הילדים שלי יצאו למסע אתמול של אריאל.
האוטובוס של הסניף שלנו התהפך.
הבן שלי היה על האוטובוס שלא התהפך.
הילדים שלי חזרו הביתה בשלום ב"ה.
אבל אני כאמא עברתי משהו בתוך כל זה.
ייתר משעה לא אומרים פרטים, רק הודעות עמומות.. התאונה הייתה סמוך למסע הבנות באשתאול אז לא הייתי רגועה בעליל.
היה ברור שהתאונה קשורה למסע של אריאל.
קבוצת הבנים, קבוצת הבנות.
אני מקבלת עדכונים כשאני בעבודה.
בחדר ליד צרחות וויכוחים על התפילה בדיזינגוף.
מרגישה שנחצו שם קווים אדומים.
משתפת מעט. הם הגיבו בתגובה שעדיף לא להגיד.
בום בפרצוף.
הולכת לבכות.
על הילדים שנפצעו, על הילדים שבדרך הביתה ושומעים מה קרה לחצי השני של הסניף.
רוצה רק לחבק את הילדים שלי.
בוכה על עמ"י, לאן עוד נידרדר ה' ישמור???
שומעת דברים מזעזעים על ראש יהודי.
נכנסת לגוגל לבדוק כי לא מסתדר לי בעליל.
פייק מוחלט.
אבל כולם כבר התפזרו.
לכי תוכיחי עכשיו משהו.. הנזק והשנאה כבר נעשתה.
עלילת דם.
חוזרת הביתה ישר לעניין התאונה.
לא מצליחה להירדם עד שעה מאוד מאוחרת.
בבוקר הקטנה זקוקה לתשומת לב שלה. הראש שלי פיצוצים.
הבית מסריח.
לא מוצאת עוגן מנחם בתוך הסיטואציה.
מבינה שאני לא צריכה להיות הגיונית. זכותי לבכות. אפילו שב"ה הילדים שלי לא היו באוטובוס שנפגע.
אוכלת את עצמי איך נתתי לו לנסוע למסע בהר איתן. הכביש שם אני מכירה אותו, פשוט מפחיד ברמות אחרות..
למרות שהוא קרוב לי לבית מאז שנסעתי בו אני לא מתקרבת אליו.
פשוט לא התעמקתי איפה הטיול.
הרגשתי בבת אחת שזה זורק אותי לטיול של נחת צפית. ךתאום התחלתי להבין בקמצוץ של הקמצוץ את התסכול של ההורים,
שולחת ילדים לטיול מסודר שמתואם עם חדר מצב וסומכת עליהם בלי לבדוק את המסלול. (מה חשבו להם שם במשרד החינוך להביא אלפי ילדים לאיזור שהגישה אליו מסוכנת ממש, חלק מקטע הכביש אסור רשמית לנסיעת אוטובוסים (!!)
אני לא באה בטענות לתנועה, עדיין לא התפרסמו ממצאי החקירה. רק משתפת בתחושות.
אלוהים איזה נס שאף אוטובוס לא התהפך באיזור הגבוה יותר על פי תהום!!
יום חמישי היום. אני חסרת כוחות. בעיקר נפשיים.
מרגישה שזקוקה לזמן לעצמי. לעכל את מה שקרה. לדבר. להיות שבת עם הקהילה.
לשלוח את הילדים לסניפים לעיבוד חוויה ולהיות בביחד הזה.
הבעיה היא שתכננו לנסוע להורים של בעלי לשבת.
ופעם קודמת שנסענו אליהם כשאני לא חזקה מבחינה נפשית זה נגמר בהפרעות אכילה. לקח לי חודשים לצאת מזה.
חמותי שתהיה בריאה חופרת של החיים, אז אם אני לא מגיעה מראש חזקה הדרך להתמוטטות נפשית מהירה שם.
ההורים של בעלי מתנגדי רפורמה. זכותם. אבל חמותי היא הזורקת סיסמאות.
יש בהם שנאה.
בנט בזמנו כשר חינוך היה נראה בעיניה כמשיחי הזוי ומה לא..
ואין לי כח לזה!!
פשוט אין!
עברנו חוויה השבוע, רוצה רק שקט.
והיא שתהיה בריאה כשאנחנו באים, חייבת להזמין את כל העולם ואשתו שיראו אותנו כאילו אנחנו בובה בחנות ראווה.
ואין לי סבלנות להיות נחמדה כל הזמן.
אני בעיקרון סבבה עם המשפחה של בעלי, אבל לא בבית חמותי, לא כשזה נכפה עלי, ולא כל המאסה הזאת.
הם נכנסים יוצאים כמו תחנת רכבת. ומרגישים צורך להתייחס אלינו ביתר תשומת לב כי בשביל זה הם באו.
וזה כמו סרט נע.
ויש המון ילדים ובלאגן.
ואין תנאים פיזיים. אין מזגנים, אין רשתות ליתושים, אין מים חמים לשתיה, אין שעון שבת לתאורה שאפשר לווסת את האור בין היום והלילה. השעות של הארוחות מוזרות והאוכל....
הייתי עוברת הכל בשלום ובאהבה בשביל לשמח את בעלי ולחזק את קשרי המשפחה. אני לא נרתעת מאתגרים.
אבל לא במצב שאני עכשיו.
מבחינת בעלי נוסעים. הוא במצבי לחץ חייב להמשיך בתוכניות בכל הכוח. לא מסוגל לשנות במילימטר.
תכננתי ביום ראשון לקחת חופש ושניסע כל המשפחה לטיול. תמיד מתפקשש לנו חוה"מ כבילוי משפחתי. תמיד יש איזה משהו שהורס. מרגיש לי שגם הפעם השבת הזאת תהרוס לנו כי לא משנה מה יקרה גם אני וגם בעלי נהיה עם בטן מלאה אחד על השני.
זהו עד לפה.
ייתכן וכתבתי שקוף מדי. לפחות שלא יהיה בכרטיס האישי..
