מכירה קצת את התחושות...

באמת לא קל להתמודד עם זה, אפילו תוך כדי הריון. 

גם אני הייתי רוצה בתאוריה עוד ילדים (לא יודית עם משפחה גדולה. אבל עוד אחד לפחות)

כי תמיד אנחנו חושבות על משפחה גדולה יותר כשהילדים כבר קצת גדולים, מדמיינים שולחן שבת מלא ושמח או אצלי לפחות - אני רואה איך ההורים שלי עטופים בילדיהם ב"ה שידאגו להם ועומדים לצידם וכמה זה יפה.

ומשום מה הרצון למשפחה קצת יותר גדולה לא לוקח בחשבון את הקושי הכרוך בכך או את הנוחות (כן. לדעתי זה יותר נח משפחה קטנה. )

אני כבר השלמתי עם זה שמשפחה גדולה לא תהיה לי. מזמן. מכל מיני סיבות. אבל זה לא אומר שכשאני חושבת על העתיד אני לא מתקשה קצת.. ובכל זאת, אני חייבת לעצמי את ההתעסקות גם בהווה. כי הוא זה שמכריע.

וברור לי שכשאהיה מבוגרת יותר אסתכל אחורה ואגיד לעצמי: ככל הנראה יכלת יותר. רוב המבוגרים שעברו את גיל הילודה מתחרטים על כך שלא זכו לעוד ילדים וזה מגובה מחקרית. אבל זה בהסתכלות אחורה ממקום שהוא לרוב כבר נח ויותר מיושב.

אני מניחה שמה שחסר לך, לדעתי לפחות, זו השלמה.

לחזק את העניין השכלי של למה זה ככה. להתפלל שתזכי לעוד ילדים כמו שרצית. וכן, גם קצת להצטער על זה שלא תזכי להגשים את החלום, וככל הנראה זה מה שנכון לך.

אני מאמינה באמת, אגב, בלי לפגוע במצפות, שמפתח ילודה בעיניי השם זה גם רצון ומסוגלות ולא רק יכולת פיזית.

זאת מחשבה שממילא מנקרת בראש.

מתנחמת בעובדה שה' כנראה ראה את אותה מסוגלות  גם אצל שרה, רבקה ורחל... 

אותך. מחילה.

אני דיברתי על זה ש*בעיניי* (איו נכון ולא נכון ב- בעיניי) השם טובע גם רצון ו/ או תחושת מסוגלות או חוסר רצון אצל נשים. הגם שזו בחירה כביכול, גם זה מכוון על ידי השם.

כמו שיש נשים שלא בוחרות ונקלטות בלי לרצות. גם זה מפתח ילודה בידי השם בעיניי. (@oo

יש נשים שהרצון יתממש

יש שלא

ויש שלא ירצו

כשהוא מחליט את מי לפקוד.

זה ממש ממש פוגע, ויכולה לומר, גם מכלי ראשון וגם משיחות עם מטופלות פוריות נוספות,

שהמחשבה הזו ממילא מטרידה מאוד, למה ה' נותן לנשים מסוימות המון ולאחרות הרבה פחות, או בכלל לא...

חלק ממה שהפותחת מתארת לגמרי קשור לנטיה הממילא קיימת הזו של נשים

לאמוד את ערכן לפי היכולת שלהן להכנס להריון

התכוונתי לומר שגם בחירה של אישה למנוע מתחושת חוסר מסוגלות ורצון שלה - זה גם מהשם.

חושבת שיש בחירה חופשית.

חושבת שקודם כל אין בזה טעם כי לא נבין,

ובנוסף יש לזה פוטנציאל לפגוע מאוד.

לא רואה עניין להתעסק הזה, כבר כתבו מזמן 'צדיק ורע לו...', לי זה מספיק. 

שמצד אחד הכל ידוע לה' מראש,

ומצד שני יש בחירה חופשית, וזה לא סותר את זה שה' יודע מה יהיה.

לא? 

בעיניי זה לא נכון

עובדה קיימת שיש הרבה הריונות לא רצויים

וגם להפך יש שמסוגלים ורוצים וההריון לא מגיע.

ובמחילה אבל לדברייך ה' טועה..

כמובן במבט אנושי מצומצם אנחנו לא מבינים את החשבונות שלו. אבל זה לא אומר שכל מי שה' נותן לה ילדים רוצה כרגע. (ולהפך)

כי זה אחד מהפרמטרים ולא כולם.

יש אישה שהריון לא מתוכנן יחזק אותה ולכן ה' שולח לה. יש אישה שמאוד רוצה ועוד לא התחזקה אחרי הלידה הקודמת. ואולי ה'ימלא את רצונה וישלח לה והניסיון שלה יהיה ההתמודדות עם הריון כשהיא עוד לא חזקה, ואלי לא ישלח לה בגלל המסוגלות והניסיון שלה יהיה הציפיה.

בכנות כשאנחנו משחררות אחריות מדברים שלא בשליטתנו זה כל כך משחרר ומרגיע..

(לא אומרת חס וחלילה שלא צריך לעשות השתדלות, אישה שמרגישה שהריון לא בכוחות שלה כרגע צריכה למנוע. אבל אם ה' שולח לה הריון למרות המניעה כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. וזה להבנתי מה שהמקורית התכוונה..)

לניתוח חשבונות שמימיים.

החיים מלאים בדברים שקשים בהגיון, קשים להתמודדות, שגורמים למשברים.

אני פחות מתעסקת בסיבה ויותר ביכולת שלי להשפיע.

