כמה ניסיתי לתפוס אותם שנה שעברה

וגם אחרי שמילאתי את הטופס אף אחד לא דיבר איתי

וטוב שכך.

השנה פשוט לא שמתי במעון וזהו.

במקום כל הכאב ראש הזה.

זה פשוט עניין של בחירה וסדרי עדיפויות

אני בשביל להישאר עם הילדים גרה במקום שלא הייתי גרה בו אם הייתי יוצאת לעבוד

ובשביל להישאר עם הילדים אנחנו עושים כל מיני ויתורים אחרים שקשורים לכסף

אבל נכון לעכשיו שווה לנו את המחיר.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

עם מקלות הקשה?

אולי זה המטאטא?

אם לא מקליטים- לא יודעים כלום

או מטה של משה רבנו או לא יודעת מה.

חוששת שאם אקליט יוציאו אותנו מהגן ואני חייבת לעבוד

חוצמזה שחוקית מותר להקליט

זה יכול להיות כל כך הרבה דברים חוץ מאלימות

והאמת שלא ברור לי ההנחייה להקליט אם כל כך ברור שיש אלימות.

אם כל כך ברור לך שיש אלימות איך את מכניסה לשם שוב ילד? רק בשביל הוכחות שיחווה שוב אלימות?

אם יש חשד אז מבררים יותר לעומק

אבל לא ישר מחליטים ממשפט אחד של יחד

אולי הבום בום זה בכלל איזה מקל עם תוף שככה הגננת קוראת להאסף למפגש או משהו

אולי פרשנות יצירתית שלו על משהו אחר שהיא עשתה

הילד בן שנתיים

וזה לא שאני אומרת לא להאמין או לברר ולהיות שאננים!!!

אבל גם לא לחתוך ממשפט אחד

תמיד אני בעד לברר. אם תסתכלי על. התגובות שלי תראי.

אבל כאן היא מתארת שלא טוב לילד. לא רוצה ללכת למעון. מספר על ילדים שמרביצים. ועל גננות שעושות בום בום... לי זה לא היה נשמע טוב.

וגם אמרתי שאפשר לשים מקליט. אישית אני מעדיפה לבוא בזמנים לא שגרתיים ולראות את המצב. פשוט כאן היה נשמע לא טוב... 

ונרגע אחרי זה

ואני בעד לברר ולבדוק

פשוט מההודעה שאליה הגבתי היתה מסקנה חותכת יחסית להוציא

ועליה הגבתי..

מבינה אותך עכשיו יותר

יכול להיות נקישה במשולש.

תשאלי את מנהלת הגן. תגידי לה הבן שלי אמר שעושים בום בום עם מקל. תני לה לבלוע את הרוק שניה.

ותוסיפי: כנראה הוא מפחד מהרעש, מה זה יכול להיות?

האם אפשר לעשות חלש יותר או צלצול נעים יותר?

ואז תראי לפי התגובה שלה אם היא זעה באי נוחות או שהכל סבבה מבחינתה.

את יכולה לבקש לבוא לתצפת (בתיאום מראש) במהלך היום בלי שהוא רואה.

את יכולה לומר שאת רוצה לראות בעיניים שבמהלך היום הוא מגיב טוב ורגוע.

אל תתביישי לבוא בשעות מוזרות. זאת זכותך. תראי בעיניים מה קורה שם במהלך היום.

אל תהיי ביקורתית במהלך הביקור, כן תציפי שאלות, תרשמי לעצמך את ההתרשמות ואחרי כמה פעמים אם יש משהו לדבר עליו אז שזה יהיה בצורה מכובדת ועניינית. כשזורקים הערות במהלך ביקור לא שגרתי זה מחרפן את הצוות.

תחמיאי ותחייכי הרבה וככה פחות יתנגדו לביקורים. אבל חשוב שתראי בעיניים מה הולך ושהמטפלת מתאימה לבן שלך.

אולי זה רק קשיי הסתגלות באמת, אולי זה קושי מעבר.

קשה לשפוט בלי לראות בעניים.

שתגיעי יקרה ארוע??

גם אם יש ארועי אלימות שחוזרים על עצמם תגלי את זה רק אם תקליטי יום שלם

אי אפשר להעמיד פנים יותר מחצי שעה אלא אם זה ברמה קיצונית של אדם והיפוכו.

לרוב המוחלט את יכולה בהחלט להתרשם מצפייה של חצי שעה פה, שעה שם..

אם את באה לחמש דקות והולכת זה באמת לא עוזר הרבה.

את יכולה אפילו להאזין מחוץ לגן בזמן שהם בחצר.

מי שבטבעה מרימה קול, תרים גם שם.

מי שקשוחה, תהיה קשוחה גם שם

מי שקרה, תהיה קרה גם שם..

אפשר ללמוד מזה הרבה.

אלא מפעילה כח.. היא לא תפעיל ליד הורים

מטפלת שצורחת על ילדים, לא תצרח עליהם אם יש הורה בסביבה...

זו פשוט הטעיה

מי שהקליטה אי פעם מבינה על מה אני מדברת

זכותך לחשוב שכל ילד שמביע קשיי הסתגלות יש שם בעיית אלימות קיצונית.

אני בכלל לא שם.

זה די לא הגיוני שאי אפשר להתייעץ פה בשיקול דעת לגבי מעונות.

כל שרשור הופך לשימי מקליט, ולא ניתן להשמיע דעות אחרות.

יש פה אמהות טריות שרוצות להתייעץ שזכותן לקבל מגוון דעות ולפתח דיון שאלות ותשובות לגבי מגוון גישות לנושא.

לא צריך לכפות את הדעה הזאת על כל התגובות בשרשור בכל שרשור בנושא.

אני מבינה שאת כותבת מדם ליבך, אבל הסיפור שלך הוא לא הסיפור של כולם.

לשים מקליט יש לזה את החסרונות שלו ולא צריך ישר לקפוץ לפתרון הכי קיצוני.

יש דברים אחרים שאפשר ורצוי לדעתי לבדוק קודם.

לא חייבים, אפשר.

אני מציגה את הדעה שיש צעדים שאפשר לבדוק בנועם עם שיתוף פעולה של הצוות לפני שהולכים על הקצה עם הבעת אי אמון כמו האזנת סתר.

מניסיון שלי עם ארבעה ילדים אפשר בהחלט ללמוד המון גם מאמצעים אחרים.

קושי ובעיה תחת המטריה "הנורמלית" של קשיי הסתגלות.

