אז כותבת פה כל מה שיש לי. הכל פה בבלגן בלי סדר, כל מיני נקודות שהיה לי.
אני רואה איך כולם פה גיבורות, וכולם פה כל הזמן חושבות איך להעסיק את הילדים ואיך ליגרום להם לשיגרה, וכולם פה מפטפטות אמונה וגאולה.
ואני יודעת שזה מה שחשוב עכשיו. כי העם שלנו חייב קודם לקום, להיות חזקים.
ולעכל ולהבין מאוחר יותר מה שקרא.
אבל אי אפשר.
איך אפשר להמשיך הלאה.
איך אני יכולה להסתכל על הילדים שלי ולדעת שיש ילדים בגילם שנימצאים בשבי.
איך אפשר בכלל להאמין בתקומה.
להאמין שיהיה טוב.
היה חורבן.
חורבן אמיתי.
איך כל הנשים היהודיות הגיבורות שסביבי, מתגברות בשביל הילדים. ממשיכות ומחזיקות באמונה.
אני קורסת.
אני בחרדה תמידית נעה בין יאוש לתיקוה.
בין אמונה שהכל לטובה ושהשם איתנו, ול - לא רוצה לפרט אפילו.
התחלתי בלקחת לוריוון, לקחתי כמה כדורים כל פעם ללא שום השפעה.
הרופאה נתנה לי קלונקס, ועדיין ללא השפעה.
בשבת הייתי עם קלונקס כשהיה לי התקף חרדה חריף מול שני אחיות שלי.
שניהם היו אחר כך במצב נורא, אחת רעדה בכל הגוף, והשניה לא הפסיקה ליבכות.
וכל זה כי הם ראו אותי בהתקף חרדה אחד.
הילדים שלי רואים אותי כל יום בחרדה. וכל יום עם כמה התקפים רציניים של חרדה ופאניקה.
אני כניראה הורסת להם את הנפש.
הורסת להם את הנפש בידים שלי.
והילד שלי בן 4 בא כל פעם להרגיע אותי להגיד לי שהוא ישמור עלי ושה שומר עלי ושהוא לא רוצה שאפחד.
זה לא אמור להיות התפקיד שלו.
אני אמורה להרגיע.
אני אמורה להיות המישענת שלו.
וכל האימהות המדהימות פה שחלקם נימצאות אפילו בלי בעל, ממשיכות בחיים, כותבות פה כל מיני הודעות גבורה.
אני מפחדת להיות פה בעולם.
אני מפחדת להמשיך לחיות.
אני מפחדת שאני לא ראויה לילדים שלי.
אני לא רוצה להתאבד.
אבל אני מרגישה שאני רק עושה רע לכל הסביבה שלי.
ובמיוחד למלאכים הקטנים והתמימים שלי.
והיה גיהנום. והכל עומד לי כל הזמן בראש.
איך אפשר בכלל להרגיש רגש או לחשוב על משהו אחר.
איך אפשר לא לחשוב דקה אחת על הזוועה שהיתה.
ואני בחרדה קיומית.
אני ייודעת שכולם בחרדה וכולםפוחדות מהבילתי נודע, אז אני לא אוסיף תיאורים.
אני יודעת שה אוהבת אותי. בחרדה ובשיפלות הכי קשה שלי דפקה שכנה והביאה לי כמה חטיפים וכתבה לי "הבוטח ב-ה חסד יסובבנו"
הרגשתי פיתאום שה אוהב אותי.
בכיתי חצי שעה שלימה מהתרגשות.
מהתרגשות שחשבו עלי.
מהתרגשות שכניראה ה אוהב אותי.
שכניראה שאני לא אדם כזה גרוע כמו שאני חושבת שאני.
שאולי אני ראויה למשהו.
גם הבן שלי לא הפסיק לספר לכולם ש"אמא לא ידעה אם ה אוהב אותה ועכשיו היא בוכה כי היא יודעת שהוא אוהב אותה"
בהתקף חרדה אחר שהיה לי, הגיעה לפה שכנה עם עוגיות וישבה איתי שעה שלימה עד שהיא ראתה שנירגעתי.
הרגשתי כל כך חזק שאולי ה אוהב אותי.
הוא שולח לי פיתאום כל כך הרבה אנשים טובים סביבי שחושבים עלי ודואגים לי.
רק לפני כמה ימים הבנתי, שהרשעים האלו לא אנטיציונים כמו שהם מנסים להראות את עצמם.
הייתי כל כך תמימה לחשוב ככה.
הייתי בטוחה שהדבר היחיד שמפריע להם זה מדינת ישראל.
זה הישראלים.
ופיתאום שמעתי כמה שייחים שלהם מדברים על זה שצריך להרוג את כל היהודים בעולם. שלא ישארו יותר יהודים.
ופיתאום הבנתי שהם ממש כמו הנאצים.
ואני רוצה לינקום.
לינקום בהם הכי חזק.
הם לא רוצים שישאר אפילו יהודי אחד. ולי יש את היכולת להביא ילד יהודי לעולם.
אני לא במצב שיכולה כרגע להביא עוד ילד.
אבל אני מקנאה בכל אישה שנוקמת בהם וניכנסת להריון ועל אפם וחמתם מביאה עוד נשמה יהודית לעולם.
אומרים שבזכות נשים צידקניות ניגאלו אבותינו במיצרים. ושהזכות שלהם היתה שלמרות הגלות הנוראית שהיתה שם, הם עשו את כל המאמצים כדי להביא עוד ילדים לעולם.
אולי גם אני אהיה מתי שהוא אישה צידקנית ולמרות התופת והחושך הנורא הזה אביא במסירות נפש עוד ילד יהודי לעולם.
