אני עם חרדות, טופלתי פסיכולוגית אבל לא פסיכיאטרית.
סופסוף הגעתי לתקופה יחסית מאוזנת (לא מושלם, אבל יש התקדמות) ופתאום הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים.
בעלי קרבי, מילואימניק. מסופש נמצא על גבול עזה, מתכוננים לכניסה קרקעית.
אני בקושי ישנה, בקושי אוכלת, מרגישה שהגוף שלי עשוי מאבן. הבן שלי חולה כבר שבוע ורק היום הצלחתי לגרור את עצמי למרפאה, לתדלק, בית מרקחת וכו'. אני מקבלת המון עזרה, מתארחת אצל קרובי משפחה. מרגישה שלא מצליחה להתייחס לילדים, אפילו לא חיוך לתינוק. פשוט או משותקת או בוכה. אצלנו כולם חזרו לעבודה במתכונת כזו או אחרת, חוץ ממני... אמורה לחזור מחר חלקית ביותר ומרגישה שכל נשימה גובה ממני מחיר בגוף ובנפש.
שכן שלנו נהרג ופתאום זה נראה כל כך ריאלי ותרחיש אפשרי.
התחלתי לדמיין מאיזה מכתבים אלקט את ההספד לבעלי כי בטח לא אצליח לכתוב כלום בסיטואציה.
מדמיינת את עצמי אלמנה עם ילדים.
חושבת האם ומתי אצליח להתחתן שוב.
בעיקר בוכה. בוכה ומשותקת.
יש מקום לבקש מהמ"מ שישימו אותו בתפקיד עורפי?
אני יודעת שזה נשמע אגואיסטי בקטע מכוער, אבל מי שלא עברה התקפי חרדה לא תבין.
סיוטים בלילה, הקאות וקיפאון. בחילה שמלווה כל היום ולא עוזבת. אני מדמיינת בומים, לא נושמת. מתעוררת לבדוק שהתינוק נושם. בוכה בוכה ובוכה. לא מתפקדת.
אני מוכנה להתמודד עם הגעגוע כי צו השעה וזה מה שעמ"י צריך, אבל לא מסוגלת להתמודד עם החרדה.
יש סיכוי שאדבר עם המ"מ שלו ויצא מזה משהו? אני לא מצליחה לנשום. באמת.
רעיון אחר עם מי לדבר כדי שלא יכנס לעזה? אני קורסת לתוך עצמי.