המציאות במעונות לא פשוטה ושוב ושוב מתגלים מקרים. לכן, מחובתינו לבדוק ולוודא מה קורה באופן וודאי עם הילד. לשתף את הצוות זה הרבה פעמים גול עצמי כי אם באמת קורה משהו הם ילמדו להסתיר יותר

הסיפור שלי הוא שלי, זה נכון. אבל עוד ועוד מצטרפים לסיפור הזה!!! ואת יודעת מה המצב במעונות זה הסיפור של כולנו

של אלימות.

אני מסכימה עם @אמאשוני

נהיה מוגזם פה שכל שרשור על קושי של ילד במעון זה הופך לקודם כל שימי מקליט ותוציאי מהמעון.

קודם כל חושבים בהיגיון ומנסים לברר אם זה קושי רגיל או משהו חריג בדרכים הרגילות ואם יש סיבה לחשוש אז בהחלט יש גם מקום להוציא מהמעון.

אני יכולה לומר לך שפתחתי כאן שרשור בנושא שנה שעברה (בתור אמא ששנה ראשונה שמה במסגרת כלשהיא) ואחכ לא ישנתי לילות שלמים מדאגה מסרטים שבנות כאן הכניסו לי לראש.

ובמבט לאחור? לא יודעת מי צדקה אבל בסוף לא בדקתי כלום כי פשוט איבדתי את זה מכל הסרטים שהכניסו לי כאן. פשוט חיכיתי לסיים את השנה וזהו.

מה שבטוח, חכם זה לא היה. מצד התגובות כאן. היסטריה מוגזמת מידי.

ובאמת באמת, לא מבינה איך אתן מסוגלות לשחרר את הילדים שלכן שמישהי אחרת תשמור עליהן אם אתן חיות בכאלה סרטים מפחידים ואיומים.

אם לילד רע בגן או במעון אני מוציאה.

לא קשור לאלימות

לילד יכול להיות לא טוב במקום מסויים לא רק כי מרביצים לו, יש עוד סיבות...

אם הייתי יכולה הייתי עוזבת הכל ונשארת איתם בבית.

אני מרגישה שכבר הנושא מוצא לגמרי אז רק הבהרה קטנה-

המקליט נועד לתת תמונה אמיתית של מה קורה במעון. מי שלא מקליט לא יודע!

וכמו שאמרת אני לא מדברת רק על אלימות, ממש לא. אלא על אווירה. לדוגמא:

ידעת שהרבה מקשיי "ההסתגלות" הם כי מכריחים פעוטות לשבת במפגשים ארוכים?? אסור לקום מהכסא

או שאסור להם להרים את הראש מהמזרון עד ההשכמה בצהרים? ועוד

אין לי בעיה עם גבולות וכללים זה חשוב בכל מסגרת, השאלה איך זה נעשה... ומתי- כשזה נעשה בזמן שהתינוקות עוד לא מכירים את המקום והצוות,הלחץ הזה של "שב" "לא להרים ראש" וכד' זה טראומתי

ואלה דוגמאות *לא* של אלימות

כדי לבדוק אווירה אפשר לשהות זמן רב יחסית. מספיק לראות אם המנהלת על קוצים שתלכי או לא.

אם המטפלות שיוצאות מחדרים אחרים מחייכות או לא.

אפשר קודם כל איך המנהלת מגיבה לרצון שלך לתצפת. אם היא מורחת או לא.

את רואה את הדינמיקה. כדי לייצר הצגה גם הילדים צריכים לשתף פעולה ואם לא מדובר בתרמית מתוחכמת שנובעת מאלימות,

אז את מזהה שהילדים לא הולכים בקו אחד עם המתק שפתיים של המטפלת שמתצפתים עליה.

ברוב המוחלט של התצפיות שלי, עשר דקות אחרי שנעמדתי, המטפלות התחילו להתנהג טבעי ולא נחמד מדי לילדים.

את רואה את התהליך מתהווה. במיוחד כשיש כמה מטפלות.

פעם גיליתי שיש מטפלת שמעשנת, אחרי כל השאלות והחפירות ששאלתי על המטפלות בקבוצה של הבת שלי לא מצא חן בעיני לגלות שלא מספרים שיש מטפלת שמעשנת.

שאלתי את המנהלת (היא לא ידעה שבאותו יום עברתי ליד המעון וראיתי את המטפלות מעשנות)

אם יש מטפלות מעשנות והיא מיד אמרה: כן, 2.

שאלתי אם זה לא משהו שמיידעים את ההורים אז היא ענתה שהילדים שאצל אותן מטפלות יודעים על כך והיא מקפידה שיעשנו רק עם כפפות ולא בשטח המעון אלא מחוץ לשער (הם באמת עישנו בשביל בחוץ, ככה ראיתי) ופעם אחת ביום.

שאלתי אמא שאני יודעת שבקבוצה של אחת מהן אם יש מטפלות שמעשנות אז היא אמרה לי מיד כן המטפלת של הבת שלי מעשנת. אני לא אוהבת את זה, אבל היא כ"כ טובה שזה שווה לי.

ובאמת המטפלת הזאת ממש ממש טובה.

אז זה לדוגמה אירוע שקלטתי מביקור סתמי בסביבת המעון והדליק לי נורה אדומה בקשר לאמון, ותחקרתי ונרגעתי גם בהקשר ששואלים את המנהלת שאלות פחות נעימות, מקבלים תשובה כנה.

כמובן לא רק על סמך סיפור אחד ביססתי את האמון אבל צירוף של כמה דברים כן נתנו תמונה טובה.

ואם הבעיה היא חוסר התאמה בין ילד מסויים למטפלת שלו קולטים את זה.. קשה לפספס. שוב אם אין צורך בהסתרה קיצונית.

בנוסף בתצפית את רואה תגובות של ילדים אחרים מול התגובות של הילד שלך. את רואה הטיות.

למשל פעם ראיתי שלילדים אשכנזים נותנים מהביסקוויט לפני ילדים אתיופים. וכשמגיעים אליהם אם לא נשאר אז נותנים להם חצי ביסקוויט. כל מיני דברים כאלה שמאוד קשה למטפלת בזמן שהיא עם קבוצה שלמה, להתחיל בכוונה להתנהג יפה ושווה ולחשוב על ההשלכות של הכל.

בסוף זה ילדים פיציים ויש מיליון בלתמים.

