מזדהה, גם לי התגובות האלה קצת צרמו. במיוחד הקול של האיכות לעומת הכמות.

וגם בתור מטופלת פוריות לשעבר, קצת כאב לי הקלות בבחירה ובהסתכלות הצרה על אלה ועל אלה. אולי כדאי לכתוב טריגר בכותרת להבא... 

ולדעתי קצת מוצה..

(ואגב גם לי זה הפריע.. גם לי הם צפופים מאוד ושמחה בזה מאוד אגב)

אבל לא חושבת שיש עניין לאיים בלעזוב או מהו

אף אחת לא התכוונה איישת לפגוע

כבר הגיבו והעלו את הבקשה לא לחזק קול אחד על ידי הקטנה של מי שבוחרת אחרת

ויש גם מי שהתנצלה

נראה לי שלא צריך להסהל שמישהי חושבת אחקת

ולא להפגע יותר מדי

ופשוט בואו נעבור הלאה

אז כל הקולות האלו לא אמורות לפגוע או להוזיז אצלך משהו.

אז יש נשים שחושבות אחרת ממך, מה קרה?

יש נשים שמסתכלות עליך כמסכנה, יש לה מלא ילדים ובטח לא מסתדרת. אז מה?

את יודעת את האמת

לא הבאת ילדים כדי לרצות נשים אחרות

או כדי להראות את הכוח שלך בפני אחרים. ואם כן, אז כנראה הבחירה שלך לא לגמרי 'טהורה'. שזה גם לא דבר רע

אבל זה אומר שכן יש חשיבןת עבורך למה שהסביבה משדרת/אומרת

אני נפגעת מלקרוא העלבות והאשמות שאני לא דואגת לילדים שלי ושאם יש לי צפופים אז האיכות שלהם יורדת

גם אם אני שמחה ובטוחה במיליוני אחוזים בדרך שלי

זה לא נעים לשמוע אני מסכימה ומזדהה

אבל למה מעליב

כשמשהו פוגע בי רגישית סימן שזה מערבב אותי בפנים

ואם אני בטוחה בעצמי

לא אמורה להפגע מזה שמישהו חושב משהו אחר(זה גם לא שחושבים עליך אישית..אלא רק בהכללה

אמרה באופן גורף

משפחה גדולה= פחות יחס

משפחה גדולה= אמא מוזנחת

משפחה גדולה= עניות ואי מילוי צרכים בסיסיים

וכן הלאה

מה שבנות אומרות לאשה הזאת שרואה את המשפחה הגדולה והנוצצת של החברה והיתה חולמת גם זה שהיי, אל תקנאי במשהו שאת לא רואה את כללותו. את רק רואה את החיצוני. וזה טוב. כי משפחה זה משהו אישי, והרגעים היפים שמורים לכל משפחה בנפרד.

אבל יתכן שיש להם גם אתגרים, אולי אפילו דומים לשלך אבל את לא רואה אותם וחושבת שהם לא קיימים.

ושוב אני חוזרת למה שאמרתי קודם

אם כזאת אמירה ככ מפריעה לך, זה אומר שהבחירה שלך מושפעת גם מהסביבה. אז אם ככה הסביבה חושבת. מה לעשות. אי אפשר לשנות את הסביבה. את יכולה רק להחליט שלא אכפת לך מה אחרים חושבים כי את יודעת את האמת. 

לא מסכימה איתך בענק

ואני יודעת ורואה שגם נשים שלא רגישות כמוני זה לא נעים להן לקרוא שוב ושוב ושוב את התגובות האלה. בשרשורים הראשונים לא מספיק דגדג לי.

אם רק היית יודעת באיזו סביבה אני חייתי... לא מזמן עברנו לסביבה הפוכה שהיא יותר כמונו, וזה מדאיג אותי, כי אני יודעת שזה שלי לחלוטין מה שיש לי

מלמדים אותנו איך להיות בעין טובה על כלל עם ישראל, ואיך לא לשפוט בחירה ומצב נתון של אף אחד ואחת.

אנחנו לומדות מהם איך לרומם את עצמנו בחיינו בלי להצטרך להשפיל אחרות, או אפילו לא להשפיל - אלא רק לראות את השלילה שבחייה של האחרת כדי להרגיש את החיוב שבחיי שלי.

והשרשורים האלה מלמדים אותנו שגם אין מה להיעלב משרשורים אחרים, כי באמת זה לא אישי ולא מזלזל בכוונה.... ♥️

ממני, זו שהיו לה ארבעה ילדים כשהגדולה בת 4.5 - אבל חצי מזה לא מבחירה, כי לא בחרתי שיהיו לי תאומים 🙃

וכן, הילדים שלי מושקעים ומטופחים (אני מקווה) - בכל שנה יש לפחות אחד או שניים שנמצאים בחוגים, לפי הבחירה האישית שלהם, גם כשזה דרש ממני לצעוד בכל שבוע במשך רבע שעה הלוך ורבע שעה חזור עם חמישה ילדים מתחת לגיל שמונה... (היום כמובן קל יותר, כי יש ילדים גדולים)

וברור לי שיש גם חסרונות בכך שאנחנו משפחה גדולה, אבל בעיניי היתרונות גוברים על החסרונות.

ובעיקר-בעיקר - אני יודעת שזה לא תלוי בי, זה ה' עזר בכך ועוזר בכך וגם ניתב אותי לבחור בכך, ולו אני מודה על כך...

אני כבר מזמן מרגישה פחות בנוח לשתף פה.

ולא, זה לא כי אני לא בטוחה בבחירות שלי

אלא כי אני בנאדם כמו כולן, וגם לי יש דברים שמפריע לי לשמוע.

אז למרות שאני בטוחה שהבחירות שבעלי ואני עושים לגבי המשפחה שלנו הן הבחירות שנכונות לנו ולילדים שלנו, עדיין מפריע לי לקרוא שאם יש לי צפופים אז הם אמורים להיות פחות באיכות מזאת שיש לה ילד אחד.

אני לא מסכימה עם זה בכלל, ואני גם יודעת שיש עוד לא מעט אנשים בעולם שחושבים ככה ובכל זאת זה לא נחמד לקרוא את זה.

אם הייתי קוראת את זה בסתם איזה אתר שאין לי קשר אליו זה כנראה היה פחות מפריע לי, אבל כאן נוצרה איזשהיא קהילה וכשכמה בנות מתוכה חוזרות ואומרות את אותן משפטים באותו עניין זה כן יותר מזיז.

יש פה קהילה. יש מי שמצפה להריון וממש קשה לה

יש מי שגלתה הריון לא מתוכנן וגם קשה לה

יש מי שנורא רוצה צפופים וד'רוצה בשבילה אחרת(זו אני)

ויש מי שלא רוצה צפופים ורוצה תמיכה בזה

יש קבוצות כמו תמיכה באבדן הריון שבהן יש אחידות בצרכים הרגשיים

ויש קבוצות אחרות כמו כאן

ואם היכולת שלך לשתף במשפחה הברוכה והיפה (בטוח!!!) שלך נפגעת בגלל שיש כאן כאלו שבחרו אחרת או אלוקים החליט עבורן משהו הפוך אז משהו לא נכון במרקם ובאוירה.

זה שמישהי אבדה לא עלינו תינוק ומנחימים אותה בכל מיני דברים לא אומר שמי שכן יש לה כרגע תינוק אין לה דבר מופלא ממש.

אני מבינה שזה ההרגשה שלך, באמת יש שרשורים שלא נח לי לקרא אז אני מדלגת אבל לא בגלל זה לא אהיה פה..

למה זה לא בסדר להגיד לאישה שקשה לה מעבר ל2-3 ילדים והיא מקנאה במי שלא קשה לה עם זה

להגיד לה, תדעי

שכנראה גם לה קשה, אבל היא בחרה בקושי הזה. והיא מתמודדת עם הקושי הזה.

אני בטוחה שלגדל משפחה גדולה זה קשה ומתיש. ושאף אחד לא יבוא להגיד לי שלא.

ואני בטוחה שאמא שמשקיעה בילדים שלה אז אם יש לה 4 ילדים אז לכל אחד מהם היא יותר פנויה מאשר אם היה לה 10. האמא המשקיעה ב10 ילדים, משקיעה ממש ולא חסר לילדים שלה כלום. אבל האמת חייבת להיאמר, ברור שלאמא של 10 יש פחות זמן לכל אחד מאשר אם היה לה 4. ועדיין לאף אחד מהם לא חסר כלום

אז מה הבעיה להגיד את זה לאישה הזאת שמצטערת שאין לה כח? לספר לה שבאמת צריך בשביל הרבה מאוד כח ולא כל אחד בנוי לזה?? ושלפעמים גם לאמא הזאת שבחרה בזה ומגדלת משפחה ענקית

לפעמים גם היא קורסת. ולפעמים גם לה יש תקופות קשות והיא בטח חושבת לעצמה איך תמשיך להתמודד עם העומס הזה?!

