קשה לי עם ההתנהגות של בעלי.
אשים בצד היסטוריה ארוכה וכואבת שעברה ועוברת עלינו בזוגיות, שבטח משפיעה
אבל עוד לפני אם הוא בן זוג שלי, אני פשוט רוצה להצליח להבין את הנקודה שמפריעה לי ולשחרר אותה, בתקווה שבאמת מציאותי להפריד.
לאור המצב המטורף והעצוב, כמובן שיש לי רצון לתרום ולעזור כמה שאפשר.
בעלי, לא עשה צבא ומרגיש שהוא חייב לתת הכל. אני בעד לגמרי, רק לא חושבת שהוא צריך להגזים והבעיה, שהוא נוטה להגזים ולעוף בלי חשבון עם הרצון שלו לעשות חסדים ומצוות. זה בכל תחום ותמיד ככה. וגם הרבה פעמים על חשבון הבית, על חשבון הצרכים שלי כאשה.
אתמול הוא יצא להקפצת חיילים שארכה שעה וחצי. זה יחסית לא רחוק, אבל הוא נסע במיוחד וגם אין לנו רכב אז הוא לקח מהשכרה ושילמנו על זה. לא אכפת לי, כי זה כמו צדקה ואני שמחה על זה ( לא משנה שאין לנו שקל בחשבון. רק שממילא המצב לא נורמלי אז הכסף זה הדבר הכי קטן שמעניין אותי כרגע).
מקודם הוא גם התנדב לצאת לנסיעות לאיזה מוצב משם להעביר חיילת ואח"כ לקחת משלוחים לחיילים ולהעביר לבסיס אחר... במצטבר זה אמור לקחת שעתיים או יותר כל צד הנסיעות האלה. סהכ ארבע- חמש שעות מחוץ לבית בדרכים והוא יחזור בלילה. אמנם לא באזורים הכי מסוכנים, אבל גם לא רחוק מהם. וכל הארץ במצב לא פשוט. ולמרות שלא הכי קשה לי בעולם כרגע להשאר עם הילדים לבד,
עדיין משו מציק לי. אני לא מצליחה בדיוק להבין מה.
אני מרגישה שהוא מתנהג קצת בילדותיות בכל הנושא הזה. הוא עושה את זה מתוך כיף והנאה. האקשן הזה נותן לו אדרנלין והוא לא באמת שוקל בהגיון את הרצון שלו. הוא לא לוקח בחשבון כמה שעות ייקח, זה נראה לו רק לקפוץ לשם ולפה והוא לא מסתכל על המכלול של הדברים. הוא לא באמת קולט שיש בזה סכנה בסופו של דבר. נכון, אם הוא היה חייל או במילואים עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם חוסר וודאות וסיכון הרבה יותר גדול. אבל אני לא מכירה את הסיטואציה הזו ולא הורגלתי אליה, אז זה נראה לי חסר אחריות לצאת בכח ובכל מחיר קרוב לאזורי סכנה ולהסתובב שעות בדרכים עכשיו. כמו שלא כל אדם יכול עכשיו ללכת ולהילחם באזור המלחמה כי הוא לא מיומן ולא מותאם לזה.
לא יודעת, אולי זה רק פצע כואב שיש לי מהעבר שקופץ כל פעם, מכל אותם רגעים שהוא לא ראה אותי ועשה דברים מחוץ לבית ולאנשים אחרים, בלי לנסות להבין אותי ולדאוג לי ברמה הכי בסיסית. או בכלל איזו חרדת נטישה עמוקה שיש לי מהילדות בגלל חוסר נוכחות הורית שהייתה לי, ואני רק צריכה לדבר למקום הזה ולהרגיע אותו.
ויש גם פער בתפיסות שלנו לגבי חסד. הוא בנאדם שמוחק את עצמו בשביל אחרים בכל הזדמנות ובלי גבולות ואני רואה את זה כמשהו שלילי. חייך קודמים, לא אני אמרתי ואני לא מתחברת לכך ממקום אגואיסטי, אלא כי בסוף לכל אחד יש חיים שהוא צריך להיות אחראי עליהם ולהיות טוב עם עצמו וסביבתו הקרובה כדי שיוכל להיות כלי הלאה. הרבה יותר קל לזלוג כל הזמן החוצה, ולברוח מההתמודדויות של עצמך. אני רואה בהתנהגות שלו בריחה וקשה לי לקבל את הצורך שלו להתמלא מפידבקים חיצוניים כל הזמן ועזרה לכל העולם, ברגע שממני הוא החסיר כל כך הרבה והחלל הזה לא יעלם אף פעם.
אוף, מבאס אותי שאני מתעסקת בדברים האלה עכשיו, במקום לשמוח ולתת לו לעשות חסדים. חושבת שאולי זו סתם עין צרה ושיפוטית שלי ושקשה לי לפרגן לו שהוא עושה כל כך הרבה ואני באופן כללי פחות מעורבת במיליון דברים, או שזה סתם חוסר משמעות שיש לי ומחפש מענה ומפריע לי שהוא מוצא את הסיפוק שלו בדרך הזאת שאני לא מאמינה בה.
אשמח שתאירו את עיניי.
אני אישית לא מכירה מהסוג הזה..)