שוב תודה על התיוג @השקט הזה אהובה ❤

בהקשר הדתי ולאו דוקא

מתחתנים אצלינו צעירים, 23, 25

משנים כל כך אחר כך!!

הרבה זמן גם הרגשתי שהנישןאים מגבילים את מרחב השינוי שלי

לטוב ולמוטב

התחתנתי איתו ממקום מסוים וכביכול אין לי לגיטימיות להיות פתאום משהו אחר, כך חשבתי...

זה השתנה הרבה בשנה האחרונה

אנחנו לא מתח נים עם משהו

אנחנו מתחתנים עם מישהו

ונכון הדתיות שלנו והאמונה שלנו זה חלק משמעותי בנו מאדדד

אבל יש משהו יותר עמוק מזה

ככה אני חושבת כיום..

(גם רואה שעם כל הקושי אנחנו יותר גמישים ממה ששיערתי ובעלי מכיל יפה מאד צעדים משמעותיים שאני עושה, לא הכל נבלע חלק מיד אבל...)

אין ספק שזוגיות עם פער דתי משמעותי היא מאתגרת. בבסיס, לא הייתי נכנסת לזה ואף אחד לא ימליץ.

אבל לוותר על האדם הכי קרוב ךי בעולם, על הנשמה הכי קרובה לי בעולם- לא בקלות.

ואין ספק זה מורכב. ילדים, חינוך, אוירה בבית..

חייב ליווי משמעותי לזה.

זה בהחלט מצב מעצבן

ולפעמים מרגיש כאילו כולם פה נועדו ליהנות ורק אני נועדתי לסבול זה קשה קשה וקשה .. 

בעיקר הידהד לי המשפט הנפלא "אנחנו לא מתחתנים עם משהו, אנחנו מתחתנים עם מישהו"

ובכלל איך שתיארת את החיבור והקירבה והאהבה והקשר הנשמתי בינך לבין בעלך זה פשוט כ"כ נכון, אמיתי מרגש ומלמד כ"כ

אשריכם ❤

נשמע מענין.. לא יודעת כרגע לא , אולי מתישהוא..אבל תודה : )

(מסכת גיטין, צ, ב)

מהצד הדתי- קשר נישואין זה לא משהו שמפרקים כ''כ בקלות, צריך להשקיע הזוגיות, לעבוד בה ועלייה.

יש לפעמים לנו, הדתיים, מן מחשבה כזו שאם אדם הוא דתי- אז הוא אדם טוב. ואם הוא לא דתי- אז הוא לא אדם טוב.

(שמעתי כמה פעמים מילדות חרדיות ודתיות שאמא אמרה שאם נאבדים לאמא ולאבא, צריך לחפש מישהו עם כיפה או מישהי עם כיסוי ראש/פאה שיעזור להם)

וזו מחשבה ממש מוטעית.

זה שאני דתי- לא הופך אותי לאדם טוב יותר!!

זה הופך אותי לעובד ה'. כשאני דתייה אני מקיימת את החובה שלי כלפי הקב''ה. וזה דבר גדול, ח''ו שלא ישמע שאני מערערת על כך.

אדם לא דתי (חילוני) יכול להיות אדם טוב מאוד בבין אדם לחברו, באישיות, בעזרה לזולת, בנועם, באהבת הבריות.

הוא לא מקיים את חובתו כלפי הבורא, אבל זה כבר עניין שלו מול בוראו.

עכשיו נכנס לזוגיות-

אם עבודת ה' (היינו-להיות אדם דתי) זה עניין של אדם מול בוראו- מי אני שאכנס בזה?

זה שלו. לגמרי.

לא תפקידי לחנך אותו ולהטיף לו מוסר.

לא בשום דבר, קל וחומר שלא בעבודת ה' שלו (או בחוסרה)

את היית רוצה שיכנסו לך לעבודת ה'?

למה החצאית שלך כך וכך?

למה את מוציאה פוני מהמטפחת?

למה את לא מתפללת גם שחרית וגם מנחה?

אז למה שתעשי את זה לבן הזוג.

עד כה ביארנו 2 נקודות.

1. אדם חילוני- אין פירושו להיות אדם לא טוב.

2. עבודת ה' של בן הזוג היא רק שלו.

נעבור לנקודה שלישית -

להיות בזוגיות שאמונתו של כל אחד אחרת, זה לא דבר פשוט.

צריך לבדוק, כל אחד מול עצמו:

*האם אני מוכן לחיות עם בן הזוג שלי כמו שהוא עכשיו, בלי רצון או ניסיון לשנות אותו?*

אם התשובה היא לא- בדיוק בגלל זה המציאו את הגט.

אם כן- צריך לשבת ביחד, ולחשוב איך ממשיכים מכאן, מה הויתור שכל אחד מוכן לעשות למען הזוגיות המשותפת.