אם אחרי כמה תצפיות ארוכות רואים כיתה שמתנהלת היטב. שנותנים יחס חם, שפותרים בעיות ביעילות, שיש סדר יום וילדים מרוצים, אין סיבה להניח שמשהו לא בסדר ושזאת הצגה. בעיקר המטרה לראות אם יש נקודות שאת מזהה שיכולות לעזור לילד שלך.

למשל ראיתי שמסדרים ומנקים את הכיסאות כל הילדים עומדים בצד ללא תעסוקה ורוב הילדים עונדים בשקט והבן שלי לא.

אז אח"כ הצעתי למנהלת שכדאי לבקש ממנו לעזור לנקות כי הוא מאוד אוהב אתגרים וזה ימנע ממנו להציק לילדים אחרים אז היא ענתה שהם לא נותנים לילדים לנקות אבל היא תחשוב מה כן אפשר לתת לו. אח"כ המטפלת סיפרה לי שהיא ביקשה ממנו לסדר את הספרים במדף ואיך הוא עושה את זה מדהים.. והיא למדה לבקש ממנו לעזור לחלק חומרים ליצירות והוא אלוף. ממש עפה על זה.

אז זה לדוגמה איך אני כאמא יכולה לעזור לתווך את הצורך של הילד שלי עם צורכי הצוות.

לא כל המטפלות הם כאלה מתוחכמות שיכולות לעשות הצגות מושלמות.

כמו שכתבתי, ללכת ישר על הקלטה יש לזה את החסרונות של זה. מאוד קשה לבסס אמון על מהלך שעצם העשייה שלו כבר מערערת את האמון במערכת. כל משפט שתשמעי ישר יתפרש בביקורתיות.

בהקלטה תמיד יחפשו את הבעיות. אם המצב מצדיק, אז כן כדאי לעשות את זה. אבל לא תמיד המצב כזה. וחבל להיכנס לסרטים ומלחמות כשברוב המוחלט של המקרים מדובר בקשיי הסתגלות או בחוסר התאמה נקודתי לאותו ילד שאפשר לפתור אותו בשיתוף פעולה.

אגב כשנכנסים לסרטים ולא מרוצים מתגובת הילד, זה כשלעצמו יכול לגרום לילד להגיב יותר בקיצוניות. כלומר אמא שלוקחת קשה כשהילד שלה בוכה בבוקר, עצם הרגשות שלה עלולים לגרום לילד ללמוד לא להתגבר על הפרידה וככה יהיה לו קשה יותר.

כמו ששולה1234 כתבה מקסים, לבדוק אם מישהו אחר לוקח את הילד איך הוא מגיב? אז מוסיפה שאותו אחד ייקח במשך שבוע שלם. כי לוקח זמן לילד לשנות התנהגות כתלות במי לוקח אותו.

אם הפרידה יותר קלה לו, זה אומר שחלק מהקושי של הילד להיפרד נובע מהקושי של האמא לסמוך על המערכת.

זה למשל משהו שיחסית הרבה יותר פשוט לביצוע מאשר להרים טלפון למוקד שמסייע לאתר אלימות בגנים.

עצם הרמת הטלפון, ההתעסקות באיפה להצמיד את המקליט בלי להיתפס, החפירה הפנימית של מה אני אשלח אותו לשם שוב?? הניסיון של השכל להצדיק את המהלך ולחפש אמירות ורמזים נוספים שיצדיקו את במעשה וכו' וכו', גם אם יתברר שהמעון בסדר גם אם לא מושלם, הנזק במקום הנפשי של האמא כבר נעשה.

אז אני לא אומרת לעצום עיניים.

אני אומרת לא להיכנס ישר לסרטים. לבדוק אם יש בעיות שהן לא בסקאלה הקיצונית שאפשר לפתור אותן ולילד ולאמא יהיה טוב לשלוח למסגרת הזאת.

אמא ששולחת למסגרת ואומרת שממש אין לה ברירה אלא לשלוח, סטטיסטית תהיה פחות מרוצה כי אם היא מרגישה שהבחירה לא בידיה, באופן טבעי תסתכל יותר על החסרונות מאשר על היתרונות.

היכולת לבחור, היא יכולת קריטית בהרבה התנהלויות שלנו בחיים.

אני לא אומרת לא להציג את הדעה שלך ולא לשתף בניסיון שלך.

אני אומרת בואי נאפשר שיח פתוח והעלאת דעות שונות.

עם כל מילה שלך

היום אני כבר מבינה דברים אחרת. ודווקא בעולם האמיתי אני אדם מלא אמון באנשים

המקרים החוזרים ונשנים במעונות לא מותירים לנו ברירה וכל הורה חייב, זה ממש מחובתו לדעת בבירור מה קורה עם הילד שלו. לא מה המטפלת מספרת, מה קורה באמת

אבל מעריכה את הדעה שלך אמאשוני, ובסוף כל הורה ייעשה את השיקולים שלו

בתצפות כזה בגן פרטי שהוא קטן יחסית.

בלי מרחבים של מעון והבת שלי יכולה לראות אותי כמעט בכל איזור שהם נמצאים וזה לגמרי ישבש אותה...

זה על בסיס קבוע.

לשאול את המנהלת/מטפלת לא תמיד מועיל כי יש כאלה שמטייחות את מה שקורה, גם אם אין אלימות הן פשוט לא אוהבות לתת דו"ח ומיד מתגוננות.

אין שום אופציה אחרת שיכולה לתת תמונה אמינה מלבד מקליט ואם מחביאים אותו טוב אז גם אין סיבה שיגלו אותו ואין סיבה שיווצר חוסר אמון.

האמת שגם אין לי ממש סיבה להאמין סתם ככה בכל אדם, בטח שלא במה שנוגע לילדים שלי.

באופן כללי אני מאמינה שהעולם טוב ובאנשים שבו טובים, אבל לא על חשבון הילדים שיש להם רק אותנו

שכל ההורים הלכו

ואז התחילו צרחות שהפחידו אותי

לקחתי את הילד והסתלקתי

וגם אני חייבת לעבוד!

ולא היה לי אז גן אחר בשבילו

קודם ברחנו

אחר כך התפללנו

אחכ בנס גננת צדיקה קיבלה את הבן והיה מאושר אצלה

היו כמה ימים מורטי עצבים בין גן לגן. אבל הייתי כל כך בודאות שלא ישאר שם, שלא הייתה לי בכלל שאלה. נותר רק להשען על ריבונו של עולם

זאת מוותרת והולכת על להגיע בהפתעה, *תבואי בזמן של סיום ארוחת צהרים וההשכבה לישון*

תבואי בלי להודיע מראש, ותשארי כמה דק' טובות מחוץ לדלת בהקשבה

זה הזמן הכי מעיד על הלך הרוח

יש לי הרבה מה לכתוב בנושא, אבל לא רוצה להאריך. חשוב לי להגיב במיוחד על מה שכתבת "זה הזמן שהכי מעיד על הלך הרוח" כשאת מתכוונת לזמן שבין סיום ארוחת הצהרים לשינה.