מרגיש שכאילו האנשים מבחוץ צריכים כל הזמן רק להלל ולשבח את האמהות הגיבורות האלו

ואז מי שנשארת מסכנה

זה זאת שבעצם מבינה שאין לה כח לזה, וחבל עליה ועל כל הילדים שיכלו להיולד אלמלא היא לא היתה כזאת...

גיבורה, זאת אותה אמא שמודעת לכוחות שלה וליכולות שלה, קשובה לעצמה ועושה מה שטוב לה ולמשפחה שלה

ואהבתי את הניסוח ומסכימה איתו

לא לכולן יש כח

וזה נאמר אגב בשלל ניסוחים פה בפורום לא מעט.

לא אותו כח

לא אותו בעל

לא אותם נתונים

השאלה היא אם זה מתקבל על הלב

נניח אישה שואלת פה

היא מתלבטת האם ללמוד

רפואה

הרבה בנות יכתבו פה

מלא שנים לימודים

לימודים מפרכים

משמרות לילה

הילדים יהיו הרבה עם בייביסיטר

זמן משפחה - כמעט ולא יהיה לך

מנגד, יגידו לך

זה הצלת חיים

סיפוק אדיר

גם משכורת יפה (אולי..)

משרה מובטחת נניח

וכן הלאה

אז ישר יקפצו כל הרופאות ויגידו

היי

אתן בעצם אומרות שאנחנו הרופאות בחרנו בפחות זמן משפחה, אבל יותר סיפוק

הילדים שלך עם בייביסיטר ואת הולכת לטפל בילדים של אחרים

וירגישו מה זה פגועות מזה כי כאילו הם בחרו במשהו שיש לו מחיר, והמחיר זה המשפחה שלהן

ברור שזה לא נכון

ואף אחד לא התכוונה לפגוע ברופאות

אבל כן לספר את המימד הנוסף הזה שהוא מעבר להצלת חיים וסיפוק

יש לזה גם קשיים ומחירים

וזה בסדר

וברגע שהאשה לוקחת את הקשיים והמחירים בחשבון, אז הכל בסדר. שתחליט מה שתחליט אבל תבין מה זה אומר.

כדי להגביה אחרת

אלא האירה גם את הקשיים שיש בבחירות אחרות משלה. 

ואני פה כדי להעיד, זה קשה. לפעמים אפילו מאוד.

יש פעמים שאני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי.

ואני גם לא חושבת שצריך להלל ולשבח אותי, אני עושה מה שנראה לי נכון וטוב לי, וזה לא שונה מחברה שלי שבחרה להביא ילד אחד והוא כבר בן 6 והיא אפילו לא חושבת על עוד אחד. שתינו עשינו כל אחת מה שטוב ונכון לה וכל הכבוד לשתינו.

אבל מה שאמרת עכשיו זאת לא הרוח שנשבה מהשרשור המדובר.

שם האמירה הייתה- כשיש ילדים צפופים האמא לא חזקה, הילדים לא איכותיים, לא משקיעים בהם, אין זמן אליהם, לא מניקים אותם הרבה, לא הולכים ל3 חוגים וכו' וכו'.

אפשר וצריך לחזק את מי שצריך חיזוק אבל לא ע" י הנמכה והורדה מהערך של האחר.

זו כמובן דעתי האישית.. אבל הנימוק הוא שאישה שקשה לה ומבואסת מזה, זה לא יעודד אותה לשמוע שבמצב אחר גם (אולי) היה לה קשה ומבאס..

מה שיעודד אותה זה התחזקות במקום שכן יש לה, בשמחה ובמיקוד על מה שהיא *כן* יכולה לעשות, בשליחות שלה האישית, עם כמה שפחות התייחסות לנשים אחרות או סיטואציה היפותטית אחרת. ככה לפחות אני תופסת. (נראה לי לפעמים גם אני נופלת בזה ומשווה אבל באופן אידאלי ככה אני רואה את זה)

בקיצור הצלחת לשנות לי קצת את התפיסה💕

לגבי זה שלא נעים לקרוא.

גמלי החלוקה בין ה'מחנות' הפריעה. אפילו שאני מהצד השני של המתרס. זה משמח אותי לראות ולהיחשף לכל הצדדים.

מצד שני, באמת לא כולם חושבים כמונו וזה בסדר.

כל אישה צריכה להרגיש שלמה עם חייה ובחירותיה

לא הייתי רוצה שיווצר מצב שאישה חושבת שאין לה פה מקום. בין אם יש לה מעט ילדים ובין אם הרבה

זה מקום לכולנו. לכל הדעות. לכל המשפחות (בהן יש אמא ואבא כמובן. גם לאלה שעוד לא זכו לילדים כמובן)

היופי פה הוא אחווה נשית ואהבת והעצמת נשים על שלל בחירותיהן, על אף שהן שונות ממני. וזה מה שאותי, לפחות, משאיר פה, בעולם הקטן הזה שלנו בפורום

רואה מסביבי נשים מדהימות (לדוגמא גיסות שלי) שמביאות צפופים ומגדלות אותן באיכות ובשמחה!

כ"כ שמחה לראות את עמ"י גדל ככה!!

מכירה גם נשים שחלמו על צפופים וזה לא מה שה' נתן, וגם הן גיבורות שמתמודדות עם נסיון קשה. (איך שומרים על בית שמח אחרי עוד נסיון שלא צלח?!)

באו נקבל על עצמינו להסתכל על עצמינו ועל אחרות בעין טובה, לשמוח בחלקינו וגם לפרגן לאחרות. 

אבל אולי רק ניסו להסביר שמה שרואים משם לא רואים מכאן.

כן יש נשים שמביאות בגלל לחץ חברתי, מכירה מקרוב

מכירה גם כאלו שקשה להן מאוד ומאתגר.

נכון שזה לא גורף אבל ההסתכלות צריכה להיות אחרת, אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה אצל אחרים גם אם כלפי חוץ הכל נראה מושלם...

אחרי שיצאה שגגה כזו מתחת ידי אין לי זכות לכתוב כאן.

סליחה מכל מי שנפגעה.

חג שמח ומאושר עם המשפחות הברוכות שזכיתן בהן. אני בטוחה שאתן מגדלות אותן נהדר ומשקיעות בזה את כל הלב והנשמה.

שתצליחו בהכל❤❤

אהבתי אתכן אבל עדיף שלא אהיה פה.

כולנו נפסיד אם את לא תהיי כאן, באמת.

אני חושבת שזה לא שהתגובה שלך ספציפית הייתה לא בסדר (האמת, אני לא זוכרת בכלל מי הגיבה מה אלא רק את רוח הדברים. הלכתי לקרוא מה כתבת לפני שהגבתי.)

אלא שפשוט מכלול התגובות שם ביחד היה פחות נעים לאוזן.

אם הייתה שם רק תגובה אחת כזאת כנראה שזה היה אחרת לכולן.

נראה לי שפשוט כל אחת צריכה לשים לב יותר פעם הבאה מה נכון לה לקרוא ומה לא, איך נכון לה להגיב ומתי.

בשבילי להיות בעמדה של מותקפת להתגונן ולהתנצל כי אני רואה דברים קצת אחרת מהקהילה ההומוגנת שיש כאן.

ושמתי גם לב שלמרות שהיו לפחות עוד שתים כשתבו דומה למה שכתבתי, החיצים כוונו כלפי.

זה אומר שאני לא צריכה לכתוב כאן.

ושוב, פעם חמישית, מבקשת סליחה מכל מי שנפגעה. לא הייתה לי כוונה להקטין אתכן. כן הייתה לי כוונה להגיד למי שיש לה משפחה קטנה, תעריכי את היהלומים שלך ואל תבזבזי את החיים בלהצטער על הכמות. עצם זה שה' בחר להפקיד אצלך 2,3 או 4 נשמות זה המון. תחשבי על האמהות שלנו. לא כולן היו לאה.

ותנצלי את זה שיש לך באופן טבעי זמן ומשאבים -  כמה שיש- לדברים הנכונים. להשקיע ביהלומים שלך. ולא לקנאה באחרות, שזה הורס לך ולנשמות היקרות שזכית בהן..

חג שמח ושבת שלום לכולן💐💐💐

אני חושבת שזה מעולה שחושבים שונה

ועובדה - יש פה אימהות גם כמוני, לשניים, ואני ממש חושבת שמעבר לזה  היום בטוח הייתי במקום מאוד קשה ועצוב.