ספציפית בנושא ילודה היכולת להשפיע על הריון לא רצוי הוא גדול והיכולת להשפיע על הריון שלא מגיע הוא יותר קטן.

שאין לנו סיכוי לחשב חשבונות שמיימיים

אבל כל מה שקורה הוא מדויק ספציפית לאותה אישה.

לכן מפתח הילודה שבידי ה' לוקח בחשבון את כל הפרמטרים כולל הכוחות והיכולת של האישה.

ולכן עצם העובדה שקיימת התופעה של הריון לא מתוכנן מראה שמפתחות הילודה בידי ה' ולא בידי אף אחד אחר.

גם אם אני חושבת שאני לא מסוגלת לעוד הריון עכשיו - אם ה' שלח הריון זה אומר שהוא יודע שיש בי את הכוחות.

וכתוצאה מכך אפשר לקבל פרופורציות (וכמובן ללמוד גם בכיוון השני של הריון שלא מגיע)

שלא תלויים באישה מדויקים לה, אלא היא נאלצת להתמודד איתם.

להשוות הריונות לא רצויים לאי הריון, זה לא נכון, כי יכולת ההשפעה אינה שווה.

למה דברים קורים. אפשר רק לשער.

ובחירה היא חלק אינטגרלי מיהדות.

אבל גם דבר שלא בחרנו בו וקרה - הוא וודאי משהו שהשם רצה שיקרה.

כך אני רואה את זה בכל אופן.

וההתמודדות מול הדברים שלא תלויים בך?

האם את מאמינה שזה מושגח ומכוון מה'?

ואם כן, אז מה המשמעות של זה שזה מושגח ומכוון?

שאפשר לחיות חיים מאושרים ולהגשים חלומות כמעט בכל מצב, כי הרוב תלוי בבחירה גם בנתונים פחות טובים.

לגבי מושגח ומכוון, קשה לי לשייך נניח מחלה קשה לילד, להשגחה ודבר מכוון, בעיניי זה מאד מתסכל לחשוב כך.

אז אני בוחרת להתמקד ביכולת שלי לנהל חיים טובים גם בצל מחלה כזו.

חוסר ההסכמה נעוץ בפסקה השניה.

ההבדל בין ישראל לאומות העולם זו האמונה בהשגחה פרטית (וכמובן בכל התחומים)

אני חושבת שזו גם בחירה שלי האם לראות קושי שה' שולח כתסכול או כהצלחה.

לדעתי.

ומחליש - אני מסכימה

אבל בסופו דבר, השם רוצה שנזכור שהוא זה שמנהל את העולם ולא אנחנו.

אם הכל אנחנו היינו בוחרים - איזה מקום היה נשאר לו..?

נשאר לנו לבחור רק איך להתמודד עם המצב שאנחנו נתונים בו. ולזכור ולדעת שזה מהשם כי באמת לא בחרנו בסיטואציה, ויש לי אפשרות לשקוע לתוך המצב או להתחשל ממנו, זה גורם לנו לגדול. זה מוציא מאיתנו תעצומות נפש או תסכול או שניהם יחד. אבל סופו של דבר, זה משנה בנו משהו.

ולמה צריך לשנות ולא להישאר איפה שאני ..? זה כנראה גם חלק מהתכנית האלוקית ואני לפחות מאמינה שזה לטובתנו גם אם לא נבין.

אבל זה בגלל שיוצאים מנקודת הנחה שהכל הוא בבחירתנו, לדעתי.

ברגע שמבינים שגם הבחירה שלנו מוגבלת ומצומצמת ו'נכנעים' לזה יותר קל לבחור במה שכן בשליטתנו.

וזה כשלעצמו דבר מאוד לא פשוט..

בגלל הנחה שהכל בבחירה, אלא בגלל שיש דברים שהם באמת קשים ולא מובנים.

במקום להשקיע אנרגיות כדי להבין למה זה קורה ואיך זה יכול להיות טוב, להשקיע בבחירות נכונות למרות הקושי.

להניח לסיבה של הקושי, להפסיק להתנגד ולהלחם בו, לקבל אותו בלי סיבה.

בעצם, רק במילים אחרות

אני מנסה להבין איך אני עושה את המיטב בסיטואציה שאני נמצאת בה, כי אני לא בה סתם.

ומה שעוזר לי לדעת זה שאני לאבה סתם זה שהכל מושגח... אבל להבין את דרכי ה' זה בלתי אפשרי ולכן זה מתסכל. 

קראתי בהמשך שגם את מכוונת לשם..

בהשגחה אישית

ולכן כל קושי שעובר עלי מדויק לי באופן אישי.

אם נקודת המוצא שלנו כל כך שונה אני חושבת שלהמשיך לדון על זה יהיה מיותר..

ההשוואה היא בנקודה היחידה המשיקה- שניהם תוכניות שלנו שה' החליט אחרת.

את מדברת על הריון לא רצוי ואני מדברת על לא מתוכנן.

כי אם ה' שולח הריון כשאישה מונעת - היא לא תכננה להיות בהריון. אבל ההריון הזה רצוי מאוד בעיני ה', והעבודה של האישה הוא ללמוד לעשות אותו רצוי בעיניה, להשלים עם המציאות ולאהוב את הילד 

האמת, לא חשבתי שיקראו את דבריי ויחשבו שכתבתי בצורה כזו שטחית ופוגענית.

כנראה הייתי צריכה להסביר יותר טוב

שאנחנו מעתיקות את מבנה המשפחה מההורים

ואם היית גדלה במשפחה כמו שלי, לא היית רוצה צפופים וגם היית שמחה בפחות ילדים.

