כמה פסקאות ארוכות של מלל שיוצא ישירות מהמערכת החוצה ואפשר להבין מה קורה. 

בקילובייט....

אבל מותר לי.

לא נראלי שאגיע לרמת השריטות שלך. זה לגאונים בלבד

אפשר לכתוב לעצמך. אבל נראלי בלהוציא את זה לעוד מקום יש יותר עוצמה. (אני הייתי פשוט כותבת המון בפורומים וזו גם אפשרות)

וחיבוק חם מאדם קרוב עוזר. זה משחרר.

מוזיקה גם.

בעיקרון הדבר הכי טוב לדעתי זה להמיס את המגבלות ולתת לדברים נוספים לחדור ללב. ואת זה אפשר לעשות בכל מיני דרכים.

בהצלחה לך

אני כותב שירים על כמעט כל דבר שזז בחיים שלי וכותב גם יומן ולפעמים בפורומים וזה לא ממש עוזר לי.

מוזיקה זה החיים מבחינתי וזה כל היום סביבי גם השמיעה וגם בשירה וניגון אבל כל הדברים האלה הם נטו "משכח כאבים" עוזרים לרגע וכשמפסיקים הם מפסיקים יחד איתם.

חיבוק הלוואי שהיה לי למי, לא מרגיש לי אמיתי ומרפא חיבוק של מישהו שלא יודע מה עובר עליי ומי שכן יודע זה כאלה שלא יתנו חיבוק אמיתי...

הלוואי שהייתי יודע איך להמיס את המגבלות האלה אבל זה טוב מאצ' בשבילי לנסות שוב

למוח יש קטע. הוא מלא בזבל ובשטויות כדי לשמור עליך מהכאב האמיתי. כלומר בשביל להגיע לכאב האמיתי צריך לכתוב בערך 1500-2000 סימנים של שטויות של מה קרה היום ומה קרה אתמול ומה יהיה מחר. רק אחרי שמנקים את זה מתחילים לקבל תשובות לכל מיני דברים.

לימודים/עבודה/התנדבות, משהו שימלא את הזמן ויגרום לא להתרכז רק בדברי עבר, אלא יכניס תוכן חדש.

במקור- איך לטפל בפוסט טראומה שצפה

להתמקד בתחושת גוף אחת, רק אחת בכל פעם. ברמה אחת, במקום אחד.

אם מצליחים להחזיק את זה כמה דקות- הגוף יפרוק את המתח שאגור שם,

והרווחה המקומית יכולה לעזור לך להצליח לנשום ולחזור לעצמך.

(מתוך "קרעתי דרור", ח.ברטלר, שיצא ממש לפני חודש)

אולי באמת כדאי לנסות זה רעיון דווקא דיי טוב, יש עוד כל מיני פתרונות שעלו לי לראש שעזרתי לאחרים איתם אבל אני לא מסוגל לעשות בעצמי😔

לי הכי עוזר להתמקד בנשימות. כי זה כמו עמוד שדרה של הגוף, תמיד חוזרת לשם ומתישהו נרגעת

מקווה שבסוף תגיע לעצמך.

ואולי זה הבעיה ולכן אני לא מוצא את עצמי.

זה כל היום להתפלל וכל לילה ללכת ליער ולהתבודד קצת או לצאת לשם עם גיטרה ולבכות קצת אבל זה לא מפסיק ובינתיים לא היה משהו שבאמת עזר ליותר מכמה שעות

למשל העצה להתבודד ולצעוק, לדעתי היא יותר מזיקה ממועילה, לרוב (אולי לעיתים כן מועילה).

ולהיפך להעסיק עצמך בדברים יכול להיות מועיל וטוב, אם כי לפעמים זה רק לדחוק ולברוח מזה.

וכן לגבי שיחה ושאר דברים.

לכן ריבוי הדברים רק מבלבל יותר.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...