בכיתי כבר חמש פעמים ביומיים האחרונים נראה לי

ואני לא אחת שבוכה בכלל בכלל בכלל, בחיים

לא זוכרת מתי הייתי כל כל מיואשת ומתוסכלת

הלוואי שהיה משהו שהייתי יכולה לכתוב שהיה עוזר לך להרגיש אחרת.. אבל נראה לי שכרגע שום דבר שאני אכתוב לא ישנה ההרגשה שלך כלפי המצווה. אז חיבוק גדול על הקושי... ❤️

ואני רק אוסיף (מקווה שזה כן עוזר, אם לא אז תדלגי) שאני ממש ממש מעריכה אותך שלמרות הקושי הגדול שאת מרגישה, ולמרות שאת כל כך שונאת ורוצה לעזוב הכל בגלל המצווה הזו, וכל כך כועסת על מי שלימד אותך שהיא מדהימה, את בכל זאת מקיימת אותה. אני בטוחה שיש לך זכויות עצומות על ההתגברות הזו.

זה ממש הכוח של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהיה מוכן לעשות את הדבר הכי קשה והכי לא טבעי לו, רק כי זה מה שהקב"ה ציווה.

מעתיקה לך קטע של הרמח"ל שכותב על העוצמה של ההתגברות בעשיית רצון ה' דווקא כשקשה ולא טבעי -

"כִּי הָאָדָם הוּא הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה מַמָּשׁ, הַלּוֹחֵם עִם הַיֵּצֶר הָרַע וּמְכַבֵּד לַה' יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִכָּל שְׁאַר הַנִּבְרָאִים. כִּי כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם יֵצֶר הָרַע אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם עוֹלֶה כָּל כָּךְ מֵעֲבוֹדָתָם כְּמוֹ שֶׁעוֹלֶה מִן עֲבוֹדַת הָאָדָם, שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמֹד נֶגֶד כָּל הַמִּלְחָמוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ יִצְרוֹ, הַכֹּל בַּעֲבוּר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל מָקוֹם וּכְבוֹד שְׁמוֹ, וְהַכֹּל בִּבְחִירָתוֹ."

(הרמח"ל, מתוך ההקדמה למאמר הוויכוח)

מרגישה שאין לי ממש ברירה, האמת

הייתי שמחה לאהוב אותה יותר כי זה חלק משמעותי בחיים וחבל לי

אבל לא רואה דרך שזה קורה עם כל דרך החתחתים שאני עוברת איתה

איזה כיף שזה ריגש אותך❤️

וזה לא נכון שאין לך ברירה.

מצד האמת, יש לך אפשרות לא לקיים את המצווה. האפשרות קיימת. אבל את בוחרת שלא ללכת לשם. למרות שזה קשה, למרות שאת שונאת.

וזה קשה באמת. זה לא כיף לקיים מצוות כשמרגישים כל כך חזק את הקושי. באמת זה מרגיש הרבה יותר שלם ונכון לקיים מתוך שמחה ואהבת המצווה.

מצד האמת היינו צריכים להרגיש את המתיקות של המצוות האופן טבעי, להרגיש את זה שבעצם הרצון הפנימי של הנשמה שלנו הוא לקיים את המצוות.

אבל חטא אדם הראשון הרחיק אותנו מהטבעיות הזו של הנשמה והכמיהה הטבעית לקיום מצוות ודבקות בקב"ה.

וזה חלק מהתיקון שאנחנו צריכים לעשות בעולם. לעבוד את ה' גם כשנשמה מסתתרת, גם כשיש 'ערלת הלב' ואנחנו לא מצליחים להרגיש את החיבור למצוות. פשוט ככה כי הקב"ה ציווה.

(האמת שדווקא המצווה הזו גם נגרמה מחטא אדם הראשון. אם הוא לא היה חוטא לא היינו מרגישים שהמצווה הזו טבעית לנו, כי היא פשוט לא היתה נצרכת, היינו במדרגה אחרת.. אולי לכן היא באמת יותר קשה, כי באמת היא חלק מהמציאות הלא שלמה)

אני לא יודעת אם תצליחי להגיע למצב של יותר חיבור עם המצווה. 

כתבתי כבר קודם שאני לא יודעת אם הדברים שאני רוצה לכתוב יועילו לך להרגיש אחרת.

אבל תזכרי שבינתיים, דווקא מתוך החוסר חיבור והקושי שלך עם המצווה, הבחירה שלך לקיים אותה בכל פעם מחדש היא זכות גדולה מאוד.

(ואם תרצי לפרט יותר על הקושי שלך, אולי יהיו דברים שיוכלו לכתוב לך פה כדי להקל עלייך - בין אם זה להקל בצד הטכני כדי להקטין את הקושי, ובין אם זה בצד הרעיוני כדי להתחבר ולהבין יותר את מהות המצווה)

זמן להתחבר לעצמי? - הריון ולידה

פחות נראה לי בצד הטכני

הרבה פעמים זה לא מרומם

הרבה פעמים זה לא משמח ובכלל לא בא לנו

ולמה אין ספונטניות והכל מחושב וידוע מראש..?

וקשה לתכנת את הרגש

זה קשה.

זו העבודה הכי קשה שיש לדעתי. כי זה פנימי ככ ורצון או היעדרו הוא רגש ככ חזק..

אבל תדעי שזה בסדר

בורא עולם, כשציווה, הוא ידע שיש את המצבים האלה.

הוא ברא אותנו הרי. וידע שנרגיש את זה.

רגע של התפכחות

איף

ולקח לי היום כמה וכמה בדיקות עד שיצא נקי. ממש היה לי קשה

ואני לא נרדמת

פשוט לא מצליחה להרגיע את עצמי

האמת בתחילת הנישואים-

שנאתי

שנאתי

שנאתי

רבנו באותו ערב תמיד

כעסנו

ולא רציתי אותו.

הרגשתי שמעניין אותו דבר אחד.

וזה לא היה המצב רוח שלי...

מותשת מהמקווה, מהכנות פסיכיות ומלאה ציפיות- שיהיה רומנטי, שיפייס, שיוביל..

בום.

כגודל הציפיות גודל האכזבות.

עברו שנים.

17 למעשה.

היום?

המקווה הזה היה ועודנו הצלה לנישואים..

היום אחריי למידה שוב אני מבינה כמה החמרות לימדו אותי שהשניאו עליי את המקווה- ולשווא.

מזל שיש יום אחד בחודש שמחייב אותך אישי העסוק, לעצור הכל ולהיות עם האישה שלך, אני חושבת לעצמי..

הולכת למקווה יותר רחוק מפנק ונותן פרטיות,

חדש ויפה.

ויוצאת עם בעלי לערב דייט לאנשהו...

וגם אחרי 17 שנה,

זה ערב מרגש,

נו,היום,

לאן נוסעים..?

😆

נראה לי תגלי עולם חדש

מאוד מוכרת באזור מגוריי, שזה ממש תקין ובסדר ונורמלי לא להרגיש שעלית על ענן

והיא מדריכה כך את הכלות שלה, שזכו (חבל שאני לא הודרכתי אצלה)

וזה שגרמו לנו לחשוב ההיפך - זה רק מקשה

תמיד אני אומרת לעצמי

מה בעצם קרה?

אף פעם לצערי לא הרגשתי משהו מיוחד

וזה מבאס

אבל עושה כי ה ציווה , כי צריך.. 

לדעתי אצל חילונים זה סיוט. מה טוב בכל הזמן להיות מותרים?

המקווה זה בשבילי כמו אירוע.

וואלה אומרים לי תעשי לך אמבטיה, תתפנקי, תהני,

תטפחי את הגוף

אני ממש לא רואה את זה כמטלות מפחידות ומלחיצות.

מבחינתי זה זמן דלי להתחבר עם הגוף שלי, להשקיע בו ולדאוג לו,

יש לנו גם מקווה מהמם באפרת, ככה שזו גם חוויה

אני גם תמיד מקלה על עצמי.

מה שרק אפשר- מקלה.

מה שחשוב לי זה לא האם עמדתי בכל כללי הדינים הנוקשים

אלא שתישמר החוויה החיובית

שיחקק לי בראש שזה נעים

ולא שזה סבל ועצבים

לעשות כל יום בדיקות מעיקות עד שיוצא הפסק נקי

ואז יום אחרי זה לגלות כתם אוסר או בדיקה מלאה בדם?ושוב ושוב?

שבועיים או יותר לא להיות יכולים אפילו להעביר דברים מיד ליד?

להפסיד נופש זוגי שתוכנן מזמן רק בגלל זה?

להתארגן ביום שנקבע בשבילך ויכול להיות הכי עמוס בעולם במשך שעה ארגונים שאני שונאת לעשות?

לעמוד עירומה מול אישה שאני לא מכירה ולקוות שהכל יהיה כשר ואני אברח משם מהר?

אנחנו פשוט לא מדברות באותה שפה..

(שלא לומר סיוטית)

לא מחזקת לנו את הזוגיות, שלא לומר הורסת לנו את הזוגיות... וגם אני גדלתי על זה שזו מצווה שמחזקת ומעמיקה את הקשר הזוגי

לא מרגישה שום התחדשות, כלום כלום

כל המקווה סוחט את כוחותיי עד שאין לי כח לבעלי שאני חוזרת הבייתה, לוקח לי זמן לחזור לעצמי ולהתאושש כי זה פשוט גומר עליי

הסטרס של הבדיקות, ואיך יצא וכו'

ושתביני שתמיד איכשהו היה לי היתר להפחית בבדיקות!! שלום כתמים מעצבנים סיוטט או כאבים או מה שזה לא יהיה. אבל הלחץ כל פעם בשירותים של איך יצא. יואוו זה ימים שאני על קוצים.

