שוב תודה על התיוג @השקט הזה אהובה ❤

בהקשר הדתי ולאו דוקא

מתחתנים אצלינו צעירים, 23, 25

משנים כל כך אחר כך!!

הרבה זמן גם הרגשתי שהנישןאים מגבילים את מרחב השינוי שלי

לטוב ולמוטב

התחתנתי איתו ממקום מסוים וכביכול אין לי לגיטימיות להיות פתאום משהו אחר, כך חשבתי...

זה השתנה הרבה בשנה האחרונה

אנחנו לא מתח נים עם משהו

אנחנו מתחתנים עם מישהו

ונכון הדתיות שלנו והאמונה שלנו זה חלק משמעותי בנו מאדדד

אבל יש משהו יותר עמוק מזה

ככה אני חושבת כיום..

(גם רואה שעם כל הקושי אנחנו יותר גמישים ממה ששיערתי ובעלי מכיל יפה מאד צעדים משמעותיים שאני עושה, לא הכל נבלע חלק מיד אבל...)

אין ספק שזוגיות עם פער דתי משמעותי היא מאתגרת. בבסיס, לא הייתי נכנסת לזה ואף אחד לא ימליץ.

אבל לוותר על האדם הכי קרוב ךי בעולם, על הנשמה הכי קרובה לי בעולם- לא בקלות.

ואין ספק זה מורכב. ילדים, חינוך, אוירה בבית..

חייב ליווי משמעותי לזה.

זה בהחלט מצב מעצבן

ולפעמים מרגיש כאילו כולם פה נועדו ליהנות ורק אני נועדתי לסבול זה קשה קשה וקשה .. 

בעיקר הידהד לי המשפט הנפלא "אנחנו לא מתחתנים עם משהו, אנחנו מתחתנים עם מישהו"

ובכלל איך שתיארת את החיבור והקירבה והאהבה והקשר הנשמתי בינך לבין בעלך זה פשוט כ"כ נכון, אמיתי מרגש ומלמד כ"כ

אשריכם ❤

נשמע מענין.. לא יודעת כרגע לא , אולי מתישהוא..אבל תודה : )

(מסכת גיטין, צ, ב)

מהצד הדתי- קשר נישואין זה לא משהו שמפרקים כ''כ בקלות, צריך להשקיע הזוגיות, לעבוד בה ועלייה.

יש לפעמים לנו, הדתיים, מן מחשבה כזו שאם אדם הוא דתי- אז הוא אדם טוב. ואם הוא לא דתי- אז הוא לא אדם טוב.

(שמעתי כמה פעמים מילדות חרדיות ודתיות שאמא אמרה שאם נאבדים לאמא ולאבא, צריך לחפש מישהו עם כיפה או מישהי עם כיסוי ראש/פאה שיעזור להם)

וזו מחשבה ממש מוטעית.

זה שאני דתי- לא הופך אותי לאדם טוב יותר!!

זה הופך אותי לעובד ה'. כשאני דתייה אני מקיימת את החובה שלי כלפי הקב''ה. וזה דבר גדול, ח''ו שלא ישמע שאני מערערת על כך.

אדם לא דתי (חילוני) יכול להיות אדם טוב מאוד בבין אדם לחברו, באישיות, בעזרה לזולת, בנועם, באהבת הבריות.

הוא לא מקיים את חובתו כלפי הבורא, אבל זה כבר עניין שלו מול בוראו.

עכשיו נכנס לזוגיות-

אם עבודת ה' (היינו-להיות אדם דתי) זה עניין של אדם מול בוראו- מי אני שאכנס בזה?

זה שלו. לגמרי.

לא תפקידי לחנך אותו ולהטיף לו מוסר.

לא בשום דבר, קל וחומר שלא בעבודת ה' שלו (או בחוסרה)

את היית רוצה שיכנסו לך לעבודת ה'?

למה החצאית שלך כך וכך?

למה את מוציאה פוני מהמטפחת?