אם יש שאלות- בשמחה 

אני מסכימה איתך מאוד בקטע שחילוני יכול להיות אדם מצוין, בודאי
שתפיסת חילוני כאדם שלילי הוא ראיה ילדותית של שחור לבן, בהחלט ממש 

מה שכן - עבודת ה' - חלק ממנה היא גם בין אדם לחברו  - כך שחילוני שיש לו בין אדם לחברו ברמה גבוהה יכול להיות צדיק יותר מחרדי שיש לו בין אדם לחברו גרוע .... כי בין אדם לחברו זה חלק גדול מאוד מעבודת ה' בעיניי!

ולגבי המשפט האחרון שלך - מה מוכנים לעשות - הלוואי שזה היה פשוט - כשצד אחד מוותר כל הזמן , כבר יוצא לך האף מהקשר הזה, מבינה? זה כבר בלי טעם...
 

תודה יקרה! 

להחזיק קשר בצורה כזאת.

השאלה אם זו התוצאה היחידה האפשרית במצב שאת מתארת

אני לא בטוחה שזה חייב להראות ככה.

כן זוגיות, כל זוגיות, דורשת נתינה

ובעיקר לחזק את המקום של למה *כן* אניבקשר הזה

האם אני צריכה להסתכל על זה בתור שזה אשמתי? שזה בעקבות משהו שאמרתי או עשיתי לאורך השנים?

או שזה ממש לא קשור אלי וזה בחירה אישית שלו?

עבודת ה' שלו, היא לגמרי שלו. אין שום קשר אלייך...

כי אין סוף לדברים שאפשר להאשים את האישה בזה - לא בישלה מספיק, לא עודדה מספיק, לא דחפה מספיק, דחפה יותר מדי, 

לא היתה מספיק מוצלחת, היתה מוצלחת מדי ולקחה לו את המקום....

בקיצור זה משהו ללא סוף ואי אפשר באמת לדעת....

לדעתי כמו שאת אומרת, הגישה היותר נכונה היא שזו אחריות שלו ולגמרי שלו ולא קשור לאישה..

וקודם כל

את

לא צריכה להאשים את

עצמך.

הוא אדם מבוגר שייקח אחריות על החיים שלו ועל הבחירות שלו.

גם כשבחר בך ונניח שהיית אישה לא מספיק טובה,

ברגע שבחר בך האחריות על ההשלכות של הבחירה הן שלו.

וחוץ מזה התגעגעתי אלייך.

טוב שאת פה ומקווה שאת בטוב.יחסית. 

כל מילה זהב ❤

שלנו או הדעות שלנו.

זה נחמד ומקל מאוד כשחושבים דומה ומאמינים באותם דברים.

אולי מתמודדים עם פחות קונפליקטים, במיוחד בחינוך הילדים.

אבל זה לא מה שמחזיק אותנו או מגדיר אותנו.

אנחנו זוג עם פער דתי משמעותי מאוד.

כשסיפרתי לבעלי את הספקות שלי באמונה הוא חיבק אותי ואמר ״מזל שזה תהליך שאת עוברת עכשיו ולא לפני שנפגשנו, אחרת אולי לא היינו נפגשים״.

שבמקום להגיד לך שהוא מתבאס שהתחתן איתך כביכול בטעות , הוא בא ואומר לך שהוא שמח שהתחתן איתך

זה בעל מקסים זה! 

אשריכם! נשמע שיש לכם קשר טוב ומיוחד מאד!

 

העניין הוא שכולנו משתנים.

התחתנו צעירים, וגם אלה שלא.

משנים מראה, תעסוקה, חברה, תחביבים וגם דעות.

אני מבינה שלשינוי דתי יש השפעה יותר משמעותית בעיקר באופי הבית ובחינוך הילדים

אבל זה לגמרי אפשרי.

הרבה עין טובה וחמלה אחד על השני ותקשורת של צרכים וקווים אדומים.

כתבת מאוד יפה, אין מה להוסיף  

אני לא חושבת שזה קשור בכלל.

יש את המימד המבאס מבחינת בעלי שדמיין בית מסוים.

אבל אני מחנכת את הילדים לדרך הזאת בכל מקרה.

זה מאוד קשה לבעלי מבחינת הבית.

אבל מבחינת הזוגיות אין לזה השפעה. הקשר שלנו הוא בין 2 אנשים אוהבים ללא קשר לאמונתם.

אני חושבת שאת קודם כל חייבת להפסיק להאשים את עצמך, זה לא קשור אלייך בכלל!

וחוץ מזה בעקבות הרבה שרשורים שלך. לא לפחד ללכת להתייעץ לבד עם עצמך עם מישהי מקצועית.

זה לא אומר עלייך שום דבר רע.

נכון, הוא לא שותף אולי לאמונתך הדתית או לא ברמה שהיה פעם.

יש משהו אחר שהוא כן תורם לך? את מרגישה שיש משהו שאת מרוויחה מהיותכם נשואים?