להתנסח בצורה שמביעה את דעתך ולא נקראת כמתקיפה זה משהו שלומדים. חגם אם את יודעת ומישהי נפגעה - התנצלת ואת מהממת❤️❤️

 אני אגב גם לא ידעתי על רגישות של אמהות למשפחות ברוכות אפילו שבאתי ממשפחה לא קטנה.

וגם, שתדעי שאני רואה שעקב השגחה של המנהלות ואמירות פה של הבנות הרוח פה בפורום נהייתה הרבה פחות מלחמתית מבעבר.  וזה דבר מעולה.

יבאס אותי אם לא תמשיכי פה. אני אוהבת לקרוא אותך ולפעמים מרגישה שאת אומרת מה שאני חושבת או נותנת לי כווני חשיבה.

לא קראתי ספציפית את התגובה המדוברת, אבל מסכימה מאוד עם מה שכתבת פה.

הלוואי שתבחרי להמשיך להשמיע פה את קולך🌻

חג שמח!

ודווקא בגלל זה כייף להיות כאן, כי אפשר לשמוע פה דעות שונות וכיווני חשיבה שונים.

זאת לא פעם ראשונה שאני קוראת כאן דעות שונות על נושאים שונים ובמיוחד בנושא הזה.

אני חושבת שמה שהדליק כאן זה הריכוז של הדעות האלה בשרשור אחד.

ולומדים מזה, כולן. גם מי שהתנסחה פחות טוב (שוב, לא זוכרת מי כתבה מה ולא מכוון לאף אחת) וגם מי שהגיבה בחריפות בתגובה. (שזה גם לא מוצדק אבל יכול לקרות בלהט הרגע)

ואולי גם אני הגבתי שם בצורה פחות נעימה, לא זוכרת. צריכה לבדוק באמת.

ואני קוראת עכשיו את מה שכתבת בהודעה הזאת וואלה את צודקת, וזה גם מה שכולן שם התכוונו לכתוב אבל כנראה הניסוח היה פחות מוצלח בשרשור ההוא.

כולנו לפעמים טועים והכל בסדר. רק. ניסיתי להסב את תשומת הלב

זה לא היה תגובה אחת ולא שלוש

כאחת שב"ה יש לה צפופים (בעיקר בהתחלה)

וסתם כאישה עם כל מני סאגות בחיים:

אם מישהי צריכה עידוד,

זה אומר שהיא במצב נפשי לא טוב, וכל מה שיכול להרים אותה- יאללה קדימה.

קחו את זה לא כרצון להוריד מישהי אחרת, אלא כדי

-לרפא!!!- כאב אחר.

להיות במבט אליה עכשיו, לא עליי,

כי הסיפור שלי (שלך, שלה) שונה, ולא מוריד מערכו כהוא זה!!!

תבקשי עידוד על הצפופים שלך, ב"ה בבריאות,?

תקבלי באהבה!!!

אך כרגע היא נמצאת במרכז. ועליה תשומת הלב.

וכל מה שיכול לעודד- מבחינתי מדהים.

(כמובן בלי פגיעה באחרות וכזה חלילה)

זה רגע ללמוד לשים פוקוס על מישהי אחרת ולא עלייך.

זה למידה.

וזה אפשרי

וה' יתן לך הרבה שמחה וכח ואור במשפחתך💗

הרי בשביל לעודד אותה צריך להאיר את המצב הקיים שלה

וכשצד אחד מואר

אז השני חשוך

מייקרים לה את המשפחה הקטנה והחמודה שלה

וכמה טוב שהיא יכולה לעשות זה וזה וזה

מי שלא נמצאת שם (אלא בצד השני עם הרבה ילדים) לא צריכה להרגיש פחות. זה הרי מזה התחיל בסיס השרשור, שמסתכלים על נשים כמוכן בהערצה ובקנאה

אז להיפך תרגישו טוב עם זה

אז במילא זה קצת מחשיך את השני

כמו, מההן נשמע לאו

מאירים את הצד הטוב בבחירה מסויימת

ואז במילא זה נשמע כאילו הבחירה האחרת היא פחות טובה

אבל זה כבר פרשנות של אנשים. כי אף אחד לא באמת אמר את זה בפועל

זה שמאירים את הפלוסים במשפחה קטנה, זה לא אומר שמקטינים את הנשים שבחרו אחרת.

מי שמרגישה שהקטינו אותה כנראה לא שלימה לגמרי עם ההחלטה שלה. כי אני באמת לא מצליחה להבין איך אתן חושבות שאמורים לעודד אישה שלא מסוגלת כרגע עוד הריון ומרגישה שיא הלא שווה בגלל זה. 

כי  לא מרימים לאשה עם עודף משקל עם דוגמא של ספורטאית שלקתה באירוע מוחי או טבעה בצליחת כנרת.

אז פה זה אותו דבר.

ואני אישית מרגישה שחלק מאנשים בסביבה שלי מחכים לי בפינה,  בודקים איפה אני לא בסדר כדי לתרץ לעצמם למה לא צריך הרבה ילדים. וזה לא נעים בלשון המעטה.

כל ילדי ישראל איכותיים אין כזה דבר יותר או פחות.

וגם לי זה צורם.

(וזה למרות שרק כשהבן שלי יהיה בן 5 וחצי יהיה לו אח/ות בע"ה... כלומר אני כאילו בצד השני)

אפשר להגיד יתרונות בלי להוריד את מי שהפוך...

והכי, אין אמת אחת. יש טוב בכל צד ובכל צד יכולות להיות משפחות טובות ומאושרות ומשפחות מורכבות יותר

לא מבינה את הקטע שלו..

לא טוב לך פה, הדלת פתוחה.. ואני הכי בעד שכל אחת תשים לב מה הגבולות שטובים לה.

אם משהו ספציפי נשמע לך ממש לא במקום, תמיד יש אפשרות לדווח לנו וננסה לטפל אם נראה שצריך.. אנחנו לא פה 24/7 ודיווח עוזר לנו לשים לב לשרשור שצריך יותר בקרה.

אני חושבת שרוב הנשים כאן יגידו שמי שיש לו רק ילד אחד הוא מסכן, ושהוא מפספס ואין על אחים וכו.

אני באמת חושבת שאם יש הרבה ילדים אז הם מקבלים פחות. אבל הם גם מקבלים יותר דברים אחרים. מלא אחים זה באמת נכס מטורף.

אני אישית בבית עם הילדות שלי ואני בטוחה שיש כאן הרבה שחושבת שאני מסכנה ואין לי אוויר. אבל אז מה?

ובטח שמותר לי להתלונן!

אני חושבת שילדים שנמצאים במסגרות עד 4-5 מסכנים.

זה לא שהם יוצאים גרוע או משהו, אבל זה הדעה שלי ואני כל עוד זה תלוי בי בחיים לא אחיה ככה.

אני לא אוהבת שכולם מפחדים כל הזמן לומר דברים

יש לי חברות מאוד טובות שעם ילדים במסגרות מ7-4.30

מציינת שלא קראתי את השירשור אז לא יודעת מה נאמר שם

דיברו פה על הצורך בעין טובה

אבל בעיני לא צריכה להיות בכלל עין טובה, וגם לא רעה.

התמודדות עם קנאה היא  קודם כל פנימית.

כל הסתכלות החוצה בין אם טובה ובין עם רעה לא באמת תביא להקלה.

הידיעה שקשה לאחרת לא באמת תרפא שום רצון.

להגיד שהיא פחות מקדישה תשומת לב לילדים, עם פחות כוחות או כל תירוץ אחר לא באמת ישנו את הרגשות שלי.

אלא ההבנה שככל הנראה אם זה מה שאני 'כביכול' צריכה להגיד עליה כדי להרגיש טוב

זה כנראה מה שאני צריכה להגיד על עצמי כדי להרגיש טוב.

לי יהיה יותר קשה לתת תשומת לב.

לי יהיה פחות כח.

היא בכלל לא רלוונטית, היא מישהי אחרת, היא  לא אני (הי. איש כחול. מה אתה עושה םה? אני? אני בכלל מסיפור אחר...)

והעין הטובה צריכה להיות פנימית

לקח לי הרבה זמן לראות את עצמי בעין טובה להיות פחות ביקוריתית כלפי עצמי, פחות יסורי מצפון (עדיין יש... בכל זאת, אני אמא)

ואחרי עבודה קשה

יש מעט מאוד רעשי רקע שיכולים היום לערער אותי, וזה לא בגלל שהפכתי להיות פחות רגישה

להפך

אני יותר רגיש  כלפי עצמי, כלפי הרגשות שלי. היכולות שלי, הכוחות שלי

אני מעדיפה לקחת חופש מאשר להתמודד עם השאלות ההזיה האלו.

