הבן שלי לא רוצה להיכנס למעון. כל בוקר אומר לי "לא רוצה לגן", אם אני מתחקרת אז אומר לי "רוצה את אמא".
כל בוקר בכי היסטרי שנרגע אחרי כמה דקות (אחרי שאני הולכת, עומדת בחוץ להקשיב).
אומר לי שלא כיף בגן.
אומר שמות של ילדים שמרביצים ואתמול גם אמר שמות של מטפלות שעושות ביום בום עם מקל 😮
דיברתי עם מנהלת הגן ועם המטפלת, הן אומרות שקשה לו הפרידה ממני אבל אחר כך הוא משתחרר ונהנה.
אני עדיין לא רגועה.
מה לעשות?
כמה ניסיתי לתפוס אותם שנה שעברה
וגם אחרי שמילאתי את הטופס אף אחד לא דיבר איתי
וטוב שכך.
השנה פשוט לא שמתי במעון וזהו.
במקום כל הכאב ראש הזה.
זה פשוט עניין של בחירה וסדרי עדיפויות
אני בשביל להישאר עם הילדים גרה במקום שלא הייתי גרה בו אם הייתי יוצאת לעבוד
ובשביל להישאר עם הילדים אנחנו עושים כל מיני ויתורים אחרים שקשורים לכסף
אבל נכון לעכשיו שווה לנו את המחיר.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם
עם מקלות הקשה?
אולי זה המטאטא?
אם לא מקליטים- לא יודעים כלום
או מטה של משה רבנו או לא יודעת מה.
חוששת שאם אקליט יוציאו אותנו מהגן ואני חייבת לעבוד
חוצמזה שחוקית מותר להקליט
זה יכול להיות כל כך הרבה דברים חוץ מאלימות
והאמת שלא ברור לי ההנחייה להקליט אם כל כך ברור שיש אלימות.
אם כל כך ברור לך שיש אלימות איך את מכניסה לשם שוב ילד? רק בשביל הוכחות שיחווה שוב אלימות?
אם יש חשד אז מבררים יותר לעומק
אבל לא ישר מחליטים ממשפט אחד של יחד
אולי הבום בום זה בכלל איזה מקל עם תוף שככה הגננת קוראת להאסף למפגש או משהו
אולי פרשנות יצירתית שלו על משהו אחר שהיא עשתה
הילד בן שנתיים
וזה לא שאני אומרת לא להאמין או לברר ולהיות שאננים!!!
אבל גם לא לחתוך ממשפט אחד
תמיד אני בעד לברר. אם תסתכלי על. התגובות שלי תראי.
אבל כאן היא מתארת שלא טוב לילד. לא רוצה ללכת למעון. מספר על ילדים שמרביצים. ועל גננות שעושות בום בום... לי זה לא היה נשמע טוב.
וגם אמרתי שאפשר לשים מקליט. אישית אני מעדיפה לבוא בזמנים לא שגרתיים ולראות את המצב. פשוט כאן היה נשמע לא טוב...
ונרגע אחרי זה
ואני בעד לברר ולבדוק
פשוט מההודעה שאליה הגבתי היתה מסקנה חותכת יחסית להוציא
ועליה הגבתי..
מבינה אותך עכשיו יותר
יכול להיות נקישה במשולש.
תשאלי את מנהלת הגן. תגידי לה הבן שלי אמר שעושים בום בום עם מקל. תני לה לבלוע את הרוק שניה.
ותוסיפי: כנראה הוא מפחד מהרעש, מה זה יכול להיות?
האם אפשר לעשות חלש יותר או צלצול נעים יותר?
ואז תראי לפי התגובה שלה אם היא זעה באי נוחות או שהכל סבבה מבחינתה.
את יכולה לבקש לבוא לתצפת (בתיאום מראש) במהלך היום בלי שהוא רואה.
את יכולה לומר שאת רוצה לראות בעיניים שבמהלך היום הוא מגיב טוב ורגוע.
אל תתביישי לבוא בשעות מוזרות. זאת זכותך. תראי בעיניים מה קורה שם במהלך היום.
אל תהיי ביקורתית במהלך הביקור, כן תציפי שאלות, תרשמי לעצמך את ההתרשמות ואחרי כמה פעמים אם יש משהו לדבר עליו אז שזה יהיה בצורה מכובדת ועניינית. כשזורקים הערות במהלך ביקור לא שגרתי זה מחרפן את הצוות.
תחמיאי ותחייכי הרבה וככה פחות יתנגדו לביקורים. אבל חשוב שתראי בעיניים מה הולך ושהמטפלת מתאימה לבן שלך.
אולי זה רק קשיי הסתגלות באמת, אולי זה קושי מעבר.
קשה לשפוט בלי לראות בעניים.
שתגיעי יקרה ארוע??
גם אם יש ארועי אלימות שחוזרים על עצמם תגלי את זה רק אם תקליטי יום שלם
אי אפשר להעמיד פנים יותר מחצי שעה אלא אם זה ברמה קיצונית של אדם והיפוכו.
לרוב המוחלט את יכולה בהחלט להתרשם מצפייה של חצי שעה פה, שעה שם..
אם את באה לחמש דקות והולכת זה באמת לא עוזר הרבה.
את יכולה אפילו להאזין מחוץ לגן בזמן שהם בחצר.
מי שבטבעה מרימה קול, תרים גם שם.
מי שקשוחה, תהיה קשוחה גם שם
מי שקרה, תהיה קרה גם שם..
אפשר ללמוד מזה הרבה.
אלא מפעילה כח.. היא לא תפעיל ליד הורים
מטפלת שצורחת על ילדים, לא תצרח עליהם אם יש הורה בסביבה...
זו פשוט הטעיה
מי שהקליטה אי פעם מבינה על מה אני מדברת
זכותך לחשוב שכל ילד שמביע קשיי הסתגלות יש שם בעיית אלימות קיצונית.
אני בכלל לא שם.
זה די לא הגיוני שאי אפשר להתייעץ פה בשיקול דעת לגבי מעונות.
כל שרשור הופך לשימי מקליט, ולא ניתן להשמיע דעות אחרות.
יש פה אמהות טריות שרוצות להתייעץ שזכותן לקבל מגוון דעות ולפתח דיון שאלות ותשובות לגבי מגוון גישות לנושא.
לא צריך לכפות את הדעה הזאת על כל התגובות בשרשור בכל שרשור בנושא.
אני מבינה שאת כותבת מדם ליבך, אבל הסיפור שלך הוא לא הסיפור של כולם.
לשים מקליט יש לזה את החסרונות שלו ולא צריך ישר לקפוץ לפתרון הכי קיצוני.
יש דברים אחרים שאפשר ורצוי לדעתי לבדוק קודם.
לא חייבים, אפשר.
אני מציגה את הדעה שיש צעדים שאפשר לבדוק בנועם עם שיתוף פעולה של הצוות לפני שהולכים על הקצה עם הבעת אי אמון כמו האזנת סתר.
מניסיון שלי עם ארבעה ילדים אפשר בהחלט ללמוד המון גם מאמצעים אחרים.
קושי ובעיה תחת המטריה "הנורמלית" של קשיי הסתגלות.
המציאות במעונות לא פשוטה ושוב ושוב מתגלים מקרים. לכן, מחובתינו לבדוק ולוודא מה קורה באופן וודאי עם הילד. לשתף את הצוות זה הרבה פעמים גול עצמי כי אם באמת קורה משהו הם ילמדו להסתיר יותר
הסיפור שלי הוא שלי, זה נכון. אבל עוד ועוד מצטרפים לסיפור הזה!!! ואת יודעת מה המצב במעונות זה הסיפור של כולנו
של אלימות.
אני מסכימה עם @אמאשוני
נהיה מוגזם פה שכל שרשור על קושי של ילד במעון זה הופך לקודם כל שימי מקליט ותוציאי מהמעון.
קודם כל חושבים בהיגיון ומנסים לברר אם זה קושי רגיל או משהו חריג בדרכים הרגילות ואם יש סיבה לחשוש אז בהחלט יש גם מקום להוציא מהמעון.
אני יכולה לומר לך שפתחתי כאן שרשור בנושא שנה שעברה (בתור אמא ששנה ראשונה שמה במסגרת כלשהיא) ואחכ לא ישנתי לילות שלמים מדאגה מסרטים שבנות כאן הכניסו לי לראש.
ובמבט לאחור? לא יודעת מי צדקה אבל בסוף לא בדקתי כלום כי פשוט איבדתי את זה מכל הסרטים שהכניסו לי כאן. פשוט חיכיתי לסיים את השנה וזהו.
מה שבטוח, חכם זה לא היה. מצד התגובות כאן. היסטריה מוגזמת מידי.
ובאמת באמת, לא מבינה איך אתן מסוגלות לשחרר את הילדים שלכן שמישהי אחרת תשמור עליהן אם אתן חיות בכאלה סרטים מפחידים ואיומים.
אם לילד רע בגן או במעון אני מוציאה.
לא קשור לאלימות
לילד יכול להיות לא טוב במקום מסויים לא רק כי מרביצים לו, יש עוד סיבות...
אם הייתי יכולה הייתי עוזבת הכל ונשארת איתם בבית.
אני מרגישה שכבר הנושא מוצא לגמרי אז רק הבהרה קטנה-
המקליט נועד לתת תמונה אמיתית של מה קורה במעון. מי שלא מקליט לא יודע!
וכמו שאמרת אני לא מדברת רק על אלימות, ממש לא. אלא על אווירה. לדוגמא:
ידעת שהרבה מקשיי "ההסתגלות" הם כי מכריחים פעוטות לשבת במפגשים ארוכים?? אסור לקום מהכסא
או שאסור להם להרים את הראש מהמזרון עד ההשכמה בצהרים? ועוד
אין לי בעיה עם גבולות וכללים זה חשוב בכל מסגרת, השאלה איך זה נעשה... ומתי- כשזה נעשה בזמן שהתינוקות עוד לא מכירים את המקום והצוות,הלחץ הזה של "שב" "לא להרים ראש" וכד' זה טראומתי
ואלה דוגמאות *לא* של אלימות
כדי לבדוק אווירה אפשר לשהות זמן רב יחסית. מספיק לראות אם המנהלת על קוצים שתלכי או לא.
אם המטפלות שיוצאות מחדרים אחרים מחייכות או לא.
אפשר קודם כל איך המנהלת מגיבה לרצון שלך לתצפת. אם היא מורחת או לא.
את רואה את הדינמיקה. כדי לייצר הצגה גם הילדים צריכים לשתף פעולה ואם לא מדובר בתרמית מתוחכמת שנובעת מאלימות,
אז את מזהה שהילדים לא הולכים בקו אחד עם המתק שפתיים של המטפלת שמתצפתים עליה.
ברוב המוחלט של התצפיות שלי, עשר דקות אחרי שנעמדתי, המטפלות התחילו להתנהג טבעי ולא נחמד מדי לילדים.
את רואה את התהליך מתהווה. במיוחד כשיש כמה מטפלות.
פעם גיליתי שיש מטפלת שמעשנת, אחרי כל השאלות והחפירות ששאלתי על המטפלות בקבוצה של הבת שלי לא מצא חן בעיני לגלות שלא מספרים שיש מטפלת שמעשנת.
שאלתי את המנהלת (היא לא ידעה שבאותו יום עברתי ליד המעון וראיתי את המטפלות מעשנות)
אם יש מטפלות מעשנות והיא מיד אמרה: כן, 2.
שאלתי אם זה לא משהו שמיידעים את ההורים אז היא ענתה שהילדים שאצל אותן מטפלות יודעים על כך והיא מקפידה שיעשנו רק עם כפפות ולא בשטח המעון אלא מחוץ לשער (הם באמת עישנו בשביל בחוץ, ככה ראיתי) ופעם אחת ביום.
שאלתי אמא שאני יודעת שבקבוצה של אחת מהן אם יש מטפלות שמעשנות אז היא אמרה לי מיד כן המטפלת של הבת שלי מעשנת. אני לא אוהבת את זה, אבל היא כ"כ טובה שזה שווה לי.
ובאמת המטפלת הזאת ממש ממש טובה.
אז זה לדוגמה אירוע שקלטתי מביקור סתמי בסביבת המעון והדליק לי נורה אדומה בקשר לאמון, ותחקרתי ונרגעתי גם בהקשר ששואלים את המנהלת שאלות פחות נעימות, מקבלים תשובה כנה.
כמובן לא רק על סמך סיפור אחד ביססתי את האמון אבל צירוף של כמה דברים כן נתנו תמונה טובה.
ואם הבעיה היא חוסר התאמה בין ילד מסויים למטפלת שלו קולטים את זה.. קשה לפספס. שוב אם אין צורך בהסתרה קיצונית.
בנוסף בתצפית את רואה תגובות של ילדים אחרים מול התגובות של הילד שלך. את רואה הטיות.
למשל פעם ראיתי שלילדים אשכנזים נותנים מהביסקוויט לפני ילדים אתיופים. וכשמגיעים אליהם אם לא נשאר אז נותנים להם חצי ביסקוויט. כל מיני דברים כאלה שמאוד קשה למטפלת בזמן שהיא עם קבוצה שלמה, להתחיל בכוונה להתנהג יפה ושווה ולחשוב על ההשלכות של הכל.
בסוף זה ילדים פיציים ויש מיליון בלתמים.
אם אחרי כמה תצפיות ארוכות רואים כיתה שמתנהלת היטב. שנותנים יחס חם, שפותרים בעיות ביעילות, שיש סדר יום וילדים מרוצים, אין סיבה להניח שמשהו לא בסדר ושזאת הצגה. בעיקר המטרה לראות אם יש נקודות שאת מזהה שיכולות לעזור לילד שלך.
למשל ראיתי שמסדרים ומנקים את הכיסאות כל הילדים עומדים בצד ללא תעסוקה ורוב הילדים עונדים בשקט והבן שלי לא.
אז אח"כ הצעתי למנהלת שכדאי לבקש ממנו לעזור לנקות כי הוא מאוד אוהב אתגרים וזה ימנע ממנו להציק לילדים אחרים אז היא ענתה שהם לא נותנים לילדים לנקות אבל היא תחשוב מה כן אפשר לתת לו. אח"כ המטפלת סיפרה לי שהיא ביקשה ממנו לסדר את הספרים במדף ואיך הוא עושה את זה מדהים.. והיא למדה לבקש ממנו לעזור לחלק חומרים ליצירות והוא אלוף. ממש עפה על זה.
אז זה לדוגמה איך אני כאמא יכולה לעזור לתווך את הצורך של הילד שלי עם צורכי הצוות.
לא כל המטפלות הם כאלה מתוחכמות שיכולות לעשות הצגות מושלמות.
כמו שכתבתי, ללכת ישר על הקלטה יש לזה את החסרונות של זה. מאוד קשה לבסס אמון על מהלך שעצם העשייה שלו כבר מערערת את האמון במערכת. כל משפט שתשמעי ישר יתפרש בביקורתיות.
בהקלטה תמיד יחפשו את הבעיות. אם המצב מצדיק, אז כן כדאי לעשות את זה. אבל לא תמיד המצב כזה. וחבל להיכנס לסרטים ומלחמות כשברוב המוחלט של המקרים מדובר בקשיי הסתגלות או בחוסר התאמה נקודתי לאותו ילד שאפשר לפתור אותו בשיתוף פעולה.
אגב כשנכנסים לסרטים ולא מרוצים מתגובת הילד, זה כשלעצמו יכול לגרום לילד להגיב יותר בקיצוניות. כלומר אמא שלוקחת קשה כשהילד שלה בוכה בבוקר, עצם הרגשות שלה עלולים לגרום לילד ללמוד לא להתגבר על הפרידה וככה יהיה לו קשה יותר.
כמו ששולה1234 כתבה מקסים, לבדוק אם מישהו אחר לוקח את הילד איך הוא מגיב? אז מוסיפה שאותו אחד ייקח במשך שבוע שלם. כי לוקח זמן לילד לשנות התנהגות כתלות במי לוקח אותו.
אם הפרידה יותר קלה לו, זה אומר שחלק מהקושי של הילד להיפרד נובע מהקושי של האמא לסמוך על המערכת.
זה למשל משהו שיחסית הרבה יותר פשוט לביצוע מאשר להרים טלפון למוקד שמסייע לאתר אלימות בגנים.
עצם הרמת הטלפון, ההתעסקות באיפה להצמיד את המקליט בלי להיתפס, החפירה הפנימית של מה אני אשלח אותו לשם שוב?? הניסיון של השכל להצדיק את המהלך ולחפש אמירות ורמזים נוספים שיצדיקו את במעשה וכו' וכו', גם אם יתברר שהמעון בסדר גם אם לא מושלם, הנזק במקום הנפשי של האמא כבר נעשה.
אז אני לא אומרת לעצום עיניים.
אני אומרת לא להיכנס ישר לסרטים. לבדוק אם יש בעיות שהן לא בסקאלה הקיצונית שאפשר לפתור אותן ולילד ולאמא יהיה טוב לשלוח למסגרת הזאת.
אמא ששולחת למסגרת ואומרת שממש אין לה ברירה אלא לשלוח, סטטיסטית תהיה פחות מרוצה כי אם היא מרגישה שהבחירה לא בידיה, באופן טבעי תסתכל יותר על החסרונות מאשר על היתרונות.
היכולת לבחור, היא יכולת קריטית בהרבה התנהלויות שלנו בחיים.
אני לא אומרת לא להציג את הדעה שלך ולא לשתף בניסיון שלך.
אני אומרת בואי נאפשר שיח פתוח והעלאת דעות שונות.
עם כל מילה שלך
היום אני כבר מבינה דברים אחרת. ודווקא בעולם האמיתי אני אדם מלא אמון באנשים
המקרים החוזרים ונשנים במעונות לא מותירים לנו ברירה וכל הורה חייב, זה ממש מחובתו לדעת בבירור מה קורה עם הילד שלו. לא מה המטפלת מספרת, מה קורה באמת
אבל מעריכה את הדעה שלך אמאשוני, ובסוף כל הורה ייעשה את השיקולים שלו
בתצפות כזה בגן פרטי שהוא קטן יחסית.
בלי מרחבים של מעון והבת שלי יכולה לראות אותי כמעט בכל איזור שהם נמצאים וזה לגמרי ישבש אותה...
זה על בסיס קבוע.
לשאול את המנהלת/מטפלת לא תמיד מועיל כי יש כאלה שמטייחות את מה שקורה, גם אם אין אלימות הן פשוט לא אוהבות לתת דו"ח ומיד מתגוננות.
אין שום אופציה אחרת שיכולה לתת תמונה אמינה מלבד מקליט ואם מחביאים אותו טוב אז גם אין סיבה שיגלו אותו ואין סיבה שיווצר חוסר אמון.
האמת שגם אין לי ממש סיבה להאמין סתם ככה בכל אדם, בטח שלא במה שנוגע לילדים שלי.
באופן כללי אני מאמינה שהעולם טוב ובאנשים שבו טובים, אבל לא על חשבון הילדים שיש להם רק אותנו 
שכל ההורים הלכו
ואז התחילו צרחות שהפחידו אותי
לקחתי את הילד והסתלקתי
וגם אני חייבת לעבוד!
ולא היה לי אז גן אחר בשבילו
קודם ברחנו
אחר כך התפללנו
אחכ בנס גננת צדיקה קיבלה את הבן והיה מאושר אצלה
היו כמה ימים מורטי עצבים בין גן לגן. אבל הייתי כל כך בודאות שלא ישאר שם, שלא הייתה לי בכלל שאלה. נותר רק להשען על ריבונו של עולם
זאת מוותרת והולכת על להגיע בהפתעה, *תבואי בזמן של סיום ארוחת צהרים וההשכבה לישון*
תבואי בלי להודיע מראש, ותשארי כמה דק' טובות מחוץ לדלת בהקשבה
זה הזמן הכי מעיד על הלך הרוח
יש לי הרבה מה לכתוב בנושא, אבל לא רוצה להאריך. חשוב לי להגיב במיוחד על מה שכתבת "זה הזמן שהכי מעיד על הלך הרוח" כשאת מתכוונת לזמן שבין סיום ארוחת הצהרים לשינה.
כותבת לך בתור מנהלת מעון כמה שנים טובות..
אני לא יודעת בת כמה את וכמה ילדים יש לך אבל תנסי רגע לדמיין ערב בבית עם הילדים, את אחרי יום מתיש בעבודה שאולי היה מוצלח ואולי לא, אספת את הילדים מהגנים, האכלת, החתלת, סיפרת סיפורים, שיחקת איתם, גייסת את כל כולך ועבר בטוב ב"ה, מגיע הערב כולם כבר עייפים ומותשים, בעלך לא בבית, את עם תינוק קטן שיונק, הצלחת להכין ולהגיש ארוחת ערב לכולם, הגדולים יותר כבר סיימו והלכו לעניינהם, את עוד מאכילה בכפית את הקטן ומנדנדת עם הרגל את העגלה של התינוק, הגדול צועק מהמקלחת שנגמר לו השמפו והוא צריך שתביאי לו דחוף, עוד אחד קורא לך מהשירותים שתנקי אותו, את קמה, מנקה אותו ומשאירה לו להוריד את המים, התינוק צורח, הקטן (שכבר היה מקולח) הפך על הראש שלו את הצלחת עם החביתה והגבינה, עוד שניים רבים מריבה בסגנון של "הוא הסתכל עליי" ועוד אחד חשוב לו שתקשיבי לו הרגע לבדיחה שקרא בספר, את מאבדת סבלנות, רצה לשטוף את הקטן לפני שימרח את הגבינה על כל האיזור, צועקת על השניים שיפסיקו לריב כבר ושמישהו ירים את התינוק כי אי אפשר להתנהל עם צרחות ברקע, בתוך כל החגיגה הזו שכנה דופקת לבקש חלב.
מה את חושבת שהיא חושבת? היא חושבת איזה בית נוראי, מה הולך פה? ריחות מסריחים, ילדים מלוכלכים עם שיער מלא גבינה, ילדים רבים, אמא שצועקת- ישר לרווחה! אם הם ככה עכשיו זה מעיד על מה שהולך פה כל היום!
או שאולי היא חושבת- נורמלי, אמא תותחית שעבדה בבוקר, הייתה עם הילדים כל הצהרים בטוב לגמרי, הקשיבה לכולם, דאגה לכולם, היתה מלאת סבלנות ואהבה, ויש רגע אחד כזה בערב שבו כולם עייפים וצריכים ממנה דברים אז האוירה פחות טובה?
ככה זה בדיוק, אבל בדיוק במעון- הזמן הזה של אחרי ארוחת הצהרים זה אכן הזמן שבו תשמעי את האווירה הפחות הטובה, אבל להגיד שזה הזמן שמעיד על הלך הרוח?! טעות קשה, זה פשוט לא נכון!
וזה- מעיד על חוסר האמון שיש לך מראש במטפלות ובצוות המעון.
שוב, אני כותבת לך בתור מנהלת מעון, ואני הכי בעד שקיפות ושההורים יבואו כמה שרוצים, וישאלו איזה שאלות שהם רוצים והם בהחלט יקבלו תשובות, אני מנהלת שנמצאת בכיתות רוב מוחלט של היום, רואה בדיוק מה קורה, יש לנו ועד מעון שמורכב מהורים לילדים, יש לנו פגישות קבועות ועוד לפי הצורך, אני מתייעצת איתם כל הזמן על הכל! בשנותיי כמנהלת פיטרתי לא מעט עובדות, אני משאירה אצלי במעון רק מטפלות שאני הייתי רגועה לשים אצלן את הילד שלי, וזה לא קל בכלל בכלל! ועדיין אני עושה את זה כי זה תפקידי.
אפשר לשאול, גם שאלות קשות, ולבוא לבדוק, ולבקש שינוי
אבל *מראש* חייב להיות אמון בסיסי!! ואם אין את אמון הזה אי אפשר לעבוד. ללכת ולהקליט זו הצורה הכי קיצונית של שבירת אמון בעיניי, יש כל הרבה דברים לעשות ולבדוק לפני שרצים להקליט.
זהו לבינתיים, לא יודעת אם את תשתכנעי מזה, אבל אני כותבת בעיקר לאמהות האחרות שקוראות כאן- שידעו שהזמן של לפני השינה הוא ממש לא הזמן שמעיד על הלך הרוח!!!
וגם בשביל לטהר את שמן של המטפלות המסורות, שעובדות קשה מאוד, משקיעות בילדים ללא גבול ומקבלות בתמורה יחס כזה..
אם ח"ו יש אלימות פיזית או מילולית, שם הכי ישמעו אותה. כמובן שהורה שמקשיב *חייב* לקחת הכל בערבון מוגבל, וזה לא מתאים לכל הורה.
האמת שאני גם מהצד השני- עובדת עם ילדים מיוחדים חסרי ישע לחלוטין. יודעת שיש סיכוי לא רע שמקליטים אותי. ודווקא אני ממש בעד- שיקליטו! שישמעו את היחס שאנחנו נותנות לילד שלהם, שתהיה להם נחת רוח לדעת שהילד בידיים טובות. וכן, גם בזמנים יותר לחוצים וקשים, כדאי שההורים ישמעו שהלחץ מתנהל כראוי, בלי צרחות או השפלות. לא מרגישה שההורים מביעים ככה חוסר אמון, כמו שהם פשוט רוצים לדעת שטוב לילד שלהם, וזהו.
שאת חושבת שהקלטה בסתר היא כלי לגיטימי כל הזמן, בעייני היא כלי קיצוני שמתאים למקרים קיצוניים. ולא אמרתי שאסור להשתמש בה, אבל האם לפני שהולכים על זה ניסו דרכים אחרות? האם ההורים המקליטים יודעים לנתח בצורה אמיתית ונכונה את מה שהם שומעים?
ארחיב גם בתגובות האחרות
הדבר האמיתי..?
במקרים של התנהלות לא תקינה במעון, פניה למנהלת/למטפלות זה ממש מטופש! כבר הוכח במקרים שזה גרם לצוות רק להסתיר יותר את ההתעללות😬
1. מה הכוונה התנהלות לא תקינה? מבחינתך ללכת ולהקליט אם הילד "רק" בוכה בבוקר ולא רוצה שתעזבי? או שכשהוא מגיע המטפלת לא מתפנה מכל עיסוקיה ומחבקת אותו? כמו שכבר אמרתי- בעיניי הקלטה זה נשק שצריך לשמש למקרי קיצון בלבד- ולא בכל תהיה שעולה והתלבטות האם לילד טוב שם. והאמת- אם יש לך אמון במנהלת- למה את חושבת שהיא תסתיר זוועות שקורות אצלה? ואם אין לך אמון- אז אישית מראש לא הייתי שמה את ילדיי במקום כזה.
2. התשובה לשאלה למה לנסות דרכים אחרות- כבר הסברתי שבעיניי זה כלי קיצון, תותח כבד. כמו שלא על כל כאב ראש של ילד תתני לו מורפיום, כך לא על כל התלבטות אשים מקליט.
3. מקליט זה לא באמת הדבר האמיתי.. זה כמו שתשימי לך סרט ותחשיכי את המסך, רק תקשיבי לסרט. את תצליחי להבין את העלילה במלואה? ממש לא. אז מקליט זה אותו דבר- נותן משהו, לא אומרת שלא, אבל ממש לא תמונה מלאה וגרוע מכך יכול להוציא דברים מהקשרם לגמרי.
כיף לקרוא את התיאור הססגוני חח
אבל,
דווקא בגלל שזה זמן קצה - בואי נראה איך מטפלת מתנהגת בזמן קצה. גם בזמן כזה אסור אסור שהיא תתנהג באלימות, נכון? וגם אם יהיו גערות או צעקות (כמו אצלי בבית בזמן קצה...) - מה בדיוק יהיה שם בצעקות האלו? האם זו גערה עצבנית או קללה? האם זו השפלה אישית או ציווי שנאמר בקוצר רוח?
גם בזמני קצה, וכשחוסר הסבלנות כמעט מתבקש, יש דרך להתנהג. ואת זה כדאי מאוד לבדוק.
אני הכי בעד לבוא ולהקשיב! להגיע בזמנים שונים, לדבר עם המנהלת ועם המטפלת, עם הצוות הנוסף ועוד,
אפשר וגם רצוי להגיע בזמן הלחוץ של לפני השינה, רק חשוב קודם כל להגיע עם אמון, ולדעת שהזמן הזה לא בהכרח מעיד על מה שקורה כל היום. אם היא תשמע מטפלת מתנהגת באלימות ובגסות, בהשפלות ובצרחות אז כראה שגם בזמנים פחות לחוצים המטפלת הזו לא המטפלת המומלצת, אבל אני מדברת על מקרים נורמטיביים ולא על קיצוניים (כמו שכתבתי בתגובה אחרת שהקלטות הן מעשה קיצוני בעיניי שמתאים למקרה קיצוני), במקרה נורמטיבי ורגיל אם אמא תעמוד ותקשיב בזמן הזה היא תשמע ילדים בוכים, היא תשמע "אני לא מרשה להרביץ" בקול רם, "תעזוב אותו", "לך לכיור אני כבר באה לשטוף אותך" אולי צעקות של "אמרתי שאני לא מרשה לנשוך" " דקה אני מסיימת להחליף טיטול ובאה" ואולי אפילו היא לא תשמע את המטפלות בכלל אלא רק בכיות של ילדים שלא נגמרות, היא יכולה לחשוב "הילדים בוכים והמטפלות לא מתייחסות!" בעוד שהגיוני שהמטפלת מאופקת מכינה בו זמנית מטרנה לכמה ילדים, מחליפה טיטולים, מחזיקה תינוק על הידיים ומנקה כדי שהזולחים לא ימרחו באוכל שנשפך.
מה שאני באה להגיד הוא שאפשר בהחלט להגיע בזמן כזה- אבל לדעת לקרוא נכון את המפה ובעיקר לתת אמון! וגם- כדאי להגיע גם בזמנים אחרים, לשמוע את הרוגע, הדיבור הנעים, ואוירה הטובה.
אגב, כל מה שאת אומרת על אמון נכון גם להקלטות. הורה שמקשיב להקלטות צריך להגיע ממקום של אמון בדיוק כמו הורה שמפתיע במעון.
פשוט בעיני הקלטות הן כלי לגיטימי לבדיקה, הכלי הכי אמין בנסיבות הקיימות, בלי צורך לבדוק לפני זה בדרכים אחרות שלאו דווקא אמינות.
שהן מתחלפות כמו גרביים.
מה שהילד לא יכול לספר, המקליט בהחלט כן ורבים הילדים שזה הציללל אותם ממפלצות.
אם אין לה סיבה- מי אני שאתן לך.
