפורי מסירות הנפש הנשיים שפה ובעולם...

תקראי שוב מה שכתבת❤️

זה בדיוק מה שאחרות כתבו פה, רק שלך יש קושי עם כל טבילה

הלוואי ואזכה לשכר שאת מקבלת שככה את טובלת כל פעם ❤️

היה לנו ערב צוות, בעיר יותר רחוקה מהעיר הכי קרובה אליי.

ידעתי שליישוב (שגרתי בו אז) אני כבר לא אספיק להגיע, ולכן תכננתי לטבול בעיר יותר קרובה, בדרך.

הסתיים הערב, ואני עומדת עם עוד חבר'ה מהצוות בתחנת אוטובוס. הוזמן עובר, והאוטובוס לא מגיע. אחרי 20 דקות (ושיחה לאגד) מגיע האוטובוס ו...חולף על פנינו!!!

מתקשרים שוב לאגד, בקרוב יגיע אוטובוס.

מחכות 20 דקות ו... הוא לא עוצר! הוא התמלא בתחנות הראשונות.

אני מתחילה להיות בלחץ... השעון מתקתק.

עוברים עוד ועוד אוטובוסים שלא עוצרים!

אנחנו שעה וחצי בתחנה!

המקווה נסגר עוד חצי שעה... אין מצב שאני אגיע בזמן, כי המקווה גם קצת הליכה מהתחנה.

ואני מחליטה לשתף את החברה מהצוות.

היא נכנסת ללחץ יותר ממני😅

היא אומרת לי- אל תדאגי!

היא מבררת לי על מקווה תורן בעיר שהיינו בה- יש אחד רחוק, וגם אז לא בטוח יהיה לי איך לחזור.

ואז היא מבררת על מקווה בעיר שאליה נסענו, יש תורן. אז אני מתקשרת והן אומרות לי שלא לדאוג- הם יחכו לי! יש.

בינתיים אגד אומרים שאם אנחנו רוצים שיהיה לנו מקום אז ללכת לתחנות הראשונות (איזו תשובה מפגרת).

בסוף, אחרי כמעט 3 שעות, עלינו על אוטובוס.

החברה הראתה לי באיזו תחנה לרדת, לקח לי זמן למצוא את המקווה...

והגעתי והמקווה היה מלא.

טבלתי, יצאתי, והתקדמתי לכיוון היישוב.

ואז אני מקבלת טלפון מהמקווה, עוד כמה זמן אני מגיעה. מרוב לחץ שכחתי לעדכן אותן שהגעתי 🤦

וחברה יקרה... אם את כאן- אז ד''ש♥️

קרה לי משהו דומה לפני חודש וחצי

אירוע אצל חמותי לרגל גיסתי שהגיע לארץ.

אין ברירה נוכחות חובה...

מתכננת לטבול בעיר מגוריה,

מגיעה אין מקום במקווה זה אומר לחכות שעה עד שיטבלו ויפנו לי חדר ואני לא מוכנה (רק ציפורניים עשיתי..)

מחליטים לנסוע לעיר שלנו מבינה שנאחר מתקשרת לכמה מקוואות ואמרים לי לבוא עד שעה מסויימת בדרך מבינה שלא אשפיק ממשיכ הלהתקשר למקומות יותר קרובים בדרך. מוצאת מקום

מבטיחה להם שמתכוננת צ'יק צ'ק מגיעה 10 דק' אחרי הדקה האחרונה שאמרו לי אבל היו חמודות...

והיה ערב מרגש מאוד בסוףףף

הייתי צריכה לעבור ניתוח עם התאוששות ארוכה. כלומר חודש וחצי שצריך עזרה פיזית בהתלבשות, מקלחת, סירוק וכו.

קבענו תאריך שאמור להיות בזמן טהרה, והתכוננו עם פרימולט נור להאריך אותו. שבוע לפני הניתוח התקשרו שהרופא המנתח לקח חופש והניתוח נדחה בשלושה שבועות - אמור לצאת שלושה ימים אחרי טבילה.

המחזורים שלי סדירים רק בערך אז נכנסתי ממש ללחץ שלא אספיק לטבול לפני הניתוח. התאריך מתקרב והמחזור מאחר (כנראה מהלחץ). יום אחד עובר, עוד יום והמחזור לא מגיע.

מתחילים לברר - קשה מאוד לקבל היתר לכך שבעלי יוכל לעזור במקרה שנהיה אסורים. מחפשים פתרונות אחרים ואין כל כך זמינים. זה גם אומר לפחות חודש מהניתוח עד שמותר לטבול ואז אולי כבר יגיע מחזור חדש.

עוד יום עובר ואני מבינה שזה אבוד. גם אם אקבל הרגע, הטבילה אמורה לצאת יום אחרי הניתוח וזה מאוחר מדי. אני נרגעת ומשלימה עם זה ולכן, כמובן, מיד מקבלת מחזור.

שוב מחשבת - אם אצליח לעשות הפסק ביום הרביעי (בעיה כי אנחנו אשכנזים וגם לרוב מצליחה בשישי-שביעי, לפעמים בקיץ חמישי) אז הטבילה יוצאת בערב של הניתוח (הניתוח בבוקר). יש היתר נדיר לטבול במהלך היום השביעי, אז אולי זה אפשרי. מתפללת בכל כוחי וה' נענה.

פעם יחידה בחיי מצליחה הפסק ביום הרביעי, בלי שאלה אפילו. מתייעצים עם רב שאכן מתיר, למרות שאנחנו אשכנזים, לסמוך על ההפסק ביום הרביעי ולטבול בבוקר היום השביעי (אחרי זריחה) בתנאי שלא אפגש עם בעלי עד צאת הכוכבים*. נותרה רק בעיה אחת - הניתוח נקבע ל6 בבוקר והזריחה ב6:27. מתקשרת לבית חולים - מסרבים בכל תוקף להזיז את הניתוח בשעה או אפילו ביום.

מחליטים בכל זאת לטבול לפני ולהגיע באיחור לבית החולים, ומה שיהיה יהיה. מתאמת עם בלנית במקווה שנמצא חמש דקות נסיעה מבית החולים. בלנית מדהימה, מבטיחה שהכל יהיה מסודר בזמן. אמא שלי באה איתי במקום בעלי כי אסור לנו להתראות.

ביום הניתוח לא מצאנו את המקווה. הבלנית הכווינה אותנו בטלפון והצלחנו להגיע ולטבול. משם מהר לבית חולים שאפילו לא העירו על כך שאיחרנו בשעה. אמא שלי נשארה איתי כל היום ודיווחה לבעלי על המצב. בערב היא החליפה אותו עם הילדים כדי שנוכל להתראות.

ממש הרגשתי את הכוונת ה' בכל שלב ושלב בטבילה הזו.

* חשוב לי לציין שזו פסיקה פרטית שהצריכה הרבה דיונים בין רבנים גדולים. יש עם זה בעיה גדולה וקיבלנו היתר רק בגלל הניתוח שהיה גורר בעיות עם איסורי דאוריתא (נגיעה באישה נידה)

לפני 7 שנים, בילד ה3 שלנו אחרי תקופה לא קלה של ציפייה וטיפולים, יצא שהביוץ היה אמור להיות ביום מסויים שלפי החישוב של הרופאה היה כבר צריך להיות אחרי הטבילה.

בפועל הדימום היה בשיא השצף כשאני קולטת שאם היום אין הפסק הלך הסבב...

ממש ממלאת פדים, והכל נראה חסר סיכוי.

מתקשרת לחברה יקרה ומשתפת אותה בסיפור, כואבות יחד את הפיספוס.

במקביל פונה לעוד שני רופאי פריון מומחים ששואלים אותי מי בדיוק נתן את המרשם בעיתוי הזה, ומסבירים שזו טעות והביוץ וודאי יהיה מוקדם מידי. הרופאה שמטפלת בנו מאושפזת בתאום מושלם, והאחות שאמורה להעביר אליה שאלות דחופות מתביישת להטריד אותה ונותנת לי תשובות חלקיות.

אני בוכה בוכה בוכה.. מבינה שרק הקב"ה יכול לעזור לי. לא אף רופאה, לא כדורים, לא זריקות.

החברה (אם את פה, שלום. חייבת לך הרבה)

משכנעת אותי לנסות לשתות לימון ולנסות בכל אופן. שתבינו את ההזייה!! ממלאת פדים בדם. אדום בוהק.

חברות, שתיתי עץ של לימונים, בלי הגזמה. כמה ליטרים! תוך כדי אני אומרת לבעלי שאני ממש מקווה שזה לא מסוכן או משהו, כי זה כמות פסיכית. ומתפללים שיהיה נס.

מגיע הערב, בעלי בעבודה, אני אמורה לעשות הפסק חסר סיכוי, יש עוד דימום.. דם טרי.

יושבת וכותבת לה' מכתב. שאני חייבת אותו, אני רק בידיים שלו. ואין לי כוח.

ושאני יודעת שהוא אוהב אותי ורוצה להיטיב איתי, והוא יושיע אותי.

ממש האמנתי בזה.

ונכנסתי למקלחת.

עם רגל אחת במקלחת, יוצא עוד גוש דם אדום ענק.

וזה היה הדם האחרון שראיתי עד אחרי הלידה.

חסד ה'!!!!!!

אחרי הריון כימי.

כל המשפחה חלתה בקורונה. ואני צריכה לטבול בשבת..

שאלתי רב אחד והוא אמר שאסור לטבול כשחולים בקורונה ולחכות לסוף הבידוד.

לי זה היה מאוד קשה. זה כבר היה הזמן שהבינו שהקורונה לא עוברת בחפצים, ובמים מלאים בכלור.

אבל ויתרתי.

ואז במוצאי שבת נזכרתי שיש כל מיני מקוואות פרטיים באיזור שלי אולי אוכל לטבול שם.

שאלתי רב אחר והוא ישר אמר שהוא מארגן לי את המקווה גברים בישוב ליד, דואג שיחממו את המים וששם אני אוכל לטבול אם אני מביאה איתי מישהי מחלימה שתהיה בלנית..

התקשרתי לשכנה אהובה שישר אמרה שבכיף גדול.

הלכתי. מקווה גברים של ישיבה. מלוכלך,מלא מגבות מסריחות.

ברגע הראשון ממש רציתי לוותר.

אבל השכנה עודדה אותי שזה למצווה חשובה

כמעט נכנסתי עם הכפכפים למים, מקלחת בשנייה שהגעתי הביתה..

וזהו.

היה הריון אבל הוא נפל..

אבל החיבוק מבעלי היה שווה את הכל. 

חתונה של בת דודה.

חודש אחרי לידה

בירושלים

עם הילדים שלי, וכל המשפחה המורחבת כמובן..

בדרך לחתונה תקועים בפקקים בתוך ירושלים ועוד מעט שקיעה, אז עם 4 ילדים מאחורה באוטו, כשאני במושב הקדמי איכשהוא מצליחה לעשות את הבדיקה האחרונה.

מגיעים לאולם. חניה מוזרה ואני מודיעה לבעלי אין סיכוי שאני יוצאת עם האוטו הזה מהחניה הזאת ונוסעת לבד בתוך ירושלים.

כל החופה אני בטלפונים לוודא איזה מקווה הכי קרוב ושיכניסו אותי מיד.

אחרי המנה הראשונה, מתחילים הריקודים ובעלי ואני יוצאים עם התינוק בן החודש, מודעים שאנחנו רוצים לעשות קצת סיבוב ושהתינוק לא יהיה ברעש הזה.

בנס חומקים, טובלת, וחוזרים לאולם בדיוק כשנגמר סבב הריקודים והמוזיקה נרגעת. 

יש פה סיפורים וואו!

איזה נשים גיבורות.

על עצמי אני זוכרת שני סיפורים פחות דרמטיים אבל לי לא היו פשוטים

פעם אחת בקורונה, הייתי אמורה להיות בבידוד ופתחו אצלנו ביישוב מקווה גברים ישן למבודדות כשהבלנית היתה מחלימת קורונה.

היה צריך לבוא לטבול וללכת

היה ממש לא פשוט וזה פחות נעים מקווה גברים (בעעע)

ופעם שניה טבילה ראשונה אחרי לידה, כחודש וחצי.

היה חורף קשוח, קיפאון של החיים וגשם זלעפות בחוץ, תינוק פיצי יונק.

לא היה לי רכב בזמנו ואוטובוסים היה קשה מידי. בסוף הזמנתי מונית בהלוך ומונית בחזור. שזה גם היה סרט כי אף אחד לא רצה לצאת מהבית בשביל נסיעה של 5 דק'.

וגם לא היה לי נעים לרדת ליד המקווה אז ביקשתי לרדת קצת רחוק והייתי צריכה ללכת קצת עד המקווה.

ובלי קשר הבדיקה בצהריים לא היתה טובה והייתי צריכה לרוץ לבודקת

היה באמת קשוח ממש ממש ממש אבל לפחות אח"כ היה שקט לדי הרבה זמן....

עד דמעות

כמה נשות ישראל צדיקות

נכון שזה לא דרמטי אבל בהחלט לא פשוט!

(אני גם לפעמים בלי רכב ויודעת כמה זה מסובך לפעמים... מאד הזדהיתי עם מה שכתבת)

הייתי אמורה לספור שבעה נקיים ביום מסוים ושכחתי לעשות את הבדיקה של היום הראשון, וגם לא עשיתי מוח דחוק כי כאב לי אז השבעה נקיים נדחו ביום, והטבילה יצאה ביום חלוקת מלגות בטקס מיוחד, שהייתח חייבת להיות נוכחת בטקס כדי לקבל 2000 שקל. הטקס במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית בערך שעה לפני שקיעה. אבל אין לי רישיון ולא הסתדר שבעלי יבוא איתי. ואין תחבורה ציבורית טובה. אז קבענו שאני אעשה את כל ההכנות לפני שאני יוצאת לטקס. אבל התלבטות מה לעשות אחר כך-לברר איפה יש מקווה ולטבול שם? לחפש טרמפ שיגיע בזמן למקווה?

בסוף בעלי מצא טרמפ שהיה אמור לצאת מיד אחרי הזמן של הטקס כך שאני אגיע ממש סבבה לטבילה. שמחנו, איזו סיעתא דשמיא.

הטקס נגמר, קיבלתי את הכסף. בעלי מעדכן שהטרמפ קפץ רגע לרמי לוי לקנות משהו ושאני אחכה לו בחניה. אני מחכה ומחכה, בעלי שולח לי את המספר שלו ואני מנסה להתקשר אבל הוא לא זמין. אחרי איזה חצי שעה הוא מעדכן שהוא באמצע קניות. בקיצור אני יותר משעה מחכה בחניה של רמי לוי, בינתיים כבר מחשיך. אני לא מכירה שום מקווה באיזור. וגם אם אמצא אין לי דרך מסודרת להגיע הביתה.

בינתיים חיפשתי את המספר של הבלנית ביישוב לברר מה אפשר לעשות. הבחור אמר שעוד רגע יוצא מהקניות אז אמרתי לו שעוד שעה וחצי אגיע, היא אמרה בסדר, ואז הוא ממשיך וממשיך להתעכב.

בסוף הגענו רק ב22:30 בלילה. והקפצתי את הבלנית אז. היה כל כך לא נעים.

ברוך ה' לא הייתי צריכה לפגוש אותה עוד פעם לעוד 11 חודשים 😁 ואז קיוויתי שהיא כבר שכחה מי אני.

מגיעה למקווה

מתארגנת

נכנסת למקווה, קר

אני אומרת לבלנית שהמים קרים (למדתי שזה בעייתי קצת) והיא אומרת לי בתגובה: "מה את חושבת עשו ברוסיה? תרגישי קצת מה הן הרגישו"

אני בהלם, טובלת ובורחת

מגיעה הבית, מתיישבת על הכיסא מותשת מהחוויה

מרימה רגליים על הכיסא ונחרדת

לא גזרתי ציפורניים ברגליים

מתקשרים לרב

אומר לגזור ולטבול שוב

חוזרת למקווה מתוסכלת שצריכה לפגוש שוב את הבלנית המעפנה

היא מתווכחת איתי שלא צריך לטבול שלוש פעמים אלא מספיק פעם אחת

אני מתעצבנת אומרת לה שאני בכל זאת רוצה שלוש

אני רואה שאין עם מי לדבר

אומרת לה בסדר

נכנסת למקווה

טובלת שלוש

בורחת

ולא חזרתי לשם עד היום.

(בעצם פעם אחת כן, כשיצא ערב שבת

ואז היה הפסקת חשמל אז שוב מים קרים, בנוסף לחושך)

נסעתי כל פעם למקווה בעיר אחרת, רק לא לחזור לשם שוב.

