אם היה רגע בחיים בו הבנתי עד העצם את משמעות הביטוי כאן ועכשיו,
זה היה הרגע הזה.
ימי לבנון השניה והאיש שלי רק חיכה שיקראו לו.
כשהטלפון צלצל סופסוף והוא ארז ונסע, חדור תחושת שליחות,
נשארתי כאן מאחור עם שניים קטנים מאוד,
בני פחות משנתיים.
לא יודעת אם את זוכרת.
זה היה אוגוסט.
אני לבד, קיבוץ קטן בצפון הארץ,
שני פעוטים
מדמיינת תרחישי אימה.
יומיים-שלושה אחרי צו 8
עליתי לרחבה עם ילד על כל זרוע, ממררת בבכי.
פוגשת שם את נטע. גם היא באותו מצב, עם יותר ילדים ממני.
שתינו מייבבות.
ואז היא שואלת – איפה אהרלה?
בצריפין, אני עונה לה, מתארגן.
איפה נתנאל? אני מחזירה שאלה
גם, מתארגן.
הבכי שלנו הופך לצחוק היסטרי.
אז למה אנחנו בוכות? נטע שואלת אותי,
הרי שניהם בארץ, זמינים, הכל בסדר.
באותו רגע אנחנו מחליטות.
כאן ועכשיו.
הם יעלו צפונה. אולי לא.
הם יחזרו חיים. אולי לא.
הם יחזרו שלמים. אולי לא.
כל אלו תמונות עתיד אופציונליות,
שלא קורות כאן ועכשיו.
כאן ועכשיו יש לנו תינוקות קטנים
באוגוסט חם ועקשני
ואנחנו כאן, אמהות, שצריכות לקלח, להניק, לחבק ולהרדים
ליצור שגרה ולחייך.
הם בחזית שלהם,
אנחנו בחזית שלנו.
אני מתקשרת לאהוב לבי ואומרת לו –
הבנתי.
אני כאן ועכשיו.
וגם אתה בכאן ועכשיו שלך.
אתה תעשה את המיטב שלך ותכסח את חיזבאללה.
אני אעשה את שלי ואהיה האמא הטובה ביותר שאני יכולה.
אני לא הולכת להיות צמודה לנוקיה ולדמיין שכל שיחה ממך היא האחרונה
אני לא הולכת להיות צמודה לרדיו ולאכול סרטים.
אני הולכת להתמקד במשימה שלי. אתה בשלך.
אם לא נפגש, שנינו משחררים אחד את השני ללקק את פצעינו ולקום מעפר.
ואני אתפלל בכל יום להתחבק אתך שוב.
עם הסיכום הזה בינינו צלחתי את שבועות המלחמה,
את אוגוסט, את הילדים.
הרדיו היה כבוי, הטלפון היה איתי לפעמים, לפעמים לא,
פספסתי שיחה ממנו, עניתי לאחרת,
כשעלה מפלס החרדה הפכתי דאגה לתפילה.
לא היו אז הודעות ווטאספ ולא היה לי אינטרנט אפילו בבית.
המלחמה ההיא זכורה לי כמלחמה של מסוגלות,
ולא נצרבה אצלי כטראומה.
יצאתי ממנה סופר-אמא,
יצאתי ממנה סופר-אשה.
ולמזלי, הוא חזר.
אני כותבת את המילים הללו כאן ועכשיו
לטובת כל מי שנמצאת עם ילדיה, בכל מקום בארץ,
חרדה ודואגת.
אני יודעת שאין מה להשוות בין מלחמות,
ושאנחנו בסרט אימה שעולה על כל דמיון.
אבל אם המילים הללו יעזרו ולו לאמא אחת, ולו בממ"ד אחד,
דייני.
ותודה לאדוה, שהזכירה את הרגע ההוא וביקשה שאכתוב.