למה את לא מתפללת גם שחרית וגם מנחה?

אז למה שתעשי את זה לבן הזוג.

עד כה ביארנו 2 נקודות.

1. אדם חילוני- אין פירושו להיות אדם לא טוב.

2. עבודת ה' של בן הזוג היא רק שלו.

נעבור לנקודה שלישית -

להיות בזוגיות שאמונתו של כל אחד אחרת, זה לא דבר פשוט.

צריך לבדוק, כל אחד מול עצמו:

*האם אני מוכן לחיות עם בן הזוג שלי כמו שהוא עכשיו, בלי רצון או ניסיון לשנות אותו?*

אם התשובה היא לא- בדיוק בגלל זה המציאו את הגט.

אם כן- צריך לשבת ביחד, ולחשוב איך ממשיכים מכאן, מה הויתור שכל אחד מוכן לעשות למען הזוגיות המשותפת.

אם יש שאלות- בשמחה 

אני מסכימה איתך מאוד בקטע שחילוני יכול להיות אדם מצוין, בודאי
שתפיסת חילוני כאדם שלילי הוא ראיה ילדותית של שחור לבן, בהחלט ממש 

מה שכן - עבודת ה' - חלק ממנה היא גם בין אדם לחברו  - כך שחילוני שיש לו בין אדם לחברו ברמה גבוהה יכול להיות צדיק יותר מחרדי שיש לו בין אדם לחברו גרוע .... כי בין אדם לחברו זה חלק גדול מאוד מעבודת ה' בעיניי!

ולגבי המשפט האחרון שלך - מה מוכנים לעשות - הלוואי שזה היה פשוט - כשצד אחד מוותר כל הזמן , כבר יוצא לך האף מהקשר הזה, מבינה? זה כבר בלי טעם...
 

תודה יקרה! 

להחזיק קשר בצורה כזאת.

השאלה אם זו התוצאה היחידה האפשרית במצב שאת מתארת

אני לא בטוחה שזה חייב להראות ככה.

כן זוגיות, כל זוגיות, דורשת נתינה

ובעיקר לחזק את המקום של למה *כן* אניבקשר הזה

האם אני צריכה להסתכל על זה בתור שזה אשמתי? שזה בעקבות משהו שאמרתי או עשיתי לאורך השנים?

או שזה ממש לא קשור אלי וזה בחירה אישית שלו?

עבודת ה' שלו, היא לגמרי שלו. אין שום קשר אלייך...

כי אין סוף לדברים שאפשר להאשים את האישה בזה - לא בישלה מספיק, לא עודדה מספיק, לא דחפה מספיק, דחפה יותר מדי, 

לא היתה מספיק מוצלחת, היתה מוצלחת מדי ולקחה לו את המקום....

בקיצור זה משהו ללא סוף ואי אפשר באמת לדעת....

לדעתי כמו שאת אומרת, הגישה היותר נכונה היא שזו אחריות שלו ולגמרי שלו ולא קשור לאישה..

וקודם כל

את

לא צריכה להאשים את

עצמך.

הוא אדם מבוגר שייקח אחריות על החיים שלו ועל הבחירות שלו.

גם כשבחר בך ונניח שהיית אישה לא מספיק טובה,

ברגע שבחר בך האחריות על ההשלכות של הבחירה הן שלו.

וחוץ מזה התגעגעתי אלייך.

טוב שאת פה ומקווה שאת בטוב.יחסית. 

כל מילה זהב ❤

שלנו או הדעות שלנו.

זה נחמד ומקל מאוד כשחושבים דומה ומאמינים באותם דברים.

אולי מתמודדים עם פחות קונפליקטים, במיוחד בחינוך הילדים.

אבל זה לא מה שמחזיק אותנו או מגדיר אותנו.

אנחנו זוג עם פער דתי משמעותי מאוד.