נס שזה לא הפריע לך להמשיך לקיים את המצווה

שגם אצלי המקווה הראשון אחרי החתונה היה טראומתי קצת, אבל כנראה הדחקתי כל כך חזק שאני כבר לא זוכרת מה קרה שם בדיוק 🙈

זוכרת שלא ידעתי איך להתקשר לבלנית מתוך החדר להודיע שאני מוכנה, אז יצאתי מהחדר (מיד אחרי שנכנסתי, לפני שהתארגנתי) וחזרתי לקבלה כדי לשאול אותה, והיא נזפה בי כי מישהי כבר הגיעה אחריי והם הקפידו מאוד שאחת לא תפגוש את השניה.

בכלל היא היתה מאוד קשוחה, אני לא זוכרת מה היה, אבל זכור לי שהיא שאלה או העירה לי על משהו לפני או תוך כדי הטבילה ואני הייתי בהלם, ולא היה לי את האומץ להגיד לה שהרגע התחתנתי אז שתהיה קצת יותר רגישה, כי אין לה מושג בשביל מי זו יכולה להיות טבילה ראשונה אחרי החתונה.

מה שבטוח לא חזרתי למקווה הזה.

חודש וחצי אחרי לידה שניה, טבילה ראשונה אחרי לידה, פעם ראשונה שיוצא לי לטבול בערב שבת.

הרקע: סוף דצמבר, קור אימים, גשם יורד במרווחים של רבע שעה. הכל רטוב בחוץ והאוויר כמו קרח.

בד"כ אני טובלת ישר כשאפשר, כי הילדים קטנים ואני יכולה לצאת ציק צק בלי תירוצים.

כנל באותו ערב שבת, אומרת לבעלי שאדליק נרות ואצא.

בעלי: "ואיך אני אתפלל ערבית? לכי כשאחזור מבית הכנסת, גם ככה המקווה פתוח עד מאוחר."

הסכמתי. (פה אתן מוזמנות לצרוח ולמרוט שיערות)

בעלי חוזר מהתפילה, ואני יוצאת למקווה. יורדת 7 קומות במדרגות, הקור מכה בפרצוף. אני עם בגדים קלילים למקווה, שיער רטוב עדיין, ומעיל ענק שבקושי עוזר. הולכת במהירות למקווה, סגור.

מחכה כמה דקות, סגור.

טוב, הולכת למקווה שנמצא בשכונה הצמודה 10 דקות הליכה.

הפתעה! גם שם סגור.

מחכה כמה דקות והולכת חזרה הבייתה רועדת מקור.

עולה 7 קומות ברגל.

בעלי אומר, בטח הבלנית יושבת לסעודת שבת כמו כולם, אפשר לנסות מאוחר יותר. יאללה.

השעה 9 ומשהו, הקור מתחזק עוד יותר, ואני שוב יורדת 7 קומות, הולכת למקווה, סגור, מחכה, הולכת 10 דקות למקווה השני, סגור, חוזרת הבייתה, עולה 7 קומות ברגל.

טוב.

ננסה פעם אחרונה.

שוב יורדת 7 קומות, שוב הולכת למקווה בקור, שוב סגור, שוב למקווה השני, שוב הבייתה, 7 קומות למעלה ברגל.

דיי.

לא טבלתי באותו ערב כמובן חחח

אז בעצם זה לא סיפור מקווה חחח

מסקנה: לא להקשיב לבעל כשאין לו מושג ירוק

הלוואי שהייתי יכולה לקבל דברים בגישה קצת יותר קלילה ונעימה באותו הרגע וגם בפרספקטיבה של זמן.

מבחינתי האופן שבו מומי כתבה עכשיו את הדברים זה ממש שיעור עבורי 

שבאותו ערב דווקא שמחתי קצת שהטבילה נדחתה 🙊 אחרי לידות מצידי גם לטבול חצי שנה אחרי חחח

ובראיה לאחור זה לא חוכמה, תמיד כיף להפוך סיפורים למצחיקים/ מעניינים גם אם הם לא כאלה (אני טיפוס שנוטה להגזים אז כיף לי לספר סיפורים עסיסיים ;))

ואם כן אז איזה סיפור

חתיכת אאוטינג בעיקרון, אם זיהית את הניק שלי אז בסדר, אבל אם זיהית אותי... לא נורא שיהיה

הקדמה- בעלי צריך להתגייס, ואז הסתבכו דברים, כבר הגיע התאריך של הגיוס וחסרים לו מסמכים, כנראה יגייסו אותו בגיוס הבא עוד שלושה חודשים או חצי שנה, באסה. מנסה להפעיל קשרים... כל החברים שלו כבר בצבא, הוא בבית.

מפה לשם אנחנו שבת אצל חמותי. יום שישי זה היום החמישי של המחזור. מנסה לעשות הפסק לפני שבת יוצא עם דם. בשבת ויתרתי מראש, היה קצת דימום בבוקר, אין לי איך להתקלח באמצע שבת ואין סיכוי שיצא נקי בלי לשטוף לפני (ובשבת אי אפשר לנקות עם עד רטוב) טוב, עושה הפסק ביום ראשון. ביום רביעי פתאום מתקשרים לבעלי- מחר אתה בבקו"ם. הצליחו לדחוף אותו לגיוס הנוכחי. חמישי מחיילים אותו, שבת הוא בבית וראשון מתחיל טירונות.

באסה נוראית! אם רק הייתי עושה הפסק בשבת שעברה בראשון מביאה בייביסיטר, טובלת בלעדיו, חוזרת לבית ריק, בעל ביום הראשון של הטירונות, אפילו לא מכיר את המפקד לדבר איתו, לא זמין בטלפון, רק איתי בלב. ישנה עם סכין מתחת לכרית בגלל איזה עניין קבלי שאני לא מבינה.

יש המשך. אני כבר מספידה את החודש הזה, מה הסיכוי להיקלט כשהבעל לא בבית? הפרשות פוריות בתחילת שבוע, אני מנסה לא לעקוב אפילו, אבל מההרגל אני עוקבת, בטוחה שאוטוטו ביוץ אבל הוא מחכה, לקראת סוף השבוע אני כבר מתחילה לפתח ציפיות. ביום רביעי בדיקת ביוץ חיובית. בחמישי בעלי חוזר בצהריים, אני מציעה אולי פעם ראשונה נהיה יחד באור יום להספיק את הביוץ, הוא ממש לא אוהב את הרעיון, טוב בשביל כמה שעות, מחכים ללילה. כעבור שבועיים בדיקת הריון חיובית!

ההריון הזה לא החזיק, והכניס אותנו לטרלול, כאבים ואפילו סכנה וחודשים עד שנגמר הסרט. חבל שהביוץ חיכה כל כך בסבלנות, היה יכול לחסוך לנו את זה...

כל הסיפורים פה על הטבילות של מסירות נפש שהביאו להריון, יש גם כאלה שלא, או יותר גרוע. אז נכון זאת לא הייתה מסירות נפש, רק קצת גבורה, ללכת לקיים מצווה לשם המצווה נטו. היו לי טבילות יותר קשות ומסורות (שגם הן אגב לא הביאו הריון, ההריון שלי הגיע דווקא אחרי טבילה רגילה וסתמית).

סתם קצת צרם לי הקישור האוטומטי הזה (אולי אצל נשים שהביוץ שלהן באמת בטבילה זה יותר מרגיש קשור ואצלי שהביוץ לא צמוד לטבילה זה מרגיש קצת מאולץ להגיד שההריון הוא מהטבילה)

את הלכת לטבול אפילו שבעלך בכלל לא היה... מה זה אם לא מסירות נפש?. 

ומה הקטע עם הסכין? נשמע לי מלחיץ

בעלי אמר לי לשים אז שמתי (סכין לא חדה)

תודה ❤️

יש סביבה קדושה מיוחדת

ואם היא לא עם הבעל באותו לילה (לא חייב לקיים יחסים עד כמה שידוע לי, פיזית, ליד הבעל) אז ל׳מזיקים׳ יש יותר כוח עליה

לכן שמים סכין תחת הכרית שתרחיק אותם או לובשים בגד של הבעל על הגוף שישמור (אני בחרתי באופציה השנייה)

גם לי קרה כבר פעמיים כשהיה בחו"ל

לא עשיתי שום דבר מיוחד

(חוץ מלבכות אפילו שלא כל כך הפריע לי, או לפחות ככה חשבתי, ברגע שחזרתי לבית "ריק" פשוט בכיתי)

ומשעממת בסתם יום רגיל בלי הרפתקאות..אז כאילו זה לא נחשב

וכל סיפורי הפקידה הניסיים קרו רק כשמסרו נפש

אז באמת זה נכון

יש פה סיפורים מרגשים ואמיצים ממש

ומעוררי השראה

וכיף שיש גם ניסים..