מצווה שאני פשוט בורחת ממנה. מבחינתי מניעה הורמונלית כל עוד אפשר כדי להתקל בה כמה שפחות ומלא תפילות לה' להקלט מהר כשרוצים כי פשוט סיוט המצווה הזו מעבר להמתנה לילד.

חיבוק גדול ❤️ את לא לבד! את הכי נורמלית שיש!!! הלוואי שיעבור בקלות ובטהרה ❤️❤️

אני גם ממשש לא עושה את כל הבדיקות

עושה בערך שלוש כל השבעה נקיים

לי קשה גם רק עיקר הדין

כן מציעה בזהירות לראות איפה אפשר להפחית ולהקל

אני לא עושה שום הכנה מיוחדת חוץ מלהתקלח ולצחצח שיניים

כל השאר זה דברים שעושה ממילא בשוטף ואם לא הספקתי אז לא נורא, לא מקפידה על זה וגמרנו

עושה מינימום בדיקות ואחרי שזה מלחיץ אותי מידי כבר גם לא לובשת תחתונים לבנים (לפני שיקפצו, לא שאלתי רב ואני חיה עם זה בשלום)

אין לי בעיה להקל איפה שאפשר

למדנו ואני יודעת איפה אפשר ואיפה אזורים אפורים יותר שאני מעדיפה לא לעבור אליהם

המקווה אני גם לא מתארגנת בהגזמה אבל גם המקלחת הארוכה וגם לדאוג לגזור ציפורניים ושיער והכל..  סה"כ דברים סטנדרטיים.  אבל תמיד מלחיץ אותי ששכחתי משהן

מבחינתי הקפדה על צבע התחתונים יביא אותי אפילו לקצת סטרס= מוותרת.

אפילו מעולם לא ניסיתי.

העולם היום עמוס מאוד מאוד.

בטח לנשים.

ממש כדאי וחשוב כל הזמן להתבונן מתי אני נחנקת, ולפצות את עצמי

או להוריד ולהקל במה שאפשר...

חוץ מזה רואה שהרבה פה כותבות על דיאפגרמה, שהיא אומנם לא האופציה הכי טובה הלכתית, אבל יש דרך להתיר אותה אם מניעות אחרות לא רלוונטיות

האמת שקרה לי משהו דומה עם התקן לא הורמונלי והיה לי נורא איתו

בגלל זה הפעם לקחתי גלולות הנקה ועד שסיימתי את ההנקה היה לי ממש שקט

מאז סרטים שלא נגמרים

חושבת באמת להחליף מניעה (פתחתי על זה שרשור לא מזמן) אבל לא רוצה למנוע עוד הרבה זמן,  אז לא משהו שצריך הסתגלות בשבילו 

נשמע שעיקר הקושי הוא הדימומים הלא סדירים ולא צפויים כתוצאה מהשימוש בגלולות של הנקה כשאת לא מניקה.

חבל להשלים עם זה, באופן הזה זה,באמת סיוט, שהכל כל כך לא צפוי.

מציעה ממש לעבור לאמצעי אחר, גללוות משולבות או נובהרינג.

לא להכל יש תקופת הסתגלות.

היתה לי תקופה שסרזט עשה לי צרות( והנקתי תינוק גדול). וכשהתקשרתי לקו של נשמת, הן הסבירו לי שבגלולה של ההנקה יש רק הורמון אחד וכשההנקה לא חזקה או לא קיימת יש נשים שזה לא מספיק להן וגורם לדימומים לא סדירים. עברתי לנובהרינג,  ולא היו שום דימומי הסתגלות, הכל צפוי וברור, הבנתי שיש נשים שגם מחברות טבעות ואז יש להן גם תקופה ארוכה יותר ללא מחזור. ממש מציעה לנסות, אם יתאים לך, זה יהפך את המצוה לקלה הרבה יותר.

כמו שכתבתי לכמה פה

אבל לא בטוחה שיעזור כי הין לי קשיים גם עם התקן נגיד

וגם בלי האמת😅

הרב זכריה בן שלמה!!!!!!

כמו עד מלא בדם או דם על האזור עצמו

בעלי למד את הנושא אז קצת מבין במה גבולי ומה לא

אפשר להגיד עד מחר שצריך לשאול על הכל אבל אין לי שום כוונה לשלוח ארבע פעמים ביום עד או כתמים לרב

הרב זכריה זה באמת שונה.

אם תתייאשי אי פעם ולא יהיה לך מה להפסיד - תנסי אותו.

בטוחה שתופתעי.

הוא לא פוסק רגיל, גם למי שלמד פסיקת הלכות - יש הרבה מה ללמוד ממנו.

אז אני לא בטוחה שאני רוצה להורות לפיו..

על כתמים אני בהחלט אשאל אותו כי זה הרבה יותר קל להתיר

על דם טרי בכמות- לא

גם דם טרי בכמות שממלא פד זה פונקציה שעל מה מופיע ומה המקור שלו..

אז לפעמים לדוג צריך לדעת ליצור את התנאים שבו הוא לא יאסור כל עוד זה בגבול ההלכה

וכן. תתפלאי. גם הרב בן שלמה לפעמים לא מצליח להתיר

כי אכן אי אפשר להתיר דברים שבפירוש לא ניתן להתיר.

הוא לא מעל ההלכה.

פשוט בקיא בנושא יותר מהרבה אחרים

אחרת לא הייתי מוכנה לשאול אותו בכלל🙂

אני מאמינה לגמרי שהוא בגבולות ההלכה

ולכן כתבתי לה שיש דברים שאין מה לשאול גם אותו

של מה הם הדברים שלא ניתן להתיר או לחילופין מה הם הדברים והתנאים בהם ניתן להתיר

(קצת למצוא את 'הפרצה' בהלכה... יודעת שזה נשמע לא טוב אבל לפעמים זה מה שנדרש)

יכולה להעיד על עצמי שכמה שלמדתי וחקרתי אין לי שום יכולת להגיע לרמה של רב שמקדיש את כל חייו לנושא.

והופתעתי הרבה פעמים

(והוא תמיד גם הסביר לי את הבסיס לפסיקות שלו, באופן אישי הוא ציטט לי בעבר את האב אלישיב על פסיקה שמאוד הופתעתי ממנה, וככל הזכור שימש אצל הרב שלמה זלמן אוירבך- ממש מקווה שאני לא טועה אבל בטוח זה היה פוסק חרדי גדול דור)

לדעתך עדיף לקיים את המצווה בשנאה, מאשר לאמץ פסיקה אחרת של רב?

אני לא זוכרת מי כתבה פה פעם על קשיים אדירים בטהרה, ממש תקופות חריגות של איסור. ושאלו אותה לא זוכרת במדויק, נראה לי על לבישת תחתון צבעוני, ואמרה שהרב שלה לא מתיר.

מאידך, היא קבלה את הכל בכזו השלמה וקבלה (מי את באמת? אלופה!), שהתקוממתי בתוכי, נדהמתי, ובסוף.. הערכתי והערצתי אותה!!

אבל אם אותה אשה היתה כותבת אני שונאת את המצווה הזאת, ובד בבד היתה ממשיכה להתעקש לא ללבוש תחתון צבעוני.

בעיני זה פספוס גדול.

כי מצוות מקיימים בשמחה. עם כל הלב.

את יודעת כמה קורת רוח,  כמה אושר, כמה עונג ושמחה אני גורמת למעלה בשמיים כשאני משתמשת בפסיקות של הרב בן שלמה?!

אני מרגישה ממש בחוש שה' אומר לי: הנה, דאגתי לך. ידעתי שיהיה לך קשה והכנתי לך רפואה.

אני מאמינה שכשאני שמחה - ה' שמח איתי. זו מטרה משותפת של שנינו. שלי ושלו.  

אז לא יודעת אל יהיה ברור

אבל אני דןןקא לא מסכימה איתך

א. זה לא סתם "דרך פסיקה אחרת", זו דרך מאוד ייחודית שיש גם שיצאו נגדה. זה בסדר גמור להשתמש בה רבל לדעתי לא כדאי לא לעשות לה אידיאליזציה.

כמו העניין של התמונות בוואצפ שיש הרבה מתנגדים ותכלס מבינה למה

אז שוב, אין לי בעיה לשאול אותו על כתמים. קשה לי יותר לשאול על דברים שפוסקים אחרים בבירור אוסרים

ב. אני לא חושבת שה' שמח אם אני עושה שקר בנפשי ופונה לרב שאני לא מכירה שקשה לי לסמוך על דעתו, ואני מרגישה לא בנוח עם היתר מופרך שקיבלתי. להיפך, אני חושבת שה' רואה שאני מתאמצת לקיים את המצווה גם כשקשה לי ולא הכל תותים ושמח בזה

צריכה לשים פד. וזה היה פצע

יכול להיות מאד שזה מה שקורה לך.

אותי תיסכל יותר אפיחו המקום הזה שאולי כן יש דרך להתיר וכביכול לא מגיעה לרב הנכוי שיתיר.

מה שכן ממליצה לבדוק אולי קצת יותר לעומק את ביבת הכתמים/דימומים אם זה באמת מהמניעה או שאולי יש משהו שיכול לסדר את זה.

לי העבר היו כתמים נוראים וקושי עצום לעשות הפסק. לקח לי שנים להשתחרר מהחוויה הקשה כי הרגשתי בעיקר פגומה ושזה לא הוגן שככה אני כל הזמן כמעט אסורה.

