יש מוזיאון משאיות חמוד ברמלה אפשר להמשיך אליו אח"כ.

יש פעילויות נחמדות בגוש עציון.

תיירות בנימין יש גם הרבה דברים יחסית.

יש בהרבה מקומות פינות חי חמודות.

יש גם בבית שמש כמה דברים.

תיכנסי לאתרי תיירות של ערים קרובות ותראי מה יש מחר.

לא יעניין אותו לראות שוב חיות..

אבל תודה על הרעיון

יוצאים מהסוכה ובאים לטייל בבקעה- חול המועד סוכות 2023 - טיקצ

יש להם כל יום משהו. ולפעמים גם סיור לילי

במחיר טוב. 9 ש"ח למתקן או 10 מתקנים ב70 ש"ח. בת ה3 שלי נהנתה מאד.

בצמוד גם פינת חי חינמית.

פינת החי או פארק אלעד

את שלושתם הוא זיהה...

מה שכן, אני חושבת שהלונה פארק נפתח ב15. תהנו!

מחיפוש מהיר בגוגל לא נראה שהמתקנים מתאימים לגיל 3.

הורה צריך לעלות עם ילד לכל מתקן?

משלמים על כניסת הורה?

מתלבטת אם לשלם 9₪ למתקן עבור כמה מתקנים בודדים, או שבאמת יש 10 מתקנים מותאמים לגיל בשביל לקנות את הכרטיסיה.

ובכלל מתלבטת אם יתלהב כי היינו בסופרלנד בזמן האחרון..

כמו רכבת, טרמפולינה, מטוסים נמוכים ויש כאלה שהם יכולים לעלות עם ליווי כמו קרוסלת סוסים ועוד.

בחלק מהמתקנים הליווי בתשלום ובחלק לא.

יש שם גם הופעת קוסם בלופ של כל השעה (כלול במחיר)

לגבי כרטיסים, כדאי לראות בפועל לפי הילד. ותמיד אפשר לעלות פעמיים שלוש לכל מתקן...

תושבי אלעד 5 ש"ח

זה עולה 59 לילד, אבל אנחנו העברנו שם יום שלם עם בת 2.9, שממש לא רצתה לעזוב. יש שם גם קצת מתנפחים, ויש פיצה והמבורגר כשרים באותו מתחם.

ממליצה ממש

זה עולה 59 לילד, אבל אנחנו העברנו שם יום שלם עם בת 2.9, שממש לא רצתה לעזוב. יש שם גם קצת מתנפחים, ויש פיצה והמבורגר כשרים באותו מתחם.

ממליצה ממש.

זה נמצא ממש בדיסיטי, פשוט בקצה שלו למעלה

גן סאקר

גן האוניה

פארק האסבסטונים

הגן החדש בהר חומה

הוא פשוט היה פתוח רק לפגים עד עכשיו.

יודעת בוודאות שאחי קיבל אותו כשהוא נולד וזה היה לפני יותר מ11 שנים, וכבר אז הוא לא היה חדש.

והוא וירוס קשה מאוד בעיקר לקטנטנים

כשהבת שלי הייתה בגיל הוא עוד לא היה בסל

אם היה לא הייתי מהססת לגביו בכלל.

אני לא יודעת איך זה עכשיו.

חלק נותנים בבי"ח. חלק בט.חלב.

חיסון נגד RSV

לא שמעתי רופאים שאומרים לא לחסן האמת, זה ממש מתנה

וכמו שכתבו לך זה לא לגמרי חדש

מכירה כמה שהתאשפזו בגלל הוירוס הזה.

הבן שלי נדבק כשהיה בן 7 חודשים. לא הגענו לאשפוז ב"ה והיה קשוח ממש. הוא היה ממש מסכן. אפילו לבכות לא היה לו כוח..

החיסון לא חדש והרופאחם ממליצים

עד כמה שאני מבינה הוא קיבל חיסון פאסיבי (כלומר את הנוגדנים עצמם ולא חומר שגורם לגוף לייצר נוגדנים) מקבלים אותו ככה מי שנולד בחורף, מספטמבר עד מרץ.

וירוס שנפוץ בחורף ויכול לגרום לקשיי נשימה.

פגים רגישים אליו במיוחד ולכן כבר שנים חיסנו פגים נגדו. אבל גם תינוקות שאינם פגים יכולים להגיע בגללו לאשפוז, ולכן עכשיו מחסנים את כל התינוקות.

זה חיסון לכמה נגיפים שאחראים על מחלות בדרכי הנשימה.

וזה חיסון שמזריקים כבר את הנוגדנים עצמם ולא גרסה של הוירוס/ חיידק

ואיזה קשהההה זה

חלקם הגיעו לאישפוז

ועד גיל שנתיים בערך זה ממשיך להשפיע ( זה לא מחלה של זבנג וגמרנו)

וממש מעצבן

אני מבינה דכולם לא מרוצים, אז איך זה ממשיך?

יש כללים של חוזר מנכ"ל על מה אפשר לגבות וכמה.

אצלינו הגבייה היא דרך המועצה, ולא ישירות לגננת. מניחה שככה זה גם במקומות אחרים.

חוץ מזה יש גבייה של ועד הורים למתנות סוף שנה ומשלוח מנות.

שנה אחת בגן, הוציאו סידורים עם שמות של הילדים, וגם את זה ועד הורים גבה, כי לגננת אסור.

אם היא רוצה דברים מעבר, שתשיג לזה תקציבים.

אין סיבה שההורים ישלמו כל שנייה.

או שתסתדר עם התקציב שיש לה.

יש לך אפשרות לפנות להורים אחרים, שתתנגדו לזה ביחד?

לק"י

ממש מעצבן שמבקשים כספים, בטח כשיש לזה כללים ברורים.

את לא מחויבת לשלם וזהו

סיטואציה מעצבנת

וכשזה משהו שהיא ממש יודעת שאסור היא שולחת את הוועד לגבות בשמחה

נמאס לי

@ממשיכה לחלום יש בהחלט הורים שאיתנו בדיעה אבל הרוב נראה דווקא בראש שלה

עושים יחד עליהום אם מישהו מואיל להוציא הגה

ולמה רק עכשיו טרחה להגיד ש"זה לא חובה"?? בטלפון, תוך כדי התלהמות ותוך כדי שהיא מסבירה למה באמת זה כן חובה?

ולמה אין שקיפות מההתחלה גם מול כל ההורים?

ולמה עדיין אין הבהרה ברורה שזה "לא חובה"

אין לי כוח כבר

כל כך ניסיתי לשמור על אוירה טובה וחיובית, על פרגונים ואפילו פינוקים כדי שיהיה טוב לילד שלי

ובסוף היא פוצצה הכל?

