אבל חבל לי גם על עצמי.
ועצמי הרי נפגע.
הוא פצוע, שרוט כל כך
שבחלק מהמקומות הוא איבד תחושה לגמרי.
אם בכל זאת כואב לרגע,
עצמי מהר מהר מתרחק
ודואג שהכאב יכאב פחות.
מינימום חשיפה.
אין מקסימום, אבל כמה שיותר הגנה.
עצמי חלש.
אור השמש של הבוקר טוב לו,
הוא תמיד נותן קצת כוח.
שוקולד מחזיק אותו שעה.
כוס קפה - נותנת חצי יום.
גם עבודות הבית הטכניות ממלאות אותו לפעמים
כי הוא מביא תועלת
הוא בסדר, בסך הכל
ולאנשים סביבו יש מה ללבוש,
מה לאכול.
השגרה נמשכת
השגרה שהיא מרפא לכאב מתמשך.
כל הפתעה
או סיטואציה נוגעת ללב
או הזדמנות לקרבה גדולה -
חושפת את רגשותיו של עצמי
ומעמידה אותו בקו האש.
לפעמים עצמי חוטף,
ככה זה.
אני לא מצליחה להגן עליו כל הזמן.
הוא חוזר אלי חבול, מדמם
זוחל למאורה שלנו
קורס על הספה בשקט.
לכן, עצמי מטפח שיגרה:
כשמשהו מאיים לטלטל אותו
הוא שולח סימן
ואני ממזערת בשבילו,
מדחיקה,
מקטינה
או מבטיחה לו שגם זה יעבור.
גם אני וגם עצמי יודעים
שאנחנו מפספסים ככה את ההזדמנויות הגדולות
את הכרטיס היקר של ההגרלה
הרגע שינפץ את הבועה,
יטלטל את הקרקע מתחת לרגלינו
יכאב עד כלות
יוכל להביא לתיקון.
אבל אנחנו מפחדים.
)