איזה פעורה

(ד.א. במשפחה של אמא שלי נשים צמות רק יוכ ותשעה באב בלי קשר לסטטוס בחיים)

אני אומרת שזה נושא פרטי.

מעדיפה שיחשבו מה שהם רוצים עלי בהקשר דתי,

מאשר שהנושא של אולי הריון ישפיע על עניינים בעבודה. (וזה משפיע)

(אגב אצלנו הרבה יותר הגיוני שיחשדו בעקבות הימנעות מאלכוהול מאשר ששתיתי כוס מים 🤣)

אגב פעם לפני הרבה שנים כשהייתי בתחילת הריון ושתיתי הרבה תה במקום הרבה קפה,

הבוס שלי שאל אם אני מרגישה טוב.

אחאי כמה פעמים שאלתי אותו למה הוא שואל אז הוא ענה כי רק חולים וזקנים שותים הרבה תה.

לא רציתי להשאיר רושם שאני באה חולה למשרד (בקטע מדבק)

אז עניתי שכנראה אני זקנה.

ואז כדי לחזק את הרושם עברתי לשתות סטדה במקום קולה 😄😄

ועד היום אני בקטע של סודה שהתחיל מאותו מצב 

אבל עברתי לסודה, עם לימון גם עוזר.

לפחות בארוחת צהריים בעבודה 😄

כשהייתי בהיריון לא הצלחתי לאכול כלום בערך חוץ ממנה חמה, אחת בסגנון הכי הרבה כימיקלים שקיים. הייתי מביאה לעבודה אוכל שבישלתי יום קודם, זורקת אותו לפח וקונה מנה חמה 😅

אז בשלב מסויים הבוס שלי שאל אותי למה אני אוכלת את הזבל הזה וסתם אמרתי לו משהו כמו שזה מתחשק לי, למזלי הוא לא חפר הוא היה ממש אחלה

וחורף אז זה גם ממש הגיוני. בכללי יש הרבה שלא צמות כל צום, רק יו"כ ותשעה באב.

ובעיניי את ממש לא צריכה לענות לה, זכותך המלאה לא לצום מסיבותייך.

פשוט הייתי מחזירה לה מבט כזה, של מה שאלת?! 🤔 🙄שתחשוב פעם הבאה פעמיים לפני שהיא נכנסת לענייניהם של אחרים..

אכלתי ושתיתי לפני שיצאתי וסיימתי מוקדם היום אז אכלתי צהרים בבית.

אבל זה היה קצת רמאות, כי רק מי שצם זכאי לצאת מוקדם... לא נורא, צמתי בעבודה... 😅

זה ממש ממש מובן התחושות האלה.

את אמא, ואת גם בן אדם. וקושי גדול באינטנסיביות גדולה הוא מתיש, ונשמע שאת צריכה הפוגה מכל זה, אז ברור שלא תרצי להיות איתה כי את צריכה הפוגה.

ברמה הפרקטית הייתי מנסה למצוא זמנים שבהם יש מישהו עליה ומישהו על הילדות האחרות ואת יכולה קצת לאגור כוח.

מניחה שלגבי ההתמודדות איתה כבר קיבלת הרבה עצות אז לא אחפור לך, אבל כן מאד מאד ממליצה לברר מה קורה בגן. הנסיון שלי הראה שכשילד משתנה ככה ומגיע לכזאת מצוקה - יש בעיה בגן. הייתי שמה מקליט לפחות לכמה ימים.

זה מחשבה שעלתה לי לגבי מקליט  

מהפורום. לא כי באמת חוששת בכלל.

יצא לי לבוא בכל מיני שעות במהלך היום. איתה ובלעדיה (קרה ששכחה דברים...) ובאמת שלא עולה שום חשד. תמיד נתנו להיכנס, לראות, לתת עוד חיבוק.. גננת מקסימה שתמיד תדבר איתך בערב אם מבקשת..

יכולה להשתנות ולהגיע למצוקה גם אם בגן הכל נפלא וטוב, לא אומרת שלא לבדוק אבל לא הייתי נלחצת מהכיוון הזה בכלל

אני חושבת שאם זה היה האח שמיד אחריה שכביכול לוקח לה את המקום, הייתי יכולה להבין את הקיצוניות של השינוי, אבל כבר יש לה אחות קטנה ממנה, ועוד אח נוסף זה לא ערעור של כל מה שהיא הכירה.

לא שזה לא משמעותי, ברור שכן, אבל עדיין לדעתי זה יכול להסביר את השינוי באופן חלקי

גם לי הגדול קצת יותר מ3 ועם ניו בורן.

בהריון הרגשתי זוועה מהשבועות הראשונים היה קשה לי הריח שלו ( ושל בעלי ועוד כל מיני דברים ) הייתי בלי אנרגיות לא יכולתי להרים אותו תוך כדי גם גזרנו שיער אז נהיה גבר ומרגישה שהוא כ"כ שונה

ב"ה לא מרביץ וכו' אבל כל הזמן בכיין וזה משגע אותי ומרגישה שיש לי פתיל קצר אליו

עכשיו עם התינוקת מרגישה בדיוק כמו שתיארת - בא לי להתכרבל איתה ולא בא לי כ"כ לטפל בו

משתדלת כל יום לעשות איתו משהו קטן אבל כמו שאמרת - בכוח ומרגישה ממש רע עם זה.

סליחה שיצא פריקה אבל ממש מזדהה

מרגישה שהוא כבר לא תינוק ולא יודעת איך להכיל את זה 

אם חלאקה, בכלל זה יותר מורגש..

קשה להכיל באמת שהם כבר לא תינוקות.

עולה לי המחשבות של האם אני אמא שיכולה להכיל גם ילדים גדולים. אם קטנים אני מעולה (כן, מחמיאה לעצמי...)

אבל - אם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?

אוף.. מתפללת רק שה' יעזור.

שולחת חיבוק❤️

אני חושבת, שלוקח זמן ללמוד איך להיות אמא ומה נכון לנו.

לוקח זמן ללמוד איך להיות אמא לגיל מסויים

שלוש שנים של אימהות זה לא הרבה

ובזמן הזה, את כבר אמא ל3.

לא הייתה לך הסתגלות הדרגתית לתואר אמא.

וכבר נהיית אמא לשניים, ואחר כך אמא לשלוש.

ואני חושבת שמה שאת מתארת עכשיו זו תחושה ממש הגיונית, אבל מאוד מהירה ועל סמך תקופה יחסית קצרה של אימהות.

ילדים גדלים, וזה מזמן אתגרים

ויש תקופות שבהן טוב לנו יותר

ויש תקופות שבהן קצת יותר קשה

וברור ברור שאם זה המצב, זו קריאה לחשוב איך אפשר לשפר.

אבל, זה לא אומר "שאם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?"

זה רק אומר שיש עוד מה ללמוד, וקודם כל להכיר בזה שזה הגיוני ואחר כך להכיר בזה שזה ניתן לשינוי ובסוף גם להכניס לראש שזה יכול להיות זמני.

תחשבי שבשלוש שנים המשפחה שלכם הפכה מזוג למשפחה של חמישה.

זה שינוי משמעותי ויכול להיות שפשוט עדיין צריך להבין מה נכון לכם ואיך טוב לכם לנהל את זה ולהתנהל בזה.

אבל אנשים עושים את זה.

אז זה אפשרי!!

אז הייתי מתייחסת למחשבות שעולות לך בכמה חלקים:

1. הכרה במציאות. אמא לשלושה זו לא אמא לאחד. וזה שיש לך פחות זמן להתכרבל עם התינוק או שהזמן איתה הוא יותר מצומצם או לפעמים יזום, זה כי זו המציאות. אין מה להילחם בזה אלא להשלים עם זה. אותו דבר לגבי הילדה שהייתה פעם. ילדים משתנים וגדלים, וגיל 3 זה ממש פיק של התבגרות. אז היא משתנה וזה לא תמיד כיף, אבל זה יביא איתו גם דברים בוגרים ומשמחים, לצד השינוי והקושי

2. לנקות אשמה. נכון, היא לא אשמה. אבל היא גם לא מסכנה. יש לה הורים שאוהבים אותה ודואגים לה? יש לה גננת טובה? יש לה אחים חמודים? מהמם. אז מסכנה היא לא, ולכן האשמה כאן לא רלוונטית. קשה לה. לגיטימי. יש כאן שינוי משמעותי. לגיטימי. אתם עכשיו לומדים איך להתמודד עם השינוי הזה. את בליווי מקצועי. מדהים!