כותבת לך בתור מנהלת מעון כמה שנים טובות..

אני לא יודעת בת כמה את וכמה ילדים יש לך אבל תנסי רגע לדמיין ערב בבית עם הילדים, את אחרי יום מתיש בעבודה שאולי היה מוצלח ואולי לא, אספת את הילדים מהגנים, האכלת, החתלת, סיפרת סיפורים, שיחקת איתם, גייסת את כל כולך ועבר בטוב ב"ה, מגיע הערב כולם כבר עייפים ומותשים, בעלך לא בבית, את עם תינוק קטן שיונק, הצלחת להכין ולהגיש ארוחת ערב לכולם, הגדולים יותר כבר סיימו והלכו לעניינהם, את עוד מאכילה בכפית את הקטן ומנדנדת עם הרגל את העגלה של התינוק, הגדול צועק מהמקלחת שנגמר לו השמפו והוא צריך שתביאי לו דחוף, עוד אחד קורא לך מהשירותים שתנקי אותו, את קמה, מנקה אותו ומשאירה לו להוריד את המים, התינוק צורח, הקטן (שכבר היה מקולח) הפך על הראש שלו את הצלחת עם החביתה והגבינה, עוד שניים רבים מריבה בסגנון של "הוא הסתכל עליי" ועוד אחד חשוב לו שתקשיבי לו הרגע לבדיחה שקרא בספר, את מאבדת סבלנות, רצה לשטוף את הקטן לפני שימרח את הגבינה על כל האיזור, צועקת על השניים שיפסיקו לריב כבר ושמישהו ירים את התינוק כי אי אפשר להתנהל עם צרחות ברקע, בתוך כל החגיגה הזו שכנה דופקת לבקש חלב.

מה את חושבת שהיא חושבת? היא חושבת איזה בית נוראי, מה הולך פה? ריחות מסריחים, ילדים מלוכלכים עם שיער מלא גבינה, ילדים רבים, אמא שצועקת- ישר לרווחה! אם הם ככה עכשיו זה מעיד על מה שהולך פה כל היום!

או שאולי היא חושבת- נורמלי, אמא תותחית שעבדה בבוקר, הייתה עם הילדים כל הצהרים בטוב לגמרי, הקשיבה לכולם, דאגה לכולם, היתה מלאת סבלנות ואהבה, ויש רגע אחד כזה בערב שבו כולם עייפים וצריכים ממנה דברים אז האוירה פחות טובה?

ככה זה בדיוק, אבל בדיוק במעון- הזמן הזה של אחרי ארוחת הצהרים זה אכן הזמן שבו תשמעי את האווירה הפחות הטובה, אבל להגיד שזה הזמן שמעיד על הלך הרוח?! טעות קשה, זה פשוט לא נכון!

וזה- מעיד על חוסר האמון שיש לך מראש במטפלות ובצוות המעון.

שוב, אני כותבת לך בתור מנהלת מעון, ואני הכי בעד שקיפות ושההורים יבואו כמה שרוצים, וישאלו איזה שאלות שהם רוצים והם בהחלט יקבלו תשובות, אני מנהלת שנמצאת בכיתות רוב מוחלט של היום, רואה בדיוק מה קורה, יש לנו ועד מעון שמורכב מהורים לילדים, יש לנו פגישות קבועות ועוד לפי הצורך, אני מתייעצת איתם כל הזמן על הכל! בשנותיי כמנהלת פיטרתי לא מעט עובדות, אני משאירה אצלי במעון רק מטפלות שאני הייתי רגועה לשים אצלן את הילד שלי, וזה לא קל בכלל בכלל! ועדיין אני עושה את זה כי זה תפקידי.

אפשר לשאול, גם שאלות קשות, ולבוא לבדוק, ולבקש שינוי

אבל *מראש* חייב להיות אמון בסיסי!! ואם אין את אמון הזה אי אפשר לעבוד. ללכת ולהקליט זו הצורה הכי קיצונית של שבירת אמון בעיניי, יש כל הרבה דברים לעשות ולבדוק לפני שרצים להקליט.

זהו לבינתיים, לא יודעת אם את תשתכנעי מזה, אבל אני כותבת בעיקר לאמהות האחרות שקוראות כאן- שידעו שהזמן של לפני השינה הוא ממש לא הזמן שמעיד על הלך הרוח!!!

וגם בשביל לטהר את שמן של המטפלות המסורות, שעובדות קשה מאוד, משקיעות בילדים ללא גבול ומקבלות בתמורה יחס כזה.. 

אם ח"ו יש אלימות פיזית או מילולית, שם הכי ישמעו אותה. כמובן שהורה שמקשיב *חייב* לקחת הכל בערבון מוגבל, וזה לא מתאים לכל הורה.

האמת שאני גם מהצד השני- עובדת עם ילדים מיוחדים חסרי ישע לחלוטין. יודעת שיש סיכוי לא רע שמקליטים אותי. ודווקא אני ממש בעד- שיקליטו! שישמעו את היחס שאנחנו נותנות לילד שלהם, שתהיה להם נחת רוח לדעת שהילד בידיים טובות. וכן, גם בזמנים יותר לחוצים וקשים, כדאי שההורים ישמעו שהלחץ מתנהל כראוי, בלי צרחות או השפלות. לא מרגישה שההורים מביעים ככה חוסר אמון, כמו שהם פשוט רוצים לדעת שטוב לילד שלהם, וזהו. 

שאת חושבת שהקלטה בסתר היא כלי לגיטימי כל הזמן, בעייני היא כלי קיצוני שמתאים למקרים קיצוניים. ולא אמרתי שאסור להשתמש בה, אבל האם לפני שהולכים על זה ניסו דרכים אחרות? האם ההורים המקליטים יודעים לנתח בצורה אמיתית ונכונה את מה שהם שומעים?

ארחיב גם בתגובות האחרות

הדבר האמיתי..?