אצלנו השקיעו המון בכל ילד

והיחסים בינינו הילדים טובים יותר

אנחנו לא "מפרגנים" אלא אוהבים אחד את השני.

אני לא מקנאה באחים שלי, למרות שלחלקם שפע גדול שאין לי. אנחנו בקשרים מאד עמוקים, את הדברים הבאמת קשים אני משתפת רק אותם, הם מקור של חוזק ותמיכה עבורי ואני עבורם.

אני רואה משפחות גדולות מאד, שהקשרים רופפים בהרבה, אולי זה נראה יפה על רקע שולחן החג אבל התחרות והקנאה שיש שם מוציאות לי את החשק למשפחה כזאת.

וזה גם פספוס עצום בעיני בהנאה שבגידול ילדים. עסוקים בלידות והנקות וממש מפספסים את הילדים שיש.

אני יודעת שלא שכנעתי אותך

אבל אני לגמרי שמחה במשפחה הקטנה והחמודה שלנו, באהבה שיש בין הילדים.

ואני לא מקנאה בנשים עם ילדים צפופים ולא רוצה להיות כמוהן

לגבי מה שרשמת על משפחות גדולות,לדעתי ממש תלוי משפחה, המשפחה של בעלי ממש גדולה, ברוכת ילדים כמו שאומרים והם ממש גדלים בתחושה כל אחד חשוב ומיוחד, בשמחה אמיתית בילדים  ובכלל ובפרגון גדול אחד לשני ממש ממש, ועוד כמה משפחות כאלה שמכירה... ודווקא אצל ההורים שלי שאנלנו יחסית משפחה "בינונית" כמו שאומרים לא תמיד הכל היה דבש בפרגון בין האחים...

אז חושבת שזה מאוד אינדיווידואלי...

ולפותחת, מבינה אותך מאוד, גם מסביבי יש הרבה ילודה ונראה שיחסית בקלות מסויימת ואצלי הילודה מוגבלת מכל מיני סיבות ועדיין מתמודדת עם התחושה של האכזבה והרצון כן למצב אחר למרות שלא באמת הייתי  בוחרת ומסוגלת לצפופים...מנסה ממש להודות על מה שיש ולהתפלל הלאה להמשך, הלוואי ונזכה 🙏

אני לא גרה באיזור של משפחות גדולות.

ולכן, אני רואה מעט כאלו

ויכול להיות שהחיים היקרים בעיר מקשים על ההורים להיות זמינים

בכל אופן לא התכוונתי להכליל

ברור שיש משפחות גדולות ומאושרות

כתבתי שאני לא רוצה העתקתי את דגם ההורות של הורי, וכך גם עשו אחיי.

מי שהבינה שאני מכלילה טעתה. כי כתבתי "אני רואה", שזו חוויה סובייקטיבית.

לא הבאתי כאן תוצאות מחקר כפול סמויות

המשפחה המורחבת צפופים, משני הצדדים,

ואצלי להיפך, הכי לא צפוף בעולם. יש לי ילד אחד בן 3.5 בלי רצון להריון בשנים הקרובות..

אני גדלתי במשפחה קטנה

אני מרגישה הכי בודדה בעולם משפחתית

שום קשר בין האחים

אף פעם לא היה

התשומת לב שקבלנו מצד אחד היתה טובה

מצד שני בגוננות יתר שממש לא עשתה לנו טוב לבטחון עצמו ולמסוגלות בחיים

בעלי גדל במשפחה ברוכה אימאלה משפחה מהממת מגובשת מלא אהבה אחד לשני ויחס מקסים של ההורים לילדים. כולם רק רוצים גם

אבל זה רק חוויה אישית שלי וחוויה שלו וחוויה שלך

זה לא מדד לשום מסקנה

לשום עובדה

בוודאות

לא המספר ילדים גורם

לא הצפיפות

אלא בעיקר

האישיות של ההורים ,ההשקעה ,המודעות ,הזוגיות הבריאה ,הרצון הטוב .

יש משפחות עם 2 ילדים שהילדים יתפספסו ולא יקבלו מענה רגשי הולם

ויש משפחות גדולות שהילדים לגמרי ירגישו שראו והשקיעו ונתנו להם את מה שזקוקים

ויש להפך

זה נכון שכל אחת צריכה בסוף לעמוד מול עצמה

ומול נתוני חייה ולא להעתיק שום דגם חיצוני-שלא מדויק לה.

לא להעתיק מלא ילדים כשזה לא בכוחות שלה.

ומצד שני לא להעתיק משפחה קטנה כי נדמה לה ממה שחוותה בבית שזה הדגם שמאפשר תשומת לב בריאה. אולי אצלה זה יתאפשר גם עם עוד ילדים?

אצלנו מבנה המשפחה ממש לא דומה למשפחה הגרעינית שלי או של בעלי.

ולאמא שלי יש 12 אחים, כל אחד מזרם אחר. שונים מאוד אחד מהשני.

והם מאוחדים ברמה שאני פשוט מקנאה ומתפללת שאצליח להנחיל לילדים שלי כזאת אהבה ואחדות ודאגה ואכפתיות אחד מהשני כמו שיש אצלם.

אז כמו בכל דבר, אין כלל למה נכון ומה טוב ומה מוצלח.

כל מקרה לגופו.

אני גדלתי במשפחה קטנה יחסית עם רווחים גדולים בין ילד לילד ותמיד הרגיש לי מרווח מידי, כל הילדות והנעורים לא היינו באותם שלבים, גם בעלי בא ממשפחה יחסית קטנה, והקשרים בין האחים נחמדים, לא יותר, תמיד הרגיש לו שאין קשרים עמוקים וכל אחד לעצמו.