ובעיקר התחושה הזאת שאנחנו לא בסדר

ועוד יותר שאולי אנחנו מרעיבים את הילדה שלנו

לק"י

אולי אפשר לפנות לועד הגן, ולבקש שלפחות יגבו בצורה מסודרת מעכשיו עד סוף שנה. ככה אולי לא יהיה לה נעים לבקש סכומים גדולים.

גם אם זה יהיה יותר ממה שמותר, אולי זה יהיה בגבול הסביר.

וזה עוד כשלכל זה נוספו עוד 200₪ שהיא ביקשה סתם בתחילת שנה כדי שיהיה להוצאות האלה

בערך 500 שח

זה כסף על ציוד, חומרי יצירה,  חומרי ניקוי, חוגים, מסיבות. הכללל.

לא מבקשים שקל נוסף באמצע.

יכול להיות שזה בסוף יוצא אפילו יותר ממכם, אבל זה נורא מרגיז הסגנון הזה!

זה משרד החינוך? 

הלוואי, כבר בתחילת שנה שילמנו 300 ש"ח

וכל כחודש יוצא עוד עשרות ויש כמה חודשים שזה יותר ממאה ש"ח

גם למה כל כך קשה להגיד בהתחלה את הכל ואנחנו כבר נסתדר? אשכרה שוקלים להוציא אותו מהטיפול הפרטי שהוא מקבל כדי למממן את השטויות האלה 

אולי להעביר גן אם כבר

לפרט את כל ההוצאות שהיו מתחילת שנה.

או לפיקוח.

זה מה שהרתיח אותה

אגב הבטיחו לנו אנונימיות והיא מתעקשת שהשם שלנו עלה

@כבתחילה רלוונטי גם למה שאת כתבת

רוב ההורים איתה (חילונים עם חצי ילד ושאומרים אמן לכל מה שהיא אומרת)

לא להכריח זה הרבה יותר רחוק מלשקף להורים שאין הכרח. כשבפועל כולם יודעים מי שילם ומי לא ולוחצים על כולם לשלם בזריזות כולל הודעות מהגננת, ועושים רישום מדוייק מי שילם ומי לא

שיגידו מה שהם רוצים, וירשמו מה שהם רוצים, מה אכפת לך? מה זה, רישום פלילי? כולה ועד הורים

לא נעים שאם יש הוצאות על כיבוד למסיבה אז הילדה תאכל ולא תשלם כמו כולם

ואפילו כולם ידעו בדיוק מי זאת ויסתכלו במסיבה לראות אם אני נותנת לה לאכול או לא

ביקשתי את זה מהאחראית מהפיקוח והיא אמרה שמובן ושתטפל

בפועל זה לא מה שהיה, עובדה שעכשיו עוד בקשה של מאות שקלים

בקבוצה המשותפת יצא לאחד ההורים הבודדים שמתנגדים לכתוב ויצאו עליו באמבוש רציני

זה מאוד מטופש שהאמא מהועד אמרה בפרטי ש"אפשר לפנות אלינו אם יש קושי כלכלי" 

ושגם הגננת אומרת את זה

למה זה עוזר בדיוק? למה לתת לנו תחושה שאם לא בא לנו למממן כל אפצי אז אנחנו מעוטי יכולת??

לק"י

אצלינו מבקשים מההורים להביא דברים.

וכמה מסיבות עם כיבוד עושים?

נשמע הסגנון שאוהב הרבה מופעי ראווה...

אל תדאגי מבקשים גם וגם

לפחות למסיבה הזו למשל

וגם אז רשימת המצרכים היא מאוד מכובדת ולא פשוטה

וכשמבקשים מצרים כל שבועיים אז גם אם זה רק זה זה לא בסדר בעיני

זה מסתכם בכמה זה עולה לקבל שקט תעשייתי למול להתעקש על עקרון וצורך

אם יש כל שבוע מסיבה וצריך לשלם אז מוגזם לדעתי. את יודעת כמה זה בסוף פוגע לך בכיס. ולפעמים באמת מבאס "לשלם" מחיר כזה שמסתכלים על הילדה. אבל זה לא מחיר מאוד גבוה בעיניי אם ההוצאה היא לא סבירה

הגיוני שלא כל ההורים יתיישרו עם זה. יש עוד ילדים ועוד הוצאות. תחליטי באיזו גישה לפעול בהינתן ואת המתנגדת היחידה

זה גורם לי להתלבט מאיזה הוצאות להפריש את זה ועל מה לוותר מצרכי הבית האחרים בשביל שהגננת תהיה מרוצה

אנחנו כ20% מתנגדים מושתקים לפי הידוע לי אבל זה לא משנה

אם כך, הייתי שותקת ולא מביאה

זה בסדר גם למרוד בדרך אחרת

בדרכ מי שמוביל מאבק כזה, מפסיד. את אהדת הגננת והצוות לפחות.  אז לא חייב להוביל אותו, אבל גם לא לזרום עם כל בקשה לא הגיונית, קל וחומר שזה מכביד עלייך

אני אומרת - כולה גן. תעשי מה שבא לך בלי לתת הסברים ושיתמודדו

לק"י

גם אם יש אפשרות, זו עדיין לא סיבה לשפוך כסף על שטויות. אבל לא בטוח שהייתי מתנגדת.

אבל לוותר על דברים חשובים יותר, ברור לי שלא.

(לא יודעת מה הייתי עושה בפועל. כי לדבר זה קל...).

ובגן חובה הוסיפו עוד 60 שקל על חוברות עבודה.

יש לכם קבוצת ווצאפ של כל ההורים?

יצא לכם להציף את הבעיה? מה אחרים חושבים?

יש תשלום שנתי וזהו, את לא צריכה לשלם שקל יותר.

גם ועד הורים לא יכול להכריח משפחה שלא מעוניינת/יכולה לשלם. זה לא תשלום חובה. 

אם היא מתקשרת אליך תגידי לה שעל פי משרד החינוך אסור לך לגבות ממני כסף לגן.

הקופת גם אמורה להיות 125 שח ונמצאת אצל ועד הורים בלבד. 

אז תפני שוב ואן הגננת שוב פונה למה פנית לפיקוח תגידי לה שזו לא את ואת לא יודעת על מה היא מדברת.

יש אנשים שצריך לשקר להם מפני השלום.

וממליצה פשוט לצלם מסך מהבקשות בוואצאפ של כל התשלומים שיבינו שזה שיטתי

אני חושבת שנכון לפנות עם השיחה הזאת לפיקוח.

(למרות שאני רק חכמת מקלדת ויש מצב שפשוט הייתי משלמת בשקט ומעבירה את השנה, זה חלק מהאופי שלי)

נשמע מוגזם ולא הגיוני

מעבר לעניין הכספי, נשמעת גננת שאינה קשובה להורים, או לחלקם.
לילדים היא מקשיבה לפחות?
הרבה שואו
יש קצת תוכן? גישה חינוכית? ערכים? שיח וקשר עם הילדים?