במקרים של התנהלות לא תקינה במעון, פניה למנהלת/למטפלות זה ממש מטופש! כבר הוכח במקרים שזה גרם לצוות רק להסתיר יותר את ההתעללות😬

1. מה הכוונה התנהלות לא תקינה? מבחינתך ללכת ולהקליט אם הילד "רק" בוכה בבוקר ולא רוצה שתעזבי? או שכשהוא מגיע המטפלת לא מתפנה מכל עיסוקיה ומחבקת אותו?  כמו שכבר אמרתי- בעיניי הקלטה זה נשק שצריך לשמש למקרי קיצון בלבד- ולא בכל תהיה שעולה והתלבטות האם לילד טוב שם. והאמת- אם יש לך אמון במנהלת- למה את חושבת שהיא תסתיר זוועות שקורות אצלה? ואם אין לך אמון- אז אישית מראש לא הייתי שמה את ילדיי במקום כזה.

2. התשובה לשאלה למה לנסות דרכים אחרות- כבר הסברתי שבעיניי זה כלי קיצון, תותח כבד. כמו שלא על כל כאב ראש של ילד תתני לו מורפיום, כך לא על כל התלבטות אשים מקליט.

3. מקליט זה לא באמת הדבר האמיתי..  זה כמו שתשימי לך סרט ותחשיכי את המסך, רק תקשיבי לסרט. את תצליחי להבין את העלילה במלואה? ממש לא. אז מקליט זה אותו דבר- נותן משהו, לא אומרת שלא, אבל ממש לא תמונה מלאה וגרוע מכך יכול להוציא דברים מהקשרם לגמרי. 

כיף לקרוא את התיאור הססגוני חח

אבל,

דווקא בגלל שזה זמן קצה - בואי נראה איך מטפלת מתנהגת בזמן קצה. גם בזמן כזה אסור אסור שהיא תתנהג באלימות, נכון? וגם אם יהיו גערות או צעקות (כמו אצלי בבית בזמן קצה...) - מה בדיוק יהיה שם בצעקות האלו? האם זו גערה עצבנית או קללה? האם זו השפלה אישית או ציווי שנאמר בקוצר רוח?

גם בזמני קצה, וכשחוסר הסבלנות כמעט מתבקש, יש דרך להתנהג. ואת זה כדאי מאוד לבדוק.

אני הכי בעד לבוא ולהקשיב! להגיע בזמנים שונים, לדבר עם המנהלת ועם המטפלת, עם הצוות הנוסף ועוד,

אפשר וגם רצוי להגיע בזמן הלחוץ של לפני השינה, רק חשוב קודם כל להגיע עם אמון, ולדעת שהזמן הזה לא בהכרח מעיד על מה שקורה כל היום. אם היא תשמע מטפלת מתנהגת באלימות ובגסות, בהשפלות ובצרחות אז כראה שגם בזמנים פחות לחוצים המטפלת הזו לא המטפלת המומלצת, אבל אני מדברת על מקרים נורמטיביים ולא על קיצוניים (כמו שכתבתי בתגובה אחרת שהקלטות הן מעשה קיצוני בעיניי שמתאים למקרה קיצוני), במקרה נורמטיבי ורגיל אם אמא תעמוד ותקשיב בזמן הזה היא תשמע ילדים בוכים, היא תשמע "אני לא מרשה להרביץ" בקול רם, "תעזוב אותו", "לך לכיור אני כבר באה לשטוף אותך" אולי צעקות של "אמרתי שאני לא מרשה לנשוך" " דקה אני מסיימת להחליף טיטול ובאה" ואולי אפילו היא לא תשמע את המטפלות בכלל אלא רק בכיות של ילדים שלא נגמרות, היא יכולה לחשוב "הילדים בוכים והמטפלות לא מתייחסות!" בעוד שהגיוני שהמטפלת מאופקת מכינה בו זמנית מטרנה לכמה ילדים, מחליפה טיטולים, מחזיקה תינוק על הידיים ומנקה כדי שהזולחים לא ימרחו באוכל שנשפך.

מה שאני באה להגיד הוא שאפשר בהחלט להגיע בזמן כזה- אבל לדעת לקרוא נכון את המפה ובעיקר לתת אמון! וגם- כדאי להגיע גם בזמנים אחרים, לשמוע את הרוגע, הדיבור הנעים, ואוירה הטובה.

אגב, כל מה שאת אומרת על אמון נכון גם להקלטות. הורה שמקשיב להקלטות צריך להגיע ממקום של אמון בדיוק כמו הורה שמפתיע במעון.

פשוט בעיני הקלטות הן כלי לגיטימי לבדיקה, הכלי הכי אמין בנסיבות הקיימות, בלי צורך לבדוק לפני זה בדרכים אחרות שלאו דווקא אמינות.

שהן מתחלפות כמו גרביים.

מה שהילד לא יכול לספר, המקליט בהחלט כן ורבים הילדים שזה הציללל אותם ממפלצות.

אם אין לה סיבה- מי אני שאתן לך.

לי אישית יש הרבה סיבות למה לתת אמון במנהלת של המעון של הבת שלי וכן במטפלות שלה.

אין בעיה עם ילדים שבוכים כי הם עייפים, אין בעיה עם ילדים מלוכלכים מאוכל

יש בעיה עם מטפלת שצועקת על הילדים כי קשה ולחוץ לה. זה לא מקובל. ואני מניחה שאת מסכימה איתי

ולכן דווקא בגלל זה זה הזמן הנכון ביותר להגיע ולראות מה קורה.

היום הבן שלי נמצא במשפחתון מפוקח שמותר להקליט בו. ואני בהחלט שומעת בכיות של ילדים ושומעת מטפלת עייפה שלפעמים קשה לה. וזה מקובל כולנו בני אדם!

שוב- תודה שכתבת

מטפלת זו מטפלת ואמא זו אמא

גם אני לא אצעק על לקוחות שלי בעבודה, למרות שהעבודה שלי תובענית ולחוצה ולפעמים כבר כואבות לי הרגליים

לא באתי להשוות בין מה שמותר לאמא לבין מה שמותר למטפלת!

רק הבאתי מן משל כזה להסביר שרגע אחד לחוץ  לא בהכרח מעיד על יום שלם.

ילדים, ולא כמו אמא שנמצאת על שניים שלושה- חמישה ילדים, שהם הילדים שלה וביגלאים שונים, (שלרוב אם יש כמה אז יש גם גדולים שיכולים לעזור).

אני חושבת שצריך להיזהר, זו עבודה קשה מאוד (התנסיתי בה בעצמי) והמטפלות לא מתוגמלות בכלל. אף הורה לא יגיד למטפלת כל הכבוד שהיא לא התעצבנה, אבל מטפלת ששמעו אותה צועקת היא כבר כמעט בגדר מתעללת.

