הַרְבֵּה זְמַן שהלב לֹא כָּתַב
וְלֹא אָהַב
וְלֹא חָשַׁב
בֶּאֱמֶת, לעומקם שֶׁל הַדְּבָרִים.
הַרְבֵּה זְמַן לֹא עָצַרְתִּי לִנְשֹׁם.
אֲבָל בֶּאֱמֶת,
נְשִׁימָה כָּזֹאת שממלאת אֶת כָּל הֶחָזֶה
וְיוֹצֵאת בנשיפה רַכָּה,
כְּמוֹ שמיכת נוֹצוֹת אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.
הַרְבֵּה זְמַן לֹא הרמתי עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם
לֹא חייכתי לַצִּפּוֹר אוֹ לפרפר
אוֹ לַתִּינוֹק בעגלה.
הַרְבֵּה זְמַן יָכוֹל לְהִכָּנֵס גַּם בקצת זְמַן.
וְאוּלַי זֶה הָיָה יוֹם אוֹ שָׁבוּעַ
אוֹ שָׁנָה וְיוֹתֵר
אֲבָל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה,
כִּי נִשְׁאַר בִּי גַּעֲגוּעַ.
(וְאָז אוּלַי זֶה טוֹב..)