האשמה כרגע רק מעכבת אותך ומשקיעה אותך בתוך התחושות האלו. את כבר עושה דברים בשביל לשנות את המצב. את לא צריכה גם את האשמה על הראש. והיא צריכה ממך ביטחון, שהיא יכולה ומסוגלות להתמודד עם זה.

ואיזה ברכה זו שלושה צפופים!! ב"ה!!!

ובאמת לזכור שקשיים זה חלק מהחיים והרבה פעמים דווקא מהם גדלים וצומחים בצורה משמעותית!

ורגשות אשם ןכעס עצמי נורא מעיקים וחונקים.. אםתשלימי עם זה שלא כשי. שום דבר רע להיפך את   אמא ככ טוב"ה ודואגת יהיה לך הרבה יותר קל, פיזית, ממש כמו להוריד משקולת...

והכי עוזר- לפנות לקב"ה ולבקש עזרה עם כך וכך

זה יכול להיות הרבה פעמים יותר קושי מאשר שמחה

זה בסדר להרגיש שאין כוח/ חשק להיות איתה

זה יכול לקרות בכל הגילאים שוב ושוב

לפעמים כיף וזורם איתם ולפעמים לא

את לא צריכה להתבייש ולא צריכה להאשים את עצמך, תקבלי את עצמך בחמלה, כמו שאת ❤️

חוץ מזה, ממליצה על הפודקאסט "חזרה ללב ההורות" בפרק 12 היא מדברת על לידת אח חדש וזה נראה לי יכול להיות לך רלוונטי ומעניין לשמוע (לא מצליחה לצרף קישור אז תחפשי בספוטיפיי או בגוגל) 

לחפש את הרגעים היפים

רגע שהיא שיחקה יפה, משפט חמוד שהיא אמרה, יום שהיא הייתה לבושה יפה ואהבת איך שהיא נראית, כל דבר. ממש לנסות להתמקד בזה...

וזה בסדר עם הזמן שלכם ביחד קצת בכוח, ואולי אפשר למצוא משהו שיהיה גם לך נחמד לעשות וזה יהפוך את הזמן שלכם ביחד לקצת יותר כיפי בשבילך...

והאמת שאני לא מסכימה איתך שאת מסתכלת על זה במבט חיובי במידה מסויימת (שהוא רוצה את טובתך ושתבריאי יותר מהר), זאת דרך מניפולטיבית לגרום לבן אדם אחר לעשות מה שהוא רוצה ולא נותן ברירות לשני.

בעיני זה קו רגע לפני אדום- ואולי קו אדום. לא רוצה להיות נחרצת כי לא מכירה את כל התמונה.

האם יש עוד תחומים בחיים שהוא ככה לא נותן לך מרחב? 

האמת שגם בסתם חולי - צריך לתת לגוף לנוח לפני שמאיצים בו להחלים בעזרת עשייה...

ובכל אופן, מה שנכון לו לא בהכרח נכון לך, בכל תחום בחיים, לא רק בבריאות, והוא צריך ללמוד לתת לך את המקום שלך ולא ליישר אותך למקום שהוא חושב לנכון...

בכל אופן, אם זה יושב עלייך כל כך הרבה זמן, נשמע שלא נכון להדחיק את זה, אלא לטפל במקום הנפשי שנוצר לך, וגם לפתוח את זה מולו, אולי בליווי מקצועי.

חיבוק❤️

שאת צריכה לעמוד בפני הסיטואציה הזו ולהמשיך לרצות

הכעס שלך מוצדק, אבל השנקל שלי לגבי ריצוי מנסיון עם עצמי - הכעס הוא קודם כל פנימי שלנו בינינו לבין עצמנו. ש- למה הסכמתי שיתייחסו אלי ככה/ למה אני לא מספיק חזקה לעמוד על שלי, והוא מושלך החוצה הרבה פעמים

נשמע שיש לך עבודה פנימית לעשות של לעמוד על שלך ולא להימנע מעימותים. אני מאמינה שאם הגעת למצב כזה אחרי לידה,זה עניין שחולש על כל תחומי החיים מולו ומול אנשים נוספים גם, כולל ילדים, וזה משהו שכדאי לפתור אותו

רק שתדעי אגב, שמבחינת בעלך - עצם זה שהסכמת זה אומר שהפתרון הזה טוב לך כביכול והוא צודק ועשה לטובתך. הוא לא יבין את הבעייתיות אלא אם תעמדי על שלך

שולחת חיבוק❤️

וצריך קצת לקום להסתובב, לנשום אוויר וזה מסייע בהחלמה.

אבל מפה ועד לעשות את מה שאת מתארת המרחק גדול, זה לא טוב לרצפת האגן של אשה אחרי לידה לעמוד הרבה, לאמץ את הגוף יותר מדי, הגוף עבר טראומה הן פיזית הן הורמונלית והן נפשית והוא צריך מנוחה פיזית וגם להתארגנות נפשית אחרת.

יכול להיות שהוא באמת לא מבין כי הוא לא חווה את זה, אבל צריך להציב גבול, מה מתאים לך ומה לא.

לי אישית אחרי לידה כן זורם לקום מוקדם כי גם ככה אני בד"כ ערה בשעות האלה, אבל אח"כ אני ישנה עד הצהריים ולא עושה שום פעילות שדורשת עמידה ממושכת ובטח לא הרמת משאות כמו בספונג'ה

אבל בעיני יש פה דינמיקה  בעייתית מאוד ...

ויש לי תחושה שהמשעב לידה זה רק ביטוי של דפוס שלם שבו הוא מחליט ונותן את הקו ואת מרצה ולוקחת על עצמך כי חוששת מעימות

ומקווה שלא מעבר

משהו במה שתארת נשמע לי לא תקין בכלל

ומחייב טיפול זוגי מקצועי ..

גם אם הוא לא מוכן תלכי את

כתבת במקומי ;)

יש פה נורה אדומה בוהקת

טיפול ויפה שעה אחת קודם 

אבל זה אפילו מרגיש לי על גבול האלימות.

אלא אם כן לא הבנתי אותך נכון.

הוא מפעיל מניפולציות עד שאת עושה מה שהוא רוצה וזה ממש קו אדום. 

יכול להיות שהגישה שלו לחיים קשוחה  והוא דוגל במאמץ

נשמע מהפותחת שגם היא כזאת בדרך כלל

זה מהמם

בשום מקום הפותחת לא כתבה שהוא הכריח אותה לעשות משהו

אלא שהציפיה שלו, וחוסר ההבנה שלו, גרמו לו לדחוף אותה להחלמה בצורה כזאת, שהיא כמובן לא נכונה בכלל

לא קראתי פה שום ויכוח שלה או טענה, או אפילו אמירה חד משמעית או ברורה שהיא לא יכולה והיא צריכה לנוח.

אפילו אישה שסיימה עם המשכב לידה לא באמת זוכרת את רמת העייפות והחולשה. אני לפחות. אני זוכרת את זה בראש כמובן אבל כשזה מגיע שוב אחרי לידה זה תמיד מהמם ומפתיע רמת החוסר מסוגלות של הגוף. ועובדה שגם אישה אחרי לידה יכולה לעשות את השטויות האופייניות של לצאת לקניות לברית ודברים כאלה, כי פתאום מרגישה התגברות של כוח אבל זה לא מחזיק מעמד ליותר מחצי שעה...

ברור שאי אפשר לצפות מגבר שיבין לבד מה זה, אם הנטיה שלו היא כמו שהפותחת תיארה, ובלי שמסבירים לו באופן חד משמעי ובבירור

משמע הוא יודע, אמרו לו, ובוחר אחרת.

ולי זה מרגיש כך. 

היא גם כותבת שהיא מעדיפה להבליג ולעשות במקום להתווכח

זה אומר שהוא לא פתוח להקשיב לה, לראות מה טוב לה (בלי קשר למה שההנחיה אומרת לגבי משכב לידה).

שלו וההקשבה שלו, היא צריכה לעמוד על שלה גם אם התגובה שלו לא אוהדת

אין אוכל חם והוא מתבאס..? לא נורא, יעבור לו. זה המצב. רצוי והגיוני ונצרך שיכין בעצמו גם עבורה אחרי לידה או שיקנה להם

הוא התרגל שהיא לא מכבדת את הגבולות שלה, אז למה שהוא כן? כל שינוי כזה מתחיל משינוי עמדה פנימית בלבד. אם היא תחכה לו לא ישתנה כלום והכעס ימשיך להצטבר 

אבל לא חושבת שזה לא צריך להגיע עם פתיחות.

לא לעשות וזהו זה גם לא נעים כלפי הצד השני

כולנו בני אדם, וחשובה לנו התקשורת.

