אני גמורה מעייפות, קמתי ביום שישי ב6 בבוקר ומאז ישנתי 5 שעות.
הלכנו לישון מאוחר והתעוררנו מוקדם מידי מהאזעקות ומאז לא הצלחתי לא לאכול ולא לישון.
בעלי הלך לבית הכנסת והתכנון היה שאצטרף עם הילדים כי לא האמנו שזה יהיה המצב, חשבנו כמה אזעקות וחוזר השקט. כמו תמיד.
בסוף לא יצאתי עם הילדים כי התחילו להגיע שמועות על מחבלים ברחובות ורק קיויתי שבעלי בסדר ושיצליח לחזור בשלום.
וכל היום להתחרפן עם הילדים בבית ובין ריצה לממד לניסיון להעסיק עד האזעקה הבאה.
ולא היה אפשר לעשות כלום בממד כי היה חשוך ובלי מזגן.
ולא ישנו צהריים כי היה חם מידי בממד אז היו מחורפנים.
ועד שכולם סוף סוף נרדמו ויש שקט התחלתי לבכות ואני לא מצליחה להרגע.
ואם אני רק עוצמת את העיניים ישר רצות לי תמונות ומחשבות וסיפורים מפחידים.
ולא מפסיקה לחשוב על כל אלה שנעדרים, וחטופים, ולוחמים והאמהות והנשים שלא יכולות לישון בלילה מדאגה לילדים/בעלים שלהם- הנעדרים, החטופים, הלוחמים.
ואני מתה מפחד שיגייסו את בעלי או שיקראו לו לעבודה.
ומתה מפחד שיכנס מחבל.
ומהאחריות שיש לי על ילדים קטנים.
והפחד הזה עלול להרוג אותי.
וכואבת לי הבטן. והראש.
ואני חייבת לישון ולא מצליחה.
זה מצב נורא
