המצב בחוץ פסיכי לגמרי.
לפחות אנחנו גרים באזור שלא חווה פיזית את המלחמה אבל האווירה בכל מקום קשה, ולקרוא על המצב ברשת קורע את הלב.
אני חלק מקהילה דוסית ממש.
כולם סביבנו בתפילה, גם הילדים שלי בתוך הבית.
מוצאת את עצמי קוראת תהילים כדי לא להיות שונה והלב מתפוצץ מכעס. המצב הזה כל כך מרחיק אותי מטיפת האמונה שאולי עוד נשארה לי.
כל כך בא לי לקרוע מעלי את המסכה הזו ולהצהיר מה באמת אני מרגישה אבל לא אעשה את זה כי זה ימוטט עלי את כל העולם שלי.
מזל שיש מקום שאפשר לשחרר את הרגשות האלו.
והלוואי שהמלחמה הזו תסתיים מהר ושלא יהיו עוד נפגעים.
ושצהל ימחק את עזה וכל הרשעים אחת ולתמיד.
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...