שיש לכם קושי כלכלי? או שאתם מעדיפים לא לעשות את זה?

לגבי הפניה לפיקוח והעובדה שהגננת מאשימה אתכם, ממש ממש מקומם! בכלל כל ההתנהלות שלה נשמעת לא מקצועית ולא נעימה, אם יש אפשרות לגן אחר הייתי סוחבת כנראה עד סוף שנה ומשלמת מה שצריך בשקט/פונה לוועד הורים ומבקשת לא לשלם יותר, ומחליפה גן בשנה הבאה.

אם אין אפשרות כזו כנראה צריך להמשיך להתלונן לפיקוח וכו'. לדעתי אם כבר ניסיתם ולא עזר זו עכשיו תהיה' מלחמה' ואני אישית הייתי מנסה לא להגיע לזה, אבל לפעמים אין ברירה... 

סליחה שלא עונה לכל אחת

יש גם עניינים של אאוטינג שבגללם אני לא רוצה לפרט יותר מידי אז לא עונה להכל בפומבי

אבל לצערי אין אפשרות להעביר אותה עכשיו גן והמחשבות הן בעיקר על שנה הבאה אם להמשיך שם

מפריעה הלגיטימציה שהפיקוח נותן לה ושבסוף אנחנו יוצאים הקמצנים ולא היא שלא בסדר

ובעיקר מתבאסת על התחושות שלה כלפי הילדה שלנו שמאוד רגישה ואני לא רוצה שתשים לב. 

יכול להיות שאם תצאי למאבק יחד עם הורים נוספים תצליחי להוריד ב100-200 שח את ה"ריבית" הזו.

האם התועלת הזו שווה את המאבק?

אני לא בטוחה.

מילא אם הייתה השפעה לטווח ארוך אבל כל ההורים מחכים לסיים עם הקנס הזה ולהמשיל הלאה.

להתלונן לפיקוח זה הכי ביג נו נו.

לא עושים את זה אם זה לא על משהו ששווה לשבור עליו את הכלים.

אצל הגננות לפנות לפיקוח זה לפתוח במלחמה.

היו אצלנו מלא סיפורים הזויים עם כמה גננות, אז כנראה שזה לא נקודתי העניין של פניה לפיקוח.

אז מה כן?

או לעבור גן או להשלים עם התופעה.

ואם זה ככה בכל הגנים אצלכם אז תחשבי שזה תשלום במקום לשלם על שירותי חינוך.

גן פרטי היה עולה כמה אלפים בחודש,

גם עירייה עולה כמה אלפים בשנה. מכאן תעשי את החישובים מה עדיף.

אפשר גם לשקול מעבר דירה לאיזור שיותר מתים לסגנון החיים שלכם שכולל יותר ילדים ופחות שופוני.

ואז לא ירצו אח"כ מחשש לכאב.. אפשר להניק אח"כ בשביל להרגיע.. ותוך כדי ללטף ולדבר

בפועל אני דחיתי את החיסון מסיבות טכניות, ולא ניסו לשכנע אותי שלא כדאי.

ולשחק איתו בחדר.

כדי שיהיו לו חוויות חיוביות מהחדר.

אם את מקדימה אותו במקום אחר, הוא גם מתנגד?

אתמול היינו בחדר כי סידרתי ארונות

ולא היה נראה מוטרד

איך שגמר להתקלח והתחיל טקס השינה הוא ממש משך אותי שלא אתקרב

לגבי חדר אחר

שם המיטה שלו

אולי זה באמת רעיון

השאלה אם זה חכם כדי שאחכ לא יתרגל לחדר אחר ואז יהיה קשה להרגיל בחזרה

כי אין לי מיטת תינוק בחדר אחר

רק מיטה רגילה

אולי תנסי להיזכר אם היה משהו חריג במיטה בימים האחרונים?

לנו היה סיפור דומה עם אמבטיה אחרי שהכנסנו במים חמים מדי.

ולגבי המעון- לא הייתי נלחצת, אבל כן הייתי קצת יותר מנסה לעקוב ולבדוק אם הכל בסדר שם. אולי להגיע בזמנים לא צפויים, לדבר עם עוד הורים מה החוויה שלהם, אם את מכירה מישהי שעובדת שם אולי לבקש ממנה שתראה איך הוא ואיך מתייחסים אליו במהלך היום.

ושבוע שעבר שלחו תמונות של פעילות והוא לא היה

נבהלתי ושאלתי את המטפלת מה קרה אם הכל בסדר

אמרה לי הוא לא רצה להשתתף.. אנחנו לא מכריחים

לא ממש הבנתי במה התבטא שהוא לא רצה

ואיפה היה אז...

ולאחרונה הקטע עם השינה

וזה שאתמול היה נראה חי עצוב וכועס

אולי אני סתם חושדת וזה גיל שמתחילים לא לרצות כל מיני דברים וזה אופי ...

גם אצלי קרה הרבה פעמים שילד לא השתתף ולפעמים בסוף הסרטון ראו אותו בצד. לא זכור לי שלא הראו בכלל אבל זה כן סביר בעיניי שיצלמו רק את מי שמשתתף ולא את מי שיושב בצד.

בכללי נשמע לי לעקוב ולתת הרבה חום ואהבה, יכול להיות שלב התפתחותי או שיניים... 

ועדיין הוא בהסטריה

הוא גם לא מתעורר במהלך הלילה חריג

זה רק ההתחלה והבוקר שמוצא את עצמו במיטה

יש לי כרית? בובה?

הוא במיטה סגורה או מעבר?

מנסה לחשוב על כיוונים שאולי יוכלו לעזור.

הוא במיטה סגורה, אבל לפני גם אם התקשה להרדם במיטה שלו שכבנו לידו במיטה שלנו

והוא נרדם בקלות

עכשיו גם שם מממש צורח בבעצה

ומסמן לנו שרוצה לצאת

והוא עיייף

בזמן שהוא היה במיטה, וזה הבהיל אותו?

באמת נשמע שזו התנהגות לא רגילה...

נראה לי שבאמת כרגע כדאי להרדים אותו במקום אחר (אפילו בעגלה), ואם התופעות האלה ממשיכות - אולי ללכת לטיפול כמו מוח אחד...

וגם הוא לא התעורר פעם בבעתה

התעורר כרגיל מדי פעם

וגם לרוב ישן חלק' עד 5 בבוקר שאז רצה בקבוק

לק"י

אני משתמשת באחד שקניתי מאלי'.

אבל זה כן מכביד עלי. אולי אני לא מסדרת טוב.

שיתאים מגיל לידה ועד גיל גדול ויהיה נוח ובריא בכל הגילאים לאם ולתינוק.