אבל באמת כל אחת ששומרת טהרה היא מוסרת נפש . פשוט ככה

נפש אמיתית ואף  אחת מהן לא הביאה את הבשורה....

אבל בהריון הראשון שלי זה כן קרה לי, טבילה מיוחדת שהסתיימה ב"ה במתנה מופלאה

בסטסטיקה רוב הנשים בגיל הפריון לא הולכות לטבול כל חודש

כך שלא יוצא להן הרבה טבילות

והחלק שכן לפעמים הן מיוחדות

וגם כאן נשים התבקשו לספר סיפורי טבילות מיוחדים

לכן זה נראה כאילו מכל טבילה מורכבת ומיוחדת יוצאת נשמה....

בטוחה שיש לך הרבה יהלומים נוצצים של זכויות בשמים.

ואת צודקת...

לא הכל אנחנו רואים שכר כאן ומיד

אבל ה' רואה הכל

באחת הטבילות הראשונות אחרי החתונה, עושה הכל כמו שצריך, בעלי חוזר מוקדם הביתה לקראת ערב רומנטי. פקוק מאוד בדרך, הוא לא יספיק להגיע לפני שאצא, לא נורא, בעזרת ה' הוא יהיה פה כשאחזור.

בערך רבע שעה לפני שקיעה אני נכנסת למקלחת לבדוק בדיקה אחרונה של שבעה נקיים ולהתארגן. מורידה את הלבנים, כתם ענק בצבע בורדו, חשכו עיני. בטוחה שזהו הלך, בעלי לא עונה. עושה בדיקה פנימית (טעות של כלה צעירה...) אותו צבע בורדו. מתקשרת למכון פועה לשאול אם לשטוף ולעשות הפסק חדש, הם אומרים לי לא לעשות כלום ללכת לרב שיראה את הכתם. מחפשת רב באיזור שלי, אני לבד, בעלי לא זמין, תקוע בפקק בלי קליטה. שקיעה עוד כמה דקות ואני כבר בטוחה שלא אטבול הערב, רק רוצה לעשות הפסק כדי לחכות רק עוד שבעה ימים ולא עוד שמונה. מוצאת רב, רצה אליו עם התחתונים והעד. הוא מקשיב באמפטיה, מסתכל על העד, בודק מכל הכיוונים, טהור. זורק לפח כדי שאני לא אחשוב לקחת אותו בחזרה ולהתלבט 😅 אני לא מאמינה, מסתכלת עליו בהלם "אז אני הולכת עכשיו למקווה?"

השקיעה כבר עברה מזמן, אני רצה הביתה, לוקחת דברים, רצה למקווה להתארגן ולטבול. כשיוצאת בעלי סוף סוף הגיע, אני רק רוצה לפרוק את המתח, בוכה ובוכה ובוכה... הוא מסכן, ממש מתבאס ועם מצפון שהוא לא היה פה בשבילי. אבל זהו, מתאוששת ואז כל הערב מתפנקת לי הרווחתי ביושר

הטבילות הכי קשות שהיו לי לא הובילו להריון באותו החודש

וכל פעם ציפיתי שבגלל הקושי

חושבת שה' מצרף את זכויותנו בלי קשר

גם לי הייתה טבלת מסירות נפש (לא מה שכתבתי פה), שהייתי בטוחה שאכנס להריון ממנה.

לא קרה

אבל נכנסתי להריון ב''ה לא הרבה אחרי

רוב הפקידות אצל רוב האנשים נעשות בטבילות רגילות (כך אצלי) ובכלל יש נשים שאינן טובלות ונפקדות וגם חיות בטבע נפקדות דבר שבשיגרה.

הקב"ה מנהל את העולם דרך הטבע ובניסים גלויים ושאינם גלויים.

רק אחד שזכור לי:

הייתי צריכה לטבול באיזה ערב של חנוכה, מנסים להיכנס להריון, אז הטבילה הייתה חשובה בשבילי. דווקא באותו ערב הדלקת נרות משפחתית עם המשפחה של בעלי, דווקא הדודים שגרים הכי רחוק.. ההורים של בעלי באים לאסוף אותנו (לא היה לנו אז רכב).

הולכת בשעה הכי מוקדמת שאני יכולה, והמקווה סגור, לא יודעת מתי יפתח.. חוזרת הביתה בבושת פנים, ממשיכה להתארגן על הדברים שצריך לקחת איתנו, מדליקים נרות, ויוצאת שוב למקווה. כמובן שיש תור. 

נכנסת סוף סוף, טובלת, יוצאת ורואה חברה שמחכה גם לטבול.. אומרת לה שלום ושאני חייבת לרוץ. מגיעה הביתה, לוקחת את הדברים, וההורים של בעלי מגיעים.

ישר כשאנחנו מגיעים לדודים אני מסתגרת בשירותים כדי להתאפר (באותה תקופה הייתי עושה את זה קבוע), יוצאת ישר להדלקת נרות.

לצערי לא נקלטתי באותו ערב, אבל אחרי שנה הילדה המהממת שלי נולדה.

מעבר לזה, היו לי הרבה פעמים שטבלתי בערב פורים (משהו כמו שלוש או ארבע פעמים בשש שנים), ערב יום הזיכרון, ערב שיצאנו עם הרבה חברים (לחגוג יומולדת, לא משהו שיכולנו לדחות), וכמובן, בזמן המבצע שהיה לפני שנתיים ובקורונה.

בתקופת תחילת הקורונה,

אחרי הפלה

מאד רוצים להיות כבר מותרים, אבל אז בעלי חייב בידוד.

אני לא שומרת ממנו בידוד, אז מרגישה לא בנח ללכת למקווה, אבל מבחינתנו אין סיכוי לפספס את הטבילה הזו.

חושבים על מעיין באזור שלנו, מגיעים לשם ערב לפני ורואים שהוא ממש נמוך וגם מלוכלך.

הולכים למעיין נוסף באזור (יחסית) ונראה בסדר, מתפללים ומקווים שלא יהיו אנשים ושיצליח לנו.

ביום של הטבילה, נוסעים ומגיעים למעיין, בדיוק עוזבים משם כמה בחורים, נשארנו רק אנחנו. מחכים לרגע שמותר לטבול מבחינת הפסיקה שלנו. בעלי מארגן לי אפשרות להתארגן בצניעות (על אף שאין אף אחד..) אני נכנסת, מברכת וטובלת ובעלי הבלן שלי

היה משמעותי ממש

אם אני זוכרת נכון, הבלנית שלי סיפרה בשנים הראשונות של החתונה. מקווה שזה סיפור אמיתי כי הוא מדהים בעיני.

יישוב קהילתי, אישה פוגשת את הבלנית (שהייתה גם חברה שלה) ומשתפת אותה שהיא צריכה לטבול בערב.

נגמר הערב, הבלנית נזכרת שהיא לא ראתה את האישה. היא מתקשרת אליה.

האישה משתפת אותה שהיא לא מרגישה כ"כ טוב, היה לה יום קשוח, בעלה במילואים ובמילא לא יכול לצאת, אז היא כבר תדחה את הטבילה למחר.

הבלנית מפצירה בה שתבוא בכ"ז, שלא תדחה סתם את הטבילה. האישה משתכנעת והבלנית מחכה לה עד שהיא תתארגן ותבוא (למרות שכבר עבר הזמן שהמקווה פתוח..)

קיצר, האישה טובלת.

והבעל מגיע בהפתעה באמצע הלילה...

האחרונות היו הזויות:

מסיימת טיול שנתי ב10 בלילה עם כיתה מופרעת של מתבגרות לקויות למידה.

מפורקת, צלצולים באוזניים, לא זוכרת איך קוראים לי.

בעלי בירר על מקווה תורן קרוב לבצפר שפתוח עד 11:30

יורדות מהאוטובוס ואני צריכה לוודא שאוספים כל תלמידה. כבר בדרך התקשרתי לכל ההורים שיהיו בזמן.

תלמידה אחת מחכה. אני מתקשרת לאבא, כמעט בוכה "איפה אתה"? והוא עונה באדישות ישנונית "אה, הגעתם? טוב אני יוצא" גר במרחק של 20 דק לפחות.