מה שאצלי עזר זה טיפול אלטרנטיבי הפך את המצב לסביל. עדין לא מושלם אבל הרבה יותר טוב מבעבר. וגם להשלים עם זה שאני לא פגומה אני בסדר גמור ו-ה' מכוון הכל ואני באמת לא מבינה למה ואיך

היום פחות. מרגישה שזה השפיות הנפשית שלי. לא יודעת אח הלכתית זה נכון אבל לי זה ממש הקל בנפש.

למשמ מצאתי הקלה בעניין הפרדת המיטות להפריד ממש טיפה ולא רווח רציני ובעלי לא הבין מה זה חשוב לי ולא זה דוקא נגיד טוב המרווח אבל לי זה עושה קווצ בלב המרווח לא מסוגלת לראות את זה אפילו אז משתמשת בהקלה שמצאתי עם המרווח. וזה נשמע טיפשי אבל זה דברים קטנים שלי עוזרים

בטוחה שזו רק דוגמה ויש עוד דברים שאינך חייבת במובן הבסיסי-בסיסי של המצווה. לדעתי זו מצווה שבמציאות של היום הגיוני להקל בה הרבה יותר מאשר דברים "מקבילים". לאו דווקא לקיים רק את דין התורה, אבל כן לחשוב מחדש על כל פרט. מועדים לשמחה אמיתית...

ממה שידוע לי זה ממש בעיה

גם אם אני אשתכנע כנראה שבעלי לא, אז זה לא ממש יעזור לי, אבל בכל הספרים שאני הולכת לפיהם ראיתי שזה בעייתי

הלוואי שנתון לבחירה, אני גם מתחרפנת מהעניין הזה ממש :/

במיוחד עכשיו כשיש תינוק קטן וזה סיוט שאי אפשר פשוט להעביר אחד לשני וצריכים כל פעם למצוא מקום להניח אותו... גם כשיש אנשים אחרים מסביב וזה מביך ומעצבן

בדברים שאפשר להקל אני לא מחפשת החמרות 🤭 אבל לא ידעתי שגם בזה אפשר.. אשמח למקור אם יש לך🙏

בעצם יש פה גדרות על גדרות על גדרות

אין לי כוח לחפש מקןר מסודר ולא זוכרת בשלוף

וגם, האמת, לא אכפת לי. חיה עם זה בשלום

לצערי אחרי הרבה בדיקות שעשיתי לא מצאתי גם לא אחד שכזה..

אז אני לא באה לשפוט אף אחד, אבל זה לא חומרא, לצערי הרב

האמת שזה נכון.

ואני גם לא באה לחלוק עלייך.

הבדיקות ממש בקושי מלחיצות אותי.

פספסתי? בסדר. הכל טוב. נעשה את המינימום.

להעביר דברים מיד ליד מסכימה שזה מעצבן ומאולץ מאוד לפעמים. בעלי מקפיד על זה ממש, אז זורמת אתו.

אצלנו הבלנית לא מסתכלת עלייך עירומה. אולי שואלת לפני אם עשית מה שצריך וזהו.

והייתי בכמה מקוואות פה באזור.

אף פעם לא בחנו אותי עירומה...

לא יודעת למה, אבל מבחינתי כשאני באמבטיה,

אני חושבת "איזה כיף שחז"ל ארגנו אותי ככה"

אמבטיה של שעה על חשבון ההלכה.

נחמד...

פתאום להקדיש שעה לגוף.

אני דוב לא באה לעצבן אותך או להראות לך שאצלי שושנים. ממש לא.

אבל אני חושבת שכדאי להיפתח ולשאול את עצמך מה מתוך כל ההלכות והגדרים את כן יכולה לקבל ולאהוב.

ומה שלא? אולי ללכת לכיוון המינימלי?

ולגבי המגע עצמו- כן. זה מבאס. ויכול להיות שבהריון העכשווי כבר שכחתי מה זה.

אז כן, זה גם חלק מעצבן.

והלחץ התמידיייי שלא יהיה כתמים

נראה לי לא היה לי אפילו פעם אחת שלא היינו צריכים לשאול רב על כתמים

(וכן, אני יודעת שלא על כל כתם צריך לשאול. תאמינו לי שזה דברים שצריך)

אבל לדעתי לסבול ככה זה לא הגיוני בכלל..

גם אם זה לכמה חודשים שווה להחליף מניעה.. או נגיד להימנע סביב הביוץ ולהשתמש בשקפים ..

ליד אנשים אני למדתי שמעבירים כרגיל כי לא צנוע שיבינו שאסורים..

במקווה את מתכוונת לזמן הטבילה או לפני? את טובלת עם הפנים אליה או הפוך?

ארגונים לחלק על כמה ימים ומקלחת ביום עצמו יכולה להיות חצי שעה בלבד

אני האמת לרוב אוהבת ונהנית מהמצווה הזו אבל אף פעם ב"ה לא היו לי דימומים חוץ מאחרי לידה אז לא התנסיתי בכל האתגרים...

אני מעריכה ממש מי שקשה לה ומתגברת, אבל אני גם לא חושבת שזה נועד להיות סיוטטטטטטט

....

סליחה אם עניתי קצר או חותך... סתם ממהרת אבל רציתי להגיב.. חיבוק גדול גדול גדול בכל מקרה!! את אישה מדהימה ומהמממת!!!! וכיף לקרוא תמיד את ההודעות שלך 💖💖

פשוט פחות רלוונטי..

שקפים פחות מתאים אני צריכה משהו הרמטי

ואין לי בעיה להחליף מניעה לכמה חודשים אבל להרבה מהן יש דימומי הסתגלות

לא משנה לי בכלל לאיזה כיוון לטבול..

ואני באמת מחלקת את הארגונים אבל לפעמים יוצא קשוח כי לא מספיקים..

וכדאי גם להתייעץ עם הרופא או הרופאה, במניעה משולבת יש הרבה סוגים ומינונים שונים של הורמונים ולפעמים אפשר לתת גלולות עם מינון יותר גבוה של הורמונים כדי למנוע את הדימומים

(למשל אני יודעת שאוהבים לתת יסמין פלוס לכלות כדי להמנע מכתמים ודימומים לפני החתונה)

הזיה

חצי לפחות ממה שאמרת לא נמצא אצלי!!

מאז שהיה לי כתמים-

גמרנו בדיקות 7 ימים!!!

1, 3 7.

בלי מוך.

זה אחד.

שתיים: אני במקווה עם בלנית ששומרת על פרטיות (צעירה) רק כשאני במים היא נכנסת,יוצאת כשאני עדיין במים! לא שואלת שאלות! לא מצעסקת איתך חיימי!!!

שלוש-

אין שעה אירגונים!!

מקלחת נחמדה, סירוק, צחצוח, וזהו-

פעם זה היה שעה מתישה.

היום תוך חצי שעה סיימת-

ציפרניים עושה יום/יומיים לפניי, כנל שיערות,לא מתאפרת באותו יום-

וסלמת....

השבועיים גורמים לגעגוע, חייבת להגיד.

כן, אצל זוגות שלא שומרים טהרה-

יש שחיקה פי מאה

רק שלוש בדיקות

בלניןת מסתכלות עלי רק בטבילה

באותו יום רק מתקלחת,כל השאר לפני

ובכל זאת🙂

כי אם יש לך, זה יכול להסביר כתם ביום השביעי אחרי שבעה נקיים!!

זה מצב שבו רירית הרחם מצפה את שולי הפתח של צוואר הרחם. היא מדממת בקלות. זה גם מצריך מעקב פאפ

וגם,

למה הלחץ הגדול להיטהר אם את לא רוצה הריון? פחות חשוב לא לפספס ביוץ. אולי יקל עליך? מה זה משנה אם יקח עוד יום? תעשי הפסק כשבאמת נגמר

זה היה לפני יותר משנתיים כשהייתי עם התקן לא הורמונלי, והבנתי שזה יכול לקרות איתו.

ולי זה קריטי לא רק בגלל הביוץ אלא כי כל יום של אסורים הוא סיוט בשבילי, וגם- הרבה פעמים כבר נראה שנגמר אבל לא באמת נגמר.

ולא נוטה להעלם מהר ככ

כשהיה לך אז, ידעת את הרב?

את אומרת ששאלת והפסיקה לא השתנתה.

אני מקווה שהסברת לרב שיש לך רירית לא תקינה בצוואר הרחם שיכולה להפצע.

בכל אופן,

נשמע שב"ה את בריאה, חזקה נפשית והזוגיות ב"ה בסדר ואפילו טובה אז את כמו כולן והפסיקה כמו לכולן.

למה להיות אסורים כשאפשר להיות מותרים?

1. קראתי שאת משתמשת בגלולות הנקה ולא מניקה - תחליפי למשולבות. לרוב אין איתן הסתגלות ובעיות טהרה וגם ניתן לחבר חפיסות

2. יש ב"ה שבוע מראש להתארגן על יום המקווה שיהיה רגוע. בלי תכניות לערב. יש המון דברים שאפשר לדחות או לא לעשות כדי לדאןג שנוכל להתארגן ברוגע ולא בלחץ. יש בעל שאפשר להתחלק איתו.

3. את לא חייבת לעמוד מולה עירומה. אצלנו במקווה הבלנית מסתובבת עד הכניסה למים וגם כשיוצאים - מרימה את המגבת מעל לעיניים שלה כדי לא להסתכל. אפשר לבקש.אפשר לטבול במקווה אחר.