יש איך לעבוד על זה ביעוץ זוגי?

זוגיות זה דבר חשוב שיכול לתרום לך הרבה והרבה פעמים אפשר לעבוד על זה, כדאי לך ללכת לייעוץ זוגי/אישי.

ומצטרפת לדברי החוכמה,

@פרצוף כרית יקרה,

מעבר להתמודדות עם הפער עצמו,

חשוב שתחזקי את עצמך בעוד שני תחומים:

א. הבנה של התמונה השלמה בזוגיות שלכם, לעיתים הפער הדתי הוא רק חלק קטן ממכלול שלם והעמקה במכלול השלם ובכל הזוגיות שלנו והעצמה שלה יכולה לתרום רבות גם כאן.

ב. הבנה פנימית של מה המקום שלך מול השינוי עצמו, מול האתגר ומול הדעה של בעלך, וכפי שכתבה @אין לי הסבר היקרה - להתחזק בכך שזו עבודת ה' שלו ובטח שלא להאשים את עצמך או להיכנס ללופים מחלישים של "מה היה אילו הייתי עושה כך או כך".

עשית כל מה שידעת לנכון בכל רגע נתון מחייך.

הקב"ה מחליט ומסובב את העולם

ונתן בחירה חופשית לנו בני האדם

וזו הבחירה שכרגע בעלך בחר

וזה חלק מהדרך שלו

ומהמסלול המיוחד שהקב"ה ייעד לו

ואתם עכשיו מהלכים בדרך הזו

וזקוקים לכמה שיותר תמיכה וכוחות וכלים ותקווה לצלוח אותה הכי טוב שאפשר

ב"ה שתזכו לצמוח מכך אישית וזוגית ולזכות להרבה פירות מתוקים מתוקים ❤🙏

אהבתי ממש, מחזק , דברים ידועים אבל מחזקים מאוד , תודה אהובה ויקרה מאוד ,אמן על הברכות וגם לך כפל כפליים ..

כתבתי בעבר בהרחבה על זוגיות עם פערים דתיים ואיך מתמודדים, גם מניסיון אישי וגם מניסיון כללי,

מצרפת לך את אחת התגובות שכתבתי בנושא בתקווה שתוכל אולי להיות לעזר ב"ה:

התמודדות עם חזרה בשאלה של בן הזוג

שולחת לך קודם כל חיבוק גדול גדול.

את ממש בעיצומו של השבר הגדול,

של תחושת ההלם הראשוני,

הפחדים,

האכזבה,

אולי אפילו תחושת ה"מקח טעות" ו"זה לא מה שרציתי!"

ועוד רגשות מאוד מאוד קשים שקורים שם.

ולהוסיף לכל זה את הילדים היקרים, והפחד מה יהא עליהם?

והמחשבות שצפות וצפות...

והכאב ששוצף וקוצף...

ממש ממש לא פשוט 

זו פשוט תהום גדולה וחושך גדול שמאיים לסגור הכל במקום הכה מפחיד ומבהיל הזה!

עוד חיבוק גדול עליו, ושולחת לך גם המון המון עידוד ותקווה ותמיכה שאפשר לצאת מכך!

ואפשר לצאת מכך מחוזקים יותר ב"ה!

ולחוות אור עצום עצום בחיים ב"ה!

לפני שאכתוב על הפער הדתי עצמו,

רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה שכתבת: "אני יודעת שאפשר לחיות ביחד גם כשאחד מבני הזוג לא דתי אבל זה לא הבית שרציתי ולא הבעל שרציתי. ממש לא. בא לי לפרק את החבילה ודי."

נשמע מתוך המילים הספורות הללו בלבד שיש שם המון המון כאב. והמון המון מטענים.

והמון המון חוסר אונים. ואכזבה. ועצבות גדולה.

יכול מאוד להיות שצריך להתחיל ולברר *דווקא* על השורה הזו.

יכול מאוד להיות שמציאות כזו היא היא לכשעצמה יוצרת עוד יותר את השבר הגדול, והשינוי הרוחני/דתי הוא רק "הקש ששבר את גב הגמל".

ואם אכן זה כך - צריך להתייחס לזוגיות כולה כמכלול ולראות אם ואיך אפשר להגיע קודם כל לאהבה שלמה וגדולה ולבחירה שלמה האחד בשנייה.

שיהיה לשניכם את הרצון להיות יחד, בטוב, באהבה,

את המוכנות לעבוד לשם כך,

את לקיחת האחריות האישית של כל אחד מכם לחלק שלו/ה בכך,

וכמובן את הבסיס של האהבה והבחירה הזו. היא כמעט חזות הכל כאן.

ולא דומה מציאות ששני בני הזוג אוהבים ורוצים להיות יחד למציאות שאין בכלל רצון להיות יחד ואין כלל אהבה.

ואפשר להרחיב כאן עוד הרבה מאוד, הן בפן של לזהות מה בכלל קורה כאן לעומק,

והן מהפן של למצוא פתרונות פרקטיים למצב ולראות איך אפשר להתקדם מכאן,

אבל בשביל זה *חובה* להכיר אתכם בעולם האמיתי, בצורה מקיפה ועמוקה וכוללת.

לכן מציעה בחום למצוא עבורכם מקום כזה שיתן לכם מענה מדויק ואמיתי למציאות חייכם.

ועכשיו אתייחס לפער הדתי עצמו:

אכן, גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים ב"ה 16 וחצי שנים, ולפני 9 שנים בערך בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

גם אם בעלך חזר בשאלה, זה לא אומר שאפשר לזלזל בך חלילה,

זה לא אומר שאפשר לא לראות אותך חלילה

זה לא אומר שאפשר להתייחס אלייך לא נעים

אם אכן זה כך - חשוב לשקף לו זאת ולתת לו עוד כלים ודרך להתקדם ולתקן.

אבל חשוב לברר מה באמת קורה שם בדינמיקה הזוגית ביניכם.

ומה הצד שלו, ומה הוא חושב ומרגיש.

אם למשל הוא נוהג כך בלי כוונה, או אפילו בלי מודעות,

או אפילו בגלל מטענים שיש לו *עם עצמו* ועם מה שהוא עובר (אולי עובר תקופה לא פשוטה אישית-נפשית?) - זה יכול להופיע בצורה של שינוי בהתנהגות גם כלפייך, בעוד השורש הוא בכלל אישי שלו עם עצמו ושם הכיוון של הטיפול...

לכן חשוב כאן גם לחזק אותו אישית

וגם כמובן לחזק אותך אישית

וגם את הזוגיות שלכם

ושלושת אלה חשובים מאוד.

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה)

באמת כיוון של יעוץ זוגי נשמע נכון לכם למצב הזה, עם התמקדות על הנושא הזה.

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

ובפועל איך מסתדרים?

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
את צריכה לשאול את עצמך מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה את מוכנה לאבד?
מה את מוכנה להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אישך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אישך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתעני על כך לעצמך – תהיי הרבה יותר חכמה ותוכלי לפעול הלאה.

תצטרכו את ובעלך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

למשל - מה שקשור אליו - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של 9 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

וכמובן ש*את* יכולה להכתיב את הטון הדתי-רוחני לילדים, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממך - זה מדהים לא פחות הרי את אמא שלהם 

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין אותך שהרצון הכנה שלך שבעלך יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שאת אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב,

ובעינייך הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות,

לגמרי לגמרי מבינה אותך.

רק שאחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של בעלך היקר - של העולם האישי שלו וכל מה שקשור אליו - והוא שלו ובאחריותו

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של בעלך - שלו.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן את יכולה לשדר לאישך היקר שאת אוהבת אותו,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן את מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

- לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלבך יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך 

בהצלחה רבה ממש יקרה 🙏❤

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד  

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

כתבת מאוד יפה, מסכימה מאוד (חלק רפרפתי בגלל האורך)

רק מציינת שלא זכור לי שכתבתי את המשפט הזה

וסתם בדרך אגב, בעלי לא חזר בשאלה, רק ירד רוחנית בדברים מסוימים .. 

וכל הכבוד לך מעריכה מאוד את הגישה שלך ואכן התורה תורת חיים וה' רוצה שאנשים שהתחתנו יהיו יחד ויש הרבה בבנאדם מעבר לשמירת שבת, והרי גם בין אדם לחברו ומידות טובות זה חלק מהתורה ואם את החלק הזה הוא מקיים אז בקטע הזה הוא שומר מצוות, מסכימה ממש! אשריך! תודה 

באהבה גדולה יקרה,

ואכן צירפתי כאן תגובה מסוימת שכתבתי בעבר על הנושא (ולכן התוכן והמשפט שראית כוונו לפותחת אותו השרשור של אז) אך שאר הדברים הכלליים נכונים למצב כזה או דומה 🙏

הם כמעט התגרשו בגלל זה, זה לא פשוט 

אני חושבת שהעיניין הוא הבחירה באדם עצמו בין אם הוא דתי או לא, הוא עולם ומלואו ואת בוחרת בו עם מכלול העולם הפנימי שלו.

ולא בסגנון החיים שחשבנו שרצינו, שבו הוא מילא את התפקיד שנתנו לו.

כמו שאם הילד חוזר בשאלה, הוא עדין הילד שלי לכל דבר.

ברור שזה לא קל. אבל זה קורה לא מעט, אנחנו מתבגרים ומשתנים עם הזמן. חווים דברים שונים ומגיבים אליהם כל אחד לפי הכלים שיש לו.

במיוחד בנישואים מאוד חשוב לדעת לגשר על הדברים ולמרות ההבדלים לדעת לתת את הקו המשפחתי שמתאים לכולם.

צעיף/שרשרת.