עד שהוא מגיע, בא לי לצרוח. חברה מציעה לי טרמפ הביתה (עיר אחרת) אני אמורה לקפוץ משמחה, אבל אני מתחמקת בתירוצים מטומטמים 🙈

עוד 15 דק מנסה לתפוס מונית, מגיעה למקווה, נכנסת. אין אף אחד. אני שואלת "מישהו פה"? והבלנית קופצת בבהלה מאחורי דלפק הקבלה... נרדמה המסכנה

אני מתארגנת, מתקלחת,  כולי מטונפת מהנחל שעשינו בבוקר...

טובלת

ו -- מגלה שאין לי בגדים להחלפה🙈🙈🙈

כי "בזבזתי" אותם אחרי הטורנדו בטיול.

בעעעעעעע

לובשת את אותם בגדים ובא לי למות

מה שנקרא: טהורה אך מסריחה

ויוצאת לבעלי שמחכה ברכב בחוץ

שממש לא הזיז לו מה אני לובשת😅🤭

עוד אחד:

בת מצווה של אחיינית

האירוע מתחיל מאוחר ויש פקקים...

איכשהו מתחמקים עוד לפני שנגמר אבל ממש לא מוקדם כדי לטבול.

מחפשים מקווה תורן

בעלי מקפיץ אותי והילדים באוטו

שואלים למה נוסעים לשכונה איקס...

ממציאים משהו על חברה שצריך לבקר.

מורידים אותי בכתובת לפי הוויז

מסתבר שזה לא שם בכלל והוא כבר נסע

מתחילה לצעוד, מחפשת, שואלת נשים כבר לא אכפת לי כלום.

מגיע גבר חסידי עם רצון טוב לעזור: "מה אתם מחפשים?"

אני: "כלום כלום תודה"

בסוף מוצאת את המקום.חוטפת שוקקק

מקווה דוחה, מצחין, ישן,  מתקלף

נראה כמו מחנה ריכוז🙈 איך לעזאזל נשים טובלות שם??

דמעות...

כמעט עושה אחורה פנה, בסוף מתגברת

נכנסת להתקלח, להוריד איפור

מצחצחת שיניים, המים בכיור עולים 🤮🤢

בקיצור מסירות נפשששש

בינתיים בעלי עושה רונדלים עם הילדים במרכז מסחרי סמוך

כבר עייפים ומרוטים.

אני מסיימת. יוצאת מחכה לו.

הוא לא מוצא את המקום (זוכרות שוויז לא הגיע...)

מתעצבן, הילדים עצבניים אני עצבנית

מחכה לו ברחוב 40 דקות!!!!

סיוט שאין דברים כאלו.

מגיע בסוף אחרי שאני שואגת לו הוראות איך להגיע ולא ממש מכירה את האזור

והוא נהג די חדש..

בסוף התפייסנו 😌

גרים בעוטף.

שומר החומות.

מחליטים לסוע לשבת למשפחה (רק לשבת) ואני צריכה לטבול יומיים אחרי שזה כבר חג שבועות.

אני ליתר ביטחון לוקחת את כל הציוד של המקווה למקרה שלא נחזור הביתה.

במוצ"ש מתארגנת קבוצה לסוע להתארח באיזה כפר נוער. לפני שאני מאשרת שאנחנו מצטרפים, מוודאה שיש מקווה באזור שאפשר להגיע אליו רגלית בחג.אוקי מאשרים.

את הבירור לפרטים משאירה ליום המחרת.

יום אחרי, מטילים קצת עם הילדים, ואני תוך כדי בטלפונים לתאם עם הבלנית. מתקשרת טלפון אחד, זה לא המקווה הנכון, טלפון שני, היא לא הבלנית באותו יום, טלפון שלישי, גם היא לא הבלנית באותו יום. בסוף נמצאה הבלנית הנכונה שלא מבינה אותי ומנסה להסביר לי איך להגיע למקווה כשאני בכלל לא באיזור ולא מהאיזור והיא מדברת איתי כאילו אני מקומית.

עד שהבינה את הסיפור.

מגיעים בצהריים לכפר נוער ודבר ראשון אני שואלת שם את האשת קשר איפה המקווה וכו. היא אומרת לי שיש עוד מישהי מהקבוצה שלנו שצריכה לטבול ואם אני רוצה שהיא תשדך ביננו שנלך ביחד. יאללה.

טוב עכשיו יש לי חברה לתסבוכת.

אנחנו מחליטות להשאיר את הבעלים עם הילדים ולסוע ביחד לחפש את המקווה כדי שלא נצטרך לחפש בחג.

אותה אשת קשר מתוקה (באמת!) לא יודעת להסביר בדיוק איפה המקווה, אומרת שפשוט הולכת בלי לדעת את השמות של הרחובות. גם הבלנית לא יודעת. גם וויז. מפה לשם אחרי שעה!!! של סיבובים בישוב עם האוטו נמצא סוף כל סוף המקווה. (מסתבר שיש שם מלא רחובות חד סטריים ולכן היה בעיה לסוע באוטו).

חוזרות להתארגן (ולבעל שלא מבין מה קרה לנו). מתארגנת במקלחת של פנימיה של בנים...

מחליטות להדליק נרות בלי לקבל שבת, לסוע עם האוטו לשם ביחד, ולחזןר ברגל.

זה מה שעושות. מברכת להדליק נר של שבת. ונוסעות.  מחפשות איפה להשאיר את המפתח של הרכב כדי שיהיה למוצש. מחכות לבלנית שעוד לא הגיעה, אבל כשהגיעה מכניסה אותנו ראשונות כי ידעה מה הסיפור (בנתיים הבעל עם הילדים לא יכול להכנס לתפילה, במקום זר, מסתובב איתם כשעוד כמה חברות מהיישוב יושבות בחוץ).

בדרך אני אומרת שאין סיכוי בעולם שהייתי מצליחה לעשות את זה בלי החברה, לא הייתי זוכרת את הדרך המסובכת הזאת, ואני אחת שאין לה בעיה עם כיוונים בד"כ.

זה מאחורינו. ב"ה.

רק בהמשך נזכרת שזה בכלל חג. והיה אפשר להדליק נרות אח"כ, ולברך להדליק נר של יו"ט..

(ואם היינו נשארים ביישוב, לא בטוח שהייתי מוצאת בלנית, ועוד להתארגן וללכת לטבול כשיש אזעקות...)

עם ההטרדה עם ההערות כאלו

זה ממש מטריד שנשים עסוקות בצורה אובססיבית עם המשקל שלי

אם כי אני כן מרוצה מהמשקל שלי (ולא מרוצה מהסיבה שהגעתי אליו)

בעיניי הסיבה שנשים כן מרשות לעצמן להעיר ולהתערב

כי זה לא פוגעני בעיניהן

אלא שיח מתוך קנאה

ועדיין כשקיבלתי כמה הערות ביום זה היה מטריד ביותר (הפסקתי להתייחס להערות והן לאט לאט התאדו)

אחרי הלידה הזאת עליתי במידה והייתי ממש מתוסכלת על זה שבגדים לא עולים עלי - הרגשתי מוזנחת ושאין לי מה ללבוש כל פעם שפתחתי את הארון

ואז קיבלתי מאיזה מישהי הערה שאני לא נראית שילדתי.

ועוד אחת עם הערה שאני בטח לא מתמודדת עם דימוי גוף ומשקל.. אז כן. אני כן.

אף פעם אי אפשר לדעת איפה ההערות האלו תופסות את הצד השני...

חיבוק❤️

בא לך להחמיא? תגידי למישהי שהיא יפה/ נראית טוב

לא צריך להוסיף ירדת/עלית/רזה/שמנה.

לא רלוונטי! לא מתאים. לא נכון.

בדיוק הייתה לי שיחה כזו עם חברה לפני כמה שבועות. ודיברנו על כמה צריך לתת את הדעת לכל מילה שיוצאת מהפה, כי אולי מצד הדוברת היא חושבת שזו מחמאה אבל לעולם לא תדעי איך זה מתקבל בצד השני.

ובכלל בעיניי כל השיח על הנראות החיצונית, צריך לקבל גבולות ופרופורציות..

הלוואי ותזכי בהודעה שלך להאיר את עיניי הסביבה ולו במעט🥰 

אני בטוחה שיש עוד כמה שיסכימו איתי.

אני משתדלת תמיד לדבר ברגישות ובטקט, אבל הודעות כאלה גורמות לי לשתוק ולא לדבר עם אף אחת, אולי לפעמים בצורה קצת פוגעת.

אני אחת לא פטפטנית בכלל וגם ככה לפעמים קשה לי למצוא נושאי שיחה, אז עוד יותר קשה לי אם אני יודעת שאני צריכה להיזהר במלא דברים...