ואנחנו בחרנו במשפחה גדולה ב"ה, מקווה שלילדים שלי טוב עם זה, לכל אחי יש משפחות גדולות יותר וצפופות יותר מהמשפחה שגדלנו בה.

מסכימה שמשפחה גדולה זה אתגר, אני ממש בתוכו עכשיו, אבל מכירה משפחות גדולות עם קשרים חזקים בין האחים והרבה משפחתיות , כילדה היתה בי קנאה כשהיתי רואה משפחות כאלה, כנראה בגלל זה בחרתי בזה, מתפללת שהילדים שלי יהיו שמחים ואוהבים אחד לשני. 

וממש מסכימה עם מה שנכתב פה, שמה,שקובע זה לא הגודל אלא מה יוצקים לתוכו.

וזה נטע בהן רצון דווקא להפוך מזה

ויש כאלה שגדלו במשפחות גדולות ודווקא בחרו בגלל זה ללדת פחות

אם היתה חוויה טובה-בהחלט יתכן ותרצה להעתיק

אם פחות טובה-אז תרצה לשנות

וזה נכון לכל הכיוונים

אני באה ממשפחה ברוכה מאוד אנחנו מגובשים מלוכדים אוהבים באמת ותמיד שם אחד בשביל ה2

בעלי בא ממשפחה קטנה ועשירה והמשפחה מפורקת ומלאת בעיות שלא אפרט..אז ממש לא תלוי כמות ילדים סוריי

ברוכת ילדים, שולחן מלאאאא ילדים, נכדים ונינים אכי"ר.

כותבת לך ובוכה, כמה שאני רוצה את זה❤❤ 

ולמי שיודעת שיש לה משפחה קטנה וככה זה ישאר, שתשכיל ללטש את היהלומים שקיבלה מה'.

כמעט כל האחיות, הגיסות והשכנות שלי עם ילדים צפופים. אצל רובן רואה מחירים כבדים שמשלמים ע״כ (בריאות פיזית, נפשית, כלכלית, קצב חיים מסחרר)

עוד לא ראיתי מישהי שיולדת צפופים בכיף ונראית חזקה מזה.

בעיניי לא בריא לעשות אידאליזציה ללידות צפופות.

היזהרו מחלומות הם עלולים להתגשם

ברמה החלומית גם אני הייתי רוצה עוד ילדים עכשיו

גם אני רואה מסביבי את כולן בהריון

ושונאת את כל אמצעי המניעה ברמה קשה

אבל... ברמה הפרקטית משתדלת לזכור שאי אפשר כרגע.

שום דבר לא אידאל

הכל תלוי במה נכון לכל אחד

זה שזה מה שראית- זה הנק' מבט והחוויה שלך

בוודאי שיש גם אחרות

זה מצוין שתחליטי לעצמך מה נכון לך..!

אבל זה לא כי אין משהי שיולדת צפופים ונהית חזקה מזה (כלשונך)

אלא כי את לא ראית. זה לא מדד אובייקטיבי 

וגם חוזקה של אישה לא נמדד במספר ילדיה, אלא באיך היא מנהלת את החיים שלה. לתלות את זה במספר ילדים זה לא נכון.

אבל זה לא עובדה מה שאת אומרת

זה דעה וחויה אישית שלך וזאת הנק'

בטח שאישה יכולה להיות חזקה מהבאת ילדים

א. לא מרגישה הבדל בחוזק הגופני האמת. ויש לי צפופים ולא מעט.

ב. חושבת שזה גם מחזק ומעצים נפשית. ההתמודדות מעצימה מלמדת מחשלת מצמיחה כוחות ויכולות.

וגם מאוד מאוד מספקת נפשית. ממלאה נותנת משמעות ושמחה ושייכות

ונכון גם קשה לפעמים ודורשת.

אבל בטוחה

שגם מי שבחרה אחרת ..בכל מספר ילדים

יכולה לצאת מזה חזקה ומסופקת ושמחה

הנקודה שאמרתי היא לא אידאליזציה של שום דבר

פשוט חוסר שיפוטיות

ולא להסיק מסקנות מכלילות  מחוויה אישית -זה לא משקף

זו לא חוויה שלי, אני מכירה עשרות (אם לא יותר) אמהות לילדים צפופים. להגיד שזה מה שעושה אותם חזקות, בשעה שזה לא קרוב לאמת, זה נטו אידאליזציה. אפשר לרצות, אפשר לבחור, אבל להשתמש במילים: בכיף חזקות והספקים, זו אידאולוגיה טהורה.

ילד זה עולם ומלואו

לפי איך שהן מתנהלות באופן אישי, לא לפי כמות הילדים שלהן.

אז בכל מקרה זה לא קשור לכמות ילדים גדולה ורוב מי שאני מכירה עם הרבה ילדים זה לא מחזק אותן אלא להפך.

אבל גם אם הייתי מכירה אישה חזקה עם הרבה ילדים, לא הייתי מקשרת לכמות, כשם שאישה עם קצת ילדים אני לא מקשרת לכמות.

אני חושבת שמי שחזקה, תהיה חזקה עם ילד אחד או עם 16 ילדים.

ןמי שלא חזקה מטבעה, לא משנה כמה ילדים יהיו לה ואיך תחיה היא תהיה כזאת.

ממה שכתבת בהתחלה נשמע שמי שיש לה ילדים צפופים לא יכולה להיות חזקה.

אבל יותר קשה לה להיות.

כמות הילדים ודאי לא מסמלת את החוזקה

ואם לא ראית זה לא אומר שזה לא קיים.

ולא יודעת למה אנשים אוהבים לעודד אחרים ע"י חיפוש השלילי אצל האחר. (בהקשר לכמה תגובות כאן)

אבל כן רואה כאלו שיולדות צפוף מתאוששות ברגע ומגדלות בקלות 8 כשאני מתמודדת עם 2..

כלכלית זה אתגר אחר כבר.. שאני לא תמיד יכולה לדעת מבחוץ.

ויש כאלה שלמרות הקושי רוצות בכך. ממש לא לכולן זה בא בקלות. יש נשים שממש מוסרות על זה נפש

ואולי זה נראה לך שיש מחירים כבדים

אבל אני יכולה להגיד שהרבה פעמים יש גם מתנות ענק טובות ואיכותיות ששום דבר לא משתווה להן

כאחת שגדלה עם הרבה אחים צפופים

וכילדה לפעמים כשהתעצבנתי על משהו הודעתי לעצמי שהנה, לא מגיעים להכל כשיש הרבה ילדים ונדפקתי,

וואלה יכולה להגיד שאני מאחלת לעצמי להיות אמא לפחות חצי מהזאת שהיא אמא שלי 

וטוב שאת יודעת מה נכון וטוב לך ופועלת לפי זה.

ועדיין זה בסדר להרגיש קנאה, לפעמים אנחנו רוצים שיהיה לנו כח/יכולת/רצון להגיע למה שיש לאחרים.

ומזל טוב על ההריון!

שיהיה בקלות, בידיים מלאות ושימלא אותך בשמחה!

בחוויה שלי דוקא ללדת הרבה ילדים היה לפעול אחרת מכולם, או לפחות מהרוב.

שנינו באנו ממשפחות לא גדולות .

עבדתי במקום שהרוב בו היו דתיים די לייט, למדתי במקום חילוני.

היתה לי מנהלת דתיה שעיקמה פרצוף על הריונות צפופים, והעבירה ביקורת על כמות הילדים שלי.

קיבלתי הערות, חצי בצחוק גם מבני משפחה מסוימים (דתיים).

במשך שנים הרגשתי צורך להוכיח שאני יכולה להיות יפה, משכילה ומצליחה בעבודה גם כשיש לי הרבה ילדים.

וגם פה בפורום , די צריך להתנצל , ולהסביר שזה שיש לנו הרבה ילדים לא אומר שהם מוזנחים/ מסכנים/ בקשרים רופפים. ושאני לא אמא מוזנחת וחסרת כוחות.

אז איפה ,לחץ החברתי ללדת הרבה ילדים?

אולי בחברות שאני לא חיה בהן?

אני מרגישה ממש הפוך.

אין לי יותר מידי איך לעודד אותך, בעיקר להזדהות איתך

אחרי הלידה הראשונה הבנתי שאצלי יהיו רווחים של שנתיים שלוש.  אחרי הלידה הזו הבנתי שיהיה לי רווח גדול יותר ולא מזמן אחרי מה שעברתי הבנתי שיש סיכוי שיהיה לי מקסימום עוד ילד אחד או שניים וגם זה לא בטוח ואם כן רק עוד כמה שנים טובות

אני מקנאה באלו שזה בא להן בקלות, שיש להן את הכוחות הנפשיים והפיזיים להיכנס כל שנה להריון

באלו שלא מסוכן להן להיכנס להריון

באלו שנכנסות מהר להריון ולא צריכות לחכות הרבה זמן

באלו שהתחתנו באותו זמן כמוני וכבר צריכות רכב של שבעה מקומות

אבל אני מנסה לשחרר ולא לחשוב על זה, לחשוב על האוצר הקטן שיש לי עכשיו בידיים ועל זה שהוא צריך את כולי

מנסה לחשוב על אחותו הגדולה שגם צריכה את כל האהבה שבעולם

ושזה התפקיד שיש לי עכשיו בחיים..

שאני לא מתערבת בכלל

לא מונעת ולא כלום\

פשוט זה הגוף שלי

והשכל יודע שזה לגמרי תואם את היכולות הנפשיות והפיזיות שלי

אבל הלב היה רוצה אחרת

וכמו שכתבו כאן בתגובות כל כך יפות

כן יש בי מקום שמעריך אותי ואת ה'שווי' שלי דרך הפוריות

וכן רב הנשים (ואתמול שמעתי עוד מישהי אומרת את זה) למפרע היו רוצות עוד ילד

זה לא אומר שכרגע השם החליט לי על קצב מסוים

ולא אמנע מילדיי לינוק בגלל דבר מטופש שכזה

אבל איך עובדים על הלב

עכשיו לא בא לי לפגוש את זו שבהריון

ואני צריכה לראות אותה היום בעוד מפגש חגיגי...

לא רוצה להיות קנאית ועוד ככה

שאת מניקה כדי לא לבייץ וזה ממש חשוב לך - אז לחזק אולי את המשמעות של ההנקה לילדים ואתהזמן הבלעדי והמיוחד שהם מקבלים כתינוקות יונקים עם אמא ..?

כדי להביא לו עוד אח...

איך השתרשה הנורמה שכמות גוברת על איכות אני לא יודעת.

אבל אני כן יודעת, שילד זקוק לאמא שלו לפנאי שלה לנינוחות שלה לסבלנות שלה  וגם אם מוחאים כפיים לכמות, אני הקטנה פה מוחאת כפיים לאיכות, ובעיני רק על עצם האמירה הזאת השווי שלך גדל...