אני בדר"כ לובשת משהו שמתאים אבל *לא* בצבע של החולצה/בגד

כך זה מוסיף לי צבעוניות.

אם הפריט מקושקש- אז מטפחת חלקה

ואם הבגד חלק

אז דוקא המטפחת זה מקום להוסיף בו צבע ועניין ומקושקש יכול ללכת טוב.

בסופו של דבר יש לי מלא מטפחות (צעיפים וקושרת אותם)

ויש את הכמה שחוזרים על עצמם כי הכי מתאימים *לי* 

מחמיאים לי לפנים לצבע העיניים,

כמו תכשיטים שיש לי די הרבה אבל בסופו של דבר משתמשת ב2-3 פריטים קבועים..

בשבת אני מתאימה לחצאית או לשמלה, עם חולצה לבנה. מטפחת בדרך כלל בצבע אחיד, יכול להיות עם דוגמא בבד, אבל פחות צבעוני.

אני לא משתוללת בהתאמות.

אז כשהבגד צבעוני בד"כ שמה מטפחת חלקה באחד הצבעים שיש בבגד

כשהבגד חלק שמה מטפחת יותר צבעונית - או שיש שם את הצבע החלק או משהו שהולך עם הכל כמו מנומר.

וכמובן מטפחת שחורה לכל מה שאני לא יודעת מה להתאים לו.

לא רק לחולצה/חצאית אלא לשניהם

לא בצבע של הבגדים, אבל כן בצבע שמשתלב יפה או אם זה מטפחת מקושקשת אז שיש בה את הצבע של החולצה/חצאית

בכללי לובשת חלק עם מקושקש ומקושקש עם חלק, אבל לפעמים יוצא לי גם חלק עם חלק או מקושקש עם מקושקש אם זה מתאים ומשתלב ביחד

יותר פרקטי לי מטפחת חלקה כי פחות מסובך לי להתאים אותה ומתאימה ליותר דברים

או שהיא חלקה באחד הצבעים של שמלה מקושקשת

או בצבע של חולצה/חצאית- אבל זה פחות

שאני ממש אוהבת שחור וצבעוני.

אז נגיד חצאית צבעונית, חולצה שחורה, והמטפחת מתאימה לחצאית.

או חצאית שחורה, חולצה בורדו והמטפחת ירוק זית. (זה דווקא שילוב יפה).

הנקודה לא ללבוש יותר משלושה צבעים בכל הלבוש.

ו ממש לא אוהבת בלאגן בעיניים, אני לא אשים מטפחת מקושקשת אם יש איזה פריט מקושקש, גם לא מקושקש עדין. מטפחת מקושקשת רק אם הכל חלק.

לכל אחת יש צבעים שמתאימים לה לפנים ומחמיאים לה, לראות מה הצבעים שלך.

זאת אומרת רוב החולצות שלי לבנות או שחורות

חצאיות בצבעים ניטרליים (רובן שחורות)

ככה שלרוב כל כיסוי שאשים יתאים

עכשיו בחורף יש לי קרדיגנים צבעוניים אז אני כן שמה כיסוי שיתאים לצבעים ששילבתי

אבל כמו שניתן לראות יש לי בעיית צבעים אז לא בטוח שאני עוזרת לך

תגובות מעניינות ופותחות את הראש

אני בדרך להתגבש על מתודיקה מגוונת של התאמות

אם אלבש בגד מקושקש אשים מטפחת חלקה עם אחד מגווני הבגד ולהפך...

אם אשים חולצה חלקה וחצאית מקושקשת או להיפך אשים בהתאם לאחד מהם...

צבעים נטרליים שמתאימים ללוק הכללי

לחולצה בעיקר

לא אוהבת קשקושים

לרוב מטפחות מקושקשות עם חולצה חלקה ומטפחות חלקות עם חולצה מקושקשת אבל ישלי גם שילובים מעניינים של חולצות פסים נגיד עם מטפחת מקושקשת..

או שמלות לא חלקות עם מטפחת מעוצבת..

בכל מקרה המראה השלם צריך להיות משתלב והרמוני.

אם החולצה חלקה שמה מקושקש ואם מקושקשת שמה חלק. צבעים מתאימים אבל לא בהכרח זהים למה שיש בחולצה.

לדוגמא - כלל שמקבלים שוקולד רק כשמסיימים להתארגן בבוקר או רק כשאוספים את כל הצעצועים בסוף היום. או משהו שקורה בתדירות יותר נמוכה - נגיד שוקולד מקבלים בכניסת שבת.

אפשר משהו שתלוי בו )הצליח לבד לעשות × כמו לאסוף צעצועים, לבחור בגדים( או תלוי בזמן מסוים כמו כניסת שבת, בוקר או צהרים. מאוד עוזר בגילאים האלו להבין מתי כן אפשר.