כשסיפרתי לבעלי את הספקות שלי באמונה הוא חיבק אותי ואמר ״מזל שזה תהליך שאת עוברת עכשיו ולא לפני שנפגשנו, אחרת אולי לא היינו נפגשים״.

שבמקום להגיד לך שהוא מתבאס שהתחתן איתך כביכול בטעות , הוא בא ואומר לך שהוא שמח שהתחתן איתך

זה בעל מקסים זה! 

אשריכם! נשמע שיש לכם קשר טוב ומיוחד מאד!

 

העניין הוא שכולנו משתנים.

התחתנו צעירים, וגם אלה שלא.

משנים מראה, תעסוקה, חברה, תחביבים וגם דעות.

אני מבינה שלשינוי דתי יש השפעה יותר משמעותית בעיקר באופי הבית ובחינוך הילדים

אבל זה לגמרי אפשרי.

הרבה עין טובה וחמלה אחד על השני ותקשורת של צרכים וקווים אדומים.

כתבת מאוד יפה, אין מה להוסיף  

אני לא חושבת שזה קשור בכלל.

יש את המימד המבאס מבחינת בעלי שדמיין בית מסוים.

אבל אני מחנכת את הילדים לדרך הזאת בכל מקרה.

זה מאוד קשה לבעלי מבחינת הבית.

אבל מבחינת הזוגיות אין לזה השפעה. הקשר שלנו הוא בין 2 אנשים אוהבים ללא קשר לאמונתם.

אני חושבת שאת קודם כל חייבת להפסיק להאשים את עצמך, זה לא קשור אלייך בכלל!

וחוץ מזה בעקבות הרבה שרשורים שלך. לא לפחד ללכת להתייעץ לבד עם עצמך עם מישהי מקצועית.

זה לא אומר עלייך שום דבר רע.

נכון, הוא לא שותף אולי לאמונתך הדתית או לא ברמה שהיה פעם.

יש משהו אחר שהוא כן תורם לך? את מרגישה שיש משהו שאת מרוויחה מהיותכם נשואים?

יש איך לעבוד על זה ביעוץ זוגי?

זוגיות זה דבר חשוב שיכול לתרום לך הרבה והרבה פעמים אפשר לעבוד על זה, כדאי לך ללכת לייעוץ זוגי/אישי.

ומצטרפת לדברי החוכמה,

@פרצוף כרית יקרה,

מעבר להתמודדות עם הפער עצמו,

חשוב שתחזקי את עצמך בעוד שני תחומים:

א. הבנה של התמונה השלמה בזוגיות שלכם, לעיתים הפער הדתי הוא רק חלק קטן ממכלול שלם והעמקה במכלול השלם ובכל הזוגיות שלנו והעצמה שלה יכולה לתרום רבות גם כאן.

ב. הבנה פנימית של מה המקום שלך מול השינוי עצמו, מול האתגר ומול הדעה של בעלך, וכפי שכתבה @אין לי הסבר היקרה - להתחזק בכך שזו עבודת ה' שלו ובטח שלא להאשים את עצמך או להיכנס ללופים מחלישים של "מה היה אילו הייתי עושה כך או כך".

עשית כל מה שידעת לנכון בכל רגע נתון מחייך.

הקב"ה מחליט ומסובב את העולם

ונתן בחירה חופשית לנו בני האדם

וזו הבחירה שכרגע בעלך בחר

וזה חלק מהדרך שלו

ומהמסלול המיוחד שהקב"ה ייעד לו

ואתם עכשיו מהלכים בדרך הזו

וזקוקים לכמה שיותר תמיכה וכוחות וכלים ותקווה לצלוח אותה הכי טוב שאפשר

ב"ה שתזכו לצמוח מכך אישית וזוגית ולזכות להרבה פירות מתוקים מתוקים ❤🙏

אהבתי ממש, מחזק , דברים ידועים אבל מחזקים מאוד , תודה אהובה ויקרה מאוד ,אמן על הברכות וגם לך כפל כפליים ..