אולי לא עם האישה שלידי על ילדים כי אולי יש לה בעיות פוריות? אולי לא אדבר איתה על בעלי, כי אולי היא רווקה שממש מחפשת או גרושה או אלמנה או שיש לה בעיות בזוגיות? אולי לא אספר לה על הדיאטה היקרה שעשיתי כי היא במשבר כלכלי כרגע? אולי לא אספר משהו על ההורים שלי כי שלה נפטרו?

כן יש מצב שהייתי מחמיאה למישהי, "איזה כיף לך לא רואים שילדת בכלל, בניגוד אליי שקבוע נראית בחודש שביעי" אבל בפירוש לא הייתי חופרת לה כל יום על המשקל.

בכל מקרה חיבוק על החוויה הלא נעימה 🫂

ברור שאם את תדברי על כך שהשמנת, זה לא יפריע לך.

אבל אם מישהו אחר ידבר/יעיר על זה- זה יפריע מאוד.

אז אני אדבר עם חברה שלי שעוד אין לה, על הילדים *שלי*, והיא תדבר על התואר השני *שהיא עושה* ולי כרגע אין אפשרות לעשות.

אבל בחיים זה לא יקרה הפוך, שאני אדבר על הילדים שאין לה או שהיא תשאל אותי לעומקן של הסיבות שבגינן אני לא לומדת.

שתינו משותפות אחת את השנייה, היא על טיפולי פוריות ואני על החסמים, אבל אף אחת לא תתחיל שיחה על הדברים של השנייה.

כך גם במשקל.

אם אני מדברת על המשקל שלי, אין בעיה.

אבל אם אחרת תדבר על המשקל שלי אז יש בעיה.

מסכימה איתך שאי אפשר לא לדבר בכלל,

אבל כשמדברים צריך להתרכז בצד *שלך*,

ולא בצד השני.

מקווה שהצלחתי להסביר את הנקודה שלי🙏

ונשמע מהדברים שלך שאת מאוד רגישה ומשתדלת לכבד את הגבולות של האחר❤️

של השיח שהוא עליי ולא על האחר.

ובאופן כללי נשמע שאת אדם מאוד רגיש ופחות הבן אדם שיפגע😍

אז אין לך מה לחשוש❤️

ובכללי תמיד אפשר לדבר על הכל, עם יד על הדופק ולהרגיש את האדם שנמצא מולך.. 

בעבר הייתי רזה מאוד מאוד באמת ברמה קיצונית, לא עשיתי כלום בשביל זה, אכלתי רגיל התנהלתי ממש רגיל... ועדיין חברות של אמא שלי שאין לי שום קשר אליהן מצאו לנכון לגשת אליי ולצעוק עליי שאני אפסיק עם הדיאטה הזו, שאני נראית רע וגרוע וזה בכלל לא מחמיא ונשי, כאילו יש לי מה לעשות עם ההערות האלה, והן כמובן לא הסתפקו בזה אלא פנו גם לאמא שלי ודרשו ממנה שתעיר לי.

אפשר לדבר על המון דברים, בעיקר תלוי איך

אני לא מעירה על משקל אף פעם, גם לא כשאני יודעת שחברה שלי עשתה דיאטה.

אם היא העלתה, על עצמה, אני אגיב בעדינות. ועל ההתמדה, לא על ההיבט הפיזי של הירידה.

לא. זה לא כמו לדבר על ילדים או הורים למשל. כי נגיד ילדים, יכול להיות שלמישהי זה מאוד רגיש כי פוריות, אבל אצלך, זה מאוד חיובי ומשמח וחלק גדול בקטע טוב מהחיים שלך.

משקל זה לא באמת ככה. יש כאלו שאחלה להן עם המשקל שלהן ולא היו רוצות שהוא ישתנה. לא מכירה מישהי שהמשקל שלה אקטיבית משמח אותה בצורה טבעית ובריאה. (מכירה מקרים שזה ממש "שימח", ואלו היו מקרים של הפרעת אכילה ממש רצינית).

נכון, יש כאלו שעושות דיאטה מאוזנת, ושמחות בירידה במשקל וכו'. אבל גם אז, להערות יש פוטנציאל לעודד כיוון של הפרעת אכילה. 

עדיף לשתוק מאשר לומר דברים שעלולים לפגוע

(סייג לחוכמה שתיקה)

אם רוצים להחמיא על מראה אפשר לומר באופן ברור את רזה ויפה

לא רואה טעם לומר למישהי שלא רואים שהיא ילדה

באופן כללי כדאי להסתכל על שפת הגוף של מי שמשוחחים איתו כדי לראות האם נוח לו בשיחה או לא

אם לא נוח לו כדאי לסיים עם השיחה וללמוד מזה לפעם הבאה להתנסח בצורה שלא תציק

זה גם מלא פעמים מגיע מנשים שמנות ששונאות שמעירים להן על משקל

ועדיין הן חושבות שלצד ההפוך זה בסדר!

הזוי ..

ולפעמים זה מנוסח עוד יותר בחוסר טקט-

עוד רגע את נעלמת

את בטוחה שאת אוכלת?

מה יהיה, את מצטמקת מיום ליום...

למה את ככ רזה?

ועוד ועוד 🤦

פשוט

לא

רלונטי!!

אוף 

והדוגמאות שנתת- בדיוק!

אחד לאחד...

ואם זה היה הפוך- אז היה ברור לכולם למה זה לא לגיטימי.

בתור נערה קראו לי ילדת שואה

עפרון..

ומוכרת בחנות בגדים שאלה אם צריך להזמין את הרווחה כי כנראה אין לי אוכל בבית . פשוט מעצבןןן ולאישה מלאה בחיים לא ידברו ככה כי זה פוגע..

יש נשים שמאוד אוהבות שמחמיאים להן ושמים לב שהן רזו.

זאת אומרת, הן עושות מאמצים גדולים בשביל להגיע לאיזה משקל יעד ושמחות ומוחמאות מזה ששמו לב שהן רזו.

זה ממש לא סותר את מה שהפותחת מרגישה. ואם מעירים לך על זה המון, אז בכלל, זה מטריד ולא לעניין. בייחוד אם את מרגישה שזו חדירה לא לגיטימית למרחב האישי.

אני רק באה להגיד שזה לא שחור או לבן, זה בהחלט תלוי סיטואציה, תלוי קירבה ותלוי בעוד הרבה גורמים שניתן להעריך אותם ברגע נתון ולקלוט את הניואנסים והרגישויות סביב מקרה ספציפי.

הכי חשוב זה באמת לנסות להיות רגישים, מנומסים ואמפתיים לצד השני. שנזכה!

וזה לא תורה גדולה

אם אומרים פעם אחת 'יפה לך רזית' אף אחד לא תוטרד מזה

אבל אם אומרים שוב ושוב או חודרים לפרטים זה הופך מטרד

רצתה לרזות ועשתה מאמצים לשם כך, בהחלט שאני אחמיא ואפרגן לה.

אך זאת בתנאי שאני בטוחה בכך..

ומאוד האיר את עיני.

מאז זה נמצא אצלי בראש.

תודה שהזכרת לכולנו♡

זה באמת לא כיף

אם זה מחמאה על מראה זה סבבה

כי אם מחמיאים לך באמת עדיין פוגע?

הצפון זה אזור מאוד מאוד נרחב

למה את מתכוונת? אזור הגולן/ הגליל העליון/ אזור חיפה והקריות/ אזור עפולה?

אבל אנחנו מגיעים מרחוק

כמעט לא מכירים את הצפון

ככה שגם נסיעות של שעה מיעד ליעד זה משתלם לנו

גמישים

זה לונה פארק שווה ממש שכל המשפחה תהנה עם מלא מתקנים.

אולי מדעטק בחיפה גם יתאים, זה מוזיאון מדעי. הגדולים שלך מאוד יהנו הקטן פחות.

אפשר לעשות רכבלית בחיפה במחיר בדיחה של נסיעה בתחבורה ציבורית.

זה ישוב דרוזי הם ממש בסדר ונחמדים ומפוצץ שם יהודים

אין שם אוכל כשר מין הסתם חח אז הם מקצים למעלה קומה שאפשר לשבת בה ולאכול..

לא יודעת איך זה יהיה לכם עם המזג אוויר.

בטיולים בטבע באזור עמק המעיינות יש המון המון נחלים יפייפים.

מקומות פתוחים כנראה שמאוד בוצי עכשיו

אבל שמורות טבע בתשלום בטח יהיה יותר פשוט עם שבילים מסודרים.