מה זה בדיוק?

מנהלת המעון אצלנו יודעת שמקליטים ובעד להקליט.

אני חושבת שמי שחוששת מהקלטות יש לה מה להפסיד.

ממש לא התכוונתי לאלימות, לא אלימות פיזית ולא אלימות מילולית.

התכוונתי להרבה בכיות של ילדים ולהרמת קול של המטפלות. זה בעיקר.

אני ממש לא חוששת מהקלטות, פשוט חושבת שזה כלי שובר אמון ולא מיועד רק למקרים קיצוניים.

שאני יכולה להבין אותך כי את מחזיקה בסטנדרט מסוים. וזה כביכול 'עלייך' ההצלחה או הכישלון

אבל מקליט זה לא שובר אמון

מה ששבר את האמון זה המקרים המזעזעים שהתגלו, בזמן שאנחנו ההורים ישנו על האף מה שנקרא וסמכנו.

אני מאוד מקווה שתקראי את זה בטוב, אני בטוחה שכמוך יש עוד אנשי חינוך עם סטנדרטים גבוהים, אבל אני כאמא לא מכירה את נבכי נפשך. ולא יודעת מה קורה מבעד לדלת כשהיא נסגרת. זה לא אישי כלפייך ולא נגדך, זה בעד הילד.

וזה שלוקחים את זה אישית כקטע שובר אמון - חורה לי. את מבחינתי כאשת מקצוע לא 'היכולת לבחור', כי מעטים ההורים שמכירים אישית גננות ממש (וגם כאלה מקרים עם התעללויות היו. וגם מקומות מאוד מומלצים) אלא את גננת. אישה שאני לא מכירה באמת. שאמונה על הטיפול בחסר ישע 8 שעות ביום, אם לא יותר, ושנשים רבות לצערנו גרמו לנו ההורים להבין שצריך לחשוד בכן. בכולכן. ושוב, זה לא אישי. אני מאמינה ואת נקראת אישה מהממת עם לב גדול אבל יש מלא אנשים שמציגים חזות אחרת מהמתרחש בלבם.

ומוסיפה -- שאם מהקלטה לא יצא כלום, את יכולה להיות רגועה ששמך הטוב יישמר ויעבור הלאה כאחת שהוקלטה ועברה את המבחן בהצלחה. בעיניי אין ממה לחשוש

ולכן, בעיניי, בהתחשב במצב המטורף שנהיה, חושבת שזה ממש לא לעניין להגיד דבר כזה.

צריך לכבד ולהבין עמדה של הורים שחוששים ולא להפוך את זה נגדם.

אנחנו לא מדברים על תקופה שלפני עשור. התגלו מקרים מחרידים. אני בכל אופן נוהגת בכבדהו וחשדהו והייתי מקליטה ללא כל צל של ספק.

יש הבדל מהותי בין צעקות של השלטת סדר בקבוצה גדולה של ילדים  לקללות משפילות ואיומים ואיחולי מוות. כל הורה נורמטיבי מבין את זה

אבל מאד מבינה את הכאב של להיות מוקלטת כשהלב שלך נקי.

נראה לי שאם מתברר שלהד"ם צריך לפייס את הגננת. זה לא קל

להיות הבנה של המערכת בצורך של זה.

מבינה שקשה לעשות הפרדה מהמקום האישי, אבל לדעתי - זה הכרחי.

לקחת תינוק קטנטן שצריך את אמא שלו ולשים אותו עם עוד קטנטנים כמוהו כשכל כך מעט צוות איתו. לא הוגן כלפי אף צד.

אבל למי שאין ברירה, אין ברירה!

אם הקליטה גננת טובה - יש מקום בעיני לפייס,

זה כואב ואנחנו אף פעם לא מצליחות לנטרל את האישי באמת.

וזה גם עניין של חשד בכשרים

יש גננות שמקליטות בעצמן בגנים של הילדים שלהן.

זה בסדר גמור!

אולי עשו מן חוג נגינה?

תשמעי, אני הכי בעד להקליט.

אבל אבל אבל - בלי פאניקה.

יש לי ילדה שלא אוהבת להיות בגן. היא מאוד אוהבת להיות בבית. השנה הפרידה בבוקר יותר קשה לה משנה שעברה והיא גדולה יותר כבר. אני מחכה כמה דק' אחרי שאני נפרדת ממנה והולכת להציץ בחלון - והנה היא כבר פורחת עם החברות.

ואני מאמינה שיש ילדים שהמסגרת של הגן יותר 'לוקחת' מהם בבוקר או בכלל.

אבל זה לא אומר שהוא חוטף שם עם מקל.

יש סימנים על הגוף? מכה עם מקל חס ושלום משאירה חתיכת סימן. בואי. לא להגזים..

אולי הרעש לא נעים לו..?

גם לי כמבוגרת יש רעשים שלא נעימים לי, ולילדים יש הרבה גירויים בגן

אני אומרת - קודם כל בנחת. ותשאלי מה זה המקלות האלה עם ה'בום בום בום'. פשוט ככה. אם לא תקבתי תשובה שתספק אותך - תתקדמי. אבל בלי היסטריה בעיניי

מעבירה לגן אחר.

זה סובייקטיבי.

אגב הייתי בסרט פעמיים זה לא שאני לא יודעת כמה מלחיץ שזה למצוא עכשיו גן חדש

תחשבו על כל האפשרויות (אולי אפשר להעביר לכיתה אחרת באותו המעון? או משהו אחר שלא חשבתם)

אפשר להתייעץ עם גננת / מטפלת אם יש לך במשפחה.

העיקר לזכור:

לילד שלך יש רק את ההורים שלו

ילד בגיל הזה הוא חסר אונים.

חובה לבדוק, לחשוב, לא לפעול בפזיזות

אבל חובה לעשות משהו.

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

צה"ל לא באמת רוצה חרדים אצלו בפנים. זה דורש ממנו התארגנות לוגיסטית מטורפת (כשרות, צניעות, צוות מתאים) והוא מעדיף במקום להשקיע בדברים אחרים (בתחושה שלי - בגיוס נשים, אבל אני לא באמת יודעת). בעקבות המלחמה הבינו שאין להם ברירה וחייבים להגדיל את הצבא. אחת הדרכים היא לגייס חרדים ובשביל זה צריך מסגרת מותאמת.