כמובן שהוא יבדוק את הגבול ברגע שיהיה כזה, אבל אחרי כמה פעמים שהוא יראה שזה מתקיים זה יכול להרגיע את הדחף... 

שבת יותר הגיוני אולי אבל לא חושבת שיספק אותו🫣

עכשיו שלא יובן מזה שאני חושבת שהוא צריך לקבל את כל מה שהוא רוצה ממש לא וברור שאני מחליטה ושאם מבחינתנו לא מקבל שוקולד אז הוא לא יקבל לפחות כל זה בשליטתנו ...

פשוט מרגישה שזה כל הזמן מאבק כל הזמן מחפש את זה ורוצה את זה...

ורוצה למצוא דרך להרגיע את הדחף ולא רק להתעקש איתו ולהיות איתו במאבק כל הזמן

וגם למצוא את הזמנים שכן מקבל. בלי שיחפש.

נניח ממתק שבת. ראש חודש. קינוח בשבת וכו. 

למרות שגם זה לא יכול להיות קבוע מבחינתי אבל כשכן את צודקת שזה עדיף...

אין לי בעיה שיקבל פעם ב אבל זה לא מספיק לו הוא כל יום מחפש ורוצה ומבקש 🤦

טעמתי פעם קובית שוקולד של 100% שוקולד, זה טעם נוראי ממש עד בלתי אכיל,

יכול להיות שאם יטעם כמה פעמים שוקולד מר ממש כבר יאבד את החשק לחפש את זה

מניסיון

וגם באמת שוקולד ולא סוכר

הבת שלי אכלה עיסת קקאו ככה בגיל שנה

אפשר להכין שוקולד מקקאו ושמן קוקוס (אם אוהב חמאת בוטנים אפשר להוסיף גם)

בשמים את זה בתבניות סיליקון וקיבלת ממתק סופר בריא וטעים!

אפשר להכין כמות גדולה ולשמור בקופסא במקפיא 

שהוא נמשך למתוק כי יש צורך לגוף באנרגיה

אז לנסות אולי להציע יותר פירות מתוקים במקום כאלו פתרונות

שוקולד אפשר להכין בבית כזה שאני נותנת לילדים בלי חשש משוקולד רגיל והחומרים שבו

שמן קוקוס, אבקת חרובים/קקאו, סילאן, מחית אגוזים/שקדיה

ממיסים הכל בבן מארי ויוצקים לתבניות, מעבירים להקפאה מוכן לאכילה תוך 20 דק'

ואת יכולה לעשות שלא יהיה מידי מתוק

קודם כל זה לא שוקולד באמת אלא סוכר וקקאו ואפשר לשים קצת פחות סוכר או להפחית לאט לאט

ואפשר גם לעשות תחליפים של כדורים מתמרים וכדו'

ואז זה גם טעים וגם לא ממכר כל כך

ואני מאוד מזדהה עם הילדון שלך

גם לי בא לחסל חפיסת שוקולד כל יום 😂

בת שנה ורבע שלגמרי למדה לזהות מה מתוק, ודוחה מעלחה את כל מה שלא... (היא עוד לא מטפסת לגובה, אבל אם איכשהו אריזת שוקולד תתגלגל לידיה היא בהחלט תצליח לפתוח אותה ולאכול...)

אני בנקיפות מצפון נוראיות, אבל אני גם לא מסוגלת להוציא את השוקולד מהבית...

כרגע משתדלת להחביא ממנה כמה שאפשר, ולתת לה לפעמים בקבוק מטרנה במקום (לצערי הנקה בקושי מושכת אותה). לעתים רחוקות מצליחה להסיח את דעתה בשירים וכדומה, אבל לרוב היא פורצת בבכי קורע לב ומחריש אוזניים כשמרחיקים ממנה את השוקולד...

בהצלחה לשתינו😏🥴

אני גם כזו, וגם הקטן שלי.
גורר כיסא למקרר פותח ומחפש עוגה (בן 3 אוטוטו) מאוד קשה לי להתמודד עם התופעה הזו.
וגם עם עצמי.
אהבתי מה שהציעו לקנות שוקולד 80 אחוז.
או להכין לבד בבית

אולי כדאי להחליט על זמן קבוע נגיד כשקמים משנ"צ, לתת לו כל יום קוביה (עדיף מריר).

ככה שיקבל את הצורך באיזון ולא יצפה כל הזמן אלא לאט לאט יבין שזה מועד קבוע. 

אצלינו המקום היה הסיבה המרכזית למה לא. תחשבו כמה אנשים בערך יבואו, וכמה מ"ר פנוי מרהיטים יש לכם בסלון, המקסימום שאפשר להכניס אני חושבת זה אדם בכל מטר נניח יש לכם סלון של 30 מ"ר אז המקסימום זה 30 אנשים (וזה יהיה צפוף, אבל אפשרי)

חוץ מזה צריך לחשוב איך את מושיבה את כולם לאכול, אם זה אפשרי מצד המקום והמבנה.

