עצובה....
כתבתי פעם לגבי חוסר תקשורת עם בעלי, שגם סובל מחרדות ואיך זה משפיע על הבית.
אתמול אחרי שקרה משהו החלטתי שחייבת לפתוח מולו
לקח זמן עד שהסכים לדבר בכלל
ויצאתי פשוט עצובה מהשיחה. לא רואה בכלל שקידם אותנו במשהו ורק העמיק את נושא החוסר תקשורת ביננו
מבחינתו אומר שאני בכלל לא רואה אותו, לא אכפת לי ממנו ואפילו התבטא שיכול למות ולא יהיה אכפת לי
ניסיתי להבין ממנו למה הוא רואה את זה ככה. אני מתעניינת בו, שואלת בהודעות מה איתו אבל מבחינתו זה דברים נקודתיים והוא בכללי לא מרגיש שבכלל אכפת לי ממנו.
ניסיתי להבין ממנו מה כן ייחשב בעיניו שאכפת לי ממנו. לא ידע לומר אבל בהרגשה הכללית שלו לא אכפת לי
כשהעלתי את נושא החרדות שלו והדרך שאני מנסה להתמודד עם זה לא הבין מה אני רוצה. מבחינתו זה שלו. זו התמודדות שלו ואפילו הוסיף שהוא בקושי משתף אותי בקשיים שלו. כמה שניסיתי להסביר לו שאני רואה את החרדות שלו, שאני לא יודעת איך להגיב בכל מיני סיטואציות, אבל הבית צריך להמשיך לתפקד ואני צריכה להמשיך לטפל בילדים בבית ולכן לא יכולה לעצור את הזמן ולהיות רק איתו
הוא לא הבין בכלל בכלל.
אמרתי לו שאני רוצה ללכת לטיפול זוגי כי מרגישה שאנחנו פשוט לא מצליחים להגיע אחד לשני וכל אחד מפרש אחרת, הוא לא התנגד. אבל יודעת בפירוש שהוא לא יילך או שייקח משפט שאומר שם ועליו יחזור אחר כך בבית או בשיחות עתידיות.
כמו שפה "נתפס" על המשפט שאמרתי לו שבתחילת הנישואים הייתי נכנסת איתו לדיכאון והיום תופסת מרחק כי צריכה להמשיך לתפקד
הרגשתי שאנחנו פשוט מדברים סינית
לא הרגשתי שום הקלה מהשיחה אלא הפוך, כמה הפער בינינו בתקשורת, בהבנה אחד של השניה.
מרגישה פשוט עצובה. מרוקנת
בשולי הדברים אשמח לשמוע על מטפלת זוגית באיזור השפלה. בין רחובות לאשקלון, אשדוד בערך