עד לחטיבה החשמונאים לא היה מקום שבאמת עודד אנשים להשאר חרדים (בפלוגות/ גדוד חרדים היו בעיקר שבאבניקים ודת"ל, ככה שהחברה מאתגרת) והיא חדשה והשינוי לוקח זמן...

אם החרדים (לא יודעת אם את חרדית, אז לא מפנה אלייך) חושבים שצה"ל לא מעוניין ולא ערוך לגייס חרדים, שיבואו כל הנניח עשרת אלפים כשירי גיוס בני ה18 ליום המתגייסים הקרוב ויבקשו מצה"ל למצוא פיתרון.

צה"ל היה דוחה אותם והם היו יוצאים כשידם על העליונה.

והרי זה לא כך.

הרי אם היה בנפשם של החרדים להתגייס היו מגיעים לבקו"ם , לצו ראשון או אני לא יודעת מה ואומרים רוצה אני ודורשים תנאים מותאמים.

הרי לדרוש שלא יסללו כביש על מקום שיש בו חשד לקברים הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש קו אוטובוס  מבני ברק לכל פינה בארץ הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש שעלית ושטראוס ותנובה יפרסמו דווקא במודיע ולא בהפלס הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

ואת כל הדרישות הללו הם מפנים לעיתים באמצעות חקיקה ולפעמים באמצעי לחץ אחרים שהם לא תמיד כשרים.

לפעמים באמצעות הפגנות-  חלקן אלימות.

אז למה שהחרדים לא יפגינו בעד התאמת צה"ל לחרדים?

שיהיה ברור, באופן אישי אני בעד פטור מלא מגיוס לחרדים!! באמת, באמת.

(מסיבות שאני יכולה להסביר אם רלוונטי)

אבל עדיף לכולנו ולחרדים גם להיות כנים ולהגיד:

אנחנו לא רוצים להתגייס במקום להגיד הצבא לא רוצה אותנו.

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

זוג נשים שכנראה לא חשבו יותר מדי לעומק על מה שהן מדברות.

ובכלל, על כמה אנשים המילואים מקריבים בשבילינו, את הבית, המשפחה, העבודה והזמן האישי שלהם...

אני חרדית, אחות לאיש צבא קבע.

אני רוצה לומר לך שרובו של הציבור החרדי איתכם בלב ובנפש, בתפילות ובלימוד במסירות להצלחתם של אחיהם.

וחלק גדול מהציבור הזה נמצאים גם הם בצבא ומתמודדים גם בקרב וגם בחיי היומיום. 

אני מצדיעה לגיסתי הגיבורה שמתמודדת עם חזיתות רבות - בית, עבודה, שכנים, בדידות.

ולכל נשות אנשי הצבא מכל המגזרים, שלכל אחת יש את ההתמודדויות שלה,

לצערנו נאלצים להתמודד יותר מדי פעמים - בארץ הקטנה ורווית המלחמות שלנו...

אל תתני לאנשים קטנים עם מחשבות קטנות להציק לך יותר מרגע קטן אחד.

תהיי חזקה! אנחנו איתך!

❤️❤️❤️

להגיד נגד אנשי מילואים

באמת

כואב לי מאוד מאוד לשמוע את זה

מגיע לכם רק הרבה הערכה ותודה

לק"י
 

עד עכשיו היה שרשור ממש מכבד, וממש נשמח שהוא יישאר ככה ולא ירד לפסים לא נעימים ולהשמצות.

וכל הכבוד לך על ההקרבה שלך לתפקד לבד בבית. ולבעלך על השירות החשוב.

מכיוון שכולנו נתקלים בזה כל הזמן מעניין אותי לדעת מי שחושב את זה- מה לדעתו יקרה בלי הצבא?

כמה זמן עד שכולנו נכחד? איפה כתוב בתורה שאסור להילחם על א"י?

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

ושאר ביה"ס מכין להן קבלת פנים חגיגית

ומגיעים להיכרות עם המורה אחר הצהריים של היום הראשון לשנת הלימודים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

לקחתי אותם לעבודה שלי/סבתא

אני לא מורה אבל בדיוק ב 1/9חוזרת אחרי חופש ארוך כך שחייבים אותי בעבודה וכן, היו שנתיים שלקחתי את הילד איתי לעבודה וביום השני היה פחות לחץ ובכי בגן מה שהקל עליי ועליו...

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

שולחות את הבעל ללוות יום ראשון בכיתה א וכאלה. וזה יותר מורכב שיש כמה אבל לא צריך להשאר הרבה עם כל אחד מלבד טקס כיתה א

למזלי אני מורה מקצועית בתיכון לכן תמיד יכולה ללוות את ילדיי ב"ה 

אלא באיזשהו יום שישי. 

אבל לא עם ההורים.

יכול להיות שיש הורים שמגיעים, אבל לא משהו שצריך.

אבל שנה שעברה שניהם התחילו במקביל
הלכנו חצי מהזמן לגדול וחצי לשני, לכל מקם עם שניהם...

והיו עוד ילדים שבאו להיכרות עם אחים...

הכי טכני וברור ומובן.

מאמי תקשיב, גם אני בלחץ בגלל ההפלה שהיתה פעם,

וגם אין לי חשק בגלל השינויים ההורמונלים,

אנחנו צריכים להיות בהקשבה ולבדוק מה מתאים לנו.

במקום לגשש פשוט תדברו. אין טוב מיזה.

בדיוק מה שכתבת הכי פתוח כנה וברור

כל דבר אחר יכול להתפרש כחוסר חשק בלי קשר להריון וכו

זו דעתי 

תעשו דברים אחרים שכיף לכם ביחד , לצאת לטיול וכו

ותתעודדו, כבר עבר 2/3 מהשליש הראשון😉 עוד מעט יגיע השליש השני וההרגשה תשתפר

טיפה באריכות - אני כל כך מתחברת לתחושה הזאת של "לקיחת האחריות" על הבאסה.

זאת עבודה עצמית לא פשוטה. לומר - זה מאכזב, נכון. ולהשאר שלמה עם עצמי

זה תקף לכל רגש, מול כל בנאדם. אבל קשה במיוחד ברגעים כאלו, עם האיש שהכי חשוב לנו.

ולתת לו להתבאס, כמו שלפעמים אנחנו צריכות להיות עצובות/ כועסות/ מתוסכלות,  בלי שיפתרו לנו, רק להקשיב ולהשאר באמפתיה, ולהזהר לא להסחף ולהדבק.