ואם את הולכת על זה אז ממש חשוב שתהיה לכם עזרה גם בארגון ובניקיון של הבית לפני הברית שיהיה נעים לארח בו (ושאת היולדת לא תנקפי אצבע בשביל זה) וגם בארגון ובניקיון של הבית אחרי האירוע. שלא הכל יפול על בעלך כי זה מאוד מתיש.

כל הסלון, כל אחד ייקח לעצמו ויישב

מה דעתך?

אנחנו לא עשינו ברית אבל ימי הולדת אנחנו עושים עם משפחה די גדולה אצלנו בבית באופן די דומה. מעמידה שולחן כמו בופה צמוד לקיר וכיסאות סביב כל הסלון וילדים משחקים באמצע. כל אחד לוקח משהו וחוזר לשבת במקום שלו או אחר. זה לא כזה רשמי.

מה שכן, אני מרגישה צורך להבריק את הבית לפני מפני האורחים ואחרי בגללנו, אז השאלה אם יש מישהו שיכול לעזור לך בזה סמוך ללידה. 

ממש אהבתי את הקונספט

הברית עצמה הייתה במבואה של הכניסה לבית

היה שם קצת כיבוד קנוי - עוגיות ושתיה

התחילו בדוק בזמן

ואז כל האורחים הרחוקים יותר הלכו ונשארו רק המשפחה המצומצמת

פתחו בר מגשי אירוח חלביים

וכמובן שכולם עזרו בפירוק האירוע 

תדחפי את השולחן של פינת האוכל לקיר, תשימי עליו את האוכל (בופה), וכיסאות בסלון כזה, באמת בופה ומי שרוצה שישב

אם אין הרבה אנשים זה מושלם

אם יש המון יכול להיות קצת צפוף

ואני חושבת שיש בזה הרבה נוחות לאמא… יש לך במרחק פסיעה חדר פרטי להניק, לנוח, לטפל בתינוקי…

אולי תביאי מישהי שתעזור בארגון הפרקטי של האוכל וזה? אפשר סתם נערות או אחייניות, לא צריך להשתגע

אצל ההורים

היה סופר מצומצם

השכנים נורא רצו לברך וריגשו אותנו

אבל...

בקושי היה כיבוד, המשפחה הקרובה כולם מיהרו ללכת

מה שהיה מאוד נחמד כי הייתי מותשת ורציתי להניק בשקט

לק"י

א. צריך לדאוג שיהיה מסודר. (נניח הבית שלנו הפוך, ולא הייתי רוצה להצטרך לסדר אותו לכבוד אורחים אחרי לידה).

אז אם אתם עושים בבית, מציעה לדאוג למי שיסדר לפני ואחרי.

ב. לדאוג למספיק מקומות ישיבה. (בבריתות שהיינו לא היה מספיק מקום. אז לצעירים זה אולי מתאים לעמוד חלק מהזמן. למבוגרים/ נשים בהריון- פחות).

אבל בקיץ, ויש לנו חצר, אז זה שונה ממש.

אבל כן היה כיף נורא שיכלתי להניק בשקט בחדר שלי, ובכלל שלא צריך לטרטר את עצמי ואת הילדים הגדולים שהרגישו מאוד בנוח.

הזמנתי נערות שינקו את הבית לפני ואחרי, ולי זו היתה חוויה נהדרת.

כלומר בעלי והבכורה הכינו וערכו וסדרו לפני ואחרי ואני יותר הייתי על תקן מעודדת ומכוונת מהצד.

זה היה מרגש וכיף גדול להיות עם הבייבי אחרי הברית בחדר בנוחות שלי.

היה צפוף מאד אבל משפחתי, חם ושמח

לוקח לילדים זמן להבין ולהפנים, בדיוק כמו שאנחנו יכולות להחליט לעשות איזשהו שינוי ויקח לנו זמן להטמיע את זה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שהוא לא עושה לי בכוונה אלא הוא פשוט צריך ללמוד שוב ושוב.

אמרו לי פעם  שצריך להציב להם גבול בממוצע בערך 100 פעמים כדי שזה יקלט חח לא בדקתי אבל נשמע הגיוני.

אז רוגע כמה שאת יכולה זה טוב וגם חמלה לעצמינו כי בתכלס אנחנו רוצות לשמור על הרהיטים/בית/יחסים עם החמות וכמובן גם שלום הילד, וכשמשהו מסכן את זה שוב ושוב זה מעצבן . אז אותו תהליך גם עם עצמינו להזכיר ושוב שוב שזה לא נגדי והוא לא עושה לי דווקא , הוא פשוט לומד.

בבית אפשר לנסות למנוע את גורמי הסיכון למשל לא להשאיר טושים בלי השגחה, להתקין מנעולי דלתות על בארון וכו. אצל הסבים ובמקומות אחרים פשוט להשגיח  ולהפסיק פעולה לא רצויה כמו שעשית.

בהצלחה!