מה שאני באה להגיד, זה שנכון שהמצווה יכולה להיות מעיקה. אבל יש דרכים להקל עליה, ובלבד שהסתכלות תהיה איך אני בכל זאת מורידה חסמים כי זה לשנים ב"ה וכדאי למצוא דרך שתקל עלייך

לפעמים החסימה היא לא מעצם ההכנות אלא מעצם זה שלא מבינים בכלל מה העניין ומה משנה לפני הטבילה ולאחריה ולמה צריך את זה.  וזה גם בסדר. אפשר לעשות למידה מושכלת שאולי תיישב את העניין בראש ואפשר לעשות עבודה של הכנעה. ואפשר להחליט שאני עושה את זה כי זה חשוב לבעלי למרות שהייתי מוותרת על זה אבל זו רק דרך להגיע למשהו שאני רוצה. וגם אם אני לא רוצה את הדרך, בגלל שאני צריכה לעשות אותה - אני אמצא שיטה או כיוון מחשבה  שלכל הפחות לא ארגיש רגשות ככ שליליים בדרך למשהו שהוא טוב בסופו של דבר

אפזר להמשיך לשנוא את המצווה גם. כמובן. אבל אולי כדאי בכל זאת לנסות להקל על עצמנו ולא רק בפרקטיקה אלא גם במחשבה

חושבת על זה קצת.

לגבי הגלולות כתבתי שבאמת אני מתכננת לעבור למשולבות ומקווה שיעזור

אבל לצערי חוויתי קשיים גם עם אמצעים אחרים אז לא בונה על זה 

אם הבנתי נכון שלכך את מתכוונת

כי אחת מהתופעות הכי נפוצות שלו זה כתמים

אני מקווה שמעבר לגלולותמשולבות יהיה לך יותר נח מבחינת טהרה וייאפשר לך מרווח נשימה ותכנון מיטבי יותר של הטבילה כדי שתוכלי לחוות את זה אחרת

אבל גם גלולות משולבות הן לא חפות מבעיות

בקיצור כל אמצעי מניעה הוא מועד

מסקנה: להיות בהיריון באופן רצוף😅

אני גם חושבת שזה ממש תלוי כמה פעמים טובלים ברצף. הרבה פעמים נשים לא מבינות מה הבעיה עם זה ורואות בזה הזדמנות וכשטיפה מדברים את מבינה שזה נשים שבכלל לא מקבלות הרבה מחזור כי הריונות/הנקה/התקן הורמונלי והן באמת לא מבינות מה עובר על מי שטובלת במשך שנים חודש אחר חודש, שנאסרת שבועיים כן שבועיים לא למשך שנים. 

אבל כן עושה את הבדיקות וכל מה שצריך.

פשוט מאוד קשובה למקום הרוחני שלי באותו הזמן.

ואני הלכתי מלא למקווה. יש הפרש מכובד בין ילדיי... וגם לפני ההריון הראשון הייתי שנה+ עם מחזורים לא סדירים.

מסחינתי הדבר הכי חשוב זה מה נחקק לי בנפש. פסיכולוגית.

אם נחקק לי- אני כופה את עצמי מתוך שנאה וסלידה- אני מהר מאוד אגיע למערבולת של רגשות שליליים ופלונטר ללא מוצא.

עדיף לי להיות קשובה לעצמי ולמקום הרוחני באותו רגע,

ולבןא אל המצווה בתחושה שזה אירוע, וחגיגיות נשית,

מאשר כל דבר אחר.

הבנתי מהניסוח שלך שכתבת שאת לא עומדת בכללים הנוקשים שאת לא בהכרח עומדת בכללים כי הם נוקשים, ועכשיו אני מבינה שהתכוונת שאת עושה  הכל ורק מקלה.

אני שמחה בשבילך קודם כל כי לצערנו יש נשים שלא יכולות להקל מסיבות שונות, למשל כי שאלו רב ולא התיר..

אבל האמת אני איתך בזה, מה שאפשר לא מחמירה..

ולגבי זה שאת עומדת בכל הכללים ועדיין מרגישה כך - ווואוו! אשרייך! כל כך לא מובן מאליו.. תראי כמה זה קשה לנשים כאן ותשמחי שזכית 🤗

תחשבי על ההורים שלך…

הם חיים בסיוט?

סובלים להיות כל הזמן מותרים?

והם ממש לא במירוץ סביב הילדים כמו בגיל שלנו.

גם הליבידו יורד.

כן מטריד אותי

מאוד

הבדיקות קשות לי פיזית ונפשית

המקווה רחוק וממש לא זורם לי לצאת בחושך, להתפשט, להתלבש, בפני אישה זרה

וממש קשה לי לישון לבד בתקופה שאני גם ככה קופצנית, והיד בלילה ממש מרגיעה אותי ועוזרת לי להרדם.

ותמיד מרגיש לי שכל הטרחה הזאת מיותרת ובשביל כלום בעצם

אין לי מה לומר חוץ מזה שאני מסכימה עם כל מילה

הבדיקות שמכניסות ללחץ (כן! מי שהולך לה תמיד חלק לא תבין)

הטבילה עצמה לעמוד ערומה מול מישהי זרה גם אם היא *רק* מסתכלת כשאת בתוך המים

הרצון לברוח משם כמה שיותר מהר

איף

לגמרי מרגיש לי שמי שהכל חלק לה לא תבין. זה לחץ ברמה שהחלומות שלי רק על זה

ממש ככה

עושה את המינימום של הבדיקות ועדיין כשמתעוררת מוקדם בגלל זה אני בודקת אם כבר מותר לבדוק ואם כבר היה עלות השחר

עד שלא עושה לא נרדמת חזרה

של דימומים וכתמים וכו' מעבר למחזור. והבדיקות לרוב לא מצריכות שאלות לרב. .

ועדיין!! לא רוצה את זה. לא מתחברת. לא מרגישה התחדשות.

ולא כלום ממה שאומרים.

עושה את זה נטו כי חייבת..

בחורף קר לי ולא סובלת את השהיה בהתארגנות במקלחת. וצריך מהר לעשות אחרי שחוזרת מהעבודה וכו' ואני גמורה מותשת.

בקיץ גם מותשת שהכל יותר מאוחר כמובן אחרי יום עמוס.

להתפשט מול אישה זרה כנל.

העול הזה שהוא בלעדי שלי! מעצבן אותי נורא.

קודם כל מקבלת את הקושי.

לא מנסה ליפות את זה

וכן. מעיזה לומר בקול מבלי להתבייש שאני שונאת את המצווה הזו ואני מלכה בכל צעד שאני עושה.

ומבהירה את זה לבעלי (לא שצריך... הוא הכי מכיל ומבין בעולם)

ביום הטבילה- אל תדבר איתי

תן לי שקט

אפס ביקורת

מליון סבלנות

ובכללי כל מה שאני רוצה (מלכה, כבר אמרנו?)

בכללי-

יש לנו רב שאני סומכת עליו וזמין, שהולך לפי תפיסת עולם שאני מבינה ומאמינה.

לא מנסה להדר או להחמיר.

מבינה שגם המינימום שאני עושה זה הרבה מאוד.

בטבילה עצמה- הולכת רק למקוואות שנח לי בהם.

האמת (תכינו את העגבניות) שהטבילות האחרונות היו ללא בלנית

זה התחיל במקרה מחוסר הבנה מול הבלנית (הייתי היחידה במקווה והיא בטעות הבינה שאני טובלת ללא בלנית וכשקראתי לה היא לא שמעה כי היתה בחדר כביסה... אז בהחלטה של רגע החלטתי שאני פשוט טובלת לבד והיה לי כל כך טוב ובריא שהחלטתי שאני מאמצת את זה... זה הגיע לי בזמן, התלבטתי על זה כבר תקופה ואפילו יצא לי כבר לפני שנה לברר מול הרב שלנו מה דעתו בנושא)

אני גם תמיד עושה מינימום. כל פעם הפתרון של אנשים זה "אז תעשי מינימום בדיקות ואל תחמירי ותשאלי רב על הכל"

ואני כבר מזמן שם,  וזה עדיין לא עובד

לטבול בלי בלנית פחות, האמת. גפ אם הייתי סבבה עם זה מבחינה הלכתית רק להשקיע ללכת למקום שלא יציקו לי עם זה זה כבר לא מתאים לי. מבחינתי אני באתי טבלתי הלכתי. לא נשארת דקה מיותרת שם ולא משקיעה בזה יותר מהמינימום שאני יכולה 

אל דאגה, לא התאהבתי במצווה.

לא מרגישה התעלות או משהו רוחני כזה או אחר.

עדיין מנסה להימנע מזה כמה שיותר

(כשמונעת - זה עם מירנה ואז יש לי תקופות ארוכות בלי מקווה)

בתכלס. זה רק בתקופות שמנסה להיכנס להריון.

פשוט למדתי לחיות עם זה

לא שיש ברירה

כי זה מקבע שליליות עמוקה בתודעה.

ואם "נגזר" עלינו לשמור טהרה,

לא עדיף שנבוא לזה קצת יותר בקלות?

הרי גם ככה חיים של אישה עמוסים מאוד על גבטל הבלתי טפשריים

עברתי למנוע עם מירנה, וב''ה כשרציתי הריון נקלטתי מהר.

אחרת אני לא יודעת איך הייתי שורדת, והאם היינו נשארים נשואים (שלום לכל מי שטוען ש'זו מצווה שמחזקת את הזוגיות'. פחחחח. לנו היה סיוט. סיוט. סיוט.).

(בביקורת של אחרי לידה).

ובשילוב עם הנקה מלאה- זה גרם לזה שלא היה דימום הסתגלות. כמה כתמים בודדים וזהו.

אולי תתייעצו עם פוסק בעל כתפיים?

כי להגיע לרצון להמרת דת זה לא דבר של מה בכך ואני חושבת שזה ברמה שמשפיע על הזוגיות.

לא נראה לי קיצוני יוצר מאשר נשים אחרות פה

אבל כן סיוט ממש

ברור שמתייעצים עם רבנים מבינים אבל יש דברים שאי אפשר להתיר

זה מה שהתכוונתי לשאול, ולא ניסחתי טוב.

אז רק רוצה להגיד לך שלי אף פעם לא הבטיחו אורות או הרגשה שמיימית ואולי זה מה שמפריע לך? 

זה מרגיז אותי

אבל מרגיז אותי גם כל העניין 😅

את ההכרח לעצור, להקדיש לגוף שלי זמן, להפנק בקרמים אחרי מכף רגל ועד ראש. יש לי *מלא קרמים*, כולל תכשירים לשיער,

נראה לי שיש לריח הנעים השפעה מטיבה. ביומיום אני לא מגיעה לכולם.

זה יום ספא.

יש לי גם בוץ מים המלח, מלח מים המלח, בועות וכל מיני קשקושים למי האמבט. ואני אוהבת אמבטיות ארוכות ומוצדקות...

הבלנית נחמדה, המקווה נחמד. זה מאד משפיע.

מה שכן, לאחר שיחה עם הרופא החליף סוג גלולות שיתאים לגוף ואין כתמים.כי אני לא מסוגלת לא להסתכל בניגוב

יום עצל, נינוח

תביאי בחשבון שהיומיום ממש לחוץ אצלינו

בלקבוע יום לטיפול פנים ויום לפדיקור מניקור )בלי לק( בשבעת הנקיים. אני מוסיפה גם יום לספרית כי השיער גודל מהר והיא מספרת ומסדרת אותו נאה.

זה כבר בלע לך את כל השבוע, אבל את נהנית! במקום לפחד מהבדיקות את הולכת מחיל לחיל.

אחר כך תיכנסי לללין... תבצעי רכישה...

תחזרי לספר איך היה..

תבזבזי על עצמך בלב נקי כי מצווה, מה לעשות, מצווה!!

המהדרות גם מפרנסות את אינטימה ודומיה. אבל זה לא כל חודש. חבל.

שונאת את כל ההתארגנויות והטיפוח האלה

מבחינתי מקלחת זריזה והיגיינה בסיסית מספקים אותי. לא אוהבת להתקשקש מעבר, שונאת לקנות בגדים, להתאפר או כל דבר אחר

ונראה לי שמי שאוהבת מקווה נהנית גם מזה. מבחינתי זה רק עול

אני למדתי שאפשר להתארגן תוך רבע שעה הכל כולל הכל.

גם בשוק ארבעת המינים את יכולה למצוא אנשים שהחוויה כ"כ מעצימה אותם.

שיבושם להם הכל טוב.

אני באה, עושה מה שצריך, ממשיכה הלאה.

פעם הגעתי עשרים וחמש דקות לפני הסגירה. יצאתי שתי דקות לפני.

ולא עשיתי שום דבר לפני כן. במקרה באותו בוקר הסתכלתי לוודא שהציפורניים לא באורך בעייתי שצובר לכלוכים.

כל השאר לא מקפידה ביומיום ואין סיבה להקפיד לפני הטבילה.

אם לא מעניין אותי מצב הגבות באותו בוקר וגם לא בבוקר אחרי, אז אין סיבה שאנקה גבות רק כי יש מקווה.

אני טובלת כל חודש וזה הרבה פעמים נופל על זמנים גרועים.

אם הם גרועים במיוחד אז דוחים למחרת.

המזל שלי שיש מקווה חמש דקות מהעבודה.

אם מזהה ערב קשה בעבודה, חותכת סביבות 8 למקווה וחוזרת להמשיך כרגיל.

כמו תור לפיזיותרפיה או טיפול שיניים. זה עוד משהו שהוא חלק מהחיים, לא איזה מהות אפופת קדושה.

כן מנסים להעצים את החוויה הזוגית כשזה מתאפשר, אבל כשלא אז לא. הכל טוב.

יש עבודה, יש ילדים, יש אסיפות הורים, יש סידורים... אז עוד משהו לעשות.

מאז שלמדתי את העיקרון הזה ההתארגנות הרבה יותר מהירה והרבה פחות מצריכה כוחות נפש.

האידיאליזציה שעושים למצווה הזאת מונעת את הזרימה שלה בתוך מרקם החיים.

לגבי ההתארנות למקווה ספיציפית, סליחה שאני אומרת, אבל זאת כולה מצווה.

לא צריך למות עליה ולא צריך למות ממנה.

לגבי הבלנית לא יודעת מה להגיד לך, כי את צודקת וזאת באמת חוויה לא הגיונית. ואני ממש שמחה שתקופת הקורונה קצת שמה לנו מראה לאן לקחנו את זה..

וברור לי שהמצב שקורה היום הוא לא דעת התורה באמת, אלא הנהגות על גבי הנהגות שהצטברו להם עם השנים שבהם זכויות האישה והחוויה של האישה בתוך הסיטואציה לא היו משהו חשוב ומדובר כמו היום.

אז לא יודעת להגיד מה אפשר לעשות כרגע חוץ מלטבול במקום שאת מרגישה בו יותר בנוח יחסית.

(ויש בלניות מהממות שממש נותנות חוויה סופר טובה כמעט לא מורגשת הנוכחות שלהן.

למשל נכנסות לחדר הבור רק כשאת במים, עושות את זה הכי זריז שיש ונעלמות מהר)

פעם עטפו את זה במילים יפות, שהבלנית צריכה לשאול שאלות, לבדוק שהטובלת לא מחליקה במדרגות ושאר קשקושים לא רלוונטים.

היום חלק מהטובלות לא קונות את זה והמציאות משתנה בהתאם.

מה שמעודד אותי זה שהבנות שלי לא יעברו את החוויה שאני עברתי בשנים הראשונות. שהבלנית בודקת אותך מכף רגל ועד ראש, מסתכלת כשאת יורדת ועולה במדרגות.

לוחצת לך את היד, מאריכה בברכות שהיא מרעיפה על ראשך.

יאללה לא רוצה בן זכר. אני בכלל מונעת וגם אם הייתי רוצה ילד זה לא עניינך ומה רע בבת.

מספיק עם הברכה השוביניסטית הזאת.

ובכלל אולי יבטלו את המונופול שיש למועצות הדתיות על המקוואות.

מה הבעיה שיהיו מקוואות לפי כשרויות שונות.

וזה לא רק המקווה עצמו, כמו הנהלים שיש בו. תנו לבחור.

ממש אהבתי את הגישה של 'עוד מטלה'.

ניסיתי פעם לאמץ, אבל בעלי נפגע קשות איך אני לא רצה ישר הביתה. תמיד אני נשארת כמה דקות טובות בשקט שלי לבד באוטו, להתאושש מהחוויה, והוא בכלל לא מצליח להבין מה קשה לי .

(כמו שאמרתי הפתרון שלי הוא מניעה הורמונלית ובעזרתה כמעט לא לטבול. לא פיצחתי את הסוד).

( והרב זכריה בן שלמה לכתמים שיש מידי פעם..)

במקווה אחד שהייתי הולכת אליו הייתה בלנית שמברכת אותי בתאומים זכרים

רק המחשבה על תאומים גרמה לי לחרדות חחח

לגמרי מסכימה איתך על הבלנית

ועל ההתארגנות-איכשהו זה לוקח הרבה זמן.. אני לא עושה גבות וכאלה טבל כן מורידה שיער בימים לפני כי אני רגילה,  גוזרת ציפורניים, והתארגנות ביום עצמו לפחות חצי שעה

לגמרי מתייחסת לזה כמטלה שצריך לעשות ולסמן וי

אבל מטלה מעיקה..

והאמת שזה כן נשמע יחסית קיצוני.. כותבת את זה רק כדי לדרבן אותך להשקיע בזה- אולי לברר על קורס, אולי לשבת זוגית ולחשוב מה כללללל הדברים שיכולים להקל עלייך ואיך עושים אותם, אולי לשבת לשיחה עמוקה עם אישה רצינית בתחום לחשוב מה יכול להקל, (זה מזכיר לי שעלי מאוד הקל להראות בדים ולשאול שאלות יועצת הלכה שעברה את ההכשרה של נשמת- הן עונות לשאלות ורואות בדים ודברים שצריכים רב-הן מפנות בעצמן לרב, או נותנות לך אם את מעדיפה בעצמך לפנות לרב..)

ועוד נקודה - זה משפיע על הזוגיות שהיא דבר ככ יקר, ויכול להיות שגם יש עניין בזוגיות שמשפיע על זה..?

בשביל זה יש לי בעל😅

כמה שפחות התעסקות מבחינתי יותר טוב

לגבי הנקודה שהעלית זו שאלה מעניינת. חלק ממה שמקשה עלי זה שאני מרגישה שהכל, או לפחות כמעט הכל עלי. בעלי משתדל שאני ארגיש את השותפות שלו, אבל זה.. ובכן,  לא תמיד עובד 😅

כי זה בדיוק מה ששאלתי את הרב.

בתחילת הנישואים הייתי מאוד מתוסכלת מכמות הטרחה, המטלות, הבדיקות והעניינים שאנחנו צריכות לעשות בשביל תהליך טהרה שהוא בעצם זוגי.