ראיתי שיש מנשא בד חדש שהוא 2 רצועות שתפורות בצורת עיגול כל אחת בנפרד. נוח לשים. ומתאים מגיל לידה עד כמה חודשים.

מגיל 3-4 חודשים אני ממליצה על ארגו. לא היה ממש נוח. כשהילד גודל אז היתי שמה על הגב שלי.

אבל לא בטוחה כמה זה נוח לעבודות בית. לי היה נוח להסתובב בחוץ כשאני רוב הזמן עומדת או מקסימום יושבת ואוכלת נניח באירוע. אבל לא לבשל, לכבס, לתפעל ילדים נוספים שצריך לשבת לידם וכו. זה רק בגיל קטנטן שהם לא חוסמים לי את כל המרחב שלפני. ולא מכבידים על כל תנןעה והתכופפות.

(מאמינה שזה לא תקני אבל תכלס לא חושבת שבעייתי)

בלי מתאם

מה שכן לפעמים הם קטנים ועוד לא מתאים כי הראש מדי בלוע בפנים

ארגו אומני נקרא ..

אאל"ט מאי טאי של טופה טופ.

אבל הוא מנשא קשירות, לחובבות ז'אנר הרצועות המשתרכות.

אהוב עלי ביותר.

מתאים ממשקל 3 קילו ועד משקלים מכובדים...

עם השני שלי השתמשתי בהתחלה במנשא בד ארוך (מבד נמתח) ובגיל 4 חודשים כבר נהיה לי ממש כבד, ואז עברתי למנשא הזה (מאי טאי) והיה לי ממש הקלה. הוא מחזיק בצורה הרבה יותר טובה. אני ממש נהנית ממנו...

והם מנשאי ילקוט.

בכללי טופה טופ זו חברה מעולה, עדיין ממליצה לחפש גמח ולהשאיל לפני שקונים, לא תמיד מה שנוח לאחת נוח לאחרת.

(אני השאלתי מגיסתי כדי לבדוק שאני מתחברת)

אפשר גם ללכת למדריכות נשיאה, שבודקות ביחד איתך איזה מנשא מתאים לך ועוזרות לדייק את המנח של התינוק...

מנשא מבד אריג, נעים לא נמתח

עדיין משתמשת בו לילד שני בן שנה וחודש

https://www.amazon.com/%D7%9E%D7%A2%D7%98%D7%A4%D7%AA-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%90%D7%97%D7%93%D7%B4-%D7%9E%D7%A2%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA/dp/B076KQHGC9/ref=sr_1_3_sspa?dib=eyJ2IjoiMSJ9.0UsgCwRH3Gxe-BrpSdP9oZ1vfsCQno6Ysk0tMN3rvrV_CKNxPSCOy2aSxEP9vFtDwQ-pS1P81O2mp-ATeB-dj4wBn2pIuL1EnrhlACU_aFSrL__JknQ6NuJbBgoXRXnwZLOTSN9c6VXBlbVKsEzbr10w8dQQ_6eHU4n5jUghIJy8yetVt3rrWkyV0JHu8j2MrP41qp1E6-MhvzsBMEhgPvJQ3Pltr4pxePM8M6xI4NZ4VdXe6au9oneRQMlygtWHeTuWixioygog9Jm8-inzTkNvmK8it3j8TZ2tOoF5iQU.CU1B1w9C-YKwf0MbJHk34e8ncQo-2zK-2wwl6pvr7Dc&dib_tag=se&keywords=%D7%9E%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%91%D7%99%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%9C%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%98%D7%95%D7%AA&qid=1767698998&sr=8-3-spons&sp_csd=d2lkZ2V0TmFtZT1zcF9hdGY&psc=1

עולה 80 שקל ויש מלא צבעים

לדעתי לא מתאים לאישה בהיקף מותן של 100 ומעלה (מידה 2-3 איקס כנראה), כי הסרט ששמים מעל הבייבי, ארוך אבל לדעתי לא מספיק..

יש לי גם מנשא בייביורן מיראקל וההוא מאמזון יותר נוח לי..

אז רק מסייגת שלא לוקחת אחריות ויכול להיות שארגו יותר נוח, אני אישית לא ניסיתי.

חבל שאין פה אחת שמדדה את כל המנשאים כדי לחוות את דעתה  

כך נראה לי מניסיון אישי.

אולי באמת היום נוטים "לאבחן" הרבה אנשים כרגישים מאוד, ויש כאלה שזו טעות בעבורם, אבל מי שבאמת רגיש - לא יעזור אם ידחפו אותו בכוח, כי הוא פשוט יסתגר וייכנס לדיכאון.

אבל כל המחקר סביב "אדם רגיש מאוד" הוא יחסית בחיתוליו (זו לא הגדרה שנכנסה ל-DSM, ספר האבחנות הפסיכולוגיות, למשל), אז לא יודעת אם יש דעה מוצקה בנושא איך נכון לנהוג עם אנשים רגישים מאוד...

כמה מאלה שמאובחנים כך היום באמת יסתגרו ויקמלו מהדחיפה הזאת?

כי גם בעבר היו אנשים כאלה והם לא היו צריכים טייטל כדי שיבחינו בכך.

אבל השאר כן למדו להתמודד. והיום לתחושתי האבחנה מעודדת יותר הכלה שבעיקרה מונעת התמודדות ולא נותנת כלים (בעיניי כמובן)

זה מאוד תלוי בנפשות הפועלות ובסגנון ההורות

אצלנו בבית הייתה לזה מודעות אבל אפס גישה (אני ילדה רגישה מאוד להורים רגישים מאוד וגם כמה מאחיי) שתקדם

אני היחידה מבין האחים בינתיים שלקחה את עצמה בידיים עד כה. וב"ה אני רואה תוצאות.  המודעות לא גורמת להכלה אינסופית אם הסביבה לא מכילה וגם אם כן.. ומודעות אין משמעותה הכלה בלבד. יש הרבה לאן להתקדם משם

גם הילדים שלי רגישים. אבל אני רואה איך דווקא המודעות הזו שלי מקדמת אותם ולא מקבעת אותם בטייטל (שהם לא מודעים לו עד כה)

לדעתי המפתח לדבר הזה הוא להכיר את הילד באמת. לתת לו הרגשה שרואים אותו. ובמקביל - לקדם ולתת כלים כדי שלא יתקבעו דפוסים שאחרכך מאוד קשה לשנות. לעודד התמודדות בצורה מותאמת ומווסתת

אם תקראי את הספר "אדם רגיש מאוד" היא ממש מתארת שם מה אדם רגיש מאוד עובר כשלא מודעים לרגישות שלו ואיך לתת לה מקום, לדוג' כיוון אחד- נטייה לוותר על הרגשות שלך, לראות בעיקר רגשות של אחרים, להיכנס לדפוס של ריצוי הסביבה על חשבונך, כי אתה מבין שהרגשות שלך הם לא משהו שצריך להכניס למערכת השיקולים. כי יש כל כך הרבה רגשות שכל החיים שלך לימדו אותך שצריך "להתמודד" ולא להתייחס אליהם.