לי אישית יש הרבה סיבות למה לתת אמון במנהלת של המעון של הבת שלי וכן במטפלות שלה.
אין בעיה עם ילדים שבוכים כי הם עייפים, אין בעיה עם ילדים מלוכלכים מאוכל
יש בעיה עם מטפלת שצועקת על הילדים כי קשה ולחוץ לה. זה לא מקובל. ואני מניחה שאת מסכימה איתי
ולכן דווקא בגלל זה זה הזמן הנכון ביותר להגיע ולראות מה קורה.
היום הבן שלי נמצא במשפחתון מפוקח שמותר להקליט בו. ואני בהחלט שומעת בכיות של ילדים ושומעת מטפלת עייפה שלפעמים קשה לה. וזה מקובל כולנו בני אדם!
שוב- תודה שכתבת
מטפלת זו מטפלת ואמא זו אמא
גם אני לא אצעק על לקוחות שלי בעבודה, למרות שהעבודה שלי תובענית ולחוצה ולפעמים כבר כואבות לי הרגליים
לא באתי להשוות בין מה שמותר לאמא לבין מה שמותר למטפלת!
רק הבאתי מן משל כזה להסביר שרגע אחד לחוץ לא בהכרח מעיד על יום שלם.
ילדים, ולא כמו אמא שנמצאת על שניים שלושה- חמישה ילדים, שהם הילדים שלה וביגלאים שונים, (שלרוב אם יש כמה אז יש גם גדולים שיכולים לעזור).
אני חושבת שצריך להיזהר, זו עבודה קשה מאוד (התנסיתי בה בעצמי) והמטפלות לא מתוגמלות בכלל. אף הורה לא יגיד למטפלת כל הכבוד שהיא לא התעצבנה, אבל מטפלת ששמעו אותה צועקת היא כבר כמעט בגדר מתעללת.
מה זה בדיוק?
מנהלת המעון אצלנו יודעת שמקליטים ובעד להקליט.
אני חושבת שמי שחוששת מהקלטות יש לה מה להפסיד.
ממש לא התכוונתי לאלימות, לא אלימות פיזית ולא אלימות מילולית.
התכוונתי להרבה בכיות של ילדים ולהרמת קול של המטפלות. זה בעיקר.
אני ממש לא חוששת מהקלטות, פשוט חושבת שזה כלי שובר אמון ולא מיועד רק למקרים קיצוניים.
שאני יכולה להבין אותך כי את מחזיקה בסטנדרט מסוים. וזה כביכול 'עלייך' ההצלחה או הכישלון
אבל מקליט זה לא שובר אמון
מה ששבר את האמון זה המקרים המזעזעים שהתגלו, בזמן שאנחנו ההורים ישנו על האף מה שנקרא וסמכנו.
אני מאוד מקווה שתקראי את זה בטוב, אני בטוחה שכמוך יש עוד אנשי חינוך עם סטנדרטים גבוהים, אבל אני כאמא לא מכירה את נבכי נפשך. ולא יודעת מה קורה מבעד לדלת כשהיא נסגרת. זה לא אישי כלפייך ולא נגדך, זה בעד הילד.
וזה שלוקחים את זה אישית כקטע שובר אמון - חורה לי. את מבחינתי כאשת מקצוע לא 'היכולת לבחור', כי מעטים ההורים שמכירים אישית גננות ממש (וגם כאלה מקרים עם התעללויות היו. וגם מקומות מאוד מומלצים) אלא את גננת. אישה שאני לא מכירה באמת. שאמונה על הטיפול בחסר ישע 8 שעות ביום, אם לא יותר, ושנשים רבות לצערנו גרמו לנו ההורים להבין שצריך לחשוד בכן. בכולכן. ושוב, זה לא אישי. אני מאמינה ואת נקראת אישה מהממת עם לב גדול אבל יש מלא אנשים שמציגים חזות אחרת מהמתרחש בלבם.
ומוסיפה -- שאם מהקלטה לא יצא כלום, את יכולה להיות רגועה ששמך הטוב יישמר ויעבור הלאה כאחת שהוקלטה ועברה את המבחן בהצלחה. בעיניי אין ממה לחשוש
ולכן, בעיניי, בהתחשב במצב המטורף שנהיה, חושבת שזה ממש לא לעניין להגיד דבר כזה.
צריך לכבד ולהבין עמדה של הורים שחוששים ולא להפוך את זה נגדם.
אנחנו לא מדברים על תקופה שלפני עשור. התגלו מקרים מחרידים. אני בכל אופן נוהגת בכבדהו וחשדהו והייתי מקליטה ללא כל צל של ספק.
יש הבדל מהותי בין צעקות של השלטת סדר בקבוצה גדולה של ילדים לקללות משפילות ואיומים ואיחולי מוות. כל הורה נורמטיבי מבין את זה
אבל מאד מבינה את הכאב של להיות מוקלטת כשהלב שלך נקי.
נראה לי שאם מתברר שלהד"ם צריך לפייס את הגננת. זה לא קל
להיות הבנה של המערכת בצורך של זה.
מבינה שקשה לעשות הפרדה מהמקום האישי, אבל לדעתי - זה הכרחי.
לקחת תינוק קטנטן שצריך את אמא שלו ולשים אותו עם עוד קטנטנים כמוהו כשכל כך מעט צוות איתו. לא הוגן כלפי אף צד.
אבל למי שאין ברירה, אין ברירה!
אם הקליטה גננת טובה - יש מקום בעיני לפייס,
זה כואב ואנחנו אף פעם לא מצליחות לנטרל את האישי באמת.
וזה גם עניין של חשד בכשרים
יש גננות שמקליטות בעצמן בגנים של הילדים שלהן.
זה בסדר גמור!
אולי עשו מן חוג נגינה?
תשמעי, אני הכי בעד להקליט.
אבל אבל אבל - בלי פאניקה.
יש לי ילדה שלא אוהבת להיות בגן. היא מאוד אוהבת להיות בבית. השנה הפרידה בבוקר יותר קשה לה משנה שעברה והיא גדולה יותר כבר. אני מחכה כמה דק' אחרי שאני נפרדת ממנה והולכת להציץ בחלון - והנה היא כבר פורחת עם החברות.
ואני מאמינה שיש ילדים שהמסגרת של הגן יותר 'לוקחת' מהם בבוקר או בכלל.
אבל זה לא אומר שהוא חוטף שם עם מקל.
יש סימנים על הגוף? מכה עם מקל חס ושלום משאירה חתיכת סימן. בואי. לא להגזים..
אולי הרעש לא נעים לו..?
גם לי כמבוגרת יש רעשים שלא נעימים לי, ולילדים יש הרבה גירויים בגן
אני אומרת - קודם כל בנחת. ותשאלי מה זה המקלות האלה עם ה'בום בום בום'. פשוט ככה. אם לא תקבתי תשובה שתספק אותך - תתקדמי. אבל בלי היסטריה בעיניי
מעבירה לגן אחר.
זה סובייקטיבי.
אגב הייתי בסרט פעמיים זה לא שאני לא יודעת כמה מלחיץ שזה למצוא עכשיו גן חדש
תחשבו על כל האפשרויות (אולי אפשר להעביר לכיתה אחרת באותו המעון? או משהו אחר שלא חשבתם)
אפשר להתייעץ עם גננת / מטפלת אם יש לך במשפחה.
העיקר לזכור:
לילד שלך יש רק את ההורים שלו
ילד בגיל הזה הוא חסר אונים.
חובה לבדוק, לחשוב, לא לפעול בפזיזות
אבל חובה לעשות משהו.
מרגישה בקריסה של עייפות תשישות דיכאון
אני רק חודשיים אחרי לידה בקיסרי שעברתי ממש לא בקלות כולל הריון קשוח
חורף.. אז גם מצטרפות מחלות החורף ואני אחרי שבוע הזוי עם חוסר שינה מטורף
שהתינוק בעצמו היה חולה ועוד כמה כאן
דמעות בעיניים ועוד מנקה שהבריזה ....