אמרתי לרב: "אבל למה הכל קורה בגוף שלי? למה אני אחראית להכל ועושה הכל?"

והוא ענה "את לא מבינה שחז"ל רצו שהכל יהיה בשליטה שלכן?"

זה מצריך מחשבה. ובאמת, כשמסתכלים אחורה מבינים שאנחנו חיות בתקופה טובה ב"ה.

לנשים יש זכויות, ודעה, ומעמד, מותר להן להביע רצון וכו'

צריך להבין שההלכה היהודית קיימת מעל אלף שנה. בעבר המון עקרונות יהודיים היו חידוש יוצא דופן

(הכתובה למשל - שבעצם אומרת שגבר לא יכול לגרש סתם כך אישה. יש לה איזשהן זכויות, תנאים, יש תהליך).

המעמד של האישה היה אחר, תנאי החיים היו אחרים,

האישה הייתה מוחלשת

ובנושא רגיש כמו קרבה אינטימית

הגבר היה צריך לחכות עד שהאישה אומרת שזה הזמן!

עד שהיא משלימה את התהליך,

עם כל ההלכות וההכנות והספירות  שלה.

זה נתן לה הרבה כוח בידיים.

ומהצד השני, וכואב בעיני לא פחות,

מצוות עונה:

בעלי הסביר לי שחלק מהטעם למצווה הוא מצב בו אדם נשוי לשתי נשים או יותר.

יכול להיות שהוא יותר מבלה זמן עם אישה אחת, והשנייה זנוחה ולא מקבלת סיפוק לצרכים הבסיסיים ביותר שלה.

ואז ההלכה נכנסת ואומרת: אה מחויב לה.

זו חובתך לוודא (בזמנים מסוימים) שגם האישה הזו מקבלת מענה 

ושאתה בקשר אינטימי איתה.

המצווה הזו עדיין לא קלה לי, אבל למדתי מאז עוד.

למשל קראתי (אני חושבת שבספר של הרב קנוהל) על מקרה שנדון במקורות בו אישה בדקה וראתה כתם על עד

והיא איבדה את העד.

היא יכולה להצביע על חפץ כלשהו ולומר "זה היה הצבע של הכתם" ולפי זה פוסקים.

כלומר, התהליך של הנידה מבאס אבל נותן לנו המון כוח בידיים

כוח הלכתי

כוח על הגוף שלנו

שליטה בתהליך הביולוגי.

אני חושבת שגם היום יש כל מיני מצבים בהם אנחנו יכולות להחליט ולשלוט בתהליך,

יש גמישות גם בתוך ההלכה.

למשל- טהרה אחרי לידה. יש נשים שינסו וינסו לבדוק כדי להיטהר כמה שיותר מהר

ינסו להתיר כתמים ולהפחית בדיקות

ויש נשים שנותנות זמן לגוף, מרגישות שיותר נכון לחכות עד שאין כתמים בכלל, אין שאלות

גם אם זה ייקח עוד שבועיים- 

ושתי הדרכים הן לגמרי במסגרת ההלכה!

פשוט יש כאן יכולת שלנו להחליט.

גם העצות והדעות הרבות בשירשור הזה מראות שיש איזה מנעד, יש לנו שלל אפשרויות או דרכים איך לקיים את המצווה הזו

וכל כך חשוב להיות מודעות ולהקשיב לעצמנו!

זה מדהים בעיני שהגעת למקום שאת אומרת "אני שונאת את המצווה הזו"

תני לעצמך להרגיש כל רגש שהוא, בעוצמה. (כמו שאלישבע גורניך אומרת על הרגשות שלנו).

זה בכלל לא  קל שההלכה נכנסת לתחום האינטימי שלנו

מאמינה שיש לזה גם צד שני, צד טוב, וחלק מהנשים מרגישות אותו. חלק לא.

 כל כך טוב שאת יודעת שכל האידיאליזציה סביב המצווה מציקה לך.

ב"ה אנחנו בדור עם נגישות לידע

הקול שלנו נשמע. אל תתעלמי ממה שאת מרגישה, 

בטוחה שזה מעיד על עומק נפשי שלך

על רצון לקיים אמת

לעשות מה שמתאים לך

ולא "כי ככה כולן".

ומאחלת לך בעז"ה שיהיו טבילות קלות כמה שאפשר.

ממש כמו שמאחלים "צום קל"...  

אני קוראת אותך ואומרת וואאאו איזה הלכה חכמה יש לנו, איך היא שומרת על זכויות האישה וכו'.

ואז עולה בי קול אחר שאומר - למה תורה שקיימת לנצח לא מתאימה לכל הזמנים, למה אין בה גמישות והבנה שהעולם והדור משתנים?

קשה מאוד לעשות דברים שהבסיס והמחשבה שעומדת מאחוריהם כבר בעצם לא רלוונטים, במיוחד שזה דברים שמשפיעים על כל כך הרבה בחיים

מהראייה שלי - דווקא בדור שלנו שהכל אינסטנט, מהיר, פחות דחיית סיפוקים, הרבה ערבובים רגשיים - התורה מנחה אותנו לעצור דחפים ולדחות סיפוקים.  גם בכשרות אגב ובצומות, אם כי בעוצמה פחותה. וזה בעיניי לפחות, דבר טוב מאוד.

ללמוד לאהוב ולתקשר גם דרך הדיבור ולא רק במגע. להתגעגע. ללמוד לתת לעצמנו מענה רגשי בזמנים שרוצים להיות עטופים בחיבוק מנחם. להתפייס לפני המצווה בשיח שפותר דברים ולא לרפא פצעים פתוחים במגע. (כשדברים נעשים נכון לפי ההשקפה שבאה מאחורי הציווי)

אפשר להסתכל על זה כ- לא שייך לזמנינו.

אני בוחרת לראות את זה ממקום שזה מעצים את היכולת שלנו לשלוט ברגשותינו ולהיות פחות אימפולסיביים. פחות תלות במגע של הבעל כדי לשמח את עצמי, כדי שאדע גם להיות מקור כח ושמחה לעצמי.

השלטת השכל על הרגש היא דבר יהודי.

גם ממקום של ריב לפני טבילה, אגב. רגע,לעצור. את רוצה את המגע. הוא רוצה את המגע.  אתם רוצים את הביחד. במקום לכעוס לנצח בערך, זה מביא אותנו למקום של פיוס כי הגיע רגע שבו צריך להתפייס כי חיכיתי להיות איתו. יש איזה reward שנרוויח ממנו.

רגשית ופיזית.

מה ש@לידה והריון כתבה כל כך יפה, מבטא את הצד החיצוני של הדברים. ובאמת זה מראה את הכבוד שקיים ביהדות לאישה, שהיה עוד הרבה לפני הפמיניזם, בעולם בו נשים היו במעמד הרבה יותר נמוך, והתורה נתנה להן מקום של כוח ושליטה על ידי מצוות הטהרה.

אבל מעבר לזה יש עוד הרבה עומקים רוחניים למצווה הזו.

זו מצווה שקשורה ממש לתיקון של חטא אדם הראשון, וגם לתיקון של הגלות והריחוק מהקב"ה. והדברים האלו רלוונטיים בכל דור.

יש הרבה מה להאריך פה, כתבתי על זה בפורום כמה פעמים ואני יכולה לשלוח קישורים.

לא יודעת אם זה יעזור להרגיש אחרת, לי זה כן נותן התייחסות אחרת למצווה כשאני מבינה יותר את המשמעות הפנימית שלה, אבל אני יודעת שלא לכל אחת זה עוזר...

אחרי לידה, זה מאוד רלוונטי וחזק לקלוט את זה..

לי נגיד מתאים לקחת את הזמן ולא לבדוק כל הזמן כדי להיטהר מהר ככל האפשר.. 

מעריכה אותך ממש שהשקעת כ"כ בשבילי וכתבת.

וגם רציתי לכתוב בדיוק את מה ש@אחת פשוטה כתבה. מזדהה מאוד עם שני הקולות שלך❤️

ככה שהיום העקרונות של התורה והמוסר היהודי רווחים בהרבה תרבויות מתקדמות.

התורה לא "עתיקה", פשוט העולם התקדם.

בנוסף, ברגע שזה אמת יש מה ללמוד ולהתפתח בה, לעדן ולדייק 

אם למשל העיקרון של היהדות הוא שהאישה איננה חפץ, אלא נשמה.

אז בדורות עברו - היה צריך לתת לה כוח מסוים, מקום להשמיע את קולה.

והיום שכבר "ברור" לכולם שלאישה יש רצון ודעות משלה,

העיקרון לא השתנה.

יש מה להעמיק בו.

מה זה אומר שהאישה היא נשמה?

שמעתי בשיעור של יונתן שומר ש"ביאה" זה מושג שהתורה משתמשת בו בפעמים ספורות.

יש ביאה למקדש

ויש ביאה של איש לאשתו.

ואז הוא הסביר שהגבר צריך לדייק לעצמו מה זה אומר?

כמו שאתה מגיע לבית המקדש מתוך הכנות מסוימות,

בצורה מסויימת (לפעמים זה בלב שבור לבקש ולהתחנן, לפעמים בלב מלא הודיה עם קורבן תודה)

וזה לא סתם לבוא לבית המקדש

ככה אתה לא בא "סתם" לאישה שלך.

ואני לא בטוחה שבדורות עברו כל יהודי רגיל התעמק ברעיונות האלו!