את לא בחרת בזה. עובדה שאם היית יכולה, היית בוחרת אחרת. אז אם לא את אחראית - יש מישהו שלמעלה שהחליט. אז זאת באסה, כמו באסה שפספסנו אוטובוס, כמו באסה שיש פנצ'ר.

וכתבו פה עצות מקסימות איך להתעודד, אחרי שמשלימים עם הבאסה

ושיתמודד עם הבאסה... להגיד שזה מבחינתך לשמור על ההריון גם אם זה לא מוכח שזה גרם לבעיה או משהו...

ואגב בעיני אם אמרת לו בפירוש שאת לא בעניין ועדיין הוא ממשיך לנסות זה לא כל כך סבבה. הייתי מבקשת בפירוש שיפסיק לנסות.

גם לי היה קשה לסרב כל כך הרבה ומידיי פעם הסכמתי כדי לשחרר את הלחץ 😂

לא חיכיתי עד שיבוא לי…

שהיריון מהמוקפא הוא בעל יותר סיכונים מהיריון טבעי (ככה לפחות הבנתי)

ולכן אני מניחה שאת השיקול של כמה זמן כבר מנסים, לעומת הדרכים האחרות להיריון שאיננו מהמוקפא, ולעומת שימוש במוקפא - עושים בדיון עם רופא... וכל זה לפני שמדברים על הכסף

שבמקרה שיש לך תכנון לילד נוסף לאחר מכן,

וגם יש לך עוד שנות פוריות כתלות במצבך הרפואי והכל -

אז המוקפא יישאר כסוג של ביטוח לילד נוסף

לא דיברתי על סיכונים מעצם הטיפולים (וגם כלל לא הזכרתי טיפולים, אלא החזרה - יש החזרות גם בלי טיפולים אלא "סתם" הקפאה, אחרי שאיבה שלא כוללת הרבה הזרקות).

בכל מקרה הסכמתי עם הדיוק שלך בין אם נצרך בגלל איך שאת הבנת ובין אם לא בגלל איך שאני התכוונתי.

אז העיקר שהפותחת הבינה

לגבי המשך הקפאה לא הייתי מתייחסת לתשלום כשיקול אלא למצב רפואי, רזרבה שחלתית וכו. 

4 ילדים ברוך השם

הילד השלישי היה ivf רק זרע חלש רזרבה שחלתית נמוכה אבל בהחלט נקלטת גם טבעי פשוט לוקח זמן הוכחה של 3 ילדים טבעי חח

מתלבטת ממש

תשמרי אותם אם תראי שאת כבר לא נקלטת מספיק זמן לא

כביכול אל תבזבזי אם עוד לא ניסית מספיק 

פשוט עשינו החזרה

לא יודעת כמה עולה להשמיך להקפיא

ההריון הוא לא בסיכון כשזה החזרה, למיטה ידיעתי אולי קצת השגחה בשבועות הראשונים וזהו

אני הייתי הולכת על החזרה

ולהשאיר את העובר לשעת הדחק.

(אולי תשתמשי בו בגיל 39 עבור ילד 8 כשסיכויי ההצלחה עצמאית באמת נמוכים)

אבל התכנון לסיים ילודה בגיל 35 ואני בת 30

ומקסימום עוד אחד שתיים חחח בעזרת השם

אבל צודקות אולי באמת להמשיך לנסות טבעי בנתיים.. 

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הAI סיכם את זה נחמד:

ייעוץ זוגי מתמקד בפתרון בעיות פרקטיות וספציפיות בזמן קצר, בעוד טיפול זוגי הוא תהליך מעמיק לשינוי דפוסים רגשיים ותקשורתיים ארוכי טווח.

ייעוץ מציע כלים התנהגותיים לקשיים נוכחיים, בעוד טיפול זוגי עוסק גם בתכנים נפשיים מעמיקים, לרוב על ידי מטפל מוסמך.

ההבדלים העיקריים:

מיקוד ומטרה: ייעוץ זוגי מתמקד ב"כאן ועכשיו", פתרון בעיות ספציפיות (כמו משבר אמון, קושי בקבלת החלטות) ושיפור כלים תקשורתיים.

טיפול זוגי מעמיק לתוך שורשי הבעיה, דפוסים אישיותיים, רגשות וחוויות עבר.

משך הטיפול: ייעוץ זוגי הוא בדרך כלל תהליך קצר וממוקד מטרה (מספר מפגשים מוגבל). טיפול זוגי יכול להימשך תקופה ארוכה יותר, בהתאם למורכבות הבעיות.

הכשרת המטפל: טיפול זוגי מבוצע לרוב על ידי מטפלים מוסמכים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים) בעלי הסמכה מוכרת.

ייעוץ זוגי יכול להינתן על ידי יועצים שעברו הכשרות פרקטיות ממוקדות.

התאמה: ייעוץ מתאים לקשיים נקודתיים או משברים קלים. טיפול מתאים לבעיות מורכבות, חוזרות ונשנות, או כאשר יש צורך בשינוי רגשי עמוק.

יש מאמר מעניין שבו ההבדל מוסבר ממש בפירוט (מאמצע המאמר בערך):

מה בין ייעוץ זוגי לטיפול זוגי? - בטיפולנט

אם צריך עזרה למשהו ספציפי ממוקד- ייעוץ יכול לעזור.

אבל במקרה של דפוס חוזר או תגובות רגשיות או "יבלת" מהעבר שמשפיעה על ההווה- טיפול ירד לשורש העניין. לרוב, ההגעה להבנה ולהתבוננות תהיה השער לפתרון המעשי.

יותר ארוך, יותר אולי קשה, אבל פותח שערים לשינוי פנימי

ממליצה לא על יועץ, אלא על מטפל משפחתי- עו"ס או פסיכולוג שהוכשר גם בטיפול משפחתי

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.

חג/ ערב שבת

לדעתי אם מתחילים ב7 תטבלי ב7 וחצי ותגיעי באיחור. 

אבל חשוב ממש שלדבר עם בעלך להסביר את החשיבות עבורך ושיהיה על דעתו, שלא ירגיש שהוא מס 2

באופן כללי אני משתדלת שהזוגיות תהיה מקום ראשון לפני חיי חברה, ואם עדיף לא ללכת כדי שההתארגנות למקווה ולמפגש עם הבעל תהיה בנחת וגם הערב לא יהיה לחוץ אז לוותר

חותכת ב8 וחצי

הולכת לטבול פלוס הכנות אחרונות

והביתה

זה גם תרוץ ממש מצויין לילדים...