אתם יכולים גם להצפין עוד יותר ולהגיע לבנייאס ולשמורת תל דן וכמובן לחרמון - לדעתי עכשיו עוד לא מושלג.

בטח שרוצים טבע

אני בונה על השמש שבעז"ה לא יהיה קור מטריד

וכמובן אלביש היטב

הבת שלי רוצה אגמון החולה

זה שווה?

וכמובן אשמח לעוד רעיונות למלא את הימים

לנו כשיצא להיות שם שכרנו רכב גולף לנסיעה בשבילים

אפשר גם לשכור אופניים לילדים הגדולים אם אין להם בעיה לרכב הרבה זמן.

אולי כדאי לשאול אותם אם אין בעיה של בוץ.

והכל ממש יפה וירוק ורענן כזה

החיסרון הוא שאי אפשר להיכנס למים..

ולכן זה יותר מסלולים  יפים

והאטרקציות הן תצפיות מיוחדות או מסלולים עם חלק מגניב של יתדות או משהו...

החולה זה מאודדד צפונה, השאלה אם יש לכם כוח ככ צפון..

אולי איזור הכנרת

יש את מסלול הארבל שהוא מהמם

אפשר נחל עמוד ואז גם ביקור במירון/ צפת

ועכשיו אני נזכרת שיש נחלים עם מפלים שזורמים רק בחורף

ואז שווה לבקר

למרות שלא יודעת אם יעניין את הילדים וגם אם הזרימה התחילה כי לא ירד עד כה הרבה גשמים...

בהצלחה!!

לגבי אטרקציות אולי אפשר לשלב

גם מסלולים יפים ששווים את הנסיעה

וגם אטרקציות משפחתיות שיש בעיקרון גם ליד הבית אבל בעצם זה שונה שזה חלק מחופשה משפחתית וזמן איכות משפחתי...

כי לפעמים יש כל מיני צרכים בתוך המשפחה וחלק רוצים גם אטרקציות ולא רק טבע.. אז שיהיה גם וגם...

סכר אלומות -

חונים ליד האתר 'רוב רוי'

והולכים איזה רבע שעה דרומה בשביל סלול לאורך נהר הירדן עד לסכר. ואפשר גם להמשיך הלאה.

הליכה ממש נעימה וכיפית.

עוד מקום יפה- יער שוייץ

אפשר להתחיל מכאן, בקטע של שביל ישראל-

שדרות ספיר · טבריה

אז אין זרימה של כל המפלים וכו' .. וגם היה מאד מלוכלך ..

השאלה היא אם הגשם שהיה מאז שינה משו משמעותי 

כמו שכתבתי עשינו את ההליכה לאורך הירדן

המשכנו גם אחרי הסכר

השביל לאורך הנחל נקי וממש נעים, שקט ורואים את המים יפה גם אם אין זרימה חזקה

ונוף לכנרת ולא קר שם

בכללי טבריה יכל להיות נחמד כי לא קר שם

מנסה להזכר בשם.

אבל עשינו את זה שנה אחת והיה באמת ממש כיףכי היה נוף מהמם של הכנרת והיינו עם תינוק וילדה בת שנתיים ןעוד כל השאר והיה קליל וכיף

בילדות האחרונות אף השתמשתי בטיולון מהלידה...

בכל אופן, אם העגלה יקרה יחסית, אז זו סיבה טובה לשמור עליה במצב טוב בשביל הילדים הבאים בע"ה, ולקנות טיולון שהוא יחסית זול ובו להשתמש עד שלא יהיה צורך יותר בעגלה בכלל.

וגם זה שאפשר לשים את שני הילדים ביחד - זה יתרון גדול בעיניי... (רק צריך לשים לב שהגדולה זהירה מספיק על הקטן)

הרבה יותר קליל וכיפי.

וגם אוהבת לקנות אותו ביד 2 ואז זה גם לא הרבה כסף...

לא מזמן חידשתי טיולון, בה מצאתי במצב מעולה קרוב לבית

מתכוונות לטיולון שהוא לא של העגלה?

זה כזה כבד ומסורבל

לא מבינה מה טוב בזה

)כן מבינה. זה יותר יציב, לפעמים, וגם אפשר להפוך את הפנים לכוון האם. לא שווה בעיני(

אחרי שיהיה לך טיולון קליל כזה לא תביני איך חשבת בכלל על משהו אחר

יותר כבד. יציב. אפשר לשים 2 ילדים לפעמים והכל טוב.

אפשר לתלות קניות.

חיסרון - שוחק ממש ויש מצב שלא ישרוד מתישהו.

בעבר הייתי עם טיולון נפרד זול (וילדים אחרים שכבר גדולים). הטיולןן אם היה עמוס בקניות ובלי ילד היה מתהפך. לא היה מקום ל2 ילדים. ובסוף הוא נשבר אחרי שימוש של כמה שנים 

וכנראה שמרתם עליו טוב.

עד שהם יושבים יציב ועם מספיק משקל.

בערך עד גיל שנה.

כשהם קטנים ורזים (לפחות אצלי) ולא יציבים, אז מרגיש לי כאילו הטיולון (לא של העגלה) לא מחזיק אותם וקל מידי...

הטיולון של העגלה לפעמים גם יותר סגור ומוגן שזה טוב לך עכשיו בחורף. 

שהטיולון הנפרד יותר סגור

העגלה שלי זה אינגליזינה ודווקא היא נראית לי לא יציבה

רגע שולחת תמונה

כי הם לא יציבים כל הישענות או תיק מפיל אותם

וכי הגלגלים נתקעים בכל אבן ואני גרה במקום עם דרכי עפר גם

קונה רק עגלות משולבות קלות משקל ונוחות  ולא מסורבלות ומשתמשת בטיולון שלהן

לי יש בייבי בוס בובקט שוקלת 7 קילו

ממ שקלה נוסעת חלקקק ןיציבה ומתקפלת ביד אחת

באמת לא מוצאת חסרון או סיבה לעבור לטיולון אחר

קונה יד שניה בזול ממ ש לא מפחדת שישחק

מקסימום לילד הבא אקנה חדש

לקנות גם עגלה משולבת וגם טיולון

אני קונה יד שניה בסביבות ה300-400 עגלה משולבת במצב מעולה ..יש גם ב500..

כבר שנים קונה ככה

מוכרת בזול את הישנה

ולהוציא את הסכום על טיולון קליל שנשבר אחרי ילד אחד מרגיש לי בזהוז

אם את כל ילד קונה ב400-500.. או שלא הבנתי נכון

לי יש ספורטליין שקניתי ב-2000 שח ומשמשת אותי כבר לילד שלישי ב"ה, אז יוצא שעד כה היא עלתה לי 600 שח לילד+- ומאמינה שתחזיק גם לעוד ילד אחד לפחות, אז לגמרי שווה לי את המחיר.

ומחזיקה גפ טיולון פשוט כי לפעמים יוצא שאנחנו יוצאים עם שתי עגלות, או שנוח שהטיולון הקליל באוטו ומשתמשת בו ליציאות קצרות עם האוטו 

והן גם לא נהרסו או משהו בדוקא לפעמים החלפתי כי רציתי מסיבות אחרות

עגלה שקניתי ב300 החיזקה לי ל3 ילדים

לדוגמא

זה נשמע אחרת.

בעיני עגלה שמחזיקה לכמה ילדים שווה להשקיע ולקנות חדשה אבל אפ הצרכים משתנים וכל כמה זמן צריך להחליף עגלה אז באמת שווה לשקול את האופציה של יד2

לפעמים בזול מדי יהיו כתמים..ולפעמים לא..

אבל אם תשלמי 500-800 נגיד יש עגלות ממש במצב חדש

לא רואה אפילו סיבה אחת לשלם פי 2 או 3

אבל אני ככה בכל דבר..לא מכירה חנויות

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אבל כשאני בנסיעה זה פחות גלישה.. אבל נהניתי שהיה שקט מצד כל הווטסאפים וההתרעות..

(במחשבה שניה נגיד לפורום אולי כן הייתי נכנסת פה ושם בתור בחנות או משהו כזה.. או כשחיכיתי במרפאה.. וזה שזה לא בקיצורים ולא מחובר למשתמש שלי בהחלט הפחית גם שם..)

הבוקר בשעה שלקחתי ישנתי. היה נפלא. ואז גם הפעלתי שיעור ורק הקשבתי לשיעור כשעשיתי דברים, בלי לעצור לפתוח דפדפן ווטסאפ.