צדיקים וגאוני הדור בטוח ידעו זאת,

אבל לא כל יהודי פשוט.

והיום התכנים האלו קיימים, נגישים.

העולם התקדם

הנפש שלנו משתנה.

*חשוב לי לומר שגם הלימוד הזה צריך להעשות בזהירות!*

יש מצוות מסויימות שמעוררות בי התנגדות ולמדתי לא להיאבק

לא ללמוד עליהן בכוח

ובסוף כל שורה או הסבר מביאים אותי לדמעות.

יש לנו חיים שלמים ללמוד.

מותר להגיד "זה כרגע לא ברור לי, קשה לי, מעורר בי חלחלה"

אני אתמקד במה שטוב לי וברור לי ונעים לי.

זה לקח לי הרבה שנים להבין את זה.

לתת לעצמי את הספייס.

מה שעשית לי עכשיו!!

לצערי כל נושא השליטה של האישה על גופה ועל התהליך לפעמים קצת הולך לאיבוד.

ז א. הוא נשאר בעיקר על הצד הטכני - כי אותו אי אפשר לקחת מאיתנו

אבל בצד העמוק והמהותי - לפעמים הוא הולך לאיבוד.

ההלכה מאוד מחזקת את זה.

מה שכתבת שאישה יכולה להעיד על צבע הכתם - גם אם אין לה את העד עצמו זה קצה המזלג.

אישה יכולה להעיד על עצמה שמהכירות עם גופה זה מרגיש לה כמו פצע- וזה מספיק

אין צורך בבודקת או אישור מרב

אישה יכולה 'למחזר' פסיקות בלי לחזור ולשאול שוב (לדוג צבע כתם שהותר לה בעבר)

הבעיה היא שלא מספיק מחדירים בנו את השליטה הזו...

יש הרבה הפחדות וספקות שנזרעים בנו עוד בהדרכת כלות במקום חיזוקים וידע בסיסי.

אני עברתי הדרכת כלות שנחשבת ממש טובה. קיבלתי הרבה המלצות כמה היא מקיפה ומסבירה ברור ובאמת יצאתי ממנה בסדר גמור.

אבל בדיעבד- לא היה בה מספיק את מימד 'השליטה' שאת מדברת עליה.

ממש בחסד- עוד לפני החתונה יצא לי לדבר עם שכנה של ההורים שהיא מדריכה בעצמה שממש עשתה לי שינוי תפיסתי של 180 מעלות על הנושא ואני מודה לה על זה מעומק ליבי, בעיני זה ממש הצלת נפשות

(וגם הרב שאני הולכים על פיו ממש מנגיש ומסביר את מה עומד מאחורי הפסיקות שלו וכבר יצא לי לשמוע ממנו את המשפט 'את יודעת בעצמך את התשובה. תסמכי על עצמך' כי לפעמים עדיין אני לא רוצה לקחת אחריות והרצון לקבל 'אישור' קיים ג עם השכל יודע כבר את התשובה

והוא ממש מחזיר את האחריות אלי, כי זה חשוב כל כך!)

יכולה אולי קצת לעודד אותך שהייתי בדיוק שם, במאבק מטורף עם מניעה הורמונלית שרק תתן עוד כמה ימי טהרה וזה עשה לי כתמים וסיוט

ופגע לי מאוד בנפש ובזוגיות

והיום אני במקום אחר

פעם ראשונה טובלת כל חודש כבר תקופה (בהחלט שוקלת מירנה בפעם הבאה)

עם התקן לא הורמונלי

ובזכות שהפעם איכשהו אין כתמים ב"ה

אבל בעיקר מהרגע שלמדנו את פסיקת הרב מלמד בעניין (אנחנו פוסקים לפיו,אבל עד שפורסם הספר המשכנו עם מה שלמדנו לפני החתונה לא ידענו שיש כזה פער)

ורב שהתיר לי כתמים בלי סוף והיום אני כבר יודעת לבד

אני רגועה

לא כיף לי מקווה,שום התעלות ושום הבטחות גדולות ;) אבל אני בסדר עם זה

אז בעז"ה שתמצאי את המנוחה והנחלה בנושא הזה!

וגם מציעה לכם ללמוד ולעיין אם מתאים לכם להסתמך על הפסיקה הזו, לפחות לפעם הבאה שיתאים לך התקן

באמת אין סיבה להשלים עם הלחץ והקושי

מקווה מאוד שהוא יהיה זמני

זה איסור לא פשוט גם ככה

(בכלל קשה לי להתיחס לזה כ"מצווה", זה בעיקר איסור, כמו כשרות למשל זה לא מצווה ולא מרומם כשלעצמו - זה בעיקר להמנע.ואם צריך לשחוט כדי לאכול אז נשחט

ואם צריך לחכות בין בשר לחלב אז אחכה

אבל זה לא כמו מצוות עשה שיכולה לרומם ולשמח אותי כמו הסוכה למשל

ככה אני אישית מתיחסת לטבילה)

בהצלחה!!!

אולי באמת הורמונלי לפעם הבאה

שאלנו פוסקים מקלים.. יש מצבים שאי אפשר להתיר

בתור מישהי שהיתה ממש במקום שלך

קושי בכי התקפי זעם כמעט

סבל כל יום של אסורים

בדיקות... האמת עושה ראשון ושביעי בלבד אבל עדיין

..

הורמונלי עושה לי רע והבנתי שאני אטבול הרבה בחיי!!

סבלתי ממש כמה שנים

החלפתי מקווה זה טיפה עזר

החלפנו רב לא היה משמעותי

לקחתי יום חופש כל טבילה- סתם הקדים את הלחץ לבוקר

הגענו בפעם המליון בערך לסיטואציה שנאסרנו- והפעם אחרי לידה.. דימום ארוך מלא כתמים ואני עוד עצבנית והורמונלית של אחרי לידה..

והקושי היה גדול מנשוא, וכמעט נכשלנו כי בעלי כבר לא יכל לעמוד כנגדי

וזה היה מקום בו עצרנו

והבנתי

שכל ההקלות... בסוף זו אני והנפש שלי שלא שלמות עם האיסור הזה

לא מצליחה להבין אותו

מרגישה שההלכה מתנכלת לי

הרב

הבלנית

העדי בדיקה

המצעים הבודדים והעצובים...

ושם צריכה להיות העבודה.

כי זה לא כזה משנה מה עושים בפועל בפרטים

3 או 2 בדיקות

גזיזת ציפורניים או רק סירוק

זה הלב..

עוד הקלה עוד היתר לא עזרו לי

הם רק חזקו בי את האמונה שבאמת עבדו עלי

שבאמת התורה לא כזאתתת רעה כלפיי

הנה עוד קצת תלחצי ותוכלו לישון ביחד כמו שאת חייבתתתת בשביל להרדם

ועשיתי עבודה

קשה

באמת

בלב

להכנע.

פשוט להכנע למצווה המאדדדדדד מאתגרת הזו, מכל היבטיה.

ריחוק, בדיקות, הכנות, טבילה, קרבה  מחודשת. כל נקודה כזו היא הר, היא אתגר לנפש.

אין לי היום אורות, בדרך כלל. וכבר השלמנו בנפשינו שליל טבילה אינו הלילה הרומנטי בחודש. אין לו סיכוי.

ואני לא שומרת טהרה כדי לשפר את הזוגיות או ווטאבר.

אבל ההלכה כבר לא האויבת שלי.

וזה לא משינוי בהתנהגות זה מכניעה פנימית בלב.

בהצלחה וחיבוק כי זה עדיין קשה, זה באמת קשה!

ואולי זו באמת נקודה שאני צריכה גם להאיר אצלי.

כמו שכתבתי למעלה אין לי בעיות באמת להטהר כל פעם מבחינת כתמים וכו'. והיא קשה מנשוא. קשה לי מבפנים כמו שאת אומרת..

מעניין מאוד ותודה על התגובה.

אנלא הפותחת אבל לומדת פה מהשרשור

בהצלחה לכולנו

עם כל הערך למצווה

המצב האידיאלי זה חיים בלי וסת, הריון ארוך וכאבים שכרוכים בכל התהליכים הללו.

על הגברים נגזר לעבוד קשה ולהביא פרנסה ועלינו כל ההתעסקות עם הילודה...

זה חלק מהתיקון של העולם אחרי החטא...

ולהמיר את הדת לא שווה, כי עם כל הקושי כל הערך שלנו לחיי משפחה, ביטחון בזוגיות ועוד המון ערכים אחרים לא נמצא בראש סדר העדיפויות אצל גויים או כאלה שמתנהגים כך...

אני כותבת ממקום של רגשות לגמרי קשים בכל מיני נושאים "דתיים" ואני מזכירה לעצמי את זה בזמנים של קושי.

חיבוק על הקושי, מקווה שתרגישי טוב יותר💕

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

יש לי מאגר עטיפות שלא מתקרב לקצב השימוש

ואני יודעת כמה זה משדרג 😊

אבל עדיין לא נעים לי להכין איזו עוגת וניל ב5 דקות, מרגיש לי כזה פשוט...

ואם את רוצה לשדרג אז תפוזים, מייפל או שוקולד, או להוסיף ציפוי.

היא שהתרגלתי לרמה גבוהה בבית לעצמנו, אני כמעט לא מכינה בחושות, רק עוגיות (גם יותר טעים וגם יותר מותאם למשפחה צעירה כי אפשר להקפיא ולאכול לאט לאט),

ואז נראה לי לא מספיק שווה ומכבד להכין לאחרים פחות מזה...