נכון כמעט כל הנשים היו רוצות עוד ילד, גם אני, תינוק זה קסם אבל בחיים נאלצים לאזן בין רצונות

משפחה גדולה= מעט יחס ליחדים, אמא בלי כוחות.משפחה קטנה= הורים םנוים, משקיעים, חוגים , פנאי לילדים.

יש המון , המון אמצע.

לי יש ב"ה משפחה גדולה, ועדיין יש לי רווחים של לפחות שנתיים בין ילד לילד, והנקתי הרבה כל אחד וגם מנעתי כשהיתי צריכה וריווחתי יותר , והיתי קשובה ליכולות שלי( ולפותחת, אם התחלת צעירה, אז גם אם יש רווחים וזמן מנוחה אפשר להגיע למשפחה גדולה).

וכן, הילדים שלי הולכים לחוגים, ומטיילים.

ואני לא נספרצ סיפור בארוחת ערב כי לא זורם לי וכי יש מגוון גילאים ולא מצאים לכולם, אבל משתדל  לפטפט איתם, כי זה מה שכייף לי, וגם אם היו לי 2 ילדים, זה מה שהיה קורה.

ומשתדלת לדאוג לעצמי, ולמצא לי זמנים של כייף וספורט, ולימודים שממלרים אותי.

נכון שכרגע אני בתקוםה פחות מאתגרת כי כבר רין לי תינוקות קטנים, והיו תקופות עמוסות יותר, אבל ממש קשה לי שזה הפף פה למשוואה של - משפחה גדולה= הורים לא פנויים , לא קשובים ליכולות שלהם.

משפחה קטנה= הורים פנויים וזמינים , משקיעים בילדים.

יש כל כך הרבה אמצע .

יש משפחות קטנות שהאמא עסוקה בדוקטורט או בקשיים הרגשיים של עצמה ולא פנויה לילדחם ויש משפחות גדולות שההורים הזוגיות טובה ויש אוירה טובה בבית וגיגול היחדים זו משימה שהם עושים יחד, גם אם אין לכל ילד 3 חוגים, יש לו אחד, ויש לו אחים לבנות איתם שעות עולמות בפלימוביל.

מי אמר שפחות טוב לו?

השיח פה נהיה שיפוטי למשפחות גדולות, ואני חושבת שכדאי לשמור גם על הכבוד של האמהות במשפחות הגדולות שבחרו בזה , ויש להן קצת שכל והקשבה עצמית , וגם הן מניקות הרבה , דואגות גם לעצמן ומנסות לגדל ילדים שמחים ובריאים.

והוא איננו מקטלג, יש משפחות גדולות שמצליחות - יופי. מצויין. משמח מאד.

תעברו לשרשור אחר כאן עונים למצוקה של הפותחת

העובדה הפשוטה שהיו פה תגובות נעימות שחיזקו אותה בהתמודדות שלה

שהאירו לה את הטוב

שהזדהו

שעודדו

וזה מקסים

והיו פה כמה תגובות שהדרך שלהן לעודד היתה דרך לומר דברים לא מכבדים ומכלילים על משפחות אחרות

ועל זה התפתח כל הדיונים פה

לא על התגובות הנעימות

השרשור כבר מאד ארוך אז אסכם בקצרה

במודל העירוני שאני מכירה

שבו שני ההורים עובדים

ולרוב אין בית פרטי יש דירה

אין הרבה משפחות ברוכות ילדים, וזו ספציפית שאני מכירה מקרוב - היחסים לא טובים ויש תחרות על משאבים.

מה שניסיתי להגיד, ויצא לא מוצלח, זה כשיש משפחה קטנה יש יותר זמן, יותר פניות רגשית, יותר רווחה כלכלית, כדי לתת לכל ילד ולפתח את הכשרונות שלו.

אני לא מכלילה לשלילה. הסברתי למה אני, מול המודל שראיתי, לא הרגשתי רצון לחקות אותו.

גם לא חונכתי על האידאולוגיה שילדים הם הספקים, ומעידים על השווי שלי רק לפי הכמות.

לא מקבלת את ההכללה הזאת.

ברור לי שיש משפחות גדולות, מאושרות, שההורות זורמת, מוצלחת, וכתבו כאן הרבה נשים והעידו שאצלן זה ככה. אני שמחה בשבילן, באמת!

מקווה שהבהרתי.

פתקא טובה לכולן

ושכל המצפות יפקדו במהירה

❤❤

וסליחה ממש, זה לא אישית אלייך, רק מראה כמה הסטיגמות מושרשות( וגדלתי בחברה בה הנורמה היא מה שאת מכירה, כך שמכירה את כל הסטיגמות).

1.גם אצלנו 2 ההורים עובדים משרות מלאות( המון פעמים התפלאו שאני עובדת, כן, ותפקיד משמעותי ), ומתפתחת מקצועית, ככל יכולתי בנסיון לאיזון מול הבית.

2.גם אנחנו משתדלים לפתח את הכשרונות של הילדים, ומשתדלים שתהיה לנו פניות רגשית.

3.לא חונכתי על אידיאולוגיה שילדים הם הספקים ולא מאמינה בה, והשווי שלי לא מוערך רק ובכלל לא לפי כמות הילדים. פשוט רציתי הרבה ילדים זהו. ופשוט תמיד הגיע השלב שרציתי עוד תינוק וזרמתי עם זה.

כן הייה לי רצון להתאמץ על זה, כמו שיש מישהי שיש לה רצון  להתאמץ על דוקטורט, אני היתי מוכנה להתאמץ על ללדת ילדים. וכן בלידות האחרונות ריווחתי יותר, כי זה מה שהתאים לי.