כתבתי בעבר בהרחבה על זוגיות עם פערים דתיים ואיך מתמודדים, גם מניסיון אישי וגם מניסיון כללי,

מצרפת לך את אחת התגובות שכתבתי בנושא בתקווה שתוכל אולי להיות לעזר ב"ה:

התמודדות עם חזרה בשאלה של בן הזוג

שולחת לך קודם כל חיבוק גדול גדול.

את ממש בעיצומו של השבר הגדול,

של תחושת ההלם הראשוני,

הפחדים,

האכזבה,

אולי אפילו תחושת ה"מקח טעות" ו"זה לא מה שרציתי!"

ועוד רגשות מאוד מאוד קשים שקורים שם.

ולהוסיף לכל זה את הילדים היקרים, והפחד מה יהא עליהם?

והמחשבות שצפות וצפות...

והכאב ששוצף וקוצף...

ממש ממש לא פשוט 

זו פשוט תהום גדולה וחושך גדול שמאיים לסגור הכל במקום הכה מפחיד ומבהיל הזה!

עוד חיבוק גדול עליו, ושולחת לך גם המון המון עידוד ותקווה ותמיכה שאפשר לצאת מכך!

ואפשר לצאת מכך מחוזקים יותר ב"ה!

ולחוות אור עצום עצום בחיים ב"ה!

לפני שאכתוב על הפער הדתי עצמו,

רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה שכתבת: "אני יודעת שאפשר לחיות ביחד גם כשאחד מבני הזוג לא דתי אבל זה לא הבית שרציתי ולא הבעל שרציתי. ממש לא. בא לי לפרק את החבילה ודי."

נשמע מתוך המילים הספורות הללו בלבד שיש שם המון המון כאב. והמון המון מטענים.

והמון המון חוסר אונים. ואכזבה. ועצבות גדולה.

יכול מאוד להיות שצריך להתחיל ולברר *דווקא* על השורה הזו.

יכול מאוד להיות שמציאות כזו היא היא לכשעצמה יוצרת עוד יותר את השבר הגדול, והשינוי הרוחני/דתי הוא רק "הקש ששבר את גב הגמל".

ואם אכן זה כך - צריך להתייחס לזוגיות כולה כמכלול ולראות אם ואיך אפשר להגיע קודם כל לאהבה שלמה וגדולה ולבחירה שלמה האחד בשנייה.

שיהיה לשניכם את הרצון להיות יחד, בטוב, באהבה,

את המוכנות לעבוד לשם כך,

את לקיחת האחריות האישית של כל אחד מכם לחלק שלו/ה בכך,

וכמובן את הבסיס של האהבה והבחירה הזו. היא כמעט חזות הכל כאן.

ולא דומה מציאות ששני בני הזוג אוהבים ורוצים להיות יחד למציאות שאין בכלל רצון להיות יחד ואין כלל אהבה.

ואפשר להרחיב כאן עוד הרבה מאוד, הן בפן של לזהות מה בכלל קורה כאן לעומק,

והן מהפן של למצוא פתרונות פרקטיים למצב ולראות איך אפשר להתקדם מכאן,

אבל בשביל זה *חובה* להכיר אתכם בעולם האמיתי, בצורה מקיפה ועמוקה וכוללת.

לכן מציעה בחום למצוא עבורכם מקום כזה שיתן לכם מענה מדויק ואמיתי למציאות חייכם.

ועכשיו אתייחס לפער הדתי עצמו:

אכן, גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים ב"ה 16 וחצי שנים, ולפני 9 שנים בערך בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

גם אם בעלך חזר בשאלה, זה לא אומר שאפשר לזלזל בך חלילה,

זה לא אומר שאפשר לא לראות אותך חלילה

זה לא אומר שאפשר להתייחס אלייך לא נעים

אם אכן זה כך - חשוב לשקף לו זאת ולתת לו עוד כלים ודרך להתקדם ולתקן.

אבל חשוב לברר מה באמת קורה שם בדינמיקה הזוגית ביניכם.

ומה הצד שלו, ומה הוא חושב ומרגיש.

אם למשל הוא נוהג כך בלי כוונה, או אפילו בלי מודעות,

או אפילו בגלל מטענים שיש לו *עם עצמו* ועם מה שהוא עובר (אולי עובר תקופה לא פשוטה אישית-נפשית?) - זה יכול להופיע בצורה של שינוי בהתנהגות גם כלפייך, בעוד השורש הוא בכלל אישי שלו עם עצמו ושם הכיוון של הטיפול...

לכן חשוב כאן גם לחזק אותו אישית

וגם כמובן לחזק אותך אישית

וגם את הזוגיות שלכם

ושלושת אלה חשובים מאוד.

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה)

באמת כיוון של יעוץ זוגי נשמע נכון לכם למצב הזה, עם התמקדות על הנושא הזה.

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

ובפועל איך מסתדרים?

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
את צריכה לשאול את עצמך מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה את מוכנה לאבד?
מה את מוכנה להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אישך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אישך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתעני על כך לעצמך – תהיי הרבה יותר חכמה ותוכלי לפעול הלאה.

תצטרכו את ובעלך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

למשל - מה שקשור אליו - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של 9 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

וכמובן ש*את* יכולה להכתיב את הטון הדתי-רוחני לילדים, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממך - זה מדהים לא פחות הרי את אמא שלהם 

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין אותך שהרצון הכנה שלך שבעלך יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שאת אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב,

ובעינייך הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות,

לגמרי לגמרי מבינה אותך.

רק שאחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של בעלך היקר - של העולם האישי שלו וכל מה שקשור אליו - והוא שלו ובאחריותו

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של בעלך - שלו.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן את יכולה לשדר לאישך היקר שאת אוהבת אותו,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן את מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

- לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלבך יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך 

בהצלחה רבה ממש יקרה 🙏❤

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד  

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

כתבת מאוד יפה, מסכימה מאוד (חלק רפרפתי בגלל האורך)

רק מציינת שלא זכור לי שכתבתי את המשפט הזה

וסתם בדרך אגב, בעלי לא חזר בשאלה, רק ירד רוחנית בדברים מסוימים .. 

וכל הכבוד לך מעריכה מאוד את הגישה שלך ואכן התורה תורת חיים וה' רוצה שאנשים שהתחתנו יהיו יחד ויש הרבה בבנאדם מעבר לשמירת שבת, והרי גם בין אדם לחברו ומידות טובות זה חלק מהתורה ואם את החלק הזה הוא מקיים אז בקטע הזה הוא שומר מצוות, מסכימה ממש! אשריך! תודה 

באהבה גדולה יקרה,

ואכן צירפתי כאן תגובה מסוימת שכתבתי בעבר על הנושא (ולכן התוכן והמשפט שראית כוונו לפותחת אותו השרשור של אז) אך שאר הדברים הכלליים נכונים למצב כזה או דומה 🙏

הם כמעט התגרשו בגלל זה, זה לא פשוט 

אני חושבת שהעיניין הוא הבחירה באדם עצמו בין אם הוא דתי או לא, הוא עולם ומלואו ואת בוחרת בו עם מכלול העולם הפנימי שלו.

ולא בסגנון החיים שחשבנו שרצינו, שבו הוא מילא את התפקיד שנתנו לו.

כמו שאם הילד חוזר בשאלה, הוא עדין הילד שלי לכל דבר.

ברור שזה לא קל. אבל זה קורה לא מעט, אנחנו מתבגרים ומשתנים עם הזמן. חווים דברים שונים ומגיבים אליהם כל אחד לפי הכלים שיש לו.

במיוחד בנישואים מאוד חשוב לדעת לגשר על הדברים ולמרות ההבדלים לדעת לתת את הקו המשפחתי שמתאים לכולם.

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.