אם הוא לא פתוח להקשיב לה אז באמת שלא תעשה וזהו

אבל בא נגיד שזה לא המצב האופטימלי

אפשר להגיע לאותה מטרה עם פתיחות, כנות, התעניינות

הוא ישמע שכואב לה 

שהיא עייפה

שהיא מרגישה שזאת לא הדרך בשבילה להתאושש

לא מתנהלת בתנאים אופטימליים

לכל זוג יש את הדברים שהם פחות מסכימים עליהם

יש דברים שלא צריך לחכות שהשני יסכים

אלא פשוט לבצע

הביצוע יותר מדי חשוב כדי לחכות איתו עד שהשני יתקשר נכון

גבולות לצרכים בסיסיים לא צריכים להיות תלויים בבן הזוג

הצרכים הבסיסיים צריכים להתקיים בכל מצב

וזו צריכה להיות נקודת המוצא

בין אם בן הזוג מבין ומתקשר את זה ובין אם לא

אחרי שזה מתקיים אפשר לשוחח בנחת ולדון בזה 

זה לא נעים

במקרה כזה, כשתקשורת בסיסית לא מספיקה, אין לי שום בעיה עם מהלכים חד צדדיים שישנו את המציאות. מן הסתם תהיה גם תקשורת כי הבעל "ידרוש הבהרות" כנראה, אבל יש הבדל בין לדבר על זה לפני כשהבעל לא מבין, שזה קצת כמעט כמו לבקש רשות לעומת לקבוע עובדה בדיעבד.

אם לא אומרים לגבר מה זה משכב לידה?

לא צריך להכיר מונחים, כל תינוק יודע שעם אשה אחרי לידה נוהגים בעדינות ורגישות, שהיא צריכה לנוח ופה נשמע שכאילו כלום לא קרה, היא בעבדות! איפה הרגישות האנושית? וזה עוד בעלה…

מבחינה פיזית…

גם אם ילדת לידה הכי "רגילה" שיש

להיות עם גוף של אחרי ניתוח, ועוד לקום לבייבי כמה פעמים בלילה (וגם ביום🙃) זה די והותר בתחום העשיה

לא יודעת כמה זמן את אחרי לידה, אבל התפיסה מעוותת.

מה גם שמאמץ פיזי (גם "מתון" של כביסות, לטאטא, לשטוף) זה מסוכן בעיניי וזה לדחוף את הגוף לקצה

ואת מתארת שגם את הנפש… זו הבריאות שלך. מאוד בסיסי בעיניי לעשות מאמצים בשביל הבריאות של בני המשפחה (של עצמך, עבורו בשביל אשתו, הילדים שלו…)

או שרק הראית שאת מסכימה שזה מה שטוב לך?

אני לא מבינה בזה אם זה נחשב קו אדום או לא,

אבל חייב להיות הידברות ביניכם בקטע הזה ואם קשה לך את חייבת להגיד, כי אולי הוא כן רצה בטובתך ולא יודע שכ"כ קשה לך (מאיך שכתבת את זה זה כן מדליק נורת אזהרה אבל יכול להיות שהבנתי לא נכון)

שכעס כזה הוא טוב

הוא נקודת מפנה בהבנה שהמצב לא טוב וצריך שינוי

שינוי אמיתי מגיע מבפנים ולא מאנשים סביב

אם את רוצה לעשות אחרת

זה לא קשור ישירות אליו

הוא יכול להאמין בדרך חיים אחת ואת באחרת

את יכולה להשלים עכשיו את המנוחה שלא היתה לך

להוריד הילוך

לעשות הרבה פחות

תמיכה נפשית היא קודם כל תמיכה עצמית

לעשות מה שמתאים

לענות על הצרכים הבסיסיים

להקשיב לגוף ולנפש

תמיכה נפשית שבאה בתמורה לדריסת הצרכים הבסיסיים

לא שווה את הנזק

אם תצליחי ללמוד מהמקרה הזה ותעשי שינוי מהותי בחיים

גם הכעס יכול להעלם

כי למידה מטעות יכולה לרפא את הנפש

(בעלי ואני מאמינים בהרבה דברים מאד שונים

אם הייתי עושה כפי אמונתו הייתי אומללה

אז אני הולכת בדרך שלי ומלמדת אותו להכיר אותה

זה לא תמיד פשוט

אבל זו הדרך היחידה לחיות חיים טובים)

לעשות דברים ולהתאמץ עד שישה שבועו. מהלידה. תפני אותו למאמרים שמדברים על זה.

בביח אחד שהייתי בו שקלו לעשות שיחה לבעלים כחלק משחרור מהבי"ח על משכב לידה וכל הכרוך בכך כדי שיתנו תמיכה, מקווה שעשו את זה.

תפמפמי לו כל הזמן ואל תסכימי בשום אופן לקום ולשטוף שום דבר, לא רצפה ולא כלים.

אם הוא רוצה להתאושש ככה- שיעשה ככה. הוא לא אישה ואין לו רחם...

להפנות אותו לדברי הגמרא על הגוף של האשה אחרי לידה שהוא התפרק כולו בלידה ולוקח לו שנתיים לחזור לעצמו.

הוא כנראה ממש אבל ממש לא מבין מימינו ומשמאלו בנושא הזה. דחוף להעלות למודעות לפני שיהיה מאוחר. יש דברים שאחכ באמת לא יחזרו לעצמם אם עכשיו את תתאמצי אחרי לידה. זה לא פשוט כמו שנראה.

הוא גם לא צריך להבין

הוא צריך להבין שהוא לא מבין ושזה בכלל לא משנה מה הוא מאמין או לא

על זה נאמר

No uterus, no opinion!

עכשיו את צריכה להחליט מה את מבינה ומה את מאמינה

ולהבהיר לו שיפסיק עם זה

(אני חושבת שבזוגיות צריך לדעת מתי להיות בענווה ומתי להיות נחרץ,

בעדינות אשאל אם הא תמיד כל כך נחרץ מה נכון? האם יש מקומות שהוא יודע גם להיות בענווה מולך?

ואת יודעת מתי להיות נחרצת?

אם לא- אז זו הזדמנות לשניכם)

טוב מאד שהעלית את זה כאן כדי שנגיד לך שזה לא סביר. אפילו מצד מידת נימוס בסיסית ואנושית. הכעס שלך הוא בצדק ולגמרי במקום וטוב שאת כועסת. מציעה שתחשבי עד כמה זה מקרה יחיד או דפוס חוזר ושתזמי שיחה איתו ותבהירי בלי לשאול אלא לומר שאת מאוכזבת מחוסר הרגישות ותתני לו להיות קצת בלחץ מזה שאת תוהה בינך לבינך על מה זה  מעיד אצלו ואיך הוא לא היה שם בשבילך אלא דרבן אותך בדעתך הקשה לעבוד יותר? ושעכשיו את יוצאת לחופשה כפיצוי- את הולכת לנוח יותר ושהוא יתמודד עם זה ויהיה יותר נוכח ועוזר, אםלא מתאים לו- שיביא עזרה חיצונית. והייתי גם מוסיפה שעכשיו את תהיי יותר קשובה לעצמך מעתה והלאה. 

אז למרות שאני מסכימה עם הנאמר בתגובות, רובו לא רלוונטיות כרגע.

ובכל אופן, זה מעלה בך כעס, אני חושבת שכדי לפנות אל הכעס הזה חשוב מאוד לפתוח את הנושא לדיבור.

קודם כל, טוב שאת מודעת לזה ומרגישה את הכעס, 'תבשלי' את זה בתוכך, תרגישי מה שתרגישי, תגידי לעצמך מה היה לך נכון ומה לא,

ואח"כ, ממקום בטוח בעצמך אבל בלי להוכיח ולבקר אותו, תספרי לו מה את מרגישה ומה את חושבת כלפי מה שהיה. אני חושבת שזה ישחרר לך, ואני מקווה שהוא יבין יתנצל ויכיל, וזה יתן לכם הרגשה טובה של תקשורת וחיבור. ואולי זה יתן לך תובנה גם לגבי הקשרים אחרים שאת לא אמורה בהכרח לפעול לפי מה שהוא חושב לנכון, ואולי האמת היא אצלך והיא שונה הפעם.

שטיפת כלים בקטנה, סביסות- הגיוני
אבל שטיפה וקימה בשש וחצי בבוקר?
לצאת עם הילדים לגינה?
לא בריא בכלל אחרי לידה
תסבירי לו שבעוד אחרי ניתוחים מסוימים או מחלות מסוימות העשייה מרפאת
אחרי לידה זה הפוך, העשיה המרובה וחוסר המנוחה פוגעת בך, ברצפת האגן, בגוף שלך, במצב רוח, באיכות הטיפול ברך הנולד, וגם עלול לפגוע בקשר הזוגגי שלכם (חוסר חשקף, חוסר כוח, כאבים בגלל מאמץ לאחר לידה).
תקחי אותו איתך לרופאת נשים, שתסביר לו מה זה "משכב לידה" זה לא סתם צמד מילים.
ותקשיבי לגוף שלך.