גם עם הילדים לקחתי קצת זמן פה ושם וגם היה מעולה ב"ה!

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

מאוחרת יותר. בהנקה זה דווקא קשה לי כי כשהוא ישן עלי נוח לי להיות בפלאפון כשזה בגבולות הטעם הטוב..

לי עלתה מחשבה שבמקום להגדיר מתי לא אנסה להגדיר מתי כן.. אנסה להפוך בדעתי אם ואיך לעשות את זה.

ולגמרי שכחתי מהזמן רנה, ונגררחי ועוד דברים לא נצרכים...

מנסה שוב, מעכשיו עד 16:00 בלנ"ד.

אבעלי לא ענה לי אם הוא בעניין שנצטרף לאתגר (שלחתי לו הודעה בבוקר והוא היה עסוק..)

אבל הפלאפון שלי היה בצד כל השעתיים

והפלאפון שלו שימש בעיקר כמצלמה של היום הולדת שהייתה פה יחד עם הדלקת נרות

היה פה ערב יפה ב"ה.

האמת שאני לא שיתפתי את בעלי באתגר אבל כן רציתי, אז אני באמת לא הייתי עם הפלאפון אחרי ההדלקה, אבל בעלי כן אז זה היה חצי כזה...

וגם בערב שרציתי להתנתק, בעלי כן פתח אז גם אני פתחתי ואז בעשר וחצי גיליתי שנעלמה לי שעה מהחיים בלא לעשות כלום וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...

ואני ממש מכירה את זה..

תשתפי אותו!

🙂❤️

תודה שוב על הרמת הכפפה!

רוב הזמן מאז הדלקת נרות הייתי בלי הפלאפון,

ומעכשיו עד שכל הילדים ישנים, כולל המתבגרים..

לא נכנסתי לאינטרנט בכלל, אבל נזכרתי במשהו שהייתי צריכה לברר ומפה לשם התעכבתי עם הפלאפון מעבר למה שתכננתי...

מקווה שמחר ילך טוב יותר..

אשרייך לגמרי!!

אוהבת את המבט הישר - זה לא שלא היה או שהיה גרוע - היה חצי חצי.. ממש עומד במקום טוב ובפרופורציות נכונות!

ומחר (היום..) יום חדש - ננסה שוב ונתחיל מההתחלה!

בהצלחה היום! תעדכני.. 

הייתי כמעט 3 שעות ללא...

שיחקתי עם הילדים בסביבונים, סיפרנו גברת קרש ומר מערוך עם דמויות והצגה, הכנו לביבות תפוא והיה ממש זמן איכותי.

ואי כזה משמח לשמוע!

קשור מאוד לנושא השרשור

הרב אייל ורד:

הרב מתייחס רק למה שקורה שמחצינים, ובכלל לא למה שנכנס הביתה. לי זה נתן נקודות למחשבה גם בכיוון הזה...

וממש מתאים לחנוכה!

שמנה כמו פרה ויש לי חלב כמו פרה

אבל לפחות יש לי שכל של בן אדם ונשמה של יהודי🥰

וכ"כ מרגש לשמוע שהיא מסתובבת בחופשיות בבית,את כ"כ דאגת להתפתחות המוטורית שלה....

מלא נחת מכולם

חנוכה שמח

היא לא זוחלת עדיין, כמובן, אבל מתקדמת בישיבה, נעמדת על חפצים, מנסה להגיע לכל מיני מקומות, ואפילו עמדה כמה פעמים לשניות בודדות בלי להחזיק בכלל.

ב"ה באמת נראה שהיא עולה על דרך המלך!

(עכשיו רק נותר לי לדאוג על הדיבור שלה... אבל לפחות מבחינה תקשורתית נראה שהיא ממש בטוב!)

נשמעת מתוקה אמיתית...

בעז"ה שרק תמשיך להתפתח ולהתקדם בכל התחומים!

אם כן הדבר הראשון לדעתי חשוב לוודא שהם החלימו כמו שצריך.

אם היית כבר אצל רופא של שישה שבועות אחרי והוא לא בדק - תלכי להיבדק.

בעיקרון יובש באזור הזה מאוד נפוץ אחרי לידה בגלל ההורמונים של ההנקה, אבל נפיחות פחות ולכן אני מדברת על בדיקה.

נפיחות באמת מסתדרת עם ורידים - ככל הידוע לי הטיפול העיקרי זה להפחית לחץ בעזרת עמידה פחות ממושכת, הרמת רגליים ונראה לי לורידים במפשעה יש גם גרביון.

לגבי יובש הורמונלי - יש משחת אובסטין, שזה הורמון אסטרוגן סינתטי ושמים אותו מקומית. יש מישהי במעלה לבונה שמכינה משחה טבעית, לי אישית היא עזרה.

וחשוב להקפיד לשתות הרבה מים! זה עוזר לרקמה להיות בריאה יותר. כמו יובש בפה ובידיים אבל בגלל שהאזור רגיש יותר אז מהר יותר הוא מתייבש..

היה לי תפר אחד, הגיוני שהוא עדיין מציק לי?

הבעיה שהרופאת נשים שלי לא זמינה.

התור אליה רק עוד שבועיים ומתלבטת אך כדאי להיבדק לפני.

הייתי בבדיקה 4 שבועות אחרי לידה והיא אמרה שהכל תקין ולבוא שוב כשיעברו 8 שבועות מהלידה 

יכול להיות בעייתי.

גם לי היה רק תפר 1 לפני 3 חודשים והרופא שאל אם מרגיש לי שהחלמתי. אם הייתי עונה שלא הוא היה בודק אותו..

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גננות מקבלות גם יותר מסיעות

למרות שסיעות לא פחות משמעותיות בחויה של הילד

ועובדות קשה ומתוגמלות פחות.

כנל מורה לא מחנכת יכןלה להעביר שנה בלי לקבל פתקון אבל מחנכת מוצפת ברמה שגיסתי ספרה לי שהיא שונאת ימים כאלו כי אין לה איך לחזור הביתה עם מליון שקיות קטנות...

לגבי להרגיש שקופה, בחוויה שלי אם את רוצה לשמוע מחמאות מהורים תתחילי את לשתף אותם בדברים טובים על הילדים שלהם. יש לי תלמידים שיותר קשה לי איתם (לא כאלה שהופכים כיתה ואין להם שום עניין ללמוד, אלא כאלה שכן רוצים רק קשה להם) ואני שולחת הודעות פירגון להורים ולמחנך שלהם. הם מחכים לזה. אנחנו מדברים על זה בתחילת שיעור שאני אשמח לשלוח הודעה לאבא/אמא שלך לשמח אותם. גם תלמידים בכיתה י זה חשוב להם. ואז ההורים מחזירים פרגון. לפעמים כתשובה להודעה. לפעמיים בהזדמנות אחרת בשיחת טלפון או משהו כזה אז אומרים לי כמה זה משמעותי שאני רואה את הבן שלהם, ושהוא אוהב ללמוד אצלי, ושמשמח אותו ההודעות ממני וכו...  

שהייץי ממש מאחלת לילדים שלי בפרט

ולמערכת החינוך בכלל

להתברך בה...

פרגונים על הילד וכאלה

משמח אותם מאוד ובכל זאת לרוב לא מרגישים צורך לפרגן בחזרה

כבר למדתי לא לצפות לזה. אבל מי שכן מקבלת את זה- שתעריך, כי זה מאוד תלוי מי האוכלוסיה שאת עובדת איתה ולגמרי לא מובן מאליו

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

ואמזה כיף לשמעע שהילדים נהנים ומרוצים, זוכרת ששנה שעברה היו קשיים מול הילדים עם צוות הצהרון

משהו בנוסף.

אם לא הביאו ואת באמת רוצה לתת אז חבילה של שוקולד כמו עד חצות עם פתק לכל הצוות שיהיה בגן

ממש לא צריך להשתגע..

בגן שלי הועד הורים הביא לכולם וזה ממש לא ברור מאליו ומאוד מוערך, אבל באמת שאין צורך..

הזמינו אז סופגניות מעוצבות באריזה

השנה בגנים של הילדים שלי הביאו להם היום ארוחה/ כיבוד לכבוד יום המורה. 

זה נראה כמו אסטמה של העור או סבוריאה.

אקווה קרם זה חשוב למרוח כל יום אחרי מקלחת זה יוצר שכבת הגנה על העור, אבל מה שיש לה עכשיו חייב משחה עם סטרואידים, צריך מרשם. רפואה שלמה 

ייתן סטרואידים בטח

אח''כ להתמיד בלחות