בעלי התמודד ממש יפה אחרי הלידה עם הבית והילדים. הייתי מאושפזת גם קודם אז זה הוסיף לקושי
שבועיים וחצי אחרי הלידה הוא מעדכן שהבוס שלו מתכנן טיסה לחו"ל שקשורה לעבודה, אך כמובן גם פינוקים על הדרך.. רק הוא והבוס שתבינו, שזה תמוה אבל לא משנה...
הייתי כל כך מבולבלת כי הוא כל כך השתדל והראה נכונות לעזור (מה שלא היה באף לידה האמת בצורה כזו) שהרגשתי צורך לפצות אותו על כל התמיכה ואמרתי אוקיי.
הטיסה אוטוטו ואני בקריסה.. לא מסוגלת להישאר לבד שבוע.פשוט לא.
הוא כל הזמן נותן לי הרגשה כאילו הוא בכלל לא רוצה ולא יודע איך לרדת מזה (לא מאמינה)
ועוד הכי עצבן אותי שאמר שכשיחזור יקנה לי משהו שמלא זמן אני מדברת עליו
אז עניתי שכשיחזור יאסוף אותי מגהה...
אני לא מסוגלת 😭😭😭
אין אופציה של עזרה יומיומית אז פליז אל תציעו את זה,לא מההורים ולא משכנות וגם לא בתשלום.אין פשוט אין.
מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
הקטע הוא שהילדים מרגישים את החולשה שלי מנצלים את זה בכל המובנים. ועוד להישאר לבד כך שבוע
העניין הוא שזו נסיעה לא כזו קריטית כי אין משהו שאי אפשר לעשות מרחוק היום והם עובדים מלא זמן כך אז מה הקטע???
ועכשיו הוא כועס כי התפרצתי עליו ממש כי למה הוא לא קולט ומה הוא מציע לי מתנות למההההה
אמא שלי יש כועסת עליו שהוא בכלל חושב לטוס, היא אישה לא בריאה והוא יודע שאין לה דרך לעזור לי בשום צורה ואין לי תמיכה משום כיוון
תעזרו לי חברות אני מרגישה שמשתגעתכבר
אם זה היה זמן רגיל יתכן שהייתי זורמת
אבל לא מצליחה להבין איך הוא- שהכי יודע מה אני עוברת וכמה קשה לי, מתעלם שפשוט בורח כביכול. מה הוא חושב לעצמו?!
מתנצלת ממש אם אני פוגעת ברגשות נשות המילאומיניקים ועוד מעזה להתלונן על שבוע ... אבל אני במצב נפשי לא קל בכלל וגם לא יכולה לפרט עוד למה מחשש לאאוטינג
כי את לא מסוגלת להתמודד
נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד
פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.
גם הבוס לא
ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים
זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן
הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.
לק"י
יודעת מה?
שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?
מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה
מצד שני
אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה
כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה
לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)
ברור שהיא מונעת
מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע
כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית
גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך
כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר
אבל אם הוא מתעקש לנסוע
כדאי לשחרר
כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב
גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית
לק"י
מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.
כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.
אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה.
לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.
'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים''
עם הבוס?
ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.
כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,
שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.
התביישתי מאוד,
אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.
היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?
ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?
עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,
זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.
היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,
לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,
ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.
אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,
אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.
זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.
הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.
אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.
בבית הם חוזרים להיות עצמם.
זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.
אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?
אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.
אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.
תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.
אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..
אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !
לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.
כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.
סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.
סרטים לילדים למקרים שצריך.
עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.
בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!!
הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.
שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.
לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.
שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.
אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.
מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!
א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח
ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -
בהלה
פתאם יש אין ברירה כזה
שמגיע בהפתעה גמורה
חוסר אונים גדול
תחושה דל אני לא מסוגלת
אין מצב.
לא יכולה
חייבת איזו תמיכה
ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...
וברקע הכי כואב זה
אבל איך הוא מסוגל
איך הוא לא רואה כמה קשה לי
וכמה אני לא יכולה
אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה
גם אם הסיבה מוצדקת
בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..
ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה
פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע
מה המסקנה
הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה
יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..
זה לא היה ככה בכלל
והרגשתי בול כמוך
אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית
ועדיין..
עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות
אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה
אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה
יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..
לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש
ולשמוע אותו גם
ושוב לדבר
לא להאשים לדרוש לבקר
לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו
ג.
באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד
אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר
מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו
באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם
הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם
זה לא משהו שיודעים מראש
וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר
ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר
גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד
ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים
גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..
אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר
גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה
כמו שענו לך להתנהל אחרת ..
לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣
חד פעמי
מדיח
ג'אנק פוד
לחם עם שוקולד זה אחלה
אין לשטוף רצפה
לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני
לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין
ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות
או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף
וזה באמת רק שבוע
זה בסוף יגמר
אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה
אבל עכשיו
חיבוק לעצמך וללב הפגוע
תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף
אבל גם אם לא יסע
הכי חשוב ללבן בינכם
שלא ישארו משקעים גם אצלו
וגם אצלך
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...
את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?
שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...
מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.
אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.
ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....
לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.
ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...
תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת
כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר
שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה
או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום
שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע
תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני
וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך
לא לייפות ולא להדחיק...
בהצלחההה
קודם כל, לשחרר אותו.
לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.
הוא לא קיים.
לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.
הבן אדם נעלם מהרדאר.
למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.
אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.
אז מה שעשיתי:
אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.
זהו.
אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.
לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,
אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..
דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,
אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"
ואם אין אני לי, מי לי.
זהו.
שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי
יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.
כביסות, לא חייב
מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.
תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.
אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.
שאר השבוע:
נקנקיקיות
שניצל תירס
פיצה
פסטה
לחם עם ממרח
קרונפלקס
ירקות שלמים/ חצויים.
תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע
שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.
שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.
ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.
שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.
תנקי רק את שלך.
מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..
סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..
נראה לי הבנת את הרעיון.
הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.
הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.
מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.
ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..
לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"
את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.
בהצלחה!!
כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.
לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט
אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד
זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג
אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע
הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם
בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה
את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.
אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').
אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.
תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו
יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית
כדאי לומר את זה בפשטות
אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע
במילים
לא בעקיפין ולא ברמיזות
זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת
זה יעזור לדעתך?
לא הוא לא יודעת שאת קורסת
כולם לא יודעים את זה חוץ ממך
להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך
אם אין אני לי מי לי
אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי
אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??
את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון
אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך
ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.
חיבוק 🩷🩷
תשתפי אותו ברגשות.
לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.
אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?
ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.
את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת
הייתן מעדיפות ללכת לרופא
מאשר לרופאה
או שזה לא משנה לכן
כי אני חושבת שאם הוא היה צריך לעבור איזה הליך רפואי
שיכול להיות כואב ולא נעים
דבר אחרון שאני אחשוב עליו זה מי יגע בו
הכי אכפת לי שרק יהיה לו נעים וטוב
ושיעבור את זה בקלות
ואפילו הייתי ממליצה לו ללכת לאישה
כי אני חושבת
שנשים יותר עדינות לגברים
אבל אני לא דוגמה
כי אני לא אישה קנאית בכלל
ובכללי אני מאוד בעד
שמה שהוא רוצה לראות שיראה
ומה שהוא רוצה לעשות שיעשה
בגבול הנורמה כמובן
אני מאוד בטוחה במקום שלי
ואני בטוחה שבכל העולם
הוא לא ימצא אישה כמוני
סליחה אם זה נשמע שאני עפה על עצמי
יותר מידי אבל זאת המחשבה שלי
לא בגלל שאני מושלמת בגלל שאני מושלמת בשבילו
טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.
אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.
בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.
ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.
זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..
לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו
ממ שלא
אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת
את צריכה לדבר גם את זה
בלי האשמה
לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק
ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם
אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל
ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו
ככה אני ביתי עושה לפחות
מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך
אבל באופן מחבר ולא מפריד
אלא לחשוב מראש על פתרונות
ספרים לחדר
שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד
תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב
אחרת לא הבנתי את הסיפור…
אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.
באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.
אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?
הוא סופר חברתי
איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים
ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...
הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.
זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?
אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו
אין דבר כזה לא מסוגל.
בצבא אומרים- אין לא יכול
יש לא רוצה.
בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.
אפילו לכי לבד.
שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.
לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.
אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.
ומחילה על ההשוואה.
עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו
אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד
אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין
אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'
תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'
תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך
מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?
תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?
זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו, ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...
תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך
קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...
אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.
אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.
הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.
זו המשפחה של אשתו.
הוא אדם בוגר.
יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.
לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.
ששבת אחת יעשה למען אשתו.
את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....
מבינה שהוא אדם צעיר.
אם הוא יסבול זו בחירה שלו.
שיעבוד על מידותיו.
את- חייבת להיות שם.
את באמת מיוחדת.
מאחלת לך הרבה הצלחה.
מחילה אם הייתי בוטה.
אפשר לנסח אחרת
התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.
מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.
היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.
למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...
יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.
ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,
כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר
בעל- משפחה מורחבת,
הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.
ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.
(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)
לק"י
מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד..."
אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.
אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.
באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.
בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.
גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון
וגם @יעל מהדרום
לק"י
ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.
שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.
אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.
שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....
לאן שעושה לו טוב.
או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.
האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,
וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.
ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.
ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.
המשפחה שלו
לא האיש לאישה
ולא האישה לאיש
אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר
אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר
אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך
נקודה שכדאי להתעכב עליה -
נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו
ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.
אם הוא אומר שיהיה לו קשה -
או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -
את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.
קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -
בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.
ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...
שימי לב לרגע לפני
שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -
איך את מרגישה?
יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,
יש שם משהו קשה ולא נעים
משהו שאת לא רוצה לפגוש
ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.
מציעה לך לחפש את הרגע הזה
לתת לו להיות, לא לברוח
לשהות בו
להתבונן מה יש בפנים
לתת לרגש הזה להציף אותך
לזהות אותו בשם
לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו
להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).
כדאי לעשות את זה בכתב...
באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.
תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.
או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.
ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.
וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.
לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי
זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח
אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.
ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.
אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.
זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.
לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.
ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.
קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.
זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.
כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.
והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.
שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.
אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.
אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.
אבל חשוב לי להדגיש-
זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו
זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת
ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו
לדעתי תעצרו את זה עכשיו!
הוא לא סובל ואת לא סובלת
שניכם מתמודדים יחד
ומנסים לגשר על הפערים
לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו
גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.
גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם
התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך
לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב
בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.
בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך
(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)
בהצלחה
מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻
זה ממש מעורר השראה
לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.
זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.
ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.
כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...
ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.
זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.
וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.
תלכי! אפילו בלעדיו.
ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.
(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).
שני הצדדים מובנים
הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו
ואת לא רוצה להפסיד בגללו
אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד
זה אמנם פחות נעים
אבל גם אם הוא יגיע
לו יהיה פחות נעים
אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות
אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד
(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים
בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)
בשבילך
לא יקרה לו כלום
חי ושלם ובריא
שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?
שיתגבר על החששות
לא הייתי מכילה את זה
שהמחשבה שלך:
"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"
זה לא עובד ככה.
אנשים הולכים אחרי ההרגל.
אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.
אז שחררי את המאזניים,
הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.
עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.
יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.
האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"
ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?
תפרקו את החשש:
חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?
חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?
בעיות צניעות?
בעיות פרטיות?
כשרות?
קדושת שבת?
לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.
לדוגמה,
מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?
מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?
מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?
אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..
כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"
עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.
(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)
טיפים פרקטיים:
לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום
אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו
להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..
לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'
אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.
אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.
כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.
אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.
חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..
אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.
אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.
סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.
אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו
שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה
בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות
החלטות טובות יקרה❤️
שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.
מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט
ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.
זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר...
קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.
וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.
שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.
אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,
אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.
את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.
כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.
וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.
בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי
בצוות חינוכי של מעון
במורים
בגננות
ברופאים
באחיות
מטפלים רגשיים
אנשי טיפול וכו וכו
אולי רק אני נתקלת בזה?
כבר רגילה לתשובה של כרגע אין לנו, המתנה של שנה.
נגיד מורים, מטפלות אני מבינה, אבל רופאים? למה חסר תמיד?
סתם תוהה לעצמי אם לפני 40-50 שנה הייתה פחות ילודה, ולכן עכשיו פחות עובדים.
כן יודעת שבעקבות המלחמה הרבה ירדו לחו"ל (בעיקר רופאים), אבל עד כדי כך?
למדה שנים ועשתה התמחות במגזר הציבורי
רק כדי לעבוד פרטי ולהרוויח
ואז היא גלתה שזה לא כזה משתלם וגם משעמם
נכון שהיום אנשים מעיזים יותר
וזה טוב
אבל הרבה חולמים חלומות שגדולים עליהם/ לא מציאותיים
מאשר מממשים את עצמם
(לידה שמינית, קיסרי רביעי)
ורק בחמשת הימים של האשפוז.
זה מה שהרופאה שלי (פרטית ומקצועית) אמרה לי לעשות.
בלידה השישית (קיסרי שני) רצו שאקח קלקסן (צוות בית החולים) וסירבתי.
**אין בדבריי התוויה רפואית, רק מספרת מה אני עשיתי.**
לק"י
ונראה לי שהאחות אמרה לי שמקסימום נתחיל ונראה. אז הבנתי שאין חובה לסיים.
אולי תתייעצי עם רופא הנשים שלך בקופ"ח?
לק"י
לא סגורה על כמה זה נצרך בכל מצב.
אבל העדפתי לקחת וזהו.
(אבל הייתי מאושפזת 5 ימים. אז רק זריקה אחת הזרקתי לעצמי. ודוקא אז נראה לי שלא כאב כמעט. בבית חולים חלק כאבו וחלק לא).
לק"י
לפעמים כאב לי ולפעמים לא.
אתמול מישהי שאלה אותי כמה ילדים יש לי ובני כמה הם
עניתי, ואזזז
נוו מה עם עוד אחד?
בת כמה את? זה בדיוק הזמן!
אני: זמן למה..? 🧐 את תסחבי ותגדלי אותו?
אין לי כח, אמרתי לה. א-י-ן ל-י כ-ח🤷
מסתבר שזה סותם פיות אחלה.
עוד קצת חפירה והייתי מורידה עליה טיל
מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?
אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח
אין איך לבשל עוד!
ממליצה בחום
איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..
זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול
או כי הוא לא רוצה
ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??
מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.
צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.
ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.
אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..
בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)
אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..
צודקת
בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש
הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...
