קודם כל מזל טוב על הלידה יקרה ❤
ממש לפני רגע ילדת,
ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה
האישה היא יולדת!
חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
ואת נמצאת בזמן קצר בהרבה מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.
במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.
להבין.
האישה נמצאת ממש אחרי לידה,
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.
לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?
בתוך התהיות שעולות לך בתקופה המבורכת אך מאתגרת הזו, אני כ"כ מבינה אותך ויכולה להזדהות איתך בכל מיני רגעים בחיים שלי,
ונראה לי כל מי שאמא גם...
החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים
הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"
שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.
והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!
ו-אוף איתו כבר!!!
אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה
אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"
אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה
גם פיזית, גם רגשית
תמיד מכילה
תמיד שם בשבילם.
ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.
איזה מכילה איזה?
איזה רגועה איזה?!
איזה פנויה איזה?!
פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי )
ואי וזה קשוח.
חתיכת פער זה.
אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.
שוב לשאול את עצמנו
איזו אמא רציתי להיות?
איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)
ואיזו אמא אני שואפת להיות?
ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -
להתאים את הציפיות.
לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.
להבין שכולנו בני אדם.
ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,
אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.
ולזכור גם שאנחנו רק אחד.
לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.
אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.
כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...
ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,
ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי
ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז
וכו' וכו'
את רק אדם אחד!
שמנסה ככל יכולתו
ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.
אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?
זה מה שיש ועם זה ננצח!
אז אל תלקי את עצמך מדי
ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה)
אלא להבין שאת בן אדם.
שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.
והוא רק אחד.
וזה בסדר!
הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!
לקום וליפול ושוב לקום
ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.
ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.
- יש משפט חכם מאוד ששמעתי מאז היותי לאמא, שנכון פשוט לכל יום ויום מאז (13 וחצי שנים ב"ה)
"ברגע שאת/ה חושב/ת שהילד/ה שלך פיתח הרגל כלשהו/שיש שגרה והכל מסודר - זה זה הרגע שבו הכל עומד להשתנות!!!"
נראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
והניסיון הנואש הזה שבך יקרה, להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוק, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרת כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרת כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך,
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח, מול הפעוט העקשן, מול הילד המתבגר,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל/בוכה/עקשן ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
אז לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,
שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,
שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות וזה לא אשמתנו בכלל אם הם בוכים ולא אומר עלינו דבר רע בקשר לאימהות שלנו
ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,
הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.
פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.
וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,
יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!
אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.
תנשמי. עמוק עמוק.
תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,
ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.
אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.
יום ולילה.
טוב ורע.
קושי וצמיחה.
זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.
וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.
את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
ולאט לאט האיזונים יחזרו
וכל אחד ימצא את המקום הכי מטיב לו בכל המערכת המשפחתית, האישית, הזוגית, ההורית וכו'
שתהיה המון נחת יקרה
התאוששות קלה ומהירה וכל הטוב ❤
(זה - והדימום...)
תודה על התגובה!