את אלופה וגיבורה!

תודה לך ולכל נשות המגוייסים!!

לדעתי כדאי לך לשמור על איזו מסגרת שגרה בסיסית.

קמים בבוקר, מתלבשים. לא חובה מיד, אבל צריך להתלבש.

אח''כ נגיד קורנפלקס וחלב.

ואז אולי לצפות במשהו קצר אם יש לה ולך סבלנות. אפילו בחדר שלכם.

כן לשמור על ארוחות יחסית מסודרות כי אם הם רעבים הם לא מפסיקים לשגע את השכל.

כל שעתיים משהו לאכול. ולא לשכוח את עצמך כמובן.

לא חובה סדר יום מפורט וקפדני, אבל כן כדאי להגדיר קווים כלליים.

חיבוק גדול! זה באמת ממש קשה ומבלבל.

אגיד לך מה אני עושה (בעלי גם מגוייס)

מצד אחד לשמור על שגרה זה קשה מאוד בזמן הזה, אבל אם מצליחים אפילו קצת, זה יכול להקל מאוד.

ולכן, אם זה בכוחות שלך, הייתי מנסה ליצור איזשהו סדר יום כללי ולא מחייב. או לנזות להשתדל לפחות משהו אחד קבוע שאותו עושים, שייתן עוגן.

אני יודעת שזה קשה לגייס את עצמנו, ואם זה לא אפשרי, אז לא.

שכולם יאכלו ממתקים כל היום, יראו סרטים וכל מה שעוזר.

אבל אם יש קצת כוח להרים את עצמנו, אפילו למשהו אחד, זה מאוד יכול להקל.

זה דורש כוח בהתחלה, בשביל להרים את עצמנו, אבל אחרי זה זה כבר יותר קל.

רעיונות לדברים כאלו בדרגת קושי שונה:

*להתלבש כל יום בבוקר ולא להישאר בפיג'מה

*להתחיל את הבוקר בתפילה עם הילדים

*לנסות לשמור על ארוחות בזמנים פחות או יותר קבועים

*אמבטיית קצף ארוכה בשעות הערב

*סיפור עם אמא לפני השינה

*טיול קצר שפותח את הבוקר

עוד משהו, האם בן השנתיים וחצי מודע למצב?

הבן שלי בן שנתיים ותשעה חודשים.

מצד אחד הם קטנים וקשה להסביר, מצד שני הם כן מבינים שמשהו שונה.

אז אחרי שהתרבו כל שאלות הלמה, וראיתי שהוא מבולבל ולא רגוע, החלטתי כן לדבר איתו. (עם בן החמש דיברתי מההתחלה).

דיברנו על שמחת תורה, שהיה כיף ורקדנו ושרנו. ואז התחילו אזעקות והלכנו לממ"ד

דיברנו שאבא היה צריך לצאת באמצע החג

למה? וכאן אני מצטטת:

"כי אבא חייל והוא הלך לשמור על עם ישראל.

אתה יודע, נכון בדרך כלל אבא הולך לעבודה? ואז כל יום בערב הוא חוזר הביתה ואנחנו ביחד כל המשפחה. אבל עכשיו זה מצב שונה, כי יש מלחמה ואבא הלך עם כל החיילים להגן על עם ישראל. אז אנחנו לא יודעים מתי אבא יחזור. אבל אנחנו כאן ביחד, עם אמא ו**(אח שלו הגדול) וכל המשפחה. ואנחנו נשחק, ונשיר ונישן ביחד. אתה מבין מתוק שלי?"

זה מאוד עוזר לתת סיפור מסגרת, כי הם מבינים ומרגישים שקורה משהו. וככה אנחנו יכולים לחזור על אותם משפטים קבועים. "אבא הלך לשמור על עם ישראל"

כי היא מאוד בוגרת, מודעת ושואלת המון שאלות. רואה שזה באמת איםס אותה קצת והיא מספרת לי חזרה מה שסיפרתי לה בלופים

לעשות משהו קבוע זה רעיון, צריכה לחשוב איך אני מיישמת, תודה!

וחשוב לשים את המושגים הנכונים על השולחן כדי לעשות מעט סדר בבלאגן.

אז ככה:

הילדים שלך מתחת לגיל חינוך.

מה זה אומר? שאין שום דבר שאת צריכה להיות מודאגת לגבי החינוך שלהם. יש עוד שנים ארוכות לפניכם לחנך אותם.