והמחשבה הזו שנשים עם הרבה ילדים הן פשוט נשים בורות ללא מודעות עצמית, שחושבות שהשווי שלהן מוערך לפי כמות הילדים ולא אכפת להן מהאיכות ומהזמן לכל ילד ומההשקעה בכל ילד ממש מקוממת אותי ומעליבה.

סליחה מהפותחת שהדיון הלך למקום הזה , בטוחה,שיש יתרונות למשפחה קטנה, גדלתי במשפחה כזו. רק שהדרך להראות אותם היא לא להקטין ולזלזל במשפחות אחרות.

וגם לא לעשות אידיאליזציה למשפחות גדולות, זה כל כך תלוי בהמון משתנים, ויש קשיים והתמודדיות בכל הגדלים של המשפחות.

מותר לבחור משהו ולכבד ולראות גם  באנשים שבחרו אחרת אנשים עם הגיון ומודעות עצמית.

ואני מבינה שלא כתבתי טוב

כבר הסברתי פעמיים וזו השלישית והאחרונה.

מתנצלת בפני כל האמהות המאושרות ברוכות הילדים שמצליחות לאזן ולתת מעצמן למשפחה גדולה. זה מקסים ופלא אמיתי.

אני רק רציתי להגיד דיש יתרונות גם למשפחה קטנה

***בטח ובטח אשה בהריון מגיע לה לשמוח בתינוק שגדל בתוכה

ולא להרגיש שהשווי שלה פחות בהשוואה לגיסה שהספיקה פי 3 ילדים ממנה***.

גם גיסתי הספיקה פי 3 ויותר ואני לא מקנאה בה, יש יתרונות למשפחה קטנה ואפשר ומותר וצריך וכדאי מאד לשמוח בה.

ולמתנות קטנות, אני כן נפגעתי, כי למרות שאת כותבת שזה לא אלי, את תוקפת אותי.

שתהיה לך פתקא טבא אני מחלתי

פשוט קצת נפגעתי אישית מדברים שכתבת, ואין לי כח להסביר שוב מה פוגע.

הסברתי קודם.

מבחינתי זה מחבר אותי לסטיגמות שאני מרגישה שבהן מסתכלים על נשים למשפחות ברוכות ילדים בציבורים בהם זה פחות נפוץ. ושבכל מקום כזה אני צריכה להוכיח שאני לא כזו.

כנראה שזו לא היתה כוונתך, לא התכוונתי לפגע בך אישית כנראה שאנחנו פשוט לא מבינות אחת את השניה.

אז,סליחה, ממש לא רוצה לפגע בך אישית, כנראה כתבתי חריף בגלל הרגישות שלי לנושא.

פשוט עניתי לפותחת. לא ידעתי  שיש כאן נשים שמתמודדות עם הסטיגמא. כשקוראים בפורום נראה שכולכן גרות בקהילות תורניות ששם הסטיגמא הפוכה. ומי שיש לה פחות ילדים, פחות מוערכת, וההספקים, והאידאלים, וכל זה. לא ידעתי שקיימת רגישות כזאת אצל אמהות למשפחות גדולות. חשבתי שאתן פשוט מרוצות מהחיים ושמות פס על סטיגמות.

עכשיו אני מבינה שכל אחת רגישה לסטיגמא אחרת.

מצטערת שהכאבתי לך. אני לא חושבת שילדים במשפחה ברוכה מפסידים מזה, יש יתרונות בקשרים עם הרבה אחים ואחיות אבל לא נראה לי הוגן לנצל את השרשור של הפותחת לדיון מפורט. מניחה שזה יכאיב לה

ופשוט תמיד הגיע השלב שרציתי עוד תינוק וזרמתי עם זה.

אז לא התנסית בכאב של הפותחת.

מה התגובה הנכונה לדעתך לשאלה של הפותחת.

אשמח ללמוד ממך ולתקן להבא

כתבת שיש יתרונות למשפחה קטנה ושגדלת במשפחה כזאת. אז איך היית מנסחת את היתרונות באופן שמכבד אותך?

כי זה מה שניסיתי לעשות ולא בחרתי את המילים הנכונות. לצערי. אני באמת מתחרטת שהגבתי בשרשור הזה

היה לי קשה שבמקום לכתב לה את היתרון במשפחה קטנה כתבו לה מה לא טוב במשפחה גדולה. ובצורה  שהרגישה לי מכלילה וסטיגמטית.

האמת, לא בטוחה שלדעת את היתרונות במשפחה קטנה , יעזור הרבה, מניחה,שהיא חווה את היתרונות.

אולי פשוט ההבנה שאם אני פועלת לפי שיקול דעת נכון ואמיתי בשבילי, אז זה הדבר הנכון,וזה מה שה' רוצה ממני, ואם  לא טוב לי ללדת כל שנתיים ואני צריכה רווח גדול יותר כדי להיות אמא שמחה, אז זה רצון ה ממני, וככה אני אמא טובה לילדים שיש לי.

לחזק את ההסתכלות הפנימית והאמיתית לכוחות שלי ולא חהסתכל החוצה על מה אחרות עושות.

יש להן תנאי חיים אחרים/ כוחות אחרים/ הריונות אחרים/ בעל אחר / התמודדיות אחרות עם הילדים.

יכולה לומר על עצמי שריווחתי רווחים גדולים הרבה יותר בין הילדים הקטנים שלי, ועברה לי המחשבה שאם לא היתי עושה את זה היה יכול להיות פה עוד ילד, אבל מייד הזכרתי לעצמי שפשוט לא יכולתי אחרת,וזה מה שהיה נכון בשלב הזה, והיתי קורסת אם לא היתי עושה את זה וכמה שהרווחים האלה איפשרו לי לשמח ולגדל באהבה גם את הילדים הקטנים.