תקבעי עובדה. אל תשאלי

ואל תסתכלי מה התגובה

תעשי מה שיעשה לך טוב

הכי חשוב שלאמא יהיה טוב , אם לא טוב לאמא כל הבית סובל כשתביני את זה תתנהגי ככה

את קונה בחנויות פיזיות או באינטרנט?

ואת מדברת על קניה בסוף באמת או רק רצון תמידי שלא בהכרח הופך לקניה?

שמעתי פעם טריק, שאת יכולה למלא עגלה, אבל לשלם בתכלס רק אחרי שבוע נגיד, ובינתיים לחשוב על הפריטים אם את באמת רוצה אותם. ומה שלא פשוט להעיף.

לגבי קניה בחנויות אני לא יודעת, האמת שבמירוץ החיים לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל למצוא זמן לצאת לחנות. אולי למלא את הזמן באיזה קורס/ חוג/ שיעור/ התנדבות ואז טכנית לא נהיה זמן לקניות?

כולה לא יהיה לך עוד בגד שאת לא צריכה ותדחי סיפוק

וכל מיני מציאות ופיצ'פקס מיותרים 🥴

באידיאל אני חושבת שצריך להמעיט בצריכה ובאגירת חפצים מיותרים,

בפועל אני מאוד נהנית מעצם החיפוש והקנייה של דברים חדשים.

אם תגלי את השיטה שתפי אותי. 

וגם - תעשי סדר תדיר בארון ותראי כמה יש לך וכמה שילובים אפשר לעשות מהקיים. אם את לא מוצאת כאלה - את כנראה לא קונה נכון

דוחה את זה שנים

אשכרה שנים

בשנתיים האחרונות קניתי לעצמי 5 דברים נראלי...

אבל אני בקיצוניות השנייה תכלס...

שונאת את ההתעסקות הזו, גם באינטרנט וגם פיזי

לילדים,  לי.. לא משנה

פשוט שונאת

מה החסר

זה יכול להיות חסר בבגדים שאוהבים/ חסר רגשי/ סתם שעמום

הפתרון בהתאם

לקנות רק בגדים שעושים טוב/ לטפל בחסרים רגשיים/ למצוא עיסוקים יותר טובים 

כשאני נזכרת בערמות הבגדים, כביסות קיפולים וצפיפות בארונות ובלאגן בבית זה מאוד מהר מוציא לי את החשק לקנות דברים.

בדיוק היתה לי דילמה שבוע שעבר הייתי בחנות עודפים וכמעט קניתי קפוצונים לכל הילדים (ככה יש לכל אחד קפוצון אחד ומידי פעם מכבסת ומייבשת מיד ליום למחרת)

בהתחלה אמרתי וואלה זה יקל עלי אני לא אצטרך מיד לכבס

אח"כ דמיינתי את כל ערמת הקפוצונים האלו בארונות תופסים מלא מקום

וכל הבית קפוצונים מסתובבים בין הרגליים כי אם אחד לא מוצא את שלו מיד אז יוציא אחר מהארון.. ירדתי מהרעיון וזהו.

ותודה לה שלא קניתי

רק זה מה שהיה חסר לי פה עם כל המעילים ומגפיים ומטריות 😂

אמא שלי אגרנית וזה ממש מנהל אותי

במקרה הזה לטובה...

עוד עצה פרקטית

אני קונה יד שניה, זה עוזר לי להיות יותר קלה על להכניס ולהוציא מהבית.

פעם בשבוע בערך עושה מכונה של זה ומייבשת מיד

יש לי ארון ענק ועוד ארון ועוד ארון למטפחות

הפיתרון שלח זה שאני ובעלי עושים לי תקציב חודשי כל חודש יש איקס כסף לרכישת בגדים ומטפחות ובמסגרת זה אני יכולה להוציא

שאני עוברת טת זה אני עוצרת

זה מצד אחד ממלא את הצורך מצד שני לא אוכל את הכסף

לדוגמא - כלל שמקבלים שוקולד רק כשמסיימים להתארגן בבוקר או רק כשאוספים את כל הצעצועים בסוף היום. או משהו שקורה בתדירות יותר נמוכה - נגיד שוקולד מקבלים בכניסת שבת.

אפשר משהו שתלוי בו )הצליח לבד לעשות × כמו לאסוף צעצועים, לבחור בגדים( או תלוי בזמן מסוים כמו כניסת שבת, בוקר או צהרים. מאוד עוזר בגילאים האלו להבין מתי כן אפשר.

כמובן שהוא יבדוק את הגבול ברגע שיהיה כזה, אבל אחרי כמה פעמים שהוא יראה שזה מתקיים זה יכול להרגיע את הדחף... 

שבת יותר הגיוני אולי אבל לא חושבת שיספק אותו🫣

עכשיו שלא יובן מזה שאני חושבת שהוא צריך לקבל את כל מה שהוא רוצה ממש לא וברור שאני מחליטה ושאם מבחינתנו לא מקבל שוקולד אז הוא לא יקבל לפחות כל זה בשליטתנו ...

פשוט מרגישה שזה כל הזמן מאבק כל הזמן מחפש את זה ורוצה את זה...

ורוצה למצוא דרך להרגיע את הדחף ולא רק להתעקש איתו ולהיות איתו במאבק כל הזמן

הבן שלי מבין לא פשוט בתנאי שאני החלטית עד הסוף

מחר זה העתיד

פעם אחת זה כמות לא ידועה (פעם אחת בכמה זמן?)

אפשר להצמיד למשהו אחר ביום

(למשל הבן שלי יודע שמטרנה זה כשהולכים לישון)

ולגבי תחושת האשם אם יש לך זה ממש אופי

יש לי ילדים שלא מביעים ענין בממתקים והבן שלי שבגיל הזה בערך אם הוא רואה ממתק יוצא מדעתו... 

לא יודעת להסביר את זה (אין יותר ממתקים בבית לדעתי)

וגם למצוא את הזמנים שכן מקבל. בלי שיחפש.

נניח ממתק שבת. ראש חודש. קינוח בשבת וכו. 

למרות שגם זה לא יכול להיות קבוע מבחינתי אבל כשכן את צודקת שזה עדיף...

אין לי בעיה שיקבל פעם ב אבל זה לא מספיק לו הוא כל יום מחפש ורוצה ומבקש 🤦

טעמתי פעם קובית שוקולד של 100% שוקולד, זה טעם נוראי ממש עד בלתי אכיל,

יכול להיות שאם יטעם כמה פעמים שוקולד מר ממש כבר יאבד את החשק לחפש את זה

מניסיון

וגם באמת שוקולד ולא סוכר

הבת שלי אכלה עיסת קקאו ככה בגיל שנה

אפשר להכין שוקולד מקקאו ושמן קוקוס (אם אוהב חמאת בוטנים אפשר להוסיף גם)

בשמים את זה בתבניות סיליקון וקיבלת ממתק סופר בריא וטעים!

אפשר להכין כמות גדולה ולשמור בקופסא במקפיא 

שהוא נמשך למתוק כי יש צורך לגוף באנרגיה

אז לנסות אולי להציע יותר פירות מתוקים במקום כאלו פתרונות

שוקולד אפשר להכין בבית כזה שאני נותנת לילדים בלי חשש משוקולד רגיל והחומרים שבו

שמן קוקוס, אבקת חרובים/קקאו, סילאן, מחית אגוזים/שקדיה

ממיסים הכל בבן מארי ויוצקים לתבניות, מעבירים להקפאה מוכן לאכילה תוך 20 דק'

ואת יכולה לעשות שלא יהיה מידי מתוק

קודם כל זה לא שוקולד באמת אלא סוכר וקקאו ואפשר לשים קצת פחות סוכר או להפחית לאט לאט

ואפשר גם לעשות תחליפים של כדורים מתמרים וכדו'

ואז זה גם טעים וגם לא ממכר כל כך

ואני מאוד מזדהה עם הילדון שלך

גם לי בא לחסל חפיסת שוקולד כל יום 😂

בת שנה ורבע שלגמרי למדה לזהות מה מתוק, ודוחה מעלחה את כל מה שלא... (היא עוד לא מטפסת לגובה, אבל אם איכשהו אריזת שוקולד תתגלגל לידיה היא בהחלט תצליח לפתוח אותה ולאכול...)