אני חושבת שאפשר גם וגם.

ילדים שלי בחטיבה מדברים על זה שילדות נפגעות מכל אמירה של מורה שהיא טיפה לא במקום. אותו דבר בבית.

מצד שני את עצמן הן לא ממש מרסנות באותה רמה .

מעניין אותי מה יקרה בדור הבא...

גם כי יזקין לא יסור ממנה.

השנקל שלי:

להסתכל על כל ילד בפני עצמו, לזהות חוזקות ואתגרים.

לחזק את החוזקות ולמצוא מענה לאתגרים.

בסופו של דבר אני רואה את האחריות ההורית שלי- לתת כלים ולפתח יכולות אצל ילדי שיכינו אותם הכי טוב שאפשר לחיים הבוגרים.

המדד להצלחה שלי כאמא- שיהיו הגרסה הכי טובה של עצמם.

בגיל קטן עד כיתה ב' בערך, כל הילדים פחות או יותר על אותו שטאנצ.

כולם לומדים לאכול, ללכת, להתלבש, לקרוא, לספור, היכולות החברתיות הם גם פחות או יותר על אותו טווח.

אבל מגיע איזשהו שלב שבו כל ילד מתפתח לפי הקו הייחודי שלו,

וזה מצריך ממני התבוננות מסויימת מה נכון ואיך אפשר לעזור ולסייע לאותו ילד.

אני חושבת שהגיל הזה מתאים פחות או יותר לתחילת גיל ההתבגרות או זריחת ההתבגרות.

בכל אופן, אני לא מסתכלת מה 80% בפייסבוק כותבים, וגם לא מעניין אותי אם יש אינפלציה באבחונים.

מה שמעניין אותי זה לפצח את השאלה מי הילד שלי? מה הכי יעזור לו להצליח?

אם יש אבחון/ תחום מחקר שיכול לעזור לי להבין מי הילד שלי, ועל ידי כך להבין איך אפשר לקדם אותו, אז אשתמש בכלים האלו.

לגבי מענים:

אם הכלה זה מה שיעזור לילד שלי להתקדם ולהשיג את מטרותיו בחיים, אז אדרבה. ולא מעניין אותי מה מצקצקים.

אם מה שיעזור לו זה חוסר הכלה, אז זה מה שאעשה.

וזה משתנה בין תקופות ובין הילדים.

החכמה היא לזהות איפה הילד שלי נמצא ומה הכי יעזור לו בנקודת זמן הזו.

מה שכן, בשאלה שלך יש בלבול במושגים. הכלה, אובר עטיפה ופינוק.

הכלה, זה בדיוק ההיפך, הכלה זה לאפשר את התנודות מבלי להתנגד להם. להיות קרקע יציבה גם כשהרוחות סוערות. מה שמאפשר לילד לפתח חוסן.

אם התגובתיות של ההורה היא הנמכת ציפיות, זו לא הכלה.

אם את רוצה לעשות סדר במושגים ולגבש דרך, ממליצה ממש לעקוב אחרי תכנים של רן בראון.

יש לו מאמרים וקבוצת פייסבוק, ולאחרונה שמעתי אותו בפודקאסט.

מן הסתם זה לא מאוד מעמיק, אבל כן נותן אבני דרך.

ועוד משהו, לי היה נשמע קצת צורם ושיפוטי ההתייחסות לרגישות יתר.

אני לא יודעת אם אנשים סתם משמתמשים במושג הזה כמטבע לשון,

אבל כאבחנה, יש תופעה כזאת וכדאי לתת לה את המענה המתאים איפה שרלוונטי.

את אולי לא מכירה ולכן מדברת ככה, זה בסדר- מי שלא מכיר, לא יודע.

אבל אם כאמא תיתקלי בתופעה הזו, כדאי להתייחס אליה במלוא הרצינות ללא ציניות ושיפוטיות,

בדיוק כמו שהיית מתייחסת לילד עם בעיות ראיה שזקוק להרכיב משקפיים.

ועוד דבר, אם בקבוצה הזו נותנים מענה למצבי רגישות, הגיוני שהרבה הורים פונים לשם בשביל לשאול וגם מתקבל הרושם ש"כולם כאלה".

בכל אופן, מסכימה מאוד עם מה שכתבת על ההבדל בין הכלה לבין פינוק. כל אדם זקוק להכלה, ואנשים רגישים זקוקים ליותר. פינוק נצרך יותר במידה, וזה בעיקר משתנה עם הגיל...

אבל המענה יהיה פחות או יותר אותו מענה,

יש ילדים אנרגטיים, יש ילדים מופנמים,

אבל הגידול בגילאים המוקדמים יותר הוא יותר כמו סרט נע ופחות ממוקד.

כולם לומדים לקרוא באותו גיל בערך, כולם לומדים לשתף חברים באותה רמה פחות או יותר.

אפשר להגדיר את זה אחרת, בהורות לגיל הרך, הדרכת הורים ברובה תהיה אותה הדרכה אצל כל הילדים.

אצל כולם יש טנטרומים של גיל שנתיים וכד'.

אבל בגילאים הגדולים יותר, השונות גדולה יותר.

אם אני מסתכלת על המכנה המשותף של בנות כיתה ו' לעומת בנות כיתה א',

אז בכיתה א' הבנות דומות יותר זו לזו מאשר כיתה ו'.

תחשבי על זה ככה, מי יודעת לצפות יותר טוב את אתגרי השנה, גננת של גיל 4 או מורה של כיתה ח'?

לדעתי גננת של גיל 4. ולכן גם יותר קל לה לתת מענה לילדים.

כל הילדים אוהבים להיות אבא ואמא של שבת, לכל הילדים חוגגים יום הולדת בגן, כל הילדים אוהבים לעשות יצירות ולראות הצגות, כל הילדים מסוגלים לשבת במפגש 20 דקות. וכל הילדים אם תבטיחי להם סוכריה יתנהגו יפה.

ברור שיש קצוות, אבל בגדול כולם פחות או יותר אותו דבר.

בכיתה ח' כבר צריך להכיר את הילד יותר טוב כדי להתאים את המענה אליו. אין הרבה שפנים לשלוף שיעבדו טוב במרבית המקרים.

הדברים שעובדים פחות או יותר אצל כל הילדים בגיל הזה הולכים ומצטמצמים ולכן מצריכים חשיבה יותר טובה.

למשל מדריכות בתנועת נוער של השכבות הצעירות יכולות לקחת פעולה מחברה שעשתה עבור אותה שכבת גיל ולעשות העתק הדבק, והפעולה תעבוד לה.