תודה על הפידבק הזה, זה מעודד אותי שאני כנראה סתם מגזימה 🙃

למשפחות לפחות, לא לקידוש.

פשוט זה דורש יותר זמן התעסקות ואז זה גורם לי פחות לרצות לקחת את זה על עצמי...

(בדיוק השתבצתי לארוחת ערב ליולדת, דורש ממני אומץ ועבודה על פחדים. כל הכבוד לי

זה לא מיועד עכשיו לעוגת רושם, אם זה חשוב להם זה משהו שמזמינים

הכי כן עוגת וניל ב5 דקות, עטופה יפה, אם את מספיקה פתק קטן אז בכלל.

המטרה היא לא העוגה

העוגה במקרה כזה היא אמצעי להגיד "חשבתי עליכם ואני אוהבת אתכם"

ובתור מגויסת/ יולדת קיבלתי גם דברים דוחים ובאמת שעיקר היחס, מישהו רואה אותי, הייתי מאושרת גם כשהביאו לי חלה שהכל בפנים היה בצק (!) וזה מאוד שימח אותי שחשבו עליי.

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

עוגת קפה בחושה עם קרם מעל (אבקת סוכר מעורבבת בקצת מים חמים וטיפה קפה) נראית וואו.

עוגת בראוניז תמיד מתקבלת בברכה (ונח לחתוך אותה לקוביות קטנות במנג'טים)

עוגיות שוקולד צ'יפס חתוכות לרצועות

קאפקייקס שוקולד או שוקולד צ'יפס

עוגה אחת בלבד- עוגת שוקולד עם סוכריות מעל.

אני לא רואה בעיה לשלוח עוגה כזו ותמיד קיבלו אותה בברכה (ממה שאמרו לי).

ואני עצמי קיבלתי:שמרים, בחושות, פעם אחת קיבלתי עוגת גבינה.

גם קל, הכל בקערה אחת בלי מיקסר וגם קצת יותר טעים מעוגה בחושה רגילה.

אני תמיד מביאה פשוטות. הכי הרבה עם ציפוי שוקולד

לק"י

אז אם במקרה תשלחי לנו עוגה אי פעם, אז זה מעולה😅

בעייני זה מספיק לגמרי.

את יכולה לעשות מאפינס בקערה אחת (של בננה ושוקולד הולך אצלנו טוב) או לחתוך ולשים במנג'טים או לעשות עוגיות ברמת קושי וזמן כמו עוגה בחושה.

ואני אחת שאוהבת לאפות ולהשקיע. אבל כשאין כוח או סמן אז בהחלט בחושה

מה שאני עושה זה בלילה אחת לארבע פסים, וכל פס. שמה משהו אחר כמו מייפל ושקדים, שיש, אגוזים וקינמון. זה משדרג ממש.

עוגות אחרות אפשר שמרים או פירורים כמו שהציעו

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

ואם את הולכת לפי פסיקה שמתירה לטבול עם לק חדש מצוין, אבל אם את הולכת לפי פסיקה שצריך לטבול בלי לק זה אומר ללכת פעמיים לקוסמטיקאית

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

ובגדול אני גם ממליצה לנסות להתקרב לצוות.

אני ממש רואה בחוש שכשמפנקים גננת,

מרימים לה, מפנקים אותה, קינוחים מילים טובות- זה משפיע על היחס לילד.

אפילו אם על הגננת למשל לא, אבל אפילו הסייעת או אפילו מלווה רפואית של ילד אחר פתאום אוהבת את הילד שלי קצת יותר מהרגיל, זה משפיע על כל היום בגן.

הגשתי פניה לריפוי בעיסוק ולא הייתה שם אפשרות לרופא התפתחות.

נשמעים לי כמו משהו שמתאים לילד רגיש שעובר דברים. לא נשמע תקשורת אלא ילד במצוקה משלל סיבות. הוא הבכור שלך? כי אם כן אז עוד יותר ברור לי המקום שלי.

אני חושבת שהדרכת הורים טובה שתחזיק אותך/אתכם תעזור לו מאוד. אם לפי מה שאת רואה הוא כן משחק עם ילדים ולך אומר שלא כיף לו אז יכול להיות שזה לא מול הילדים אלא מולך, כי זה מפעיל אותך. לא כל כך הבנתי מה הגננת אומרת על נמצא עם ילדים ולא משחק איתם. רק קצת בא לי להגיד שאני ממש לא מתלהבת מכל הניתוחי התנהגות שעושים בגנים וכו ואם את כל רוצה ללכת למקומות של לבדוק את זה מקצועית בבקשה תראי שמי שבודק את הילד הוא אם הכשרה רלוונטית בתחומים הטיפוליים.

בסוף מכל מה שאמרת הדבר שהכי מטריד זה מה שהגננת אמרה. ואת זה הייתי בודקת- אולי באמת תייצרי אינטראקציות אחרי הגן, משחקים באחד על אחד שתיזמי (להזמין ילד לשחק בבית שלכם) ושם תראי איך מתנהל המשחק והאם עולה לך שם שמשהו לא תקין.

למרות שהוא לא בכור. אני גם מתלבטת כמה זה החוויה שלו וכמה זה כדי להפעיל אותי. אבל לא נראה לי שהוא משקר ממש. ונגיד בגן שעשועים הוא צוחק ומחייך כשילד מנדנד אותו בנדנדה. או שהם רצים ביחד וצוחקים, או מסתובבים ביחד בקרוסלה. אולי זה לא משחק בעיניו. אבל כשהוא אומר שהציקו לו אני מתלבטת אם אולי היתה איזו הצקה באמצע וזה מה שהוא זוכר (נגיד בנדנדה עוד ילד הצטרף וכששניהם נידנדו אותו ביחד זה הציק לו והוא צעק שיפסיקו) או שזה כדי להפעיל אותי.

ובגן יש פסיכולוגית חינוכית, לא מנתחת התנהגות.

והוא לא מוכן להזמין חברים הביתה! כשחבר מהגן מגיע מעצמו הוא לרוב שמח מזה, אבל זה לא קורה הרבה והוא ממש מתנגד לרעיון של להזמין. לפעמים אני מתלבטת אם להזמין בלי ידיעתו, אבל בינתיים לא עשיתי את זה. אני כן רואה שכשחבר מגיע הוא יותר נוטה להראות דברים מגניבים שיש לו וצריך עידוד כדי ממש לשבת ולשחק עם החבר.

כי בעבר כשהייתי באישית הרגשתי שיותר מתייחסת לכל התנהגות בפני עצמה, ובסדנה ייותר התייחסו לכל המכלול של הילד וזה יותר עזר. אבל אולי האישית סתם הייתה לא מוצלחת, ואלי הסדנה לא תתן מענה לבדיוק מה שאני צריכה.

את יכולה לקחת גם סדנא, יש שפע של סדנאות בעלויות ממש לא גבוהות (גם אני פותחת בקרוב אבל באמת שלא חסר).

יכול להיות שסדנא תקצר לך ותחסוך חלק מהמפגשים האישיים.

לגבי הנסיון שלך אולי ההבדל היה בין הגישות ותפיסת העולם של מי שהעבירה את הסדנא?

לפעמים יש התנהגויות וקשיים שמופיעים עם העלייה בגיל.

אנחנו נוטים לייחס אותם לאירועים חיצוניים, אבל ייתכן שהקשיים היו צפים בכל מקרה.

(לפעמים, כמובן שהרבה פעמים הקשיים הם תוצאה של אירועים שונים)

ממליצה לפנות להתפתחות הילד

בנוסף, אולי כדאי לבנות קשרים חברתיים באופן יזום? להזמין חבר מידי פעם הבייתה, לקבוע עם חבר ספציפי ללכת לגינה?

גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)

בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם

בצהרים לפעמים

לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים

נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.

פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.

לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.

וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין

לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.

אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.

לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.

ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא

תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?

לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.

אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.

לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.

כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.

אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..

אני בעד להקשיב לאינטואציה..

לגבי השעתיים גם פעם ב..הז פשוט לא חלק ממה שאמורים לעשות

ותמיד הייתי אמא מאוד מעורבת במעון ומהועד וכו...כן מדי פעם מדברת עם הגננת אבל שעתיים זה לא לגיטמי אפילו לא יום אחד

אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות

אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?

או אולי היא במטבח?

אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות

ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...

נמוך במעון הזה

וואי ממש מבאס, מבינה אותך

לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה

גם לה יש מפקחת

לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.

ויש מלא מנהלות מעון כאלו מהיכרות.

כדאי לפנות לפיקוח ואם את לא סומכת פשוט לעזוב.

אני תמיד שמה מקליט ומעודדת לשים מקליט.

יש מעונות שיש מנהלת נוכחת 8-16, ובתוך הכיתה מזעזע (ככה היה אצל הגדול)

הקטן במעון אחר, המנהלת גם לא נוכחת יותר מידי, ב 8 אף פעם, ב 16 אני רואה אותה פעמיים בשבוע נגיד. אבל אני מרגישה שהמעון ממש מנוהל טוב.

אני סומכת על המטפלת למרות שהמנהלת לא תמיד נמצאת.

אם את לא רגועה, ממליצה לשלוח מקליט לכמה ימים ולא להיות תלויה בנוכחות של המנהלת שכן / לא מעורבת.

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.

והייתי מטופלת בהריון האחרון עם אינסולין.

אףפעם לא בדקו כל שעתיים. עשו 2-3 בדיקות אחרי הלידה (אחת בחדר לידה, השניה בלילה ונראה לי שהייתה עוד אחת בבוקר)