מוכן לנכדים זה טוב🤣
שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה
אני פשוט לא עונה
מקסימום מהמהמת
והשיחה מתמוססת
(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)
מאמצת חח
איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק
מ @אם מאושרת שכלכך חסרה כאן בפורום...
היא כתבה פעם אחת שצוות רפואי ממש חפר לה על הצעה לא רלוונטית אז היאמפשןט החליטה לא לענות והסתכל עליהם בעיני עגל.. מקסימום לחייך... אמרה שמאוד יעיל, הם לא חוזרים.. רעיון דומה של להביך את המביך
ולי זה עוזר ההבנה הזאת שלא חייבים לענות.. לפעמים גם כשאנחנו בטוח צודקים אין דרך להסביר את זה במענה לשון ושתיקה זו תשובה מאוד חזקה..
לק"י
אם אני רוצה ולא הולך, אז מה את מציעה שנעשה?
ואם אני לא רוצה/ לא יכולה- אז השאלה שלך לא תגרום לי ללכת על זה.
ושמעתי את ההמלצות להביא עוד ילד אחרי הלידה הראשונה.
נשים משום מה מרגישות חופשי להגיב ולהעיר לכל הכיוונים
למרות שהן נשים ואמורות איכשהו להבין כמה שזה לא שייך!!
היי, התינוק שלי בן שנה וחצי. תינוק מקסים, חכם ופעיל.
לפעמים, כשהוא מתעורר באמצע הלילה ולא מקבל את מה שהוא רוצה/ לא ניגשים אליו אחרי שתי דקות הוא מתחיל לצרוח כמו בהתקף. ושום דבר לא עוזר. גם לא הבקבוק שזה מה שהוא רצה..
אנחנו מנסים לצאת איתו החוצה, להראות לו דברים מעניינים, להשכיב אותו עלינו, להביא לו משחקים ושום דבר לא עוזר. מה שקורה בסוף שהוא נרדם מעייפות מתוך צרחות.
זה לא קורה הרבה, בערך אחת לשבועיים / שלוש, אז לא ייחסתי לזה חשיבות.
לאחרונה הוא התחיל לעשות את זה באמצע היום, בסיטואציה אחת לפני כשהלך לישון (היה עייף והיינו בבית לא שלנו) ניסיתי להשכיב אותו בעגלה והוא פשוט צרח כמו משוגע למעלה משעה וחצי.. בסוף אחרי חודש שגמלתי אותו מהנקה ולא ינק בכלל הבאתי לו לינוק וזה מה שהרגיע אותו
בפעם השניה קם פשוט עייף בבוקר והתחיל את הצרחות האלה פשוט מתוך עייפות נראלי, אבל שום דבר לא הרגיע אותו. הפעם זה היה קצר יותר "רק" ארבעים וחמש דקות אבל זה היה נורא (המסך הרגיע אותו בסוף)
אז רוצה לשאול איך אפשר להגדיר את זה? האם זה נקרא התקפות זעם?
ובעיקר האם יש לתינוק שליטה על זה ואיך נכון להגיב. בגיל גדול יותר הייתי נותנת לו להירגע לבד כדי לא ללמד אותו שהוא "מרוויח" מזה. אבל לא יותר מה אפשרי בגיל שלו.
יותר כמו ילד שצריך משהו וצועק עד שיתנו לו. הגיוני לגמרי בגילו.
כשאת כותבת לא ניגשים אליו או לא מקבל מה שהוא רוצה הכוונה שזה לא קורה מספיק מהר לטעמו (נגיד הוא רעב והאוכל לא מגיע מיידית כשהתעורר) או בכללי (נגיד שהוא רעב אבל את לא רוצה שיאכל בלילה אז לא מביאה לו)? כי זה פער די משמעותי, אם זה סתם לא מספיק מהר אז בדכ הם נרגעים כשמקבלים מה שהם צריכים, אם הוא ממשיך לצרוח יכול להיות שרצה משהו אחר, או שפשוט התעורר מחלום רע והיה צריך חיבוק. אם באופן כללי לא רציתם לתת לו אז הגיוני שיצרח כמו שאת מתארת. הוא קטן ועדיין עם צורך בכל מיני דברים גם בלילה.
לא הבנתי מה הכוונה שלא יחשוב שהוא מרוויח משהו מהבכי, זו הדרך שלו לדבר.. זה כמו לא לתת לילד אוכל כשהוא מבקש כדי שלא יחשוב שהוא מרוויח מהבקשה. אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת מטריפה אבל זו פשוט הדרך שלו לתקשר..
אגב זה גם די הגיל שמתחילים טנטרומים שזה מה שאת מתארת אבל כי משהו לא קורה כמו שהם רוצים. אבל בגלל שאת מתארת שזה רק סביב שינה אז נשמע שבעיקר יש לו צרכים סביב השינה שכדאי להבין מה הם וזה יעזור
אז אני מזכירה ששברתי את הרגל לפני חודשיים, בשבועיים האחרונים מותר לי לדרוך (עם מגף דריכה) וברוך ה' בשבוע האחרון כבר לא כואב כשדורכת
אממה
בעלי אחראי על פיזורים ואיסופים של הילדות מים הסתם
ובשבוע האחרון כל יום בבוקר עושה לי סרט, תלכי את, תקחי לפחות את הקטנה, היום ממש עשה לי מצפונים
עכשיו הגן של הקטנה קרוב מאוד, תגידו מאתיים מטר מהבית, אבל עם מדרגות
ושל הגדולה זה איזה שבע דקות ברגל אבל גם יש מדרגות
וגם הוא אומר לי פסדר קחי את הרכב
אבל חוקית אסור לי לנהוג עם המגף (נהגתי כשלא היתה לי ברירה נגיד לראיון עבודה שאין מי שיסיע אבל משתדלת שלא כי לא באלי קנס)
אני לא מוכנה
גם מרגיש לי לא ממש אחראי לא יודעת פתאום חס וחלילה קורה משו אני לא יכולה נגיד להרים את שתיהן, או לרוץ לאחת אם רצה לכביש או ווטאבר
והוא מרגיש שאני כאילו 'מורחת' את התירוץ שלי כי בבית יאמר לזכותי שאני כן עושה כבר הכל
לא יודעת מבאס אותי
מה אומרות?…
לק"י
באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.
אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר
המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.
מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,
העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.
כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.
אבל שחררי את זה.
הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?
תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.
עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל
לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.
הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,
זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)
חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,
לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)
שיראה שמשהו מתחיל לזוז..
לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.
תחכי להם למטה,
או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.
בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,
ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך
בהצלחה ורפואה שלמה!!
התחלנו לדבר
מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים
תגובתו:
מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?
אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו
די נו
מה נדפק איתו
אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה
לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.
לא היה יכול לעשות כלום בבית
רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית
ברמה שזה כמעט פירק אותנו
אני טורטרתי ללא הפסקה
טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה
כולל לדאוג לו
הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי
זה סיר לחץ מבעבע
ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו
אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום
וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך
ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק
בסוף הגבס ירד
עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים
גם הוא
והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים
למה אני כותבת את זה?
קודם כל, כי גם אתם על הקצה.
לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.
בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.
גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו
אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה
וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.
וגם לא לשאלה מי צודק
כי את האמת?
שניכם צודקים
אבל אתם לא צריכים צדק
אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.
עזבי ויכוחים עקרוניים
הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.
הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.
אבל זה המסר.
תנסי קודם כל להקשיב למסר.
אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.
אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני
וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד
אבל אם לומדים, זו מתמה
רוצים לפתור קונפליקט
זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו
אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר
הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון
אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים
הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)
אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה
המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך
אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך
או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה
אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?
פשוט לא להיות גיבורה!
תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא
(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)
עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..
בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר
לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...
ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡
חיבוק!!