אז אין לי צער על זה, כי זה מה שהיה נכון, ואם זה מה שהיה נכון , אז לא היה צריך להיות פה עוד ילד.

פשוט לסמך על עצמי, על הרגשות שלי והמחשבות שלי. בלי שום קשר להשוואה כלשהי או יתרון/חסרון במשפחה גדולה או קטנה.

את עושה מה שהכי טוב לך ונכון לך , ואמיתי לך אז זה רצון ה, הוא טבע בך את הרגשות והמחשבות האלה.

לילה טוב, והמשך חג שמח

שכל פעם מחדש אני נהנית לקרוא את התגובות שלך.

אנחנו לא מגיעות בכלל מאותו מקום, השקפת העולם שלנו שונה לחלוטין.

אבל אני ממש מעריכה את מה שאת כותבת, את העמדה והחוזק שלך והיכולת להסתכל על מציאות בצורה מורכבת וישרה

כי בשכל אנחנו מבינות שזו המציאות ושזה מה שהכי טוב לנו. ללב קשה להשתכנע

חשבתי לשבת עם עצמי ולנסות למצוא את הנקודות הטובות במשפחה קטנה ולכתוב אותן ובכל פעם שיש לי את המחשבות האלו לקרוא את מה שכתבתי. אולי זה יעזור לי

אצלי אני רציתי מאוד צפופים ובעלי רעד מזה ממש.

הוא לא היה מסוגל לדמיין משפחה גדולה.

וגם היום עם חמשת ילדינו הוא מרגיש שזה טו מאצ' 

ואני כל כך מקנאה באחרות.

יכולה לומר לך שרואה בהחלט את הפלוסים שיש במשפחה קטנה.

וגם את הפלוסים של משפחה גדולה.

לי למשל יש קריירה מהממת שאין מצב שהייתי מגיעה אליה עם ילדים צפופים כי זה היה שנים של לימודים והשקעה...

אבל מצד שני כמעט כל אישה שפגשתי, חילונית דתית וחרדית מצטערת תמיד שאין לה רק עוד ילד אחד....

ובעיני זו קנאת סופרים שמרבה טוב בעולם ומותר לכאוב את זה לגמרי יחד עם לשמוח מהפלוסים שבדבר.

יודעת שיש אימהות לצפופים שמגיעות לכל אחד אני יודעת שאני למשל בטוח הייתי מפספסת דברים כי אני רחוקה משלימוות

אבל באמת כל אחד מה שהוא וזה חלק מהדרך שאנחנו צריכות לעבור בעולם הזה...

תגובה יפה ורגישה.

שואלת את עצמי למה יש כל כך עניין בהרבה ילדים

למה לא נותנים חשיבות על יחס לילדים, על הנקה , על מנוחה לאישה ,  גם לאלו צריך לתת חשיבות

אישה שמונעת בשביל להניק , היש יותר טוב מזה?

או שזה מונע טבעי

אישה שמונעת לאסוף כוחות לעוד ילד , היד יותר טוב מזה ??

גם המניעה היא הרבה פעמים למען , למענם של הילדים !

השתרש שצריך המון ילדים וזה אידאל , אבל כל אישה היא עולם שלם , הנפש והכוחות הפיזיים שונים מאד

לפעמים יש המון ילדים ואין להם מה שהם צריכים ,חום אהבה צורכים כלכליים

אני לא רואה הבדל בין אישה שיש לה 5 לאחת עם 10

אני אסתכל יותר כמה הם מושקעים, כמה יחס הם מקבלים, כמה הם שמחים וטוב להם

כי זה החשוב 

אנחנו מביאים את דור ההמשך

כל אחד ואחת שותפים עם בורא עולם , תורמים את חלקם .. אחד מביא 15 ואחד 8 אבל בסוף כולם זה בשביל מטרה אחת , להביא המשכיות לעולם ולהרבות כבוד ה 

רב הנשים שסביבי שסיימו להרות

אומרות שחבל ומצטערות שלא הביאו עוד לפחות אחד.

אמא שלי גדלה שמונה ילדים בלי עין הרע.

הפסיקה את שנות הילודה שלה כי היתה במצב של סכנת חיים מזה

וכל כך היתה רוצה עוד!

ושמונה זה לא מעט, בשום תפיסה.

אני לא רוצה להרגיש ככה.

שנרצה לפרות ולרבות במיוחד לאישה  ולכן זה מאד הגיוני התחושות האלו ..  אז הגיוני שיהיה גם לאישה עם תשעה ילדים למה לא הביאה עוד ...

ושמעתי מכמה כאלו.  הגיוני.

יצר של הגבר דווקא.

הרצון של האישה בילדים שטבוע בה, מדויק יותר

זה מראה שהן לא מרוצות ואולי אף פעם לא היו מרוצות מהחיים שלהן, שהן מסתכלות על מה שאין במקום על מה שיש.

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

אולי משהו בתרגום? אני לא זוכרת עכשיו דוגמאות אבל זה ממשהרגיש לי ככה

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

היא אמנם צעירה ברוחה אבל לגמרי לא עונה להגדרה של נוער צעיר

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

לא נעים לי לבקש חריגנ כלשהי

גם ככה אני יולדת תשעה חודשים אחרי שנכנסתי לעבודה

גם ככה אני כבר במינוס של יומיים וקצת

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

שהילד שלהם היה שם בשנה שעברה ולברר קצת מה הולך..

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!