כי זו בעצם עבודת חיינו.

עקביות, התמדה ורגיעה- המשולש המנצח

תחשבי איך הילדון הרגיש היום שגילה מקום מושלם ליצירה? 

זה שטח ענק ויש לו מלא מקום לקשקש, איזה כיף לי.

אבל אז אמא באה ואומרת, אסור, אם אתה רוצה קח דף

והבאתי מהר מגבון כי הבנתי שעשיתי טעות ואמא צחקה, איזה צחוקים

ואני מנסה עוד פעם.

ואמא עוד פעם אומרת,

מתוק, בבית שלנו מציירים רק בדף, אפשר שנחפש דף גדול אם אתה רוצה.

ואז אני מבין שאמא מתכוונת ברצינות שכאן זה לא מקום שמציירים.....

ואמא יודעת איך מסקרן הארון עם כל הזכוכיות? זה עושה רעש ממש נעים באוזן

ולהוציא את כל המפיות זה בכלל חוויה, כי הם כ"כ נעימות ויש מלא צבעים

אבל אמא אמרה- בארון הזה לא נוגעים, אבל בארון של המשחקים מותר

ואמא בקשה ממני לעזור לה לסדר אז אספתי ביחד איתה הכל

ואח"כ כשניסיתי עוד פעם, אמא עוד פעם אמרה לי, בארון הזה יש כלים שבירים, בא נשאל את סבתא אם אפשר לשחק במגירה של הכלי פלסטיק במטבח

איזה אמא טובה יש לי

ואיזה כיף לי שאני מכיר את העולם ורואה שיש דברים שאמא מרשה ויש דברים שלא.

אני שומרת לי את זה

תודה! 

והגיוני לגמרי שהוא מתנסה בכל דבר בלי לחשוב על הנזקים שנוצרים (הוא לא מבין מה זה נזק). זה לגמרי הגיל, וכך הוא מכיר את העולם...

@אמהלה תיארה לך את זה ממש חמוד!

בפועל בזמן אמת באמת קשה לא להתרגז, אבל לפעמים כשזוכרים שהןא לא עושה את זה בכוונה, קל יותר לשמור על רוגע.

בכל אופן, הדרך הנכונה היא לומר בטון תקיף, רגוע ועקבי: "לא עושים כך"/"אסור".

אבל זה באמת קשה בזמן אמת...

אני אנסה יותר

תודה

כשהוא עושה משהו שאת לא מרשה לו? למה זה נורא מבחינתך?

אני גיליתי שכשעובר לי בראש דברים בסגנון של: הוא עושה בכוונה, איזה סיוט עכשיו אני יצטרך לסדר הכל, למה הוא עושה לי את זה וכו' אני מתפוצצת ממש

וכשאני אומרת לעצמי- זה מבאס, אבל הוא תינוק, הוא משחק, זה בסדר... אני מסוגלת לנהל את זה הרבה יותר ברוגע

ועוד משהו- לנהל את הבית (אצל חמותך זה לא אפשרי😅 אבל אצלך כן) ככה שמראש רוב הדברים שיש לו גישה אליהם זה דברים שאין לך בעיה איתם. לדוגמה טושים- לשים בארון למעלה מחוץ לטווח שלו אלא אם כן את יושבת לידו ורואה בדיוק איפה הוא מצייר. אפשר לקנות נעילה הארונות וכל מיני כאלה כדי שיהיה לו כמה שיותר מרחב לחקור בצורה שתתאים לך

לוקחת לי

תודה 

תביני שהוא ממש ממש קטן.

לא סתם חזל אמרו גיל חינוך זה גיל 3. הילד לא בנוי להיות מחונך, מקסימום קצת מאולף.

אין לך מה לצפות ממנו יותר מידי, כן להגיד 'לא נוגעים ב...' ולהרחיק אותו , ולחזןר על זה שוב ושןב, אבל לא לצפות ממנו שיעמוד בכללים.

טושים- להרים גבוה.

דברים מסוכנים - להרחיק. 

כן, זה גיל ממש מתיש אבל מלא במתיקות! 

אני מאפשרת לו לבלגן ארונות שאין בהם סכנה. סוגרת את השביר ופותחת תחלופה אחרת.

ברמה הבטיחותית וברמת הדברים שחשוב לכם שלא יהרסו.

כשנוסעים לסבא וסבתא - פשוט להיות עליו ב70 עיניים, ותדאוג מראש שיהיו תעסוקות שגם יעניינו אותו ופינות בטוחות יותר להכווין אותו אליהם (ושם לשים משחקים מתאימים)

זה קשה אבל לומדים את זה עם הזמן, זו גם קפיצת מדרגה בהורות שלכם. יש משהו מאד נוח בתינוק קטן. למרות האינטנסיביות והתובענות שלו, הוא לא מזיק יותר מדי. ככל שהם גדולים, רמות הנזק שלהם גדלות איתם 😅 אז