אני בנקיפות מצפון נוראיות, אבל אני גם לא מסוגלת להוציא את השוקולד מהבית...

כרגע משתדלת להחביא ממנה כמה שאפשר, ולתת לה לפעמים בקבוק מטרנה במקום (לצערי הנקה בקושי מושכת אותה). לעתים רחוקות מצליחה להסיח את דעתה בשירים וכדומה, אבל לרוב היא פורצת בבכי קורע לב ומחריש אוזניים כשמרחיקים ממנה את השוקולד...

בהצלחה לשתינו😏🥴

אבל בגלל שהיא בכורה אני כן משתדלת להחביא את השוקולדים יותר טוב

וקניתי לה חלוות קטנות במקום וכל פעם שאני אוכלת שוקולד (כי אני המכורה כאן חח)

אני משתדלת שהיא לא תשים לב ונותנת לה חלווה והיא מאושרת ומתעסקת איתה שעה ואני יכולה לאכול את השוקולד

פחות טעימה כן

אבל לא בהכרח יותר בריאה

ויש בזה קצת יותר דברים טובים מבשוקולד

בסוף זה ברור לי שזה ממתק

זה הממתק שלה

אבל השוקולדים שאני אוכלת הם ממש ממש לא בריאים

ללא סוכר (ובאופן כללי המאכלים מתוקים ללא סוכר)

הרבה פעמים יש ממתיקים למיניהם, שלא בטוח שזה טוב יותר

אפשר שוקולד מריר כמו שהציעו כאן...

ואני מעדיפה לתת חלווה עם סוכר מאשר ללא סוכר (אבל זה באמת המון סוכר!).

אני גם כזו, וגם הקטן שלי.
גורר כיסא למקרר פותח ומחפש עוגה (בן 3 אוטוטו) מאוד קשה לי להתמודד עם התופעה הזו.
וגם עם עצמי.
אהבתי מה שהציעו לקנות שוקולד 80 אחוז.
או להכין לבד בבית

אולי כדאי להחליט על זמן קבוע נגיד כשקמים משנ"צ, לתת לו כל יום קוביה (עדיף מריר).

ככה שיקבל את הצורך באיזון ולא יצפה כל הזמן אלא לאט לאט יבין שזה מועד קבוע. 

אם זה 2% גם לי לא עובד

תנסי משחה של 5%

שכבה עבה מאוד.

לי רק עזרקאין עזר.

קניתי ולא מרגישה שעוזר לי לתפרים

אולי כי חתכו אותי ממש, אבל מנסה לרסס ומרגישה שעושה משהו לא נכון

לי זה עזר בלידה הראשונה ובלידה השניה לא.. שמעתי על כמה שזה לא עזר להן

להרטיב קצת פד ולהקפיא אותו, ואז להשתמש.

אומרים שגם דבש עם כמה טיפות שמן לוונדר מאוד עוזר 

וגם תרסיס פרינאום פרוטקט של אלטמן עזר לי מאוד מאוד

צעיף/שרשרת.

אני בדר"כ לובשת משהו שמתאים אבל *לא* בצבע של החולצה/בגד

כך זה מוסיף לי צבעוניות.

אם הפריט מקושקש- אז מטפחת חלקה

ואם הבגד חלק

אז דוקא המטפחת זה מקום להוסיף בו צבע ועניין ומקושקש יכול ללכת טוב.

בסופו של דבר יש לי מלא מטפחות (צעיפים וקושרת אותם)

ויש את הכמה שחוזרים על עצמם כי הכי מתאימים *לי* 

מחמיאים לי לפנים לצבע העיניים,

כמו תכשיטים שיש לי די הרבה אבל בסופו של דבר משתמשת ב2-3 פריטים קבועים..

בשבת אני מתאימה לחצאית או לשמלה, עם חולצה לבנה. מטפחת בדרך כלל בצבע אחיד, יכול להיות עם דוגמא בבד, אבל פחות צבעוני.

אני לא משתוללת בהתאמות.

אז כשהבגד צבעוני בד"כ שמה מטפחת חלקה באחד הצבעים שיש בבגד

כשהבגד חלק שמה מטפחת יותר צבעונית - או שיש שם את הצבע החלק או משהו שהולך עם הכל כמו מנומר.

וכמובן מטפחת שחורה לכל מה שאני לא יודעת מה להתאים לו.

לא רק לחולצה/חצאית אלא לשניהם

לא בצבע של הבגדים, אבל כן בצבע שמשתלב יפה או אם זה מטפחת מקושקשת אז שיש בה את הצבע של החולצה/חצאית

בכללי לובשת חלק עם מקושקש ומקושקש עם חלק, אבל לפעמים יוצא לי גם חלק עם חלק או מקושקש עם מקושקש אם זה מתאים ומשתלב ביחד

יותר פרקטי לי מטפחת חלקה כי פחות מסובך לי להתאים אותה ומתאימה ליותר דברים

או שהיא חלקה באחד הצבעים של שמלה מקושקשת

או בצבע של חולצה/חצאית- אבל זה פחות

שאני ממש אוהבת שחור וצבעוני.

אז נגיד חצאית צבעונית, חולצה שחורה, והמטפחת מתאימה לחצאית.

או חצאית שחורה, חולצה בורדו והמטפחת ירוק זית. (זה דווקא שילוב יפה).

הנקודה לא ללבוש יותר משלושה צבעים בכל הלבוש.

ו ממש לא אוהבת בלאגן בעיניים, אני לא אשים מטפחת מקושקשת אם יש איזה פריט מקושקש, גם לא מקושקש עדין. מטפחת מקושקשת רק אם הכל חלק.

לכל אחת יש צבעים שמתאימים לה לפנים ומחמיאים לה, לראות מה הצבעים שלך.

זאת אומרת רוב החולצות שלי לבנות או שחורות

חצאיות בצבעים ניטרליים (רובן שחורות)

ככה שלרוב כל כיסוי שאשים יתאים

עכשיו בחורף יש לי קרדיגנים צבעוניים אז אני כן שמה כיסוי שיתאים לצבעים ששילבתי

אבל כמו שניתן לראות יש לי בעיית צבעים אז לא בטוח שאני עוזרת לך

תגובות מעניינות ופותחות את הראש

אני בדרך להתגבש על מתודיקה מגוונת של התאמות

אם אלבש בגד מקושקש אשים מטפחת חלקה עם אחד מגווני הבגד ולהפך...

אם אשים חולצה חלקה וחצאית מקושקשת או להיפך אשים בהתאם לאחד מהם...

צבעים נטרליים שמתאימים ללוק הכללי

לחולצה בעיקר

לא אוהבת קשקושים

לרוב מטפחות מקושקשות עם חולצה חלקה ומטפחות חלקות עם חולצה מקושקשת אבל ישלי גם שילובים מעניינים של חולצות פסים נגיד עם מטפחת מקושקשת..

או שמלות לא חלקות עם מטפחת מעוצבת..

בכל מקרה המראה השלם צריך להיות משתלב והרמוני.

אם החולצה חלקה שמה מקושקש ואם מקושקשת שמה חלק. צבעים מתאימים אבל לא בהכרח זהים למה שיש בחולצה.

לרוב שמה מטפחת מקושקשת עם חולצה חלקה, לפעמים מטפחת חלקה או עם דגם עדין מאוד עם חולצה מקושקשת.

אני או מתאימה שהגוונים יהיו דומים לבגדים, או צבע הופכי- נגיד בגדים כחולים-ירוקים עם מטפחת בורדו

אז המטפחת לפעמים חלקה בצבע אחר ניגודי ולפעמים לא חלקה עם קשר כלשהו לבגד

אם הבגד לא חלק המטפחת תמיד חלקה אבל הצבע תלוי מאוד בבגד

אני מתאימה לחולצה / שמלה.

בגד חלק- מטפחת מקושקשת

בגד מקושקש- מטפחת חלקה

יש בגדים מסוימים שאני כן משלבת מקושקש ומקושקש, לפי מה שזורם לי בעין (למשל, שמלה שחורה עם פרחים אדומים, אני שמה מטפחת שיש בה אדום ושחור, מקושקשת)

מבחינת צבעים - עושה לפי שילובי צבעים שאני אוהבת.

למשל, מאוד אוהבת שילוב של כחול עם אדום, ירוק / אפור עם  ורוד / סגול. שחור אני שמה אם יש לי עוד משהו שחור בלבוש- גרביונים, סוודר, חצאית, חצאית בסיס.

לפעמים אני עושה לוק של צבע אחד מוביל, למשל, שמלה שהיא בצבעים של כחול ולבן, אז אני שמה מטפחת כחולה וטייץ בצבע ג'ינס