מדריכה של השכבה הבוגרת צריכה לעשות יותר התאמה ולהפעיל חשיבה מה עובד עבור הקבוצה שלה ספיציפית יותר טוב.

ולכן אני לא כל כך רואה את מה שכתבת...

אבל כנראה שאת צודקת.

וממש לא כולם רוצים עצמאות או חושבים שהם הכי חכמים.

יש מתבגרים עם נטיה להסתגרות, עם ביטחון עצמי לא גבוה, ותלותיים.

נכון שיש תופעות דומות סביב ווסת וכד' אבל זו תופעה נקודתית ולא עניין של בניית אישיות.

בגדול רוב בני האדם דומים באופן כללי, כן?

אבל בתוך בני האדם אם יש איזה נקודה שבה מתחילים לפתח יותר אינדיבידואליות באופן שהסביבה מגיבה לשוני, זה סביב הגילאים שציינתי פחות או יותר.

זה הגילאים גם שמתחיל להיות פחות רלוונטי להעביר בגדים מילד לילד, מאותה הסיבה.

מתחילים לדבר בגיל שונה. נגמלים מטיטול בגיל שונה. מסתגלים למסגרת בצורה שונה.

מתבגר עם בטחון עצמי לא גבוה מן הסתם היה ילד עם בטחון עצמי לא גבוה ובתור פעוט כנראה פחות זרם...

גם מתבגר שובב בדרך כלל היה שובב כבר בגן 

מהניסיון שלי זה אחרת לגמרי.

אין קשר בין שובבות בגיל גן לשובבות של גיל ההתבגרות.

ובעיני המנעד של גמילה מטיטול שונה לגמרי מהמנעד של גיל ההתבגרות,

ודרך הגמילה מטיטול הוא פשוטה יחסית ומצריכה אותה תוכנית לגבי רוב הילדים,

מה שאי אפשר להגיד על מתבגרים.

גמלתי 4 ילדים מטיטול ולא זוכרת שעשיתי משהו שונה מהותית.

מן הסתם היו כאלו שנגמלו מהר והיו כאלו שלקח להם קצת יותר זמן,

אבל זה לא הצריך ממני כאמא לשנות או להתאים את ההורות ולפתח את החשיבה לגבי כל ילד בנפרד.

עשיתי את זה פעם אחת, בפעם הבאות אולי זרם יותר, אבל התוכנית עצמה הייתה די אותו דבר.

חיכינו לקיץ של אחרי גיל שנתיים, סיפרנו את אותם סיפורים, עשינו את אותם הכנות, שיבחנו באותו אופן את ההצלחות וכד'.

אפילו התגמול לילד שנתנו היה דומה.

ועדיין היו כמה קבוצות ילדים שנגמלו אחרת.

מה אפשר לעשות שונה עם מתבגר? בגדול צריך להקשיב ולהכיל אבל עדיין להציב גבולות. לאט לאט הם נהיים יותר עצמאיים וזהו ...

אם ילד לא מספיק בוגר אז לשחרר בקצב איטי יותר ולשים לב יותר על שיח . וחייבים מסגרת.

זה לא שתדברי עם כל ילד בצורה שונה , גם אם כן , הם ישימו לב ,😀

נגיד , אני מרשה בכיתה ז ללכת עם חברים לים. אז אם אני מרשה לשלושה  ילדים , אני אצטרך סיבה רצינית מאוד כדי לא להרשות לילד מסוים.

לא יכול להיות גם שעם ילד אחד אני אדבר רגיל ועם שני רק בתשבחות או חס וחלילה רק הביקורת . 

השאלה היא איך ליישם בפועל. האם הדרך שמתאימה על פי דרכו היא הכלה או חישול..

כן חידדת לי לגבי הערבוב של המושגים שבאמת מה שבעיקר גורם לי למחשבות האלה זה שאני רואה בסביבה שלי חוסר בגבולות מצד הורים שנובע מזה שהם מזהים את הרגישות אבל ככה הם תופסים מה זה הכלה או מעטפת, ובאמת הנמכה של הציפיות.

אבל התהיות נולדו דווקא כי כאמא יש לי ילד אחד מאד מאד רגיש, ואני חושדת שהוא בקלות יכול להכנס לקטגוריה הזאת. אז אני מסתכלת סביבי על ילדים אחרים שנחשבים רגישים כדי להבין איך נכון להתנהל איתו - ואני פשוט עצובה כי אני מרגישה שאני צריכה לבחור בין להיות קשוחה ולתת לו להתמודד כדי שילמד שיש גבולות בעולם, לבין לתת לו לעשות מה שהוא רוצה, למחוא לו כפיים כל הזמן ולצפות מכל הסביבה שתכיל אותו ולדרוש ממנו את המינימום (בעיניי).

אני מנסה להתנהל באיזשהי דרך אמצע אבל תמיד תוהה, האם אני קשוחה מדי? (לפעמים אני בטוחה שכן), האם הוא נדון לחיים של מסכנות ואומללות והעלבות מכל מילה שנאמרה לו? (ככה אני רואה חלק מהילדים סביבי אבל מסרבת לקבל שזו גזירת גורל)

אז נשארתי עם התהיות..

ולגבי הקבוצה האמת שזו קבוצה די רנדומלית. לא קשורה דווקא לנושא הרגישות

היא ממש מסבירה איך זה מרגיש ואיך לעזור.

לגבי הכלה או חישול זה מורכב.

נגיד אני אתן לך דוג' עליי- אני רגישה תחושתית לבגדים מסויימים, וזה די משגע את השכל כי זה בגדים שפעם לא הייתי רגישה אליהם, וזה פתאום התחיל.

ולפעמים הייתי אומרת לעצמי "יאללה אני אתחשל ואלבש אותם. חבל לא ללבוש חצי מבגדי השבת שלי בארון. עם הזמן אני אתרגל" ופשוט הייתי אמא עצבנית כי הבגדים מציקים לי. אז למדתי להכיל את זה שאני רגישה לבגדים האלו ולא ללבוש אותם.

אני בשלב דיי מוקדם שיקפתי קודם כל את ההרגשה.

וזה היה קריטי,אבל לא לכל ילד זה יתאים בהכרח.

מעולם לא הורדתי ציפיות אלא בדקתי דרכי התמודדות מה יהיה נכון עבורה.

ועוד משהו אני ממש לא מצפה שהסביבה תכיל,אני לא יכולה גם לצפות מהסביבה להכיל אני כן יכולה להביא לו כלים בשביל להתמודד עם הסביבה,

ואני לא אומרת את זה בקלות הבת שלי ממש סובלת חברתית,באחד על אחד אין לה בעיה אבל בתוך חברה ממש קשה לה ואני לא מצפה מהחברה להתחשב בה.