מה כן? בגיל הזה יש את עניין ההרגלים. כללי התנהגות בחברה, סדר יום. וכו'.

למה חשוב לייצר הרגלים בגיל הזה? כדי שאנחנו נוכל לגדל אותם בנחת.

לדוגמה: במעון מלמדים אותם לשבת על כסא ליד שולחן? למה לא על הרצפה? כי זה עושה בלאגן והמטפלת לא תוכל לשים לב לכולם.

כלומר ההרגל הוא כדי להקל על המבוגר לנהל את הטיפול בהם.

כפועל יוצא, אם כרגע המבוגר מסתדר ללא כללים. אס לא צריך כללים.

כשתצטרכו כללים תלמדו מחדש. הכל טוב.

אותו דבר לגבי גמילה מטיטול.

מה יהיה יותר קל בשבילך? הילדה תסתדר גם ככה וגם ככה.

היא לא תלך לאולפנה עם טיטול. תסכי עליה. גם אם ייקח לה בואי נגזים, אפילו שנה שלמה נוספת להוריד טיטול שוב. מה אז? הכל בסדר. באמת. ומאוד הגיוני שהיא תחזור להיות גמולה ממש מהר אחרי שהכל ייגמר.

אז תרפי. הכל יהיה בסדר.

כל עוד לך נוח עם השעות שהם ישנים בהם זה נהדר. אין שעה שנכון בה להשכיב ילדים לישון.

מתי כן צריך לשים גבולות? איפה שלך קשה. אם קשה לך למשל שהיא דורשת הכל בכאן ועכשיו וזה מוציא אותך מדעתך, אז כדאי לעשות תהליך של הקניית הרגלים.

כדי לשמור עלייך.

אותו דבר עם אוכל ומסכים והכל.

אצלנו למשל אם ילדה רואה יוטיוב יותר מחצי שעה, היא נכנסת ללופ של אפטיות וזה מפריע לי לסדר ערב אז אני לא נותנת לה יותר מחצי שעה, אבל בגלל שזה מפריע לי עכשיו ולא מטעמי חינוך.

מבינה את ההבדל?

אותו דבר עם ממתקים.

אין לי בעיה עקרונית לשחרר להם עכשיו הרבה יותר שיאכלו שטויות. הבעיה שככה הם רעבים ולא רוצים לאכול, והרבה יותר עצבניים.

אז יש כללים לארוחות ויש גבולות בממתקים אחרת זה חוזר אלי כבומרנג באותו רגע.

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך. 

.

כי לפני ההריון זה הכל תאורטית, פתאום יש הריון ואת קולטת שזה אמיתי וזה כאן כדי להישאר ואין דרך חזרה..

אבל האמת שלקוות שזה ייפול זה קצת קיצוני

בעיני ולא הרגשתי ככה וזה אומר לשקול פעם הבאה יותר לעומק האם מתאים עכשיו הריון או לא.

אני קוראת כל מילה

לוקחת כיווני מחשבה.

שמחה להבין שזה נורמלי שיש זמן שלוקח לעכל

אני מכירה מישהי שמרגישה זרות בהתחלה מול התינוק שלה בחדר הלידה ובימים הראשונים

זה נורמלי - עובדה שקורה, והיא אמא להרבה ילדים, מהממת ואוהבת.

אז בוודאי שלהתרגל להריון זה נורמלי

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

אני מרגישה שזה חלק מהמסירות נפש שלנו בתקופה הזאת

וזה דורש כל כך

להיפרד כשאסורים

להיפגש כשאסורים

לפספס חודש כי הוא לא מגיע בזמן

אומרת לעצמי בסיטואציות האלה

שאני מקווה מאוד שהקב"ה רואה ורושם את הזכויות האלה לעם ישראל וספציפית לנו

חיבוק גדול!

שכשהתמודדתי בזמן המלחמה עם משהו קשה נורא ושקוף שאף אחד לא ידע עליו,

ניסיתי לכוון-

שזה יהיה להצלחת החיילים. לשמירה עליהם.

ממש, לדמיין שהדבר הספציפי שאני עוברת עכשיו מציל מישהו ספציפי ברגע ספציפי.

אז גם אם אני יודעת בשכל שזה לא עובד ככה, אבל זה נתן לי כח להמשיך להתמודד.

ושתצליחי לראות את הטוב.

😢😢😢😭

מתי בעלך אמור להגיע מהמילואים?

אני חייבת לומר שהמסירות נפש שלנו על טהרה במילואים, זו זכות גדוחה ועצומה

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה!