אני פטורה מהיום שהשתחררתי ולא זימנו אותי

כך גם בעלי

להתנדב

כרגע יש מעל 100 אחוז התייצבות ב"ה

מי שקיבל פטור לא יגייסו אותו.

חיבוק גדול והלוואי שתעברו את התקופה הזאת בשלום ❤️

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.