היא גם נעלבת בקלות מכל מילה שנאמרת,אבל היא מודעת שזו חלק מהבעיה ויותר מיזה היא נעלבת בשביל חברות ולא מבינה איך אנשים כל כך חסרי טאקט.

אז כן לתת כלים מה קורה לי שאני נעלב? איך אני מרגיש,איך לשחרר את ההרגשה,מה יעזור לי לשחרר את העלבון והפגיעה אבל ממש לא להכיל במקומו או אותו רק להביע סימפטיה לקושי....

זה המון גם נסוי והטעייה,

מודה שאני לא מושלמת בזה וגם את זה שיקפתי לה...

למזלי הצד השני של הרגישות הזו זה הבנת מורכבויות ועומקים שאין בילדים רגילים כביכול.

ודרך אגב אם תרגישי שאת עצובה מיזה או צריכה לקבל את גזירת הגורל הוא יקלוט את זה גם אם לא תגידי לו מילה,זאת הרגישות😉

אם תתני בו אמון ותאמיני ביכולת שלו להתמודד הןא גם ירגיש את זה, שוב בלי להגיד מילה.

יכולה להגיד לך שיש מלא מה לעשות שלא קשור להצבת גבול וחישול.

אצלי ראיתי שתמלול של סיטואציה משפר את המצב בלי שבכלל שינינו משהו אלא פשוט השיח

-כן באמת יותר קשה לך בחילופי עונות כי ההתרגלות לשרוול קצר/ארוך מפריעה לך, כי העור שלך יותר רגיש

-זה נורמלי שאתה עייף אפילו שכיף לך בביס כי זה מתיש את המח הרגיש שלך להיות הרבה שעות עם הרבה אנשים.

ואז מחזירה אליו

מה יכול לעזור לך?

בסופו של דבר, מצד אחד העולם לא רגיש מאד..

מצד שני לילדים יש במובן מסוים הרבה פחות בחירה מלמבוגרים (אני לא יכולה לעבוד במשרד עם שלושים עובדים נוספים. אני אאבד את שפיותי. אבל כתלמידה לא היתה לי בחירה)

אז מצד אחד- להכין לחיים זה חשוב.

אבל הרבה יורת חשוב שידעו להבין את עצמם, לזהות את הקשיים שלהם וללמוד למצוא פתרונות.

לפעמים הפתרונות מגיעים ממני, אני מעדיפה להביא עקרונות (נכון עיסוי עמוק מאד עוזר לך ללבוש בדים אחרים? אולי זה יעזור גם כשצריך ללבוש 2 שכבות וזה מציק?)

כי ככה זה הכי מכין אותם לחיים האמיתיים.

בסופו של דבר כשילד יודע שסוג תאורה מסוים מציק לו הוא חווה את זה פחות נורא מ'הכיתה הזאת רעה' אלא 'העיניים שלי מאד רגישות ואבא ואמא מנסים לבקש מהמנהל שיחליפו את התאורה בכיתה שלי'

יכולה להגיד לך שהתפרצויות הבכי של הבן שלי פחתו ב80% כשהתחיל לדבר (לא מילים ראשונות אלא שיח9 ופתאום אפשר לדבר על דברים ממש, גם הוא וגם אנחנו עצם השפה עזרה לו המון המון המון.

עד איפה מוותרים? כל פעם יש לי התלבטות על זה מחדש.

האם זה הגיוני שאחים שלו מפסידים גינה כי זה קשה לו? (וזה טוב גם לו לצאת בסופו של דבר, רק מאתגר)

האם זה סביר שהוא לא מסוגל להתפנות בשירותים בביס, ואיך מתמודדים עם דבר כזה?

עד איזה גיל לגיטימי לאפשר לילד אמצעי הרגעה 'תינוקיים', מתוך הבנה שהוא באמת זקוק ליותר הרגעות אחרי יום לימודים ארוך

להגיד 'יש לי קושי' זה הרבה יותר טוב מלהגיד 'אני רגיש'

יש לי קושי זה משהו נקודתי. יש מלא נקודות... אבל אפשר להתייחס ספציפית ולפתור, לפחות בחלק מהמקרים

ובמקרה שלא- אפשר לדבר על זה

יש לזה שם.

לגבי הרגישות מהפן הרגשי זה קצת יותר מורכב

כי א' ב' לדעתי זה לתת תוקף לרגשות של ילד

מצד שני ילד שכל דבר הכי קטן גורם לו להרגיש שסוף העולם הגיע

שמוצף חרדה מרב גירויים

שבטוח הילד הזה שונא אותו כי הוא נגע לו בנעליים

בפירוש זה משהו שאני עוד מנסה ללמוד.

אבל לפחות הרגישות הפיזית (שאגב התמודדות נכונה איתה מפחיתה ומאזנת מאד גם רגשית, כי הילד לא כל הזמן 'על הקצה')

אני לא רואה קשר מחייב בין ההכלה וההבנה שבאמת עוזרות אוביקטיבית להתמודדות

לבין עטיפה והגנה ופינוק יתר (אבל אני לא האמא הכי קשוחה בעולם בכל מקרה, באופי שלי ושל בעלי..)

מין צפייה להכניס את כולם לתבניות.

מניחה שאם הייתי ילדה היום הייתי מאובחנת עם קשב וריכוז+ ילדה רגישה מאד..

תוהה מה זה היה נותן לי

האם ערך חיובי

או להפך...

התרפקות על העבר

פעם לא היתה הכלה/ אבחונים/ מסכים

ולכן היה יותר טוב

אבל זה בולשיט

גם בעבר היו בעיות

וגם בעבר אנשים חיפשו סיבות לבעיות שלהם במקום לפתור אותם

האישו זה לא ההגדרה ולא האבחונים

האישו הוא ההתמודדות ההורית ואופן ההתנהלות של כל אחד מול הילד

אפשר ורצוי להכיל ילדים אבל להוביל אותם להתנהלות טובה

תראי, אני כן נוטה להאמין למה שאומר הצוות. בסוף, הילדים שלי נמצאים שם רוב שעות היום (איזה מטורף זה כשחושבים על זה), והגננת/ המורה רואה אותם במגוון רחב מאוד של סיטואציות בחברה.

אין לה אינטרס לשקר לי. אין לה אינטרס להפריז. היא אומרת את מה שהיא רואה.

ואם הילד צריך כיתה קטנה כי שם יקבל יחס אישי- אז למה לא?

תראי, מכל התמודדות בחיים מתחשלים. גם מי שמתגרשת עם עשרה ילדים יוצאת מזה אישה חזקה שלומדת שיעור על החיים. אבל את בטח לא תאחלי לאף אחת להגיע למצב הזה, נכון?
וזה לא קשור אגב, בגבולות חזקים של ההורים.

אני נגד להכיל ולהכיל בלי הפסקה.
הילד חצוף? הוא יקבל על זה עונש. בלי ספק בגלל.
מרים יד? יקבל גערה.

להרשות לילדים לאבד כל תחושה של מוסר וגבול מול ההורים- זו טעות של ההורים שלא קשורה לזה שהילד רגיש.
אפשר להגיד לו- אתה מקבל עכשיו עונש כי התנהגת לא יפה, אבל אני אוהבת אותך ומאמינה שאתה תלמד מזה איך מתנהגים.

מי שרק סופג וסופג וסופג- מביא לבלבול של הילדים, והם חווים מצוקה בגלל זה. אין פה אבא ואמא חזקים שמראים לי איפה טעיתי- אלא אני קובע את הגבולות. וזה מצב שלא טוב לילד להיות בו.

באופן טבעי...
מלחמה מתמשכת..
קורונה...
מה ההגדרה שלך לרגישות אצל ילדים? אני יכולה לכתוב משהו אחד וזה ואת משהו אחר, כי לכל אחת הגדרה אחרת לילד רגיש.
לא אמור להיות סותר התייחסות יתרה לילד רגיש מול אדם חזק בעתיד וכו...
כל ילד צריך הכלה, ואם ההכלה לא נעשית נכון, או שזה לא באמת הכלה. זה פחות יעיל.

יש לי ילדה רגישה מאד,

ממש לא מפונקת אבל בזמני לחץ מאד קשה לה לעזור זה נראה לה כמו הר מטלות שלא נגמרות וגורם לה להצפה,למי שמסתכל מהצד זה נראה פינוק כי בשיא הלחץ היא יכולה פתאום להסתגר בחדר,

וזה ממש לא הכלה זה הבנה איך היא מתמודדת ומה עוזר לה- מסימות מסוימות,אחריות על א, ב, וגם בלחץ של יום שישי זה לא תמיד עוזר.

למשל מוזיקה חזקה גורם להצפה חזקה,ואם יום שישי בצהריים אחים שלה מדליקים מוזיקה ויש לחץ של להספיק לשבת וים של מסימות סביר להניח שאני אמצע אותה שוכבת בחדר סגור וחשוך.

אבל וזה אבל גדול יש לי יופי של דרישות ממנה אני ממש לא מוותרת אני כן לומדת איך להתנהל איתה.

בגדים מסוימים מציקים לה,ממש.

בית הספר זה מקור ממש להצפה אין סופית.

מתארת לעצמי שיש הורים שלא מבינים את הגבול במיוחד אם הם בעצמם רגילים כאילו לא רגישים מאד.

אני כן חושבת שיש לי רגישות לא ברמה של הבת שלי,ולכן ממש יותר קל לי להבין מה עובר עליה.

מצד שני אם תגידי משהו מזה לאמא שלי היא באמת לא תבין ותחשוב שהילדה מפונקת ובמקום להתמודד היא פשוט בורחת מאחריות במקרה הטוב או עצלנית במקרה אחר (ושמעתי את זה מאמא שלי)

ואז התגובה שלה גם טוב אז צריך כל הזמן להתחשב באחרים בלי הפסקה כי לכל אחד יש את האיבחון שלו?

ולמען האמת אני רואה את זה כאיזה כלים מתאימים לבת שלי להתמודד בשביל עצמה מול כולם ודבר ראשון זה מודעות אני כזו ולכן אני צריכה לעבוד בצורה x ולא בדרך הרגילה של כולם.

כשבעצם הם לא באמת בתוך האבחנה הזאת...

יש ילדים רגישים/ בכיינים/ מפונקים וזה לא אומר שהם רגישים מאוד.

דור כזה של הורים רכים מידי ומתקשים לשים גבולות, אני עובדת עם ילדים קטנים ורואה כמה הילדים משחקים בהורים שלהם עם בכיות, משחקים אותה אומללים ורגישים, ברגע שההורים זזים הילד מתנהג מותק. 

 זה יותר אומר שצריך למצוא מה הכלים שיעזרו לו גם בהווה וגם ללמד אותו לעתיד, איך הוא עם הרגישויות הספציפיות שלו יצליח לקחת אחריות. כדי שיהיה אדם עם חוסן שמסתדר בחיים ולא אדם שמדחיק רגשות או מרגיש שהוא לא בסדר שדברים מפריעים לו. וילמד לקחת אחריות על מה שהוא צריך בתור אדם רגיש כדי שיהיה לו טוב, במקום להתעלם מהצרכים שלו ולסבול.

סטטיסטית זה אמור להיות בערך 20 אחוז מהילדים.

אני דווקא לא נתקלת בתופעה של הרבה הורים שאומרים את זה על הילדים שלהם, יכול להיות שיש אוכלוסיות ספציפיות שיש הכללת יתר בעניין, או שזאת קבוצה שבכללי יותר מושכת אוכלוסייה רגישה- נגיד עם זאת מנחת הורים עם גישה שמותאמת לאנשים מאוד רגישים.

אז ב20 שנה האחרונות, בעיקר מאז התפתחות הטכנולוגיה והמסכים, השתנו סדרי עולם

אני מאמינה שבהחלט הילדים היום יותר רגישים כי העולם היום הוא לא מה שהיה פעם. סגנון ההורות היום שונה מפעם, אחוז הגירושין עלה, יש הרבה התמודדויות לאומיות ואישיות, הרבה יותר אופציות לברוח מהן במודע ושלא במודע, וכן - גם הרבה מענים "עוקפי הורות והתמודדות הורית" שלא היו פעם

אי אפשר לגדל את הילדים כמו פעם, כשחיים כמו היום.

ההורים שלך שקעו במסך?

סבתא שלך הייתה עובדת?

הילדים היום נפגשים וזה נראה כמו פעם?

לא.

העולם השתנה והילדים שגדלים לעולם הזה הם שונים

ואחרי עבודה הם רצו לנוח. הייתה טלוויזיה, עיתון ספרים.

וסבתות לגמרי היו עובדות. הן גם היו ניצולות שואה ועוד דברים , כולם עם טראומה...

גם היום ילדים נפגשים יוצאים ומשחקים.

אבל להגיד שרחוב פחות מסוכן מרשת זה לא נכון.

כולם מדברים על סכנות ברשת אבל גם סכנות ברחוב לא נעלמו.

וחיים תמיד היו קשים. לפני עשרים שנה הייתה אינטיפאדה, לפני זה מלחמת יום הכיפורים שהמדינה עדיין בטרואמה.

אני גדלתי באוקראינה, אז שם היה משבר קשה מאוד בתחילת שנות תשעים. לפני זה הייתה להם מלחמה עם אפגניסטן וגברים חזרו משם לא נורמליים.

ודור לפני זה עבר שואה. הורים שלהם עברו פוגרומים ומלחמת אזרחים.

בקיצור חיים